המנחה ושייריו - סוג נוסף של הקרבה?

ישי בן ישראל

משתמש ותיק
אציגה נא לפני החברים הנכבדים, כ"א בגאונותו ובחריפותו יהולל, כיוון מסויים שעלה בראשי בענין קדשים. הדבר עדיין אינו נבדק עד תומו, ויתכן אף להגדירו כ'הרגשה' גריידא. אולם אם הדבר אמת, יש כאן אור חדש בהרבה מעניני קדשים, ואחלה פני הקוראים העמקנים והפשטנים והבקיאים גם יחד לחוות דעתם הענין.
וזה תורף הענין: יש הבדל בין אכילת שיריים של הזבחים, לבין אכילת השיריים של המנחות. אכילת שיריים של זבחים, הוא כמשמעו: 'שיריים' מן הנשאר מאכילת מזבח. לעומת זאת אכילת שיירי מנחות אינו נידון רק כשיריים, אלא כחלק מרכזי מן הקרבן. הדברים כמעט מפורשים במקרא: הקטרת קומץ המנחה זוכה לכינוי מיוחד שאין בדומה לו בשאר קדשים - 'אזכרתה'. שפירושו לפי רש"י 'זכרון המנחה', והיינו שהקומץ הינו רק כמזכיר את ה'מנחה' - היינו שייריה הנאכלים לכהנים.
לפי זה יש לבאר מה שבמנחה אין אפשרות של 'עולה' שתהיה כליל לגבוה, וביותר, שפרשת המנחה מהוה המשך לפרשת זבחי עולה. והיינו כי אכילת שיירי המנחה אינו באותו גדר של אכילת שיירי הזבח.
לפי זה יש גם לבאר את דין 'כליל תהיה לא תאכל' שנאמר במנחת כהן, בעוד שבחטאותיו ואשמותיו הכהן - המביא את החטאת! - הוא זה שאוכל את בשר הזבח.
האם לדעתכם יש מקום לגישה זו? מה אומר ה'בריסקער' שבתוך כאו"א מכם?...
 

סבא

משתמש ותיק
עוד לא גבשתי דעה בעניין שאלתך, אבל קודם לכן מוצא אני חובה בנפשי לקדם אותך בברכה רבה, שתהיה הצטרפותך לברכה רבה לכל באי הפורום.
כפי שכבר אפשר לראות מב' ההודעות שלך, מדובר בוודאי ב"כח" גדול, בקי וחריף חושב מחשבות,
במיוחד באתי להעריך את עצם זה שעל אף שמדובר בבין הזמנים וגם ערב פסח, לא עטת על האשכולות הקלילים והמושכים [את אנשי החומר כמוני], אלא נגשת ישר לסוגיות עמוקות בקדשים.
יישר כח.
 

סבא

משתמש ותיק
אגב, השאלה הזו היא גם מענייני דיומא, כי כך כתב המהרש"א בחידושי אגדות פסחים דף קט"ז:-
מצה זו על שום מה על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ שנאמר ויאפו את הבצק גו', כ"ה בסדר הגדה ובאשר"י, ויש לעיין בזה לפי טעם זה היה ראוי להיות מצות אכילת מצה אחר חצות לילה, שאז יצאו ממצרים ונתקיים ויאפו את הבצק אשר הוציאו וגו', גם בפסח שאכלו במצרים למה אכלו אז מצה, דאין סברא שאכלוהו ע"ש העתיד, וי"ל דודאי איסור חמץ כל ז' הוא מטעם ויאפו את הבצק גו', אבל מצות אכילת מצה בערב הוא מטעם אחר, כמפורש סודו בקרבן מנחה שאמר מצות תאכל במקום קדוש וגו' לא תאפה חמץ וגו' כי החמץ רמז אסטרא דשמאלא, וכמ"ש גבי מנחה כי כל שאור גו' וכמ"ש ומי מעכב שאור שבעיסה כו,' וז"ש מצות תאכל במקום קדוש דהיינו מתוך הקדושה וסטרא דימינא, [ו]מסיים כי קדש קדשים היא- ואין ראוי להיות בה חמץ מסטרא דשמאלא, [highlight=yellow]וזהו טעם אכילת מצה בליל פסח כדמיון המנחה לגבי כהן[/highlight] עכ"ל. ועיי"ש עוד אריכות דברים.
 

