יום ראש השנה הוא 'דו-פרצופי'?

הפקדתי שומרים

משתמש ותיק
אנו נצבים ועומדים סמוך ונראה לפתחה של שנה חדשה, והיום העומד בראשה, הלא הוא 'ראש השנה' - יום בו הקב"ה ברא את אדם הראשון ובזה התבטאה מלכותו ביחס לבני האדם -אין מלך בלא עם, ומידי שנה בשנה הקב"ה יושב ביום זה על כס המלכות מעביר את נתיניו במשפט וסוקר את כל מעשינו משך השנה. בכל קטעי התפילה שזורים תוארי המלכות שאנו מכתירים את הקב"ה, ומצד שני אנו גם מזכירים את אימת הדין ומתחננים שהקב"ה יגזור עלינו חיים טובים, ומצד שלישי ראש השנה הוא יום טוב, כך מזכירים בתפילה וכך זה מתבטא בחיובי האכילה והשמחה.

אבל ברשותכם: נעצור לרגע וננסה להתבונן מעט, האם יום הדין –ראש השנה המבטא חרדה ואימה "מתאים" שננהג בו באכילה ושתיה כמו בשאר ימים טובים? לא יותר מתאים שננהג בו בשביתת אוכל -צום, כמו ביום כיפור, והרי למה הדבר דומה: אדם העומד למשפט על חייו -'פותח שולחן במסעדה'?..או נמנע להכניס דבר לפיו?! האם זו לא סתירה במה שמצד אחד אנו יראים וחרדים בראש השנה מפני אימת הדין ומצד שני אנו מצווים לאכול בשר ושאר מטעמים -על פניו יותר מאשר סתירה רעיונית, יש כאן קושי מעשי איך להביא לידי ביטוי את השמחה מאידך והיראה מצד שני ("גילו ברעדה") ולשלב בין השנים בלי למתוח את החוט לכאן ולכאן. אז איך באמת מישמים את שני ההנהגות הללו למעשה בראש השנה? ובכלל האם יש קשר בין יום המלכת המלך, ליום הדין מבחינה רעיונית?

איך אתם מישמים את שני הדברים בלי לגרוע האחד ממשנהו?
 

איש גלילי

משתמש ותיק
עיין בספר נתיבות שלום על ראש השנה שמסביר כל זה במתיקות נפלאה.

ומ"מ נראה פשוט שאת עבודת ראש השנה נלמד ממה שחז"ל קבעו לנו להתפלל בו, וזה אומר שכל העיסוק בראש השנה צריך להיות בהמלכת השי"ת עלינו ועל כל העולם כולו. הדין נעשה אם נרצה ואם לא נרצה, ואם נמליכו עלינו כראוי - ממילא גם נצא זכאים בדין.
עוד יש לזכור שהדין בראש השנה אינו רק על בני אדם או רק על ישראל, הוא דין כולל לכל הבריאה, וכלשון המשנה "כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון". זה כמין "מאזן" כביכול שהשי"ת עושה לכל הבריאה פעם בשנה, וזה תוצאה של מלכותו שמתבטאת בייחוד ביום זה.
 

בנציון

משתמש ותיק
על הסתירה הזו עומד המדרש הידוע ואומר שישראל בטוחים שייעשה להם נס.
בלבוש כתב שבזמן התפילות זה התייחסות של דין, אבל לאחר התפילות והתקיעות שכבר נהפכה מידת הדין לרחמים - אז נאמר לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים.
 

סענדער

משתמש ותיק
התשובה היא. שחרדת הדין זוהי מציאות אמיתית הנובעת משמי שמים ויורדת עד נשמותינו בעולם הזה. וחדרת הדין הזו באה לידי ביטוי בזה שלא אומרים הלל.
בפיוטי 'ונתנה תוקף' וכדומה, בברכת זכרונות שתקנו חכמינו ז"ל. ובעוד הרבה מקומות.
ובאמת כשיש דין למעלה, אכן תוקפת אותנו חרדה כאן למטה.
אולם כמבואר כאן עבודת האדם היא להתחזק בתשובה אל ה' בחרטה ועזיבת החטא. וכן להתחזק בבטחון שיעלה זכרונינו לפניו לטובה ובוודאי נכתב ונחתם לאלתר לחיים טובים ולשלום. ובזה הוא זוכה בדין
ובטחון זה אכן בא לידי ביטוי במאכל ומשתה ולבישת בגדי יו"ט, וסימני ר"ה.
 

סענדער

משתמש ותיק
בנציון אמר:
על הסתירה הזו עומד המדרש הידוע ואומר שישראל בטוחים שייעשה להם נס.
בלבוש כתב שבזמן התפילות זה התייחסות של דין, אבל לאחר התפילות והתקיעות שכבר נהפכה מידת הדין לרחמים - אז נאמר לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים.
וכן יכול כל איש ישראל לחוש בנפשו, שקודם התקיעות כל כולו במתח ובפחד.
ואילו לאחר מוסף כשאומרים היום תאמצינו, חשים הקלה ובטחון בהקב"ה, וערב לו אכול ושתו.
 

