מדוע מיגו להוציא לא אמרינן?

[ביאור הדבר]

אשמח במקור או מסברא

[ביאור הדבר]

ר' יחזקאל כהן: ד אה ובזה נראה הביאור בהא דמיגו להוציא לא אמרינן דבאמת אין במיגו רק העמדת טענתו להפטר שלא יהיה תביעה לחשוש כנגדה שהיא בשקר אבל אינו בירור לחדש מכוחו הוצאת ממון ואף לדעת הרמב"ן דמיגו להוציא אמרינן נראה דזהו דווקא בהיכא שכוחו להוציא בטענת המיגו היה ע"י כח מוחזקות וכהך דשנים אוחזין שיש לו תפיסה בטלית רק שטען חציה שלו והגביל את החזקתו

[ביאור הדבר]

בשו"ת הרשב"א ח"ג שנ"ג ששאל השואל למה לא אמרינן מיגו לאפוקי ממונא וז"ל:
דלאפוקי ממש לא אמרינן שאינו מן הדין שנוציא ממון מזה בטענה או מפני שהיה יכול לטעון מה שהוא טען"

[avih]

המוציא מחבירו עליו הראיה.
ממון מוציאים ע"י ראיה ולא ע"י טענות (ויש לדון בנפרד על ברי ושמא מה הראיה שם)
ומיגו הוא טענה אמנם חזקה אבל עדיין טענה.

[ביאור הדבר]

מיגו הוא נאמנות בפשטות ורק יש רצו לומר שהוא כח לטענה ואי הוי נאמנות הרי הוי ראיה?

[avih]

מיגו הוא נאמנות בפשטות ורק יש רצו לומר שהוא כח לטענה ואי הוי נאמנות הרי הוי ראיה?

צודק טעיתי הוא מכח נאמנות, אבל עדיין אינו ראיה.
 

[ביאור הדבר]

מיגו הוא נאמנות בפשטות ורק יש רצו לומר שהוא כח לטענה ואי הוי נאמנות הרי הוי ראיה?

צודק טעיתי הוא מכח נאמנות, אבל עדיין אינו ראיה.

מדוע הרי נאמן?
 

[אחד מן הגולה]

בפשטות על אף שהוא נאמן, מ"מ נאמנותו היא כלפינו, אך כשבאים לדון להוציא ממון מיד אחר לא די במה שאנו מאמינים לו, שאין לנו רשות לנהוג בממון אחרים ע"פ הנאמן עלינו. וכדוגמת רוב וכיו"ב, שאף שהוא בירור המועיל ע"פ התורה, ובאיסורים נסמוך על הרוב לגמרי, מ"מ כלפי אחרים לא נוכל להוציא מידו ע"פ הכללים הנהוגים בידינו.
ורק עדים שלא נתנה לו התורה רק נאמנות, אלא התורה אמרה שיוקם דבר על פיהם, וכמו שכתב הרמב"ם שדבר שהעידו בו עדים הוא כאילו ראינו המציאות למול עינינו, רק בזה הרי המציאות ברורה ויודעים בוודאי שהמחזיק אינו אלא גזלן.

[ביאור הדבר]

א. א"כ מדוע מהני מיגו בברי ושמא להוציא לפי הראשונים?
ב. הרי קי"ל שאנ"ס מהני להוציא וכן מצאנו נאמנות שמוציאה.
ג. אם אנו יודעים שחייב לו הרי הדין שלנו כבי"ד היא להנהיג את מה שאנו יודעים

[אחד מן הגולה]

א. א"כ מדוע מהני מיגו בברי ושמא להוציא לפי הראשונים?
ב. הרי קי"ל שאנ"ס מהני להוציא וכן מצאנו נאמנות שמוציאה.
ג. אם אנו יודעים שחייב לו הרי הדין שלנו כבי"ד היא להנהיג את מה שאנו יודעים

