כי אצל הח"ח רק תועלת שבמהותה היא הצלה או תיקון הנזק שקשור לרע הספציפי של האדם המגונה מותרת, וגם זה רק במקרה שאין אפשרות אחרת, ושהנזק של הפרסום לא יגרום נזק שאינו מגיע למגונה וכו'.
אולם אצל הסבא מקלם, יש דבר חדש, מה שנקרא לשון הרע לשם לימוד, יש אמנם מעין זה אצל החפץ חיים, מה שהוא קורא שאדם מסמן 'אנשים רעים' להזהיר את בני ביתו להתרחק מהם וכו', אבל איכשהו נראה שהם לקחו את הדבר הזה יותר ברווח, ולא לאנשים רעים דוקא, אלא כל דבר שהוא לימוד, הגנאי של השני כמעט לא עומד לדיון, וזה הענין שכל התורה כולה מלאה מגנות של הגדולים ביותר, ובמקום מסוים הסבא מקלם קורא לזה לשון טוב, ונשמע שזה לא לשון הרע לתועלת, אלא לשון טוב
מצאתי לע"ע בשתי מקומות, בחכמה ומוסר ח"א
ועיין מש"כ כאןעמ' מה
כענין שנצטוינו זכור את אשר עשה ונו' למרים וכתבו הראשונים אזהרה מזה ללשון הרע, וא"כ למה דברה תורה לשה"ר על מרים, אע"כ כי בשביל הלמוד אין זה לשון הרע אלא לשון טוב
עמ' קמו
[אחרי שהוא מוכיח תלמיד על זה שהוא כתב דברים שהם יהורא - הוא כותב כך:]
מן הסתם לא יקפיד על אשר אשלח מכתבו היקר מאוד מאוד להתלמד מה היא גאוה, ואם כי כתוב פה בקרת, לא יהא עניו יותר מהלל שרב מבקר עליו (כל המתייהר וכו', פסחים סו:), ולא העלימו בעלי התלמוד הבקרת, וגם לא העלימה התורה בקרת על דבורה הנביאה (כנ"ל) ועל פנחס שנתן לו ברית שלום, וביותר על מרע"ה, ורק למען התלמד
עמ' שלב
מצינו בחטא לשה"ר שני הפכים לכאורה, זכור את אשר עשה ה' א' למרים, כתב הרמב"ן ז"ל, כי זה הצווי להורות לעם ה' כי יש ליזהר מלה"ר, וקשה הלא מצינו שהתורה לא רצתה לפרסם חטא עץ הדעת איזה מין היתה ולמה לא חסתה התורה על גנאי של מרים, אלא ודאי דלמען להועיל שרי, ואחרי שהתורה כתבה חטאה, נמצאנו למדין, שבמקום מועיל מצוה לספר לה"ר, ומחויב לספר, וכן שמעתי משם הנר"ח ז"ל מוואלאזין, לא תלך רכיל בעמיך-לא תעמיד על דם רעך, במקום שיש לספר לה"ר הנמנע מלספר עובר על לא תעמוד על דם רעך, הרי לפנינו באר היטב כמה קשה לכון דעותי' עפ"י התורה.
עון לה"ר חמור מאד מאד כנ"ל, וא"כ יעשה עצמו כאלם ולא ידבר כלל, והנה גם זה אשם יאשם במקום שיש לספר מצוה לספר ומחויב לספר כנ"ל.
ועל כיוצא בזה נאמר קהלת ז' פסוק ט"ז אל תהי צדיק הרבה, ובפסוק י"ז נאמר אל תרשע הרבה וגו', כי ירא אלקים יצא את כולם. הרי כי לכון המדה עפ"י התורה צריך להיות ירא ה', ואם לא יכשל בזה או בזה, ועל זה לבי עלי דוי תמיד, כי מי יכון המדד כחוט השערה ולא ילקה בחסר ויתר, אהא! אהא!