יוסף יוסף

משתמש ותיק
בחכמת שלמה מר' שלמה קלוגר ז"ל או"ח הלכות ר"ה
מביא באריכות נפלאה את הקושיא הנ"ל ותירוצו הנפלא
אין לי תחת ידי מי שיכול לעלות או להעתיק את דבריו יזכה את הציבור
תוכן דבריו שם כי בר"ה יש ב' משפטים אחד לכל אדם בפרטיות על חייו לפי זכויותיו וכו'
והשני זה האם בנ"י יזכו להיות עם ה' וחלקו גם לשנה הבאה, כי כל האומות באים וטוענים שהם רוצים להיות עם ה'
ועל המשפט השני אנו בטוחים שנזכה בדין כי לא יטוש ה' וגו' ובגלל זה אנו מסתפרין קודם היום ולבושים בגדי חג ואוכלים ושותים כיו"ט
אך על המשפט הראשון שזה ביון האדם לקונו ע"ז אנו קצת מתוחים ולכן לא אומרים את ההלל
וביאר שם במשל כי אם אדם יזכה ברבבות דינרי זהב וישמע איזה צרה קטנה שארע לו, לא יהיה לו כלל צער מזה לפי רוב זכייתו בדינרי זהב
כמו"כ ביום הדין כיון שאנו בטוחים שנזכה להיות עם ה' וחלקו בעולם, אין לנו צער ואימה מהמשפט הקטן מה יעלה בגורלנו הפרטית
עיי"ש במתיקות לשונו.
 

הפקדתי שומרים

משתמש ותיק
פותח הנושא
בכדי להבין את מהותו של יום ראש השנה -וממילא גם יפתרו השאלות שהעלינו- נפתח במשל –"הצאר הרוסי 'הראשון' מת, ואת מקומו ירש בנו -הצאר השני. בשבוע ההכתרה 'הצאר' הסתובב עם פמלייתו ברחבי המדינה, האזרחים התקבצו ובאו לחזות בזיו פניו של המלך. במעמד אלפי אזרחים החל טקס ההכתרה, ואחר שענדו את הכתר לראשו, הכניסו לפניו שורה של אנשים עם אזיקים לידם, לבושים בלויי סחבות ושערם פרא. התברר שאלו אסירי עולם שנעצרו על עבירות פלילות חמורות. המלך הסתכל על כל אחד מהם, לקח את הטופס שהגישו לפניו וחתם בחותם המלכותי. חתימה ששווה חירות, המלך חנן אותם על סמך התחייבותם שלא לחזור לסורם, וכעת הם משוחררים לכל ימי חייהם. ילד קטן שנכח במעמד ההכתרה, שאל את אביו 'מפני מה כל זה נצרך כעת? תוך כדי הכתרת המלך להביא את הפושעים ולחנון אותם האם זה לא טרחה למלך? לא עדיף שאת החנינה יעשו במועד אחר? ענה לו האב: בני זה לא טרחה למלך, ולהיפך זו דרישת המלך שיביאו בפניו את הפושעים. והחנינה היא בעצם חלק מהכתרת המלך, זה מבטא את מלכותו לשחרר אסירי עולם דבר שאין לשום אדם הרשות והכח לעשות, וכך יראו האזרחים כולם את תוקף מלכותו שלו, וכמו עכשיו כך גם בשנה הבאה המלך יציין את שנת מלכותו בחנינה לפושעים".
וכעת לנמשל: הדין והמשפט מלבד שהם בין הכלים הניהוליים של כל מלך, אבל בעיקר הם מלמדים על כוחו ועל תוקף מלכותו. הקב"ה מאהבתו לעם ישראל עורך את המשפט דווקא ביום מלכותו שאז גם לפושעים ביותר הוא מעניק חנינה על פשעיהם משך השנה, כל עוד הם באים בבקשה ומקבלים על עצמם להשתנות ושלא לחזור לסורם, המלך מעניק להם חנינה. בכך גם נבין מדוע אין סתירה במה שמצד אחד אנו יראים וחרדים בראש השנה מפני אימת הדין ומצד שני אנו מצווים לאכול בשר ושאר מטעמים, משום שראש השנה הוא גם יום מלכות –הכתרת המלך, וגם יום הדין והמשפט, ועל כן אנו מצויים לשלב את שניהם יחד, מצד אחד לשמוח בהמלכת הקב"ה וזה עושים בין השאר גם באכילה ושתיה ומאידך אנו יראים מחמת הדין שגם הוא חלק בלתי נפרד מתוקף מלכות הקב"ה. ושוב על השאלה איך עושים את זה בפועל זה הרבה מעבר לשאלה רעיונית, ב"ה עם הרבה עבודה ימים קודם ר"ה נהיה מוכנים כמו שצריך.
 