לגבי ב' השאלות הראשונות צר לי, אך מפאת קוצר הזמן לא אוכל לענות עליהם, זקוק אני לעיין תחילה בדברים שכתבתי בזמנו במסכ' כתובות וב"ב וכעת אין הפנאי בידי. בכל אופן לגבי הכיוון הכללי ברי ושמא אינו כח בהוצאת הממון אלא דשמא הוא כח החלשת המוחזק, וכמו שמצינו שלמ"ד חד מהני ברי להוציא מיד שמא. וכן דאפי' לאידך מ"ד אמרו בגמ' בכתובות דמהני לצרף מיגו וחזקה. כמובן שהדברים סתומים.
לגבי הקושיה השנייה ג"כ הכיוון הכללי שאנ"ס כשמו כן הוא יש לו דין כעדים ולא נאמנות בעלמא. כן כתבו הראשונים בהדיא בב"ב בסוגיא דלא עביד איניש דפרע בגו זימנא. ועדיין ט"ב מדין מה דחשב כעדים.
ועכ"פ לגבי קושיא ג, אין דין בי"ד לנהוג דין שאינו נכון כלפי אחד, דינם הוא להוציא לפועל דין הנכון כלפי שני בעלי הדינים. אבל אילו לאחד מהם הדין לא נכון אין להם רשות לשנות את הדין כלפי זה. וכמו שמצינו הרבה באיסורים כן. כן העניין אף בממון, ועיקר דין הבי"ד הוא להוציא דין הנכון וראוי ע"פ כללי המשפט לשניהם לדאוג שיתבצע, אבל לא לנהוג כללים שהם נכונים כלפינו ולא כלפי א' מבעלי הדינים.
 

[ביאור הדבר]

א. א"כ מדוע מהני מיגו בברי ושמא להוציא לפי הראשונים?
ב. הרי קי"ל שאנ"ס מהני להוציא וכן מצאנו נאמנות שמוציאה.
ג. אם אנו יודעים שחייב לו הרי הדין שלנו כבי"ד היא להנהיג את מה שאנו יודעים

לגבי ב' השאלות הראשונות צר לי, אך מפאת קוצר הזמן לא אוכל לענות עליהם, זקוק אני לעיין תחילה בדברים שכתבתי בזמנו במסכ' כתובות וב"ב וכעת אין הפנאי בידי. בכל אופן לגבי הכיוון הכללי ברי ושמא אינו כח בהוצאת הממון אלא דשמא הוא כח החלשת המוחזק, וכמו שמצינו שלמ"ד חד מהני ברי להוציא מיד שמא. וכן דאפי' לאידך מ"ד אמרו בגמ' בכתובות דמהני לצרף מיגו וחזקה. כמובן שהדברים סתומים.
לגבי הקושיה השנייה ג"כ הכיוון הכללי שאנ"ס כשמו כן הוא יש לו דין כעדים ולא נאמנות בעלמא. כן כתבו הראשונים בהדיא בב"ב בסוגיא דלא עביד איניש דפרע בגו זימנא. ועדיין ט"ב מדין מה דחשב כעדים.
ועכ"פ לגבי קושיא ג, אין דין בי"ד לנהוג דין שאינו נכון כלפי אחד, דינם הוא להוציא לפועל דין הנכון כלפי שני בעלי הדינים. אבל אילו לאחד מהם הדין לא נכון אין להם רשות לשנות את הדין כלפי זה. וכמו שמצינו הרבה באיסורים כן. כן העניין אף בממון, ועיקר דין הבי"ד הוא להוציא דין הנכון וראוי ע"פ כללי המשפט לשניהם לדאוג שיתבצע, אבל לא לנהוג כללים שהם נכונים כלפינו ולא כלפי א' מבעלי הדינים.

אבל אליבא דב"ד הדין של שניהם הוא כנאמנות המיגו
ולפי דבריך הרי גם ביש עדים הרי אותו נתבע לא מאמין לעדים ודינו הוא כידעותיו וא"כ מ"ש?
 

[אחד מן הגולה]

א. א"כ מדוע מהני מיגו בברי ושמא להוציא לפי הראשונים?
ב. הרי קי"ל שאנ"ס מהני להוציא וכן מצאנו נאמנות שמוציאה.
ג. אם אנו יודעים שחייב לו הרי הדין שלנו כבי"ד היא להנהיג את מה שאנו יודעים

לגבי ב' השאלות הראשונות צר לי, אך מפאת קוצר הזמן לא אוכל לענות עליהם, זקוק אני לעיין תחילה בדברים שכתבתי בזמנו במסכ' כתובות וב"ב וכעת אין הפנאי בידי. בכל אופן לגבי הכיוון הכללי ברי ושמא אינו כח בהוצאת הממון אלא דשמא הוא כח החלשת המוחזק, וכמו שמצינו שלמ"ד חד מהני ברי להוציא מיד שמא. וכן דאפי' לאידך מ"ד אמרו בגמ' בכתובות דמהני לצרף מיגו וחזקה. כמובן שהדברים סתומים.
לגבי הקושיה השנייה ג"כ הכיוון הכללי שאנ"ס כשמו כן הוא יש לו דין כעדים ולא נאמנות בעלמא. כן כתבו הראשונים בהדיא בב"ב בסוגיא דלא עביד איניש דפרע בגו זימנא. ועדיין ט"ב מדין מה דחשב כעדים.
ועכ"פ לגבי קושיא ג, אין דין בי"ד לנהוג דין שאינו נכון כלפי אחד, דינם הוא להוציא לפועל דין הנכון כלפי שני בעלי הדינים. אבל אילו לאחד מהם הדין לא נכון אין להם רשות לשנות את הדין כלפי זה. וכמו שמצינו הרבה באיסורים כן. כן העניין אף בממון, ועיקר דין הבי"ד הוא להוציא דין הנכון וראוי ע"פ כללי המשפט לשניהם לדאוג שיתבצע, אבל לא לנהוג כללים שהם נכונים כלפינו ולא כלפי א' מבעלי הדינים.

