מסקנות רבני ב"ב בנושא הפאות

סטָטוּס
סגור לתגובות נוספות.

ישי בן ישראל

משתמש ותיק
היום פורסם ביתד נאמן מכתב מהרבנים ר"ש רוזנברג ור"י סילמן כי הגיעו למסקנות בענין הפאות ושסוחרי הפאות יפנו אליהם לקבל את המידע.
א. האם למישהו ידוע מהם המסקנות (משמע שהגיעו לאיזה שהוא בירור - ומשמע שאכן לא כל הפאות נקיים מהחשש)?
ב. למה זה נוגע רק לסוחרי הפאות? הלא יתכן שה'עמך' מחזיק ברשותו תקרובת ע"ז?! (האם יתכן דס"ל למעשה דל"ה ממש תקרובת וכד' הגר"ש וואזנר?)
 

פעלעד

משתמש ותיק
לי ידוע באופן אישי שתלמיד חכם גדול בסיוע חברים ערך בירור מקיף ביותר על ההכשר שמנהל ר' אברהם שלזינגר מטעם בי"ד חניכי הישיבות, מעל 30 עמודים של עדויות מגובים בהקלטות, דיבר עם מעל 30 פיאניות וסוחרים ובעלי מפעלים שנהנים מההכשר, ותמונת מצב שעולה הוא עגום ביותר שאילו הייתם קוראים את זה לא הייתים מכניסים לפה אפילו לא מים בהכשר שכזה...
את המאמר העבירו לרבני בי"ד חניכי הישיבות שבימים הללו אמורים לשבת על הסוגיא ולבחון את הדברים בכובד ראש.
נראה מה יהיו התוצאות, כי בפשטות כל הגישה שלהם מלכתחילה הוא שזה לא חיוב מדינא רק הידור, וממילא ההתייחסות לזה אינו כמו שמתייחסים כשהולכים להכשיר בשר לדוגמא וממילא אינו מתאים למי שכן חושש לגמרי.

עכ"פ לפי מה שהבנתי מהם, אם תוך שבוע שבועיים לא יהיו תשובות ברורות מהבי"ד חניכי הישיבות על הטענות המוצקות, הם רוצים לסדר את המאמר באופן ברור פרוס ע 50 עמודים ולפרסם, או עכ"פ להעביר לרבנים ברחבי העולם.

מאידך, בארה"ב בחודש ניסן היתה אסיפת רבנים גדולה בבורו פארק בראשות רבי אשר אקשטיין אב"ד בעלזא שהוא מגדולי מומחי הכשרות החסידיים בארה"ב, לפני פסח הביאו לשם את ר' אברהם שלזינגר שלא הצליח ממש לשכנע אותם, כך אמר ר' אשר אקשטיין בפירוש כשנשאל על כך בדרשה בחוהמ"פ בארגון שיעורי תורה.
מאז היו מספר אסיפות נוספות כאשר האחרונה היתה שבוע שעבר יום חמישי בבית האדמו"ר מקאסוב ב"פ (חתן של הגרח"מ וואזנר שליט"א גאב"ד זכרון מאיר), בתחילה הם תכננו לנסוע לבד להודו ולברר מקרוב, אבל הבנתי שממש בימים האחרונים הם מתחילים לומר נואש, הן מפני שככל שמעמיקים הם רואים יותר את הבעייתיות והסיבוכים שיש כאן מכל הצדדים ונורא קשה להגיע לחקר האמת, וכנראה גם חוששים שיש גורמים אינטרסנטים מכל הצדדים ואינם רוצים ליפול בפח, כך שלע"ע איני יודע איך זה יתפתח הלאה.

לנו זה חבל מאד מאד, כי התכנית שלהם היתה להקים מערך כשרות שיהיו פיאות שמורות משעת קצירה בדיוק כמו בשחיטה ובמחלבות וכדו', ולע"ע לא נראה שיקרה כ"כ מהר.
 

ישי בן ישראל

משתמש ותיק
פותח הנושא
פעלעד אמר:
לי ידוע באופן אישי שתלמיד חכם גדול בסיוע חברים ערך בירור מקיף ביותר על ההכשר שמנהל ר' אברהם שלזינגר מטעם בי"ד חניכי הישיבות, מעל 30 עמודים של עדויות מגובים בהקלטות, דיבר עם מעל 30 פיאניות וסוחרים ובעלי מפעלים שנהנים מההכשר, ותמונת מצב שעולה הוא עגום ביותר שאילו הייתם קוראים את זה לא הייתים מכניסים לפה אפילו לא מים בהכשר שכזה...
את המאמר העבירו לרבני בי"ד חניכי הישיבות שבימים הללו אמורים לשבת על הסוגיא ולבחון את הדברים בכובד ראש.
נראה מה יהיו התוצאות, כי בפשטות כל הגישה שלהם מלכתחילה הוא שזה לא חיוב מדינא רק הידור, וממילא ההתייחסות לזה אינו כמו שמתייחסים כשהולכים להכשיר בשר לדוגמא וממילא אינו מתאים למי שכן חושש לגמרי.

עכ"פ לפי מה שהבנתי מהם, אם תוך שבוע שבועיים לא יהיו תשובות ברורות מהבי"ד חניכי הישיבות על הטענות המוצקות, הם רוצים לסדר את המאמר באופן ברור פרוס ע 50 עמודים ולפרסם, או עכ"פ להעביר לרבנים ברחבי העולם.

מאידך, בארה"ב בחודש ניסן היתה אסיפת רבנים גדולה בבורו פארק בראשות רבי אשר אקשטיין אב"ד בעלזא שהוא מגדולי מומחי הכשרות החסידיים בארה"ב, לפני פסח הביאו לשם את ר' אברהם שלזינגר שלא הצליח ממש לשכנע אותם, כך אמר ר' אשר אקשטיין בפירוש כשנשאל על כך בדרשה בחוהמ"פ בארגון שיעורי תורה.
מאז היו מספר אסיפות נוספות כאשר האחרונה היתה שבוע שעבר יום חמישי בבית האדמו"ר מקאסוב ב"פ (חתן של הגרח"מ וואזנר שליט"א גאב"ד זכרון מאיר), בתחילה הם תכננו לנסוע לבד להודו ולברר מקרוב, אבל הבנתי שממש בימים האחרונים הם מתחילים לומר נואש, הן מפני שככל שמעמיקים הם רואים יותר את הבעייתיות והסיבוכים שיש כאן מכל הצדדים ונורא קשה להגיע לחקר האמת, וכנראה גם חוששים שיש גורמים אינטרסנטים מכל הצדדים ואינם רוצים ליפול בפח, כך שלע"ע איני יודע איך זה יתפתח הלאה.