סענדער

משתמש ותיק
בעצם 'דו-הפרצופיות' מתבטאת בגוף תקנת חכמינו לומר מלכיות זכרונות שופרות.
הרי לנו מצד אחד מלכויות,
מצד שני זכרונות,
ובמה? במה אנו ממליכים ונזכרים?
בשופר!
 

הפקדתי שומרים

משתמש ותיק
פותח הנושא
יוסף יוסף אמר:
בחכמת שלמה מר' שלמה קלוגר ז"ל או"ח הלכות ר"ה
מביא באריכות נפלאה את הקושיא הנ"ל ותירוצו הנפלא
אין לי תחת ידי מי שיכול לעלות או להעתיק את דבריו יזכה את הציבור
תוכן דבריו שם כי בר"ה יש ב' משפטים אחד לכל אדם בפרטיות על חייו לפי זכויותיו וכו'
והשני זה האם בנ"י יזכו להיות עם ה' וחלקו גם לשנה הבאה, כי כל האומות באים וטוענים שהם רוצים להיות עם ה'
ועל המשפט השני אנו בטוחים שנזכה בדין כי לא יטוש ה' וגו' ובגלל זה אנו מסתפרין קודם היום ולבושים בגדי חג ואוכלים ושותים כיו"ט
אך על המשפט הראשון שזה ביון האדם לקונו ע"ז אנו קצת מתוחים ולכן לא אומרים את ההלל
וביאר שם במשל כי אם אדם יזכה ברבבות דינרי זהב וישמע איזה צרה קטנה שארע לו, לא יהיה לו כלל צער מזה לפי רוב זכייתו בדינרי זהב
כמו"כ ביום הדין כיון שאנו בטוחים שנזכה להיות עם ה' וחלקו בעולם, אין לנו צער ואימה מהמשפט הקטן מה יעלה בגורלנו הפרטית
עיי"ש במתיקות לשונו.
אפשר לחדד קצת ולהוסיף הסבר בחכמת שלמה שהבאתם כאן. ר"ה צועד בשני מישורים המישור הפרטי -האדם, והמישור הכללי -עם ישראל בכללותו. ואכן במישור הפרטי של כל אדם ואדם הנדון על גורלו, האדם פוחד ורועד מאימת הדין הצפוי לו אחר שלא ידוע לו מראש תוצאת גזר הדין, אך מאחר ומובטח לנו מראש קיומו הנצחי של עם ישראל (כמו שאומר המדרש על הפסוק בפרשתנו "אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלוקיכם" לשם מה? "לעברך בברית ה' אלוקיך ובאלתו, אשר ה' אלוקיך כרת עמך היום" ובזה מבאר המדרש, שמשה מפייס את עם ישראל שהם עדיין ניצבים חיים וקיימים למרות כל קללות התוכחה של הפרשה הקודמת - כי תבא) ותוצאת דין זה ידועה לנו מראש בשל אותה כריתת ברית בין האלוקים ועמו ישראל על כן יש גם סיבה לחוג ולשמוח ביום ר"ה. ומכאן שקיומו של כל אדם בפני עצמו יכול ויהא חשוב, בעיקר בעיניו שלו, אך היא מקבלת משמעות אמיתית ואף נצחית בעיקר כשהוא מביט על עצמו כחלק מכלל עם ישראל. שכן הברית של ה' עם כל אחד מהאדם בישראל הנה כאורך חייו של האדם, אך בריתו עם 'עם ישראל' נצחית היא.
 

איש גלילי

משתמש ותיק
סענדער אמר:
בעצם 'דו-הפרצופיות' מתבטאת בגוף תקנת חכמינו לומר מלכיות זכרונות שופרות.
הרי לנו מצד אחד מלכויות,
מצד שני זכרונות,
ובמה? במה אנו ממליכים ונזכרים?
בשופר!
לא מדויק.
בזכרונות איננו מבקשים שיעלה זכרוננו לפניו לכתבנו בספר חיים פרנסה וכלכלה, אלא שיזכור לחדש עמנו הברית כימי קדם, ולהשיב שכינתו לציון עירו במהרה בימינו, וכן אנו חותמים: זוכר הברית.
אמנם בתחילת ברכת זכרונות נזכר ענין יום הדין, אבל זה רק בחלק השבח, שמשבחים את השי"ת שהוא זוכר את כל באי עולם ביום זה, ובעקבות זה אנו מבקשים ש... יזכור לנו את הברית, אפילו לא חצי מילה שיסדר לי את הבנק!
 

בנציון

משתמש ותיק
בראש השנה מבקשים על השורשים, אבל כל הפרטי פרטים כלולים בהם, כולל החשבון בנק.
 