אבל אליבא דב"ד הדין של שניהם הוא כנאמנות המיגו
ולפי דבריך הרי גם ביש עדים הרי אותו נתבע לא מאמין לעדים ודינו הוא כידעותיו וא"כ מ"ש?

כל עוד הדבר מסור לבי"ד נוהגים בי"ד ע"פ כלליהם והנאמנות שהם מאמינים, וכמו באיסורים, דמהני בזה רוב וחזקה וכיו"ב.
אבל כאשר באים בי"ד להוציא ממון מיד אחר אינו מסור להם לדון את ממונו כל עוד הוא עצמו איננו מחוייב לדין, דכל נאמנות אינו מחוייב לה, ואיננו מוסר את עצמו לדין.

לעניין עדים הוא אשר אמרתי, כי אין הולכים אחרי עדים מטעם נאמנות, כי אין כל סברא להאמין לעדים. אלא עדים הוא להקים דבר, פי' להעמיד את המציאות כאילו ארע לפנינו כלשון הרמב"ם. והוא אשר יתן לבי"ד הכח לדון שכביכול ראו את המציאות ואינם נוהגים ע"פ כללי הנאמנות הנוהגים אצלם. [וידוע התוס' ביבמות שהיה להם ס"ד להאמין עדים יותר מבא הרוג ברגליו, ולכאו' הוא תמוה, הרי בא הרוג ברגליו המציאות עומדת למול עינינו ואין לך נאמנות גדולה מזו. ועכ"פ מוכח משם דאין עדים רק דין נאמנות אלא שהם מעמידים המציאות למול עינינו עד אשר היה ס"ד דמהני טפי מבא הרוג ברגליו.]
-וכמדומני שזהו עומק כוונת הגרש"ש בריש שער ו מש"כ בעניין לחדש כח לחתוך את הדין עיי"ש.

[ביאור הדבר]

לדבריך יוצא שהאדם עצמו מחויב לעדים ולפי"ז מדוע יכול לעבור על דבריהם בחדרי חדרים בכה"ג שיודע אחרת?
אשמח לשמוע מה היא נאמנות ומדוע בלש' הגמ' בעשרות מקומות כתוב לש' נאמנות בעדות?

[אחד מן הגולה]

לדבריך יוצא שהאדם עצמו מחויב לעדים ולפי"ז מדוע יכול לעבור על דבריהם בחדרי חדרים בכה"ג שיודע אחרת?
אשמח לשמוע מה היא נאמנות ומדוע בלש' הגמ' בעשרות מקומות כתוב לש' נאמנות בעדות?

לא הסברתי את עצמי מספיק, בעדים אין הכונה שהאדם עצמו מחויב לעדים, אלא שבי"ד מחוייבים אף כלפי אותו אדם, והיינו שבי"ד מנועים בעלמא מלפעול כלפי להיכנס לרשות אחרים, וע"י העדים שהעמידו להם המציאות המחוייבת לא ע"פ כללי פסיקה אלא ע"פ ראיית המציאות. וממילא היכא שהאדם בביתו יודע שמציאות שונה יכול לנהוג כפי ידיעתו.

ואבאר דעתי:
עדים ושאר בירורי הנהגות ונאמנויות שונים זמ"ז בתכלית, ישנה מערכת של כללי פסיקה, והיינו בירורים מסויימים כמו רוב או נאמנויות, המציאות אינה עומדת למול עינינו בוודאות לקבוע, אלא שע"פ כללי פסיקה כשבאו שני בעלי דינים לדון אלו הכללים.
ואולם כאשר ממון ביד אחד, איננו דנים כלל כל כללי הפסיקה, שכן מנועים אנו מלפעול כלפיו, וודאי שאם נדע המציאות ונדע שבגניבה הוא בידו שפיר היינו מוציאים ממנו, אלא שכל נאמנויות אלו אינם מציאות ברורה אלא נאמנויות שיוצרים פסק דין.
ואולם יש נאמנות שנתנה תורה באופן של קיום הדין, וקראוהו בגמ' נאמנות לפי שאף הוא נאמנות, אלא שהנאמנות לא יצרה פס"ד אלא העמידו מציאות לפנינו, וע"י שיודעים המציאות שפיר מסור לנו לדון אף הממון שביד פלוני. כי אין כאן מניעה שאינו עומד לדין, שהרי כל עצם מה שהוא שלו ומחזיק בו אינו אלא גניבה, וא"כ שפיר עומד הוא לדין.
ועי' רש"י במקומות רבים בש"ס שכתב המוציא מחבירו עליו הראי' בעדים, ומה צריך הוא להוספה זו?, אלא לפי שעדים הוא הראיה הנצרכת, שהוא העמדת מציאות ולא נאמנות גרידא.