לנו זה חבל מאד מאד, כי התכנית שלהם היתה להקים מערך כשרות שיהיו פיאות שמורות משעת קצירה בדיוק כמו בשחיטה ובמחלבות וכדו', ולע"ע לא נראה שיקרה כ"כ מהר.
תודה על המידע הנרחב. בדברי הרבנים שהתפרסמו היום משמע שאפשר לעמוד על מקור הדברים (ומשמע אף בלי הכשר 'משעת קצירה' (או יותר נכון 'גזיזה'...)), ושוב אבקש ממי שיש לו מידע על ברורם של רבנים אלו - וגם למה לא ראו לנכון לפרסם את המידע לציבור על הפאות הקנויות כבר - להביאו כאן לתועלת הציבור
 

ישי בן ישראל

משתמש ותיק
פותח הנושא
יהודי אמר:
משונה, למה לא לכתוב לציבור את המסקנות.
כך תמהתי גם אני, ולכן חשבתי בתחילה שהרבנים סוברים לדינא שאין צריך לשרוף את הפאות ואפשר להשתמש בהם, אלא שמ"מ משום חשש 'פגם ע"ז' מנסים להעמיד גדרים בזה על מכאן ולהבא. אולם כעת ראיתי את דברי הרבנים הנ"ל במכתבם חשוון ש"ז שבו מביאים את דברי הפוסקים בסערה הקודמת, בה אסרו את השימוש בפאות שלא ברור מאיפה הם מגיעים (וכ"ש באלו שברור שהם באים מהודו). rcbh cc.png
וא"כ הדרא קשיא לדוכתא.
וחשבתי שאולי אין אפשרות לבדוק על למפרע, ונתברר להם שאין כאן רוב וחזקה וסתמא ששיער בא מהודו, ולכן אין זה נ"מ. אולם כמובן שזה בגדר השערה, ושוב מתבקשים מי שביכולתם לברר את העניין התמוה.
 

אלימיר

משתמש ותיק
שמתם לב לתאריך על המכתב? מי יודע מה קרה שלא פורסם בחודש אדר?
 

אב בבינה

משתמש ותיק
המסקנא שלהם הוא שכל שיער לא מעובד הוא בחזקה שאינו מהודו, כיון שלדבריהם שיער מהודו אינו מספיק איכותי ולכן אי אפשר לעשות ממנה פאה מוצלח ללא עיבוד. ולכן על כל אחד להביא הפאה שלו לפאנית יר"ש להחליט אם זה מעובד אם לא.

ואף שמתחילה כתבו שרק היקרים יותר מ3000 שקל הוא מהודו, ועכשיו נהפוך הוא. רק אלו שמעובדים הזולים מהודו, והלא מעובדים אינם מהודו, ולכן הפסק כעת הוא להיפוך ממש.

וצע"ג עד מאוד איך היו סוחרים ידועים שקנו ישר מסוחרי הודו [כמו היורו קוסטם, או פאות ג'ורג'י], ויש להם שיער לא מעובד?
ועוד צע"ג כל סוחרי הגוים שממליצים על השיער הלא מעובד מהודו?
ועוד כמו שכבר העירו למה המכתב מתאריך י' אדר? מה קרה עד עכשיו שלא פירסמו אותו?

[למי שלא מבין, שיער לא מעובד יותר איכותי, ושיער יבש שאינו עומד דרך גדילתן מעבדים אותו ומכסים השיער בשכבה של סיליקון, וזה אינו אמיד]
 

סלע

משתמש ותיק
יהודי אמר:
משונה, למה לא לכתוב לציבור את המסקנות.
מסתבר שהפרטים מרובים. בדברים כאלה אי אפשר לכתוב באופן גורף שער הודי מותר שער אירופאי אסור וכדומה. מה שהוסיפו לכתוב את המסקנות בשם עצמם לא בשם הב"ד, אבל את המסקנות המפורטות באמת א"א לפרסם בגלל שיש צורך לוודאות מנין זה מגיע. אילו כמו שהוסיף המוסיף היה להם לפרט. לא מקשים על דבר שלא קיים.
 

ישי בן ישראל

משתמש ותיק
פותח הנושא
סלע אמר:
יהודי אמר:
משונה, למה לא לכתוב לציבור את המסקנות.
מסתבר שהפרטים מרובים. בדברים כאלה אי אפשר לכתוב באופן גורף שער הודי מותר שער אירופאי אסור וכדומה. מה שהוסיפו לכתוב את המסקנות בשם עצמם לא בשם הב"ד, אבל את המסקנות המפורטות באמת א"א לפרסם בגלל שיש צורך לוודאות מנין זה מגיע. אילו כמו שהוסיף המוסיף היה להם לפרט. לא מקשים על דבר שלא קיים.
דווקא ידידנו הרב אב בבינה הביא פרטים מאוד ברורים.
אם כי שוב התבוננתי במכתב הרבנים, שכ': 'סוחרי שיער העוסקים בשיער לא מעובד, יכולים להתקשר כו'', משמע שגם שיער לא מעובד הוא עדיין לא סוף דבר.
 

יהודי

משתמש ותיק
להבנתי ההיתר בנוי על זאת שהרב מורגנשטרן ואחרים טוענים שהרב דונר - שעל עדותו הסתמך מרן הגריש"א - טעה בזה [כמובן שיתכן גם ההיפך].
מעניין לשאול חלק גדול מאלו הטוענים שפסק הגרי"ש מחודש באיזה חלק בשו"ע נמצא הלכות ע"ז.
 