הפקדתי שומרים

משתמש ותיק
פותח הנושא
איש גלילי אמר:
סענדער אמר:
בעצם 'דו-הפרצופיות' מתבטאת בגוף תקנת חכמינו לומר מלכיות זכרונות שופרות.
הרי לנו מצד אחד מלכויות,
מצד שני זכרונות,
ובמה? במה אנו ממליכים ונזכרים?
בשופר!
לא מדויק.
בזכרונות איננו מבקשים שיעלה זכרוננו לפניו לכתבנו בספר חיים פרנסה וכלכלה, אלא שיזכור לחדש עמנו הברית כימי קדם, ולהשיב שכינתו לציון עירו במהרה בימינו, וכן אנו חותמים: זוכר הברית.
אמנם בתחילת ברכת זכרונות נזכר ענין יום הדין, אבל זה רק בחלק השבח, שמשבחים את השי"ת שהוא זוכר את כל באי עולם ביום זה, ובעקבות זה אנו מבקשים ש... יזכור לנו את הברית, אפילו לא חצי מילה שיסדר לי את הבנק!
וזה גם יסתדר נפלא עם מה שכתב ר' שלמה קלוגר הנ"ל, ומש"נ על חידוש הברית בין הקב"ה לעם ישראל ועל יום הדין במישור הכללי. ראה כאן
 

דרומאי

משתמש ותיק
הפקדתי שומרים אמר:
אנו נצבים ועומדים סמוך ונראה לפתחה של שנה חדשה, והיום העומד בראשה, הלא הוא 'ראש השנה' - יום בו הקב"ה ברא את אדם הראשון ובזה התבטאה מלכותו ביחס לבני האדם -אין מלך בלא עם, ומידי שנה בשנה הקב"ה יושב ביום זה על כס המלכות מעביר את נתיניו במשפט וסוקר את כל מעשינו משך השנה. בכל קטעי התפילה שזורים תוארי המלכות שאנו מכתירים את הקב"ה, ומצד שני אנו גם מזכירים את אימת הדין ומתחננים שהקב"ה יגזור עלינו חיים טובים, ומצד שלישי ראש השנה הוא יום טוב, כך מזכירים בתפילה וכך זה מתבטא בחיובי האכילה והשמחה.

אבל ברשותכם: נעצור לרגע וננסה להתבונן מעט, האם יום הדין –ראש השנה המבטא חרדה ואימה "מתאים" שננהג בו באכילה ושתיה כמו בשאר ימים טובים? לא יותר מתאים שננהג בו בשביתת אוכל -צום, כמו ביום כיפור, והרי למה הדבר דומה: אדם העומד למשפט על חייו -'פותח שולחן במסעדה'?..או נמנע להכניס דבר לפיו?! האם זו לא סתירה במה שמצד אחד אנו יראים וחרדים בראש השנה מפני אימת הדין ומצד שני אנו מצווים לאכול בשר ושאר מטעמים -על פניו יותר מאשר סתירה רעיונית, יש כאן קושי מעשי איך להביא לידי ביטוי את השמחה מאידך והיראה מצד שני ("גילו ברעדה") ולשלב בין השנים בלי למתוח את החוט לכאן ולכאן. אז איך באמת מישמים את שני ההנהגות הללו למעשה בראש השנה? ובכלל האם יש קשר בין יום המלכת המלך, ליום הדין מבחינה רעיונית?

איך אתם מישמים את שני הדברים בלי לגרוע האחד ממשנהו?
גם במלכותא דארעא קיימות ב' בחינות אלו, השמחה במלכות עם הפחד והאימה. ועוד, פחד ואימת הדין הן עצמן ביטוי למלכויות. ועי' לשון הרמב''ם הל' חנוכה דימים אלו היינו ר''ה ויוה''כ אינם ימי 'שמחה יתירה', הא שמחה בעלמא נוהגת בהו.
 

הפקדתי שומרים

משתמש ותיק
פותח הנושא
ר' @דרומאי אשמח אם תבאר את תחילת דבריך.
מש"כ לדייק ברמב"ם "הא שמחה בעלמא נוהגת בהו" לענ"ד זה אינו מוכרח דהא הרמב"ם כותב על כל הימים שהזכיר, בהשוואה לסתם ימים -גם של חול.
 

דרומאי

משתמש ותיק
הפקדתי שומרים אמר:
ר' @דרומאי אשמח אם תבאר את תחילת דבריך.
מש"כ לדייק ברמב"ם "הא שמחה בעלמא נוהגת בהו" לענ"ד זה אינו מוכרח דהא הרמב"ם כותב על כל הימים שהזכיר, בהשוואה לסתם ימים -גם של חול.
לא הבנתי מה לבאר בתחילת דבריי, ס''ה כתבתי שבמלך בשר ודם שייך בחינה של שמחה במלכות יחד עם הפחד מהמלך ועונשו.
בנוגע לדיוק ברמב''ם- פשיטא שהרמב''ם מיירי ביחס לשאר הימים שאומרים בהם הלל ולא לימי חול בעלמא.
 

הפקדתי שומרים

משתמש ותיק
פותח הנושא
דרומאי אמר:
גם במלכותא דארעא קיימות ב' בחינות אלו, השמחה במלכות עם הפחד והאימה. ועוד, פחד ואימת הדין הן עצמן ביטוי למלכויות. ועי' לשון הרמב''ם הל' חנוכה דימים אלו היינו ר''ה ויוה''כ אינם ימי 'שמחה יתירה', הא שמחה בעלמא נוהגת בהו.