יצחק

משתמש ותיק
ישי בן ישראל אמר:
לפי זה יש גם לבאר את דין 'כליל תהיה לא תאכל' שנאמר במנחת כהן, בעוד שבחטאותיו ואשמותיו הכהן - המביא את החטאת! - הוא זה שאוכל את בשר הזבח.
אולי אתה יכול להסביר יותר את הקשר.
 

יצחק

משתמש ותיק
ישי בן ישראל אמר:
יש הבדל בין אכילת שיריים של הזבחים, לבין אכילת השיריים של המנחות. אכילת שיריים של זבחים, הוא כמשמעו: 'שיריים' מן הנשאר מאכילת מזבח. לעומת זאת אכילת שיירי מנחות אינו נידון רק כשיריים, אלא כחלק מרכזי מן הקרבן. הדברים כמעט מפורשים במקרא: הקטרת קומץ המנחה זוכה לכינוי מיוחד שאין בדומה לו בשאר קדשים - 'אזכרתה'. שפירושו לפי רש"י 'זכרון המנחה', והיינו שהקומץ הינו רק כמזכיר את ה'מנחה' - היינו שייריה הנאכלים לכהנים.
נראה להרחיב את דבריך, שהסיבה שרק במנחה כתוב הלשון "אזכרה" משום שהרי בקרבן בהמה הכפרה תלויה בדם והדם אינו נקטר על המזבח אלא יש אימורים שקרבים למזבח והם אכילת מזבח, אבל במנחה הכפרה תלויה בקומץ ובלבונה ומהבחינה הזו הם דומים לדם אבל יש בהם עוד דין שכיון שהם נקטרים על המזבח יש להם גם דין של אימורים (ע' היטב מנחות דף יג: ואכמ"ל), והנה התורה אומרת במפורש "כי הדם הוא בנפש יכפר" כלומר למה הדם מכפר משום שבו נמצאת הנפש, אבל בקומץ אין "נפש" של המנחה, ובהכרח היא מכפרת רק משום שהיא זכרון מהמנחה, ובהכרח היא צריכה להיות בגדר של אכילת מזבח כי ענין המנחה בכללותה הוא רק אכילה כי אין בה "נפש".
 

ישי בן ישראל

משתמש ותיק
פותח הנושא
יצחק אמר:
ישי בן ישראל אמר:
לפי זה יש גם לבאר את דין 'כליל תהיה לא תאכל' שנאמר במנחת כהן, בעוד שבחטאותיו ואשמותיו הכהן - המביא את החטאת! - הוא זה שאוכל את בשר הזבח.
אולי אתה יכול להסביר יותר את הקשר.
הכוונה, שלעומת מנחת כהן בו אין השיריים נאכלים (וההגיון בזה ברור: תמיד התפקיד של הכהן הוא לאכול את השיריים שמביא המתכפר, וכאן הכהן הוא המתכפר וממילא לא שייך כפרה ע"י עצמו או ע"י אחד שנמצא בדרגתו - ולפנימיות הענין עיין בלקוטי תורה לבעה"ת צו ד"ה ואכלתם אכול ושבוע, עפ"י דברי המדרש בפרשת צו שדרשו על קרבן הכהן את חידת שמשון 'וכי מן האוכל יצא מאכל?!') הרי ששיירי זבחיו של הכהן נאכלים גם נאכלים, וביותר - הם נאכלים ע"י המתכפר בעצמו!
הדבר מתבאר לדעתי עפ"י היסוד שאכילת שיירי המנחה הינם מעיקר הכפרה, לעומת שיירי הזבח שאינם מעיקר הכפרה כי אם ה'שיריים' כמשמעו.
 
חלק עליון תַחתִית