אבקשה טוב לך

משתמש חדש
יש אומרים שהם גוזזים כדי למכור ולשלם חוב של עבודה זרה, ויש לעיין האם זה אסור כי צריך אחת מארבע עבודות ואולי גזיזה זה כמו שחיטה.
אני דיברתי עם הודי גוי שהגיע לתיירות בירושלים והסביר לי שזה כמו תגלחת הילדים של היהודים בלג בעומר, [הגוי הזה מעניין הרבה ביהדות ולכן הוא ידע להסביר לי]
לפי זה ודאי זה אסור,
 

אבקשה טוב לך

משתמש חדש
עיין תוספות עבודה זרה נ,ב .
ועיין ביאור הגר"א אורח חיים סימן תרמט - גנות הצעירים כו'. דאין הקדש לע"ג כמ"ש בע"א נ"א ב' ע"ג שהיה לה גינה כו' וע' בי"ד סימן קמ"ב סי"ג דשם פסק שאסו' וכמ"ש שם מ"ד ב' רבה בר עולא אמר גנובתיה מהכא כו' נוי מיהא איכא ובטור שם כ' ב' דעות וס' הראשונה סובר שהן מותרין שאין עובדין אותה ולא לנוי נעשו אלא כעין תקרובת ואינו נאסר כיון שאינו כעין פנים שהנטיעה הוא התקרובת ואין זה כעין פנים וכמ"ש בר"פ ר' ישמעאל שם וכ"כ רי"ו כאן וכ' הטור וי"א דלא גרע מנוי והכי מסתב' וכ"פ בש"ע שם כנ"ל:
 

סופר

משתמש ותיק
אבקשה טוב לך אמר:
יש אומרים שהם גוזזים כדי למכור ולשלם חוב של עבודה זרה, ויש לעיין האם זה אסור כי צריך אחת מארבע עבודות ואולי גזיזה זה כמו שחיטה.
אני דיברתי עם הודי גוי שהגיע לתיירות בירושלים והסביר לי שזה כמו תגלחת הילדים של היהודים בלג בעומר, [הגוי הזה מעניין הרבה ביהדות ולכן הוא ידע להסביר לי]
לפי זה ודאי זה אסור,
היהודים מקריבים את השערות שלהם בלג בעומר ??
והאם הם גוזזנים את זה לשם ה' ??
 

סופר

משתמש ותיק
יום שני, כ''ו אייר תשס''ד
זה כשבועיים שנשות ישראל הכשרות מתהלכות בחרדה, הפאה שעל ראשן נעשתה כבדה ומפחידה, והן אינן יודעות את נפשן מרוב בלבול וצער.

שתי בעיות לפניהן, האחת בעיה מעשית: מה לעשות כעת? איך לצאת לרחוב? איך ללכת לבית הספר? האם יש לשרוף או לזרוק את הפאות? איך אוכל לברר אם אין תערובת הודית בפאה שעל ראשי? מי יתן לי הכשר לפאה החדשה שאקנה? והשניה בעיה נפשית מצפונית: האם עד עתה הלכתי עם עבודה זרה על הראש? היתכן שבגלל רצוני לקיים את מצוות התורה בהידור נכשלתי? האם התקשרותי לרבי גרמה לי לנגוע באיסור שיש בו יהרג ועל יעבור?

חלק גדול מנשי חב”ד החליטו לרדת למחתרת, בבחינת “כל כבודה בת מלך פנימה”. עם פאה אינה יכולה לצאת, ועם מטפחת חס ושלום, ושב ואל תעשה עדיף. האחרות שחייבות לצאת מהבית, הולכות בחוצות הערים ירושלים ובני ברק, קוראות את המודעות “ובערת הרע מקרבך”, פוגשות בשכנותיהן שלבשו צורה חדשה, וברגע שנכנסות הביתה מתנפלות על הטלפון למצוא איזה רב חבד”י שיושיע אותן וירפא את לבבן ההרוס: כבוד הרב, מה? ברצינות? תראה איך הם חוגגים? אז מה עלי לעשות?

מי עורר עתה את כל הסערה? ובעיקר מי מלבה את האש? אין ספק שאלו הם אותם האנשים שנלחמים נגד הפאות בכלל, וכאשר ראו שמלחמתם אינה מצליחה ונשות ישראל מסירות את המטפחת (המכסה טפח ומגלה טפחיים) ולובשות פאה צנועה, מצאו דרך צדדית להלחם דרכה.

עוד לפני שהרבנים פסקו מה לעשות עם הפאות ההודיות, כבר פרסמו אותם הארגונים שעל פי דין תורה הפאות חייבות שריפה, ושביום פלוני יתאספו כל היראים אחר תפלת ערבית לטקס שריפת הפאות. ובכך התחייבו באיסור גזל עם כל הכרוך בכך.

משום מה יש בינינו כאלו ששומעים עדיין את גלי הרדיו הנקראים “ערוצי הקודש”, תראו באיזה נופת צופים הם מדברים לכל אחד: “אחי”, “נשמה”, “ישתבח שמו”, “יאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים” וכו’, אבל כשהדבר מגיע ללובשות הפאות, כל המרבה בהוצאת שם רע ואפילו בהתבטאויות של היפך הברכה, הרי זה משובח רח”ל.

על כן מורי ורבותי, מבלי לזלזל בבעית הפאות מהודו (וכפי שנאריך בזה להלן), מכל מקום אין ספק, שהחוש הבריא של נשות חב”ד צודק מאד, כאשר הן מרגישות שהבעיה אינה ממש “כצעקתה”, ושהעובדה שאותם רודפי ליובאוויטש יוצאים עתה בתרועת נצחון, זה גופא מוכיח, שאף אחת מאיתנו לא “נכשלה” חס ושלום עד היום באיסור ממשי, כשלבשה את הפאה, וגם אם היתה זו פאה מהודו ועד כוש!