רמב"ם הלכות חנוכה פרק ג
(ו) ולא הלל של חנוכה בלבד הוא שמדברי סופרים אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים בכל הימים שגומרין בהן את ההלל ושמונה עשר יום בשנה מצוה לגמור בהן את ההלל ואלו הן שמונת ימי החג ושמונת ימי חנוכה וראשון של פסח ויום עצרת אבל ראש השנה ויום הכפורים אין בהן הלל לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה ולא תקנו הלל בפורים שקריאת המגילה היא ההלל. [השגת הראב"ד - אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים בכל הימים שגומרין א"א ויש בהם עשה מדברי קבלה השיר יהיה לכם כליל התקדש חג (ישעי' ל כט)] עכ"ל.

מד' הרמב"ם חזינן שימי ר"ה אלו ימים של 'תשובה ויראה ופחד'. ימים כאלה ודאי שאינם ימים לא של שמחה יתירה כמש"כ, אף לא ימי שמחה, אלא ימי יראה ופחד.
דרך אגב לכאלו שטענו בכל הנוגע לימי ראש השנה, להסיר וכו' ד' הרמב"ם מללו אחרת.
 

דרומאי

משתמש ותיק
הפקדתי שומרים אמר:
דרומאי אמר:
גם במלכותא דארעא קיימות ב' בחינות אלו, השמחה במלכות עם הפחד והאימה. ועוד, פחד ואימת הדין הן עצמן ביטוי למלכויות. ועי' לשון הרמב''ם הל' חנוכה דימים אלו היינו ר''ה ויוה''כ אינם ימי 'שמחה יתירה', הא שמחה בעלמא נוהגת בהו.

רמב"ם הלכות חנוכה פרק ג
(ו) ולא הלל של חנוכה בלבד הוא שמדברי סופרים אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים בכל הימים שגומרין בהן את ההלל ושמונה עשר יום בשנה מצוה לגמור בהן את ההלל ואלו הן שמונת ימי החג ושמונת ימי חנוכה וראשון של פסח ויום עצרת אבל ראש השנה ויום הכפורים אין בהן הלל לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה ולא תקנו הלל בפורים שקריאת המגילה היא ההלל. [השגת הראב"ד - אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים בכל הימים שגומרין א"א ויש בהם עשה מדברי קבלה השיר יהיה לכם כליל התקדש חג (ישעי' ל כט)] עכ"ל.

מד' הרמב"ם חזינן שימי ר"ה אלו ימים של 'תשובה ויראה ופחד'. ימים כאלה ודאי שאינם ימים לא של שמחה יתירה כמש"כ, אף לא ימי שמחה, אלא ימי יראה ופחד.
דרך אגב לכאלו שטענו בכל הנוגע לימי ראש השנה, להסיר וכו' ד' הרמב"ם מללו אחרת.
לדבריך אמאי כתב הרמב''ם 'יתירה'?!
 

הפקדתי שומרים

משתמש ותיק
פותח הנושא
הרמב"ם הלא כותב "ימי תשובה ויראה ופחד", יש צד אחר? ועל כרחך פירוש דבריו, ימי ר"ה ויוה"כ בשונה מאותם י"ח יום שגומרים את ההלל שהם ימי שמחה יתירה בהשוואה לשאר ימים של חול, ור"ה ויוה"כ בכללם. והביטוי 'שמחה יתירה' הוא לא שני דרגות של שמחה, אלא כל ימים שהם ימי שמחה הם ימי שמחה יתירה.
 

דרומאי

משתמש ותיק
הפקדתי שומרים אמר:
הרמב"ם הלא כותב "ימי תשובה ויראה ופחד", יש צד אחר? ועל כרחך פירוש דבריו, ימי ר"ה ויוה"כ בשונה מאותם י"ח יום שגומרים את ההלל שהם ימי שמחה יתירה בהשוואה לשאר ימים של חול, ור"ה ויוה"כ בכללם. והביטוי 'שמחה יתירה' הוא לא שני דרגות של שמחה, אלא כל ימים שהם ימי שמחה הם ימי שמחה יתירה.
לפי דבריך ר''ה אינו יום של שמחה כלל, וצ''ע א''כ מה הס''ד לומר הלל עד שצריך טעם 'ספרי חיים וספרי מתים וכו'', הלא כלל אינם ימי שמחה. וידוע דעת הגאונים לומר מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון בר''ה וביוה''כ, ועוד הלא ר''ה מבטל גזרת שבעה מכח הדין שמחת יום טוב שבו. אלא כוונת הרמב''ם שבר''ה יש דין 'שמחת יום טוב', אך לא 'שמחת הרגל', והם ב' בחינות אחרות של שמחה, אבל ודאי יש שמחה בר''ה.
 

