איני מתכוין לאף אחד מהת"ח הכותבים כאן, שבודאי מבוררים אצלם הצדדים השונים, מה הטעם להחמיר, ומה המשקל של הדבר הזה בהלכה. רק הנני מלין על תופעת ההחמרה הזו שהתפשטה כאש בשדה חיטים, בין עמי הארץ בדרגות שונות, ובין נשים וילדים, אשר המשותף לכמעט כולם הוא שאינם יודעים מה הנידון, מי נגד מי, למה לא לסמוך על המכירה, ומי מרבותינו נהג בחומרה זו.
ועוד נקודה חשובה: לא נוהגים בחומרה זו ב"משקל החסידות" אלא לוקחים אותה עד הסוף כאילו אינה חומרה אלא חיוב, והלא דבר שמותר מעיקר הדין יש אופנים שמקילים בהם, ויש עוד שיקולים שצריכים להכנס לתמונה, (כגון רעבון של בני משפחה, להטריח מישהו לקנות במקום רחוק, לבייש מישהו שהביא מאכל ולא אוכלים ממנו (מעשים שאני יודע מהם) וכן על זה הדרך).
אני משתדל לחנך את בני הגדול שנוטה ל"פרום" ול"חומרות", שאין לי שום בעיה שיחמיר, אך בתנאי שיפתח קודם את המ"ב וילמד את הענין. תחמיר, אבל כמו ת"ח ולא כמו עם הארץ.