כדי לבאר את הדברים עלינו להכנס לשאלה מבחינה הלכתית, אבל בתחילה חובה לציין כי הרבי עורר על בעיה זו כבר לפני למעלה משלושים שנה!. בביתר גר יהודי בשם ר’ יצחק דובאוויק, בהיותו צעיר היה מקורב קצת לחב”ד (אף ששייך לזרם חסידי אחר). הוא היה גר בעיר פרובידנס במדינת “רוד איילנד” בארה”ב, ולפני חתונתו בחודש תמוז תשל”ב נכנס עם כלתו לקבל את ברכת הרבי ביחידות. בין השאר אמר לו הרבי (אני מצטט לאחר שיחה עמו בטלפון): “מסתמא לא תלבש הכלה מטפחת אלא פאה נכרית. צריכים לשמור מאיפה קונים את הפאה, כי יש בעיות עם הפאות מהודו”.

(התפרסמה גם שמועה שהיתה הוראה בענין זה ליצרנית הפאות “פרידה” (גב’ פרידה קוגל תחי’ מקראון הייטס), טלפנתי אליה לדניפרופטרובסק (ששם המפעל שלה לשיער אוקראיני), ואמרה לי שלא היו דברים מעולם).

אלא שמזה גופא שהרבי הכיר בבעיה, ובכל זאת לא עשה מזה “רעש”, הגם שאולי הורה כן לכמה אנשים באופן פרטי, מוכח בלי שום ספק, שעל אף שכדאי להדר ולהזהר מזה, מכל-מקום בודאי שאין כאן “איסור דאורייתא”, ולא עוברים בכך על “תקרובת עבודה זרה”, ולא על איסור חמור וממשי כל שהוא. וכמובן שמי שיש לה פאה כזו אינה צריכה להזדרז ולשרוף אותה.

ומעתה נתחיל לעיין בצדדי הבעיה מבחינה הלכתית, אבל זאת לא לפני שאמסור מודעה רבה לאורייתא, שכל מה שיכתב להלן, נעשה רק מפני שעד לרגע זה של סגירת העיתון באור ליום שני כ”ו אייר תשס”ד, עדיין לא יצאה הוראה ברורה מרבני חב”ד בנידון (ולכן לא היתה לי ברירה אלא להכנע ללחצים של רבים וטובים ולנסות להעלות כמה הגיגים על הכתב). אבל ברגע שתצא הוראה מהרבנים, בודאי שכל אחת תקבל הוראתם לטוב או למוטב.

ונתחיל עם תיאור הבעיה, וזאת לאחר שיחה שקיימתי בנידון עם ר’ בצלאל קופצ’יק, ולאחר קריאת מאמרי מחקר באנגלית שנכתבו על-ידי עיתונאים אחראים ושהתפרסמו במקומות הנחשבים לאמינים.

ובכן, המנהיגים של אחד מסוגי העבודה זרה הנוהגים בהודו, מפרסמים בכל העולם, כי אשה הזקוקה לישועה והצלה וברכה, תזכה למילוי בקשותיה, אם תבוא למקום ע”ז פלונית, ותגלח את ראשה בתור “קרבן” לאליל. בתגלחת זו מתכפרים גם עוונותיה של המתגלחת, והיא נחשבת כאילו נולדה מחדש, ובזה היא מכינה את עצמה להתייצב אחר-כך לפני האליל ו”להתפלל”

ברחבי הודו יש בתי ע”ז רבים, ששייכים לכת זו, והעיקרי שבהם בעיירה “טירופאטי”. המחקר אומר כי כ-‏000. 0 5נשים ביום! באות להתגלח שם בבנין מיוחד שעובדים בו 600 ספרים. הגילוח עצמו לא נעשה בפני האליל, ורק שלאחריו הולכת גלוחת הראש מרחק רב עד שמגיעה אליו להתפלל במקום הטומאה עצמה.

מ”טמפל” זה יוצאות מאות טונות של שער טבעי הודי לשווקי העולם. כ-%80 מהשערות המשווקות מהודו יוצאים מבתי הע”ז, וזה מהווה כ-%20 מכלל השער הטבעי הנמכר בעולם. אלא שהיצרנים מערבים את שער הע”ז גם בפאות שאינן משער זה.

עד כאן העובדות (והנה לנו עוד טעם למה שכתב הרמב”ם שהסנהדרין היו חייבים להכיר כל עבודה זרה שבעולם). ועתה נבדוק את הענין מבחינה הלכתית:

א. תקרובת ע”ז אסורה בהנאה
כתב הרמב”ם בהלכות עבודה זרה פ”ז ה”ב: “עבודה זרה עצמה ומשמשיה ותקרובת שלה וכל הנעשה בשבילה, אסור בהנאה. שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך. וכל הנהנה באחד מכל אלו לוקה שתים, אחת משום ולא תביא תועבה אל ביתך, ואחת משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם”. וכן נפסק בשו”ע יורה דעה סימן קלט ס”א: “אליל אסורה בהנאה, היא ותשמישה ונויה.. ותקרובתה משהביאו לפניה ועשה ממנו תקרובת, נאסר”. ועל פי זה הרי השער הטבעי הבא ממדינת הודו אסור לכאורה בהנאה, כיון שנעשה תקרובת לעבודה זרה. ומשנעשה תקרובת נאסר גם בחוץ, וכמו שפסק הרמב”ם שם הט”ו: “ואע”פ שחזרו והוציאום, הרי אלו אסורין לעולם”.

ב. אין ביטול לתקרובת ע”ז
ולכאורה צריך להבין, דאף שעצם הוצאת התקרובת ממקום ההקרבה אינה מתירה אותה, והיא נשארת אסורה לעולם, אבל כאן כשהכמרים מוציאים את השער למכירה בשוק, הרי בזה הם ביטלו אותו מלהיות עבודה זרה, ולמה שלא יבטל ממנו האיסור. אבל שאלה זו אין לה מקום, שהרי פסק הרמב”ם פ”ח ה”ט, דאף שאת הע”ז עצמה אפשר לבטל (ראה שם ה”י איך הוא הביטול), וכן אפשר לבטל את משמשיה ונויה וכו’, מ”מ “תקרובת ע”ז אינה בטילה לעולם”. וכן נפסק בשו”ע שם ס”ב: “ותקרובתה אין לה ביטול” (ובטעם החילוק שבין ע”ז ונויה לבין תקרובתה, ראה ט”ז סק”ד ובפרישה סק”ד).