הפקדתי שומרים

משתמש ותיק
פותח הנושא
דרומאי אמר:
הפקדתי שומרים אמר:
הרמב"ם הלא כותב "ימי תשובה ויראה ופחד", יש צד אחר? ועל כרחך פירוש דבריו, ימי ר"ה ויוה"כ בשונה מאותם י"ח יום שגומרים את ההלל שהם ימי שמחה יתירה בהשוואה לשאר ימים של חול, ור"ה ויוה"כ בכללם. והביטוי 'שמחה יתירה' הוא לא שני דרגות של שמחה, אלא כל ימים שהם ימי שמחה הם ימי שמחה יתירה.
לפי דבריך ר''ה אינו יום של שמחה כלל, וצ''ע א''כ מה הס''ד לומר הלל עד שצריך טעם 'ספרי חיים וספרי מתים וכו'', הלא כלל אינם ימי שמחה.
משום שנוהגים בו דיני יום טוב.
 

דרומאי

משתמש ותיק
הפקדתי שומרים אמר:
דרומאי אמר:
הפקדתי שומרים אמר:
הרמב"ם הלא כותב "ימי תשובה ויראה ופחד", יש צד אחר? ועל כרחך פירוש דבריו, ימי ר"ה ויוה"כ בשונה מאותם י"ח יום שגומרים את ההלל שהם ימי שמחה יתירה בהשוואה לשאר ימים של חול, ור"ה ויוה"כ בכללם. והביטוי 'שמחה יתירה' הוא לא שני דרגות של שמחה, אלא כל ימים שהם ימי שמחה הם ימי שמחה יתירה.
לפי דבריך ר''ה אינו יום של שמחה כלל, וצ''ע א''כ מה הס''ד לומר הלל עד שצריך טעם 'ספרי חיים וספרי מתים וכו'', הלא כלל אינם ימי שמחה.
משום שנוהגים בו דיני יום טוב.
אלו דיני יו''ט? איסור מלאכה לבד הוא סיבה להלל?
ועוד, שמחת יום טוב הוא גם מדיני יום טוב.
 

שואל ומשיב

משתמש ותיק
עי' בספר מקראי קודש (ימים נוראים י) שכתב שנוהגת בימים אלו שמחה אך לא שמחה יתירה.
(וע''כ אומרים שש''י אף שהוא שירה.)
וכן הוא במשנ''ב תקצז ס''ק א,
ועי' בשאגת אריה ס''ס קב ד''ה ''הרי זכינו''.
 

הפקדתי שומרים

משתמש ותיק
פותח הנושא
שואל ומשיב אמר:
עי' בספר מקראי קודש (ימים נוראים י) שכתב שנוהגת בימים אלו שמחה אך לא שמחה יתירה.
(וע''כ אומרים שש''י אף שהוא שירה.)
וכן הוא במשנ''ב תקצז ס''ק א,
ועי' בשאגת אריה ס''ס קב ד''ה ''הרי זכינו''.
ואם משום שיר של יום, הוי ידוע שאין אומרים בר"ה כמה וכמה ענינים בשונה משאר ימים טובים, למשל מש"כ השו"ע סי' תקפ"ב ס"ח שאין אומרים ביום ר"ה "מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון" ויש עוד כמה חילוקים.
נ.ב לא הועיל לנו מידי שהמ"ק כתב כך מה טענתו.
 

יוסף יוסף

משתמש ותיק
ביצה טו:
בשעת פטירתן אמר להם {נחמיה ח-י} לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם
לפי הזכור לי זה מדבר על ראש השנה (ה' העלים מעיני כרגע את המקור) ורואים מפורש שנאמר על זה "ואל תעצבו כי חדוות וגו'"
 

סבא

משתמש ותיק
היום למדתי קצת בספר מטה אפריים [בנערותי זה היה ספר מאוד מקובל בימים הנוראים], ומצאתי שם בפירוש אלף המגן [של אחד מגדולי הדור מעדת החסידים] שכתב בזה"ל-
עיין בטור או"ח (סי' תקפא) וזה לשונו ששים ושמחים בראש השנה, משמע קצת דשייך שמחה, ועיין בשו"ת מהרי"ל (סי' קכח) ובשו"ת נודע ביהודה מהדו"ק או"ח (סי' לב), ובשו"ת חתם סופר (סי' קכח) ובהגהות חתם סופר על מגן אברהם סי' תקצ"ז, ובספר יפה ללב חלק ב' סי' תקצ"ז אות א', ובשו"ת להגאונים בעלי מפרשי הים שבסוף ספר ים התלמוד, ובדברי הגאון בעל ישועות יעקב שם, ובהגהות מהרש"ם לספר אורחות חיים, כל אלו סוברים דשייך בראש השנה שמחת יום טוב, (ועיין בשו"ת מהרי"א סי' קסג מש"כ בזה יעויין שם),
ואולם עיין בזוהר הקדוש פרשת אמור דף צ"ה ע"א ד"ה אמר רב יהודה מבואר להדיא דראש השנה לא נקרא ימי שמחה רק ימי דין, וכן משמע מספר מגיד משרים למרן ב"י, וכ"כ הפני יהושע בחידושיו למסכת כתובות דף ה' על דברי התוס' ד"ה אלא מעתה, וכן משמע מהמחבר לעיל סי' תקפ"ב סעיף ב', וכ"כ ביסוד ושורש העבודה שער י"א פרק ראשון, ובספר בית יהודה במנהגי ארגיל דף ק"ז ע"ב אות ד'. ועיין בחכמת שלמה להגאון מוהרש"ק הגהות על מגן אברהם סי' תקצ"ז שהאריך בענין זה, והביא ראיות לכאן ולכאן, מובא בשדי חמד מערכת ראש השנה יעויין שם.
מקוה שיהיה לתועלת.
 

הפקדתי שומרים

משתמש ותיק
פותח הנושא
סבא אמר:
היום למדתי קצת בספר מטה אפריים [בנערותי זה היה ספר מאוד מקובל בימים הנוראים], ומצאתי שם בפירוש אלף המגן [של אחד מגדולי הדור מעדת החסידים] שכתב בזה"ל-
עיין בטור או"ח (סי' תקפא) וזה לשונו ששים ושמחים בראש השנה, משמע קצת דשייך שמחה, ועיין בשו"ת מהרי"ל (סי' קכח) ובשו"ת נודע ביהודה מהדו"ק או"ח (סי' לב), ובשו"ת חתם סופר (סי' קכח) ובהגהות חתם סופר על מגן אברהם סי' תקצ"ז, ובספר יפה ללב חלק ב' סי' תקצ"ז אות א', ובשו"ת להגאונים בעלי מפרשי הים שבסוף ספר ים התלמוד, ובדברי הגאון בעל ישועות יעקב שם, ובהגהות מהרש"ם לספר אורחות חיים, כל אלו סוברים דשייך בראש השנה שמחת יום טוב, (ועיין בשו"ת מהרי"א סי' קסג מש"כ בזה יעויין שם),
ואולם עיין בזוהר הקדוש פרשת אמור דף צ"ה ע"א ד"ה אמר רב יהודה מבואר להדיא דראש השנה לא נקרא ימי שמחה רק ימי דין, וכן משמע מספר מגיד משרים למרן ב"י, וכ"כ הפני יהושע בחידושיו למסכת כתובות דף ה' על דברי התוס' ד"ה אלא מעתה, וכן משמע מהמחבר לעיל סי' תקפ"ב סעיף ב', וכ"כ ביסוד ושורש העבודה שער י"א פרק ראשון, ובספר בית יהודה במנהגי ארגיל דף ק"ז ע"ב אות ד'. ועיין בחכמת שלמה להגאון מוהרש"ק הגהות על מגן אברהם סי' תקצ"ז שהאריך בענין זה, והביא ראיות לכאן ולכאן, מובא בשדי חמד מערכת ראש השנה יעויין שם.
מקוה שיהיה לתועלת.
ישר כח ר' @סבא. ובכך יתפרשו היטב דברי הרמב"ם הנ"ל.
 

איש גלילי

משתמש ותיק
יוסף יוסף אמר:
ביצה טו:
בשעת פטירתן אמר להם {נחמיה ח-י} לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם
לפי הזכור לי זה מדבר על ראש השנה (ה' העלים מעיני כרגע את המקור) ורואים מפורש שנאמר על זה "ואל תעצבו כי חדוות וגו'"
זה מפורש בפסוק בתחילת הענין שם (פסוק ב): "ויביא עזרא הכהן את התורה לפני הקהל מאיש ועד אשה וכל מבין לשמע ביום אחד לחדש השביעי".
 