ג. השערות הנמכרות לא הוקרבו בפועל, ולמה הן אסורות?
אלא שעדיין אין האיסור ברור, שהרי כאן בגזיזת השערות, לא הקריבו את השערות לפני האליל עצמו, ורק שהחיתוך היה בבית השייך לע”ז, ומיד אחר כך שמים את השער בכלי של ע”ז, ואז לוקחים אותו לאריזה ולשיווק. ובזה כתב הרמב”ם שם הט”ו: “בשר או יין או פירות שהכינום להקריבן לעבודה זרה, לא נאסרו בהנאה אף על פי שהכניסו אותם לבית עבודה זרה, עד שיקריבום לפניה”. וכמו שהבאנו לעיל מהשו”ע שרק “משהביאו לפניה ועשה ממנו תקרובת, נאסר”. וציין שם הט”ז סק”ב: “פירוש בהבאה שהביאה לשם תקרובת, כמ”ש בסעיף ג’ אם הניחו לפניה לשם תקרובת”. וכ”כ השו”ע בס”ו: “מה שרואין שמכניסין אותו לאלילים של עובד כוכבים ועדיין לא נכנס, מותר, שעדיין לא נעשה תקרובת”. ועל פי זה שוב היה צריך להתיר את השער הנמכר. ובמכל-שכן וקל-וחומר, דאם אפילו כשהכינו משהו להקרבה, והכניסוהו לבית ע”ז לשם כך, מכל מקום לא נעשה “תקרובת” עד שיקריבו אותו בפועל, כל-שכן בנדון-דידן שכלל לא חשבו להקריב את השער בפועל, רק לגלח ולמכור. ואמנם בפירסומים של בית הע”ז עצמה (שניתן לקבלם בלי קושי) וכן בכתבה הנ”ל המפרטת כל פרטי העבודה שם בענין השערות, לא מוזכר כלל ענין הבאת השערות עצמן או הקטרתן לפני הע”ז. ואם-כן למה שיאסרו השערות?

ד. שערות אינן קרבות בבית המקדש, ולכן אינן נעשות תקרובת ע”ז
ועוד יש להקשות, שהרי מפורש בגמרא (ע”ז נא, א) שבכדי שדבר יאסר כתקרובת ע”ז, הוא חייב להיות “כעין פנים”, ופירש”י (שם נ, א. ד”ה כעין) שרק אם מקריבים כמותו בבית המקדש, כגון בשר או סולת או שמנים, נעשה תקרובת לע”ז. וכדכתיב “זובח לאלקים יחרם כי אם לה’ לבדו”, והיינו שרק דבר המוקרב לה’ נעשה חרם כשמקריבו לע”ז, אבל מה שאין מקריבים כמותו לה’ אינו חרם, ולא נאסר בהנאה גם אם הקריבוהו לפני האליל. והרי שערות אינן משמשות כקרבן בבית המקדש, ואם-כן אין הן מקבלות דין של תקרובת ע”ז, ואינן נאסרות לכאורה בהנאה (ותגלחת שערות הנזיר, הרי אין זה קרבן לה’, אלא פעולה של טהרה לנזיר. וראה רמב”ם הלכות נזירות פ”ח ה”ג שאסור לו לגלח כנגד פתח העזרה “שזה בזיון מקדש הוא”. והשערות אינן מוקטרות אלא משליכן תחת הדוד שמתבשלים בו השלמים בלשכת הנזירים שבעזרת הנשים).

ה. האם אין בזה על כל פנים האיסור של “נוי ע”ז”?
ואף על פי שמפורש בשו”ע שם ס”ג, שגם כאשר “מדליק לפניה נרות, או שטח לפניה בגדים וכלים נאים לנוי”, גם בזה נאסרו הנרות והבגדים והכלים בהנאה. והרי גם דברים אלו אינם קרבים לגבי מזבח בבית המקדש. הנה שתי תשובות בדבר: א. שאיסור זה אינו משום “תקרובת” אלא משום “נוי ע”ז”, ובזה הרי ברגע שמוציאים את השער למכירה ביטלו אותו מע”ז, כי נוי ע”ז מתבטל (מה שאין כן תקרובת). ב. שהרי השערות האלו שנמכרות בשוק, לא שמו אותם מעולם לנוי לפני האליל עצמו, ובמילא גם לא קבלו מעולם אפילו דין של נוי ע”ז. ועל פי כל הנ”ל בטל לכאורה כל החשש של איסור הנאה בפאות מהודו.

ו. לדעת הרמב”ם נאסרים גם דברים שאינם קרבים בבית המקדש.
אבל עדיין יש לערער על כך, שהרי לדעת הרמב”ם פ”ז הט”ז, יכול להאסר כתקרובת “בין דבר הראוי למזבח, בין דבר שאינו ראוי”, וכן פסק הש”ך בשו”ע שם סק”ג ד”כל בעל נפש יש לו להחמיר” כשיטת הרמב”ם. אלא שגם זו אינה קושיא, כי גם לרמב”ם, כל זה הוא רק אם התקרובת נמצאה “בפנים”, היינו “במקום עבודתו”, וכלשון השו”ע ס”ה: “לפנים מהמחיצה הפרוסה לפניה”. מה שאין כן בנדון-דידן הרי כבר כתבנו שהתגלחת היא במרחק ממקום האליל, ואין מקריבין כלל את השערות לפניו. ולכן גם לרמב”ם יהיה מותר. ואפילו אם היה מצב שהיו מקריבים את השערות לפני האליל עצמו, הרי השו”ע מתיר כנ”ל, והש”ך שמחמיר כרמב”ם אוסר רק למי שהוא במדרגת “בעל נפש”, ואין זה מצדיק להטיל איסור על כל הנשים (ולדוגמא: כמה אנשים נמנעים מאכילת מזונות שנילושו במי פירות מסוג “עוגת שמרים”, שאדמו”ר הזקן כותב ש”בעל נפש” לא יאכלם מחוץ לסעודה משום ספק ברכת המוציא).

ז. האיסור אינו בהקרבה אלא בפעולת הגזיזה לשם ע”ז
אלא שכאן נכנסים אנו לנושא חדש, שאמנם עצם הקדשת השערות בבית הע”ז אין בו דין תקרובת (מפני שלא הקריבום בפועל, וגם משום שאינן “כעין פנים”), וגם אין בו דין נוי ע”ז כנ”ל. מכל-מקום כאן מקבלים הן דין תקרובת על-ידי עצם הגזיזה שנעשתה לשם ע”ז. וכדאיתא בגמרא שם: “עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל, שבר מקל בפניה חייב ונאסרת”, ומבארת הגמרא הטעם, דמאחר שע”ז זו נעבדת במקל (כגון בזריקת מקל לפניה), הרי שבירת המקל היא “כעין זביחה”, ופירש”י (ד”ה מר סבר) “דהויא שבירה וחיתוך”. ובזה ביארה הגמרא את לשון המשנה (שם ע”ב): “מצא בראשו (של האליל).. פרכילי ענבים ועטרות של שבלים ויינות ושמנים וסלתות, וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח, אסור”. ושאלו בגמרא, הרי ענבים ועטרות שבלים אינן קרבים במזבח. ותירצו: “אמר רבא אמר עולא, כגון שבצרן מתחלה לכך”,

ופירש”י: “שבצרן מתחלה, לצורך עבודת כוכבים, ובבצירותן עבדה לעבודת כוכבים, דהוי כשבר מקל לפניה, דדמי לזבחיה”. וברמב”ם שם פ”ג ה”ד: “עבודה זרה שעובדין אותה במקל, שבר מקל בפניה, חייב ונאסרת” (בהנאה). ובשו”ע שם ה”ג: “דבר שאין מקריבין ממנו בפנים (בביהמ”ק) אינו נאסר, אלא אם-כן עשה ממנו כעין זביחה, או כעין זריקה המשתברת, והוא דרך לעובדה באותו דבר אף על פי שאין דרך לעובדה בזה הענין.. שמקשקשים לפניה במקל.. מפני ששבירת המקל דומה לזביחה”. ואם-כן גם בעניננו, הרי דרך עבודתה של הע”ז הזו הוא בחיתוך השערות, וחתכו אותן לשם הע”ז, ובמילא הוי כעין זביחה.

ח. האם גזיזת השערות אוסרת אף על פי שאין דרך עבודתה בשערות כלל
אמנם בזה גופא צריך להבין, שהרי השו”ע כותב “והוא דרך לעובדה באותו דבר.. שמקשקשים לפניה במקל”, שרק אז נאסר המקל על-ידי השבירה, מה שאין כן כאן שאין דרך לעבוד ע”ז זו על-ידי הקרבת השערות, הרי גם הגזיזה אינה אוסרת אותן בהנאה. אבל זו אינה קושיא, כי מוכח לכאורה מלשון השו”ע שאם “דרך לעובדה בזה הענין” עצמו, היינו שהעבודה היא הגזיזה עצמה, כל-שכן שנאסר במעשה זה דמעין זביחה. וזהו שכתב המחבר “אף על פי שאין דרך לעובדה בזה הענין”, היינו שאם דרך לעובדה בזה גופא, אין צורך שיהיה הדרך גם “לעובדה באותו דבר”. ולכן נאסרו השערות מיד על-ידי עצם החיתוך, אף על פי שלא הקריבום לפני האליל ושלחום מיד למכירה בשוק (מה שאין כן בבצירת פרכילי ענבים, שמלבד שאין עצם הבצירה דרך עבודת המרקוליס, הרי גם אין עובדים אותו כלל בפירות, שלכן הוכרח הר”ן להוסיף על דברי רש”י, ששם נאסרו הפירות משום שהוי כעין עבודת פנים, שמביאים הפירות לבכורים למקדש. ולהעיר מתויו”ט שם מה שביאר את הר”ן באופן אחר לגמרי, ואכ”מ).

ט. האם אמנם אפשר לדמות גזיזת שערות לשבירת מקל
אמנם, הדמיון הזה שחיתוך השערות נקרא “כעין זביחה” דומיא דשבירת מקל, עדיין צריך תלמוד. דהנה לשון הטור הוא: “ששבירת המקל דומה לזביחה ששובר צואר הבהמה”. ולכאורה משמע מלשונו, שדוקא משום פעולת השבירה אנו מדמין זאת לזביחה, ועל פי זה חיתוך שערות אינו מעין זביחה. ואף שאמרו בגמרא שם (ופירש”י שהובא לעיל) שגם בצירת “פרכילי ענבים” נקרא מעין זביחה אם בצרן מתחלה לשם ע”ז, הרי שם אין הפירוש שקטף אשכולות הענבים מהעץ, אלא שחתך הזמורות (וראה תויו”ט במשנה שם שפירש כן ע”פ הרע”ב עוקצין פ”א מ”ג, וכן כתב ב”תפארת ישראל” שם שחותכין הזמורות לעשות “פערגולא” לפני הע”ז), וחיתוך הזמורות הוי כעין זביחה ושבירה, ששובר את הדבר עצמו (ועל דרך זה בעטרות של שבולין שחותך אותן בעצמן לפני הע”ז). אבל חיתוך השערות אין בו מעשה שבירה, כי לא שבר שום דבר שלם, והשערות הן דבר שמחוץ לגוף, וגילוחם הוא דבר הרגיל שאין בו ענין של שבירה (ואף שחיתוך השערות הוא עצמו עבודתה של אותה ע”ז, אבל בזה הרי נפסק בשו”ע שם ס”ג, שגם כשעושה משהו שהוא דרך עבודתה, אף שחייב מכל-מקום אינו נאסר בהנאה, אלא אם-כן הוא מעין עבודת פנים שבמקדש (כנ”ל) או שיהיה בזה כעין זביחה. ובשערות הרי אינו דבר שקרב בבית המקדש וגם אינו כשבירת צואר הבהמה. ואף שזוהי סברא שאפשר להתוכח עליה, אבל כאן כשבאים להטיל “איסור דאורייתא של עבודה זרה” על רבבות נשים כשרות, ולחייבן בהפסד ממון כבד כל כך, חלה חובת ההוכחה על הבא לאסור.