נדיב לב

משתמש ותיק
הפקדתי שומרים אמר:
בכדי להבין את מהותו של יום ראש השנה -וממילא גם יפתרו השאלות שהעלינו- נפתח במשל –"הצאר הרוסי 'הראשון' מת, ואת מקומו ירש בנו -הצאר השני. בשבוע ההכתרה 'הצאר' הסתובב עם פמלייתו ברחבי המדינה, האזרחים התקבצו ובאו לחזות בזיו פניו של המלך. במעמד אלפי אזרחים החל טקס ההכתרה, ואחר שענדו את הכתר לראשו, הכניסו לפניו שורה של אנשים עם אזיקים לידם, לבושים בלויי סחבות ושערם פרא. התברר שאלו אסירי עולם שנעצרו על עבירות פלילות חמורות. המלך הסתכל על כל אחד מהם, לקח את הטופס שהגישו לפניו וחתם בחותם המלכותי. חתימה ששווה חירות, המלך חנן אותם על סמך התחייבותם שלא לחזור לסורם, וכעת הם משוחררים לכל ימי חייהם. ילד קטן שנכח במעמד ההכתרה, שאל את אביו 'מפני מה כל זה נצרך כעת? תוך כדי הכתרת המלך להביא את הפושעים ולחנון אותם האם זה לא טרחה למלך? לא עדיף שאת החנינה יעשו במועד אחר? ענה לו האב: בני זה לא טרחה למלך, ולהיפך זו דרישת המלך שיביאו בפניו את הפושעים. והחנינה היא בעצם חלק מהכתרת המלך, זה מבטא את מלכותו לשחרר אסירי עולם דבר שאין לשום אדם הרשות והכח לעשות, וכך יראו האזרחים כולם את תוקף מלכותו שלו, וכמו עכשיו כך גם בשנה הבאה המלך יציין את שנת מלכותו בחנינה לפושעים".
וכעת לנמשל: הדין והמשפט מלבד שהם בין הכלים הניהוליים של כל מלך, אבל בעיקר הם מלמדים על כוחו ועל תוקף מלכותו. הקב"ה מאהבתו לעם ישראל עורך את המשפט דווקא ביום מלכותו שאז גם לפושעים ביותר הוא מעניק חנינה על פשעיהם משך השנה, כל עוד הם באים בבקשה ומקבלים על עצמם להשתנות ושלא לחזור לסורם, המלך מעניק להם חנינה. בכך גם נבין מדוע אין סתירה במה שמצד אחד אנו יראים וחרדים בראש השנה מפני אימת הדין ומצד שני אנו מצווים לאכול בשר ושאר מטעמים, משום שראש השנה הוא גם יום מלכות –הכתרת המלך, וגם יום הדין והמשפט, ועל כן אנו מצויים לשלב את שניהם יחד, מצד אחד לשמוח בהמלכת הקב"ה וזה עושים בין השאר גם באכילה ושתיה ומאידך אנו יראים מחמת הדין שגם הוא חלק בלתי נפרד מתוקף מלכות הקב"ה. ושוב על השאלה איך עושים את זה בפועל זה הרבה מעבר לשאלה רעיונית, ב"ה עם הרבה עבודה ימים קודם ר"ה נהיה מוכנים כמו שצריך.

רעיון יפה, ובאמת היסוד שיום הדין הוא תוצאה מוזכר בדברי הרמח"ל. אבל אין בזה להמעיט כי הוא זה בעצם המשפט. כמו"כ אין בזה סתירה להכנה המוקדמת בחודש אלול, ביחס ליום הדין.

ובנוגע לאימת הדין, ראוי לדייק מה שכתב מרן הגרי"ס וז"ל: מִלְּפָנִים כַּאֲשֶׁר יָדַעְתִּי — כָּל אִישׁ אֲחָזוֹ פַּלָּצוּת, מִקּוֹל הַקּוֹרֵא קָדוֹשׁ אֱלוּל. הַחֲרָדָה הַלָּזוֹ נָשְׂאָה פִּרְיָהּ לְהִתְקָרֵב לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, אִישׁ לְפִי עֶרְכּוֹ — אָכֵן לֹא לְפִי מֻשְׂכָּל הָרִאשׁוֹן, אֲשֶׁר לְהָאִישׁ אֲשֶׁר בְּכָל הַשָּׁנָה נִתְרַחֵק מֵעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, תִּלְבְּשֶׁנּוּ הַפַּחַד וְהַדְּאָגָה יוֹתֵר מֵאֵימַת הַדִּין. אֲשֶׁר רַק הַתּוֹרָה וְהַמַּעֲשִׂים טוֹבִים הֵמָּה הַתְּרִיס מֵהַפֻּרְעָנוּת רַחֲמָנָא לִצְּלַן, וְנַהֲפֹךְ הָיְתָה, שִׁנּוּי הַמַּעֲשֶׂה לְטוֹבָה, הַתְרָאָה בְּכִפְלַיִם, בְּהָאִישׁ אֲשֶׁר כָּל הַשָּׁנָה אָחַז דַּרְכּוֹ בַּקֹּדֶשׁ — לְפִי עֶרְכּוֹ — מֵהָאִישׁ אֲשֶׁר כָּל הַשָּׁנָה הָלַךְ חֲשָׁכִים בְּאֵין נֹגַהּ — לְפִי עֶרְכּוֹ: ע"כ.

והנה מש"כ הגרי"ס "החרדה הזלו נשאה פריה". מבואר שהדרך להיות שרוי באימת הדין, היא כל עוד "נשאה פריה". משא"כ כשגורמת לאדם לאבד את שלוות רוחו, ומכניסה אותו למצב דחק, בזה הדרך הנאותה היא להרפות מעט, ולהתמקד גם בנקודה השניה שהוזכרה, בצורה מאוזנת לשני הענינים.
 

חייל של השם

משתמש ותיק
שואל ומשיב אמר:
עי' בספר מקראי קודש (ימים נוראים י) שכתב שנוהגת בימים אלו שמחה אך לא שמחה יתירה.
(וע''כ אומרים שש''י אף שהוא שירה.)
וכן הוא במשנ''ב תקצז ס''ק א,
ועי' בשאגת אריה ס''ס קב ד''ה ''הרי זכינו''.

ממרחק תביא לחמו. הרמב"ם בפ"ג הלכות חנוכה כותב להדיא "אבל ראש השנה ויום הכפורים אין בהן הלל לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה".
 
חלק עליון תַחתִית