י. מי חותך את השערות לשם ע”ז?
וכאשר מתבוננים עוד בדבר, רואים שאין לדמות את חיתוך השערות לשבירת מקל מצד סיבה נוספת. שהרי האשה המאמינה בע”ז זו ונותנת את שערותיה לשם קרבן, איננה חותכת בעצמה את השערות. ומי חותך בפועל, ה”ספר” שעושה עבודתו בכדי לקבל משכורת, והוא הרי יודע ברור שהשערות אינן מוקרבות או מוקטרות לפני האליל, אלא מיועדות למלאות את כיסם של הכמרים במליוני דולרים. ואם כן בחיתוכו שעשה “לשם הדולרים” לא נעשתה שום פעולה של “כעין זביחה” לשם הע”ז. ואף שהאשה מרכינה את ראשה ומסייעת לו בחיתוך, והיא הרי מתכוונת לשם ע”ז, הרי כבר פסק אדמו”ר הזקן בשו”ע הלכות שבת סימן שמ ס”ב “שמסייע אין בו ממש ומותר גמור מן התורה” (וראה מג”א שם ריש הסימן מה שהביא מהש”ך ב”נקודות הכסף”, ועיין שו”ת “חכם צבי” סימן פב, ואכ”מ). ומאחר שאין הסיוע שלה נחשב לשותפות במעשה החיתוך, אם-כן הוי ממש כהלכות שחיטה סימן ד’ ס”ג, ד”ישראל ששחט בהמתו של עובד כוכבים, אפילו חישב העובד כוכבים לעבודת כוכבים (השחיטה) כשירה”, כי המחשב לא שחט, והשוחט לא חשב. ואף על פי שהספר שחותך את השערות יודע שהמתגלחת מכוונת לשם עבודת כוכבים, מכל מקום אין השערות נאסרות בכך, וכמ”ש הש”ך שם סק”ג: “ומשמע אפילו שמע השוחט שהעובד כוכבים חשב. דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן”.

יא. אפילו אם היה דומה לשבירת מקל, מ”מ אין זה “בפניה”
ועוד ספק יש כאן, שהרי בשבירת מקל מודגש בשו”ע ששובר “לפניה” (וכן הוא לשון הגמרא והרמב”ם), שרק אז נאסר המקל מדין תקרובת ע”ז, מה שאין כן בגזיזת השערות אין זה לפני האליל, ולכן אין השערות נאסרות על-ידי גזיזה זו (ואף שגם בבצירת פרכילי ענבים אין זה לכאורה בפני האליל, הרי כבר כתבנו את ביאור הר”ן, ששם זהו דין מיוחד שהוי כעין עבודת פנים דבכורים, מה שאין כן בנדון-דידן. ובכלל אין להביא ראיה מפרכילי ענבים שהרמב”ם והשו”ע לא הביאו דין זה, ואכ”מ).

יב. אי אפשר לאסור תקרובת ע”ז במקום ספק
ומאחר שיש כמה ספיקות, אם אפשר לדמות את חיתוך השערות לדין ד”כעין זביחה”, לכן כאשר עולה השאלה הלכה למעשה, אם אלו שיש להן כבר פאה מהודו חייבות להשליכן לאשפה או לשורפן, ולקנות פאה חדשה, אי אפשר לאסור את הפאות מספק. וכמבואר בט”ז סימן קמא ס”ב וז”ל: “כל שיש סברא להיתר ולאיסור, ראוי להקל, דהא קיי”ל בכל דוכתי דלא מחזיקינן איסורא מספק”. ומבאר שם, דאף שהדין הוא ש”ספק עבודת כוכבים לחומרא”, הנה זהו רק “במקום דאתחזק איסורא כבר”, מה שאין כן במקום דלא אתחזק איסורא מקילין בספקו. והרי כאן יש כמה סברות להיתר, ופשוט שיש להקל.

יג. כשיש ספק אם הפאה היא מהודו או לא, ודאי שאי אפשר לאוסרה
ומעתה, אם גם כשיודעים ברור שהפאה היא מהודו, עדיין יש ספקות גדולים אם ההלכה אוסרתן, ו”ראוי להקל”, כל-שכן וקל-וחומר במצב שזה גופא הוא בספק אם יש בפאה מסוימת שערות מהודו או לא, הרי בודאי שאין לאסור את הפאה מספק.

יד. במקום הפסד מרובה בודאי שאין שום מקום להחמיר
והנה בשו”ע שם סימן קכג כתב הב”ח לענין יין נסך (ורוב דבריו הובאו להלכה גם בש”ך סק”ב) וז”ל: “אפילו תמצי לומר דמנסכין ושפכין לה קומיה עכו”ם בדרך ניסוך פנים, מכל-מקום כיון דקיי”ל דנכרים שבחוץ לארץ לאו עובדי עבודת כוכבים הן, אלא מנהג אבותיהם בידיהן, אם כן מה שמנסכים (בזמן הזה בחוץ לארץ) יין לעבודת כוכבים, אין קרוי ניסוך, כיון דקרינן בהו שאין יודעים בטיב עבודת כוכבים ומשמשיה” (ובזה מבאר את מה שכתב הרמ”א שם, שבזמן הזה שאינו שכיח שהגוי מנסך לעבודת כוכבים, אין לאסור “סתם יינם” בהנאה במקום הפסד, והאיסור הוא רק בשתיה, וזהו משום ש”אין רגילין לנסך לעבודת כוכבים, כלומר אין רגילין לנסך תמיד אלא לפעמים”). והאי דינא שאין לנו בזמן הזה עובדי ע”ז אמיתיים, הביאו הש”ך להלכה (לדעת הרמ”א) בכמה מקומות, ראה סימן קכד סקע”א, קכח סק”ד, ובעיקר קכט סקי”ד (וראה שו”ת “מים עמוקים” שנדפס לפני כ-‏400 שנה, שבסברת הרמ”א והש”ך מצא כמה קולות לגבי איסור הנאה של תקרובת עבודת כוכבים בזמן הזה).

ומאחר שנקטינן להלכה שאפילו כשרואים גוי המנסך יין בפועל לפני האליל, מכל מקום “אין קרוי ניסוך”, כי “אין יודעים בטיב עבודת כוכבים ומשמשיה”, ואנו משתמשים בחילוק זה לגבי כמה דינים בהלכה למעשה, הרי בלי ספק, שגם הגויה המגיעה להתגלח פעם אחת בחייה לפני האליל בהודו, אין זה משום שהיא אדוקה בעבודת כוכבים זו ויודעת בטיב העכו”ם ומנהגיה, אלא שמנסה את מזלה, ששמעה שעל-ידי הגילוח תהיה לה ישועה וכו’, אבל אין לה שום קשר לא במוחה ולא בלבה לע”ז זו. ולכן הרי זה פחות אפילו מהסברא דמנהג אבותיהם בידיהם, דכאן אין לה שום מנהג בידיה, רק פעולה חד פעמית (כמו קניית כרטיס הגרלה, שאולי גם זה יעזור לה). ולכן גם לולא כל הספקות שהעלנו לעיל, הרי אי אפשר לאסור את הפאה בהנאה במקום הפסד, וכל-שכן בהפסד מרובה. ובפרט שכל האיסור עצמו אינו עומד על בסיס מוצק.

ולכן לפי עניות דעתי:

א) מי שיש ברשותה אמצעים להחליף את הפאות שלה, לכאלו שאין עליהן חשש של שער טבעי מהודו, תעשה כן בהקדם האפשרי בכדי להדר במצוות, שכן נראה שזוהי דעתו של הרבי, שיש בזה “הידור” שלא ללבוש פאות אלו, ולא מעיקר הדין של ע”ז, אלא בכדי להמנע עד כמה שאפשר משייכות לזה.

ב) מי שאינה יכולה להחליף את הפאה, או שאינה מסוגלת לעשות זאת עתה, תמשיך ללבוש גם פאה שבאה מהודו, עד שתוכל לקנות פאה חדשה. ועל כל פנים חס ושלום שלא לצאת לרשות הרבים עם מטפחת או כובע.

ג) כל-שכן וקל-וחומר, שמי שיש לה פאות שאיננה יודעת טיבן המדויק, ואינה מסוגלת לקנות עתה פאה חדשה, בודאי שיכולה להמשיך ללבשן, וכשירחיב ה’ לה תשתדל לקנות פאות שאין עליהן שום חשש.

ד) לפני שקונים פאה חדשה, יש לבקש מהפאנית אישור מרב מוסמך, שהפאה אין בה כלל שערות שעלולות להגיע מהודו.

ה) כדאי מאד, שעסקניות נשי חב”ד תשבנה עם פאניות המספקות פאות לנשות חב”ד, ותקבענה מחיר השוה לכל נפש לפאות שאין עליהן שום חשש, באופן שכל אחת מנשות חב”ד תוכל במשך זמן סביר לרכוש פאות חדשות.


ויהי רצון שבזכות שמירת הצניעות, ובפרט כיסוי הראש, נזכה כולנו לברכות המפורטות על כך בזוהר הקדוש פרשת נשא, לבריאות ופרנסה ושלום בית ונחת מהילדים שי’.
 

סלע

משתמש ותיק
בגלל שהרבי התיר הגעת למסקנה הנוכחית, או בגלל שכך ההלכה. מסקירה קצרה, יש כאן הרבה סברות חלקם יפות, אבל לא צודקות, להכנס לראש של הספר וכדומה, ספק גדול אם כך מכריעים בהלכה. מסתמא המגיבים יהיה להם הרבה מה להעיר על הדברים.
אבל מה שנכון נכון, שהרבה פעמים אלו האוסרים משום תואנת ע"ז וכו', אם אלו שאוסרים את הפאה לגמרי, כך שהמשקל שצריך לייחס לטענות של הנ"ל הוא בעירבון מוגבל.
 

סלע

משתמש ותיק
זה השאלה. בכל נידון כזה.
מיהו הכותב מאיזה צד הוא בא. ולמה. על אלו פוסקים הוא מתבסס. מי אלה מורי דרכו.
 

ישי בן ישראל

משתמש ותיק
פותח הנושא
סופר אמר:
ב) מי שאינה יכולה להחליף את הפאה, או שאינה מסוגלת לעשות זאת עתה, תמשיך ללבוש גם פאה שבאה מהודו, עד שתוכל לקנות פאה חדשה. ועל כל פנים חס ושלום שלא לצאת לרשות הרבים עם מטפחת או כובע.

ג) כל-שכן וקל-וחומר, שמי שיש לה פאות שאיננה יודעת טיבן המדויק, ואינה מסוגלת לקנות עתה פאה חדשה, בודאי שיכולה להמשיך ללבשן, וכשירחיב ה’ לה תשתדל לקנות פאות שאין עליהן שום חשש.
כמובן שסעיפים אלו רלוונטיים רק לשיטת חב"ד שהמטפחת גרועה מבחינת צניעות, אבל במקומות שאין בעיה עם זה מעיקר הדין, רק שרוצים ללכת עם פאה מחמת נוי, חזרו שוב השיקולים של חששות ע"ז שיש בפאות, ותמוה אם נהדר בכל המצוות עד קצה האחרון, וכאן נקל (אשת הכותב הולכת עם פאה).
 

סלע

משתמש ותיק
גם שאר הסעיפים רלוונטיים רק לשיטות מסוימות. הדברים מלמדים באיזה כיון אוחז הכותב. אם אחד מהמגיבים יש לו חומר הלכתי מוסמך בענין רצוי שיעלה את הדברים.
דיונים יפים שכל אחד כתב לא רלוונטי.
 
סטָטוּס
סגור לתגובות נוספות.
חלק עליון תַחתִית