ולסיום אבקש כי יעיין נא מר בדברי התוס' יבמות פח. ד"ה אתא, שהיה לתוס' ס"ד להאמין לעדים טפי מבא הרוג ברגליו, ויאמר היאך ניתן להסביר זאת בדרך אחרת כפי שאומרים העולם שעדים הוא נאמנות, וכי מועיל נאמנות מול מציאות ברורה של בא הרוג ברגליו?!

[ביאור הדבר]

לדבריך יוצא שהאדם עצמו מחויב לעדים ולפי"ז מדוע יכול לעבור על דבריהם בחדרי חדרים בכה"ג שיודע אחרת?
אשמח לשמוע מה היא נאמנות ומדוע בלש' הגמ' בעשרות מקומות כתוב לש' נאמנות בעדות?

לא הסברתי את עצמי מספיק, בעדים אין הכונה שהאדם עצמו מחויב לעדים, אלא שבי"ד מחוייבים אף כלפי אותו אדם, והיינו שבי"ד מנועים בעלמא מלפעול כלפי להיכנס לרשות אחרים, וע"י העדים שהעמידו להם המציאות המחוייבת לא ע"פ כללי פסיקה אלא ע"פ ראיית המציאות. וממילא היכא שהאדם בביתו יודע שמציאות שונה יכול לנהוג כפי ידיעתו.

ואבאר דעתי:
עדים ושאר בירורי הנהגות ונאמנויות שונים זמ"ז בתכלית, ישנה מערכת של כללי פסיקה, והיינו בירורים מסויימים כמו רוב או נאמנויות, המציאות אינה עומדת למול עינינו בוודאות לקבוע, אלא שע"פ כללי פסיקה כשבאו שני בעלי דינים לדון אלו הכללים.
ואולם כאשר ממון ביד אחד, איננו דנים כלל כל כללי הפסיקה, שכן מנועים אנו מלפעול כלפיו, וודאי שאם נדע המציאות ונדע שבגניבה הוא בידו שפיר היינו מוציאים ממנו, אלא שכל נאמנויות אלו אינם מציאות ברורה אלא נאמנויות שיוצרים פסק דין.
ואולם יש נאמנות שנתנה תורה באופן של קיום הדין, וקראוהו בגמ' נאמנות לפי שאף הוא נאמנות, אלא שהנאמנות לא יצרה פס"ד אלא העמידו מציאות לפנינו, וע"י שיודעים המציאות שפיר מסור לנו לדון אף הממון שביד פלוני. כי אין כאן מניעה שאינו עומד לדין, שהרי כל עצם מה שהוא שלו ומחזיק בו אינו אלא גניבה, וא"כ שפיר עומד הוא לדין.
ועי' רש"י במקומות רבים בש"ס שכתב המוציא מחבירו עליו הראי' בעדים, ומה צריך הוא להוספה זו?, אלא לפי שעדים הוא הראיה הנצרכת, שהוא העמדת מציאות ולא נאמנות גרידא.

ולסיום אבקש כי יעיין נא מר בדברי התוס' יבמות פח. ד"ה אתא, שהיה לתוס' ס"ד להאמין לעדים טפי מבא הרוג ברגליו, ויאמר היאך ניתן להסביר זאת בדרך אחרת כפי שאומרים העולם שעדים הוא נאמנות, וכי מועיל נאמנות מול מציאות ברורה של בא הרוג ברגליו?!

צר לי אבל בש"ס ובראשונים משמע מפורש אחרת לגמרי מכמעט כל דבריך
 

[אחד מן הגולה]

לדבריך יוצא שהאדם עצמו מחויב לעדים ולפי"ז מדוע יכול לעבור על דבריהם בחדרי חדרים בכה"ג שיודע אחרת?
אשמח לשמוע מה היא נאמנות ומדוע בלש' הגמ' בעשרות מקומות כתוב לש' נאמנות בעדות?

לא הסברתי את עצמי מספיק, בעדים אין הכונה שהאדם עצמו מחויב לעדים, אלא שבי"ד מחוייבים אף כלפי אותו אדם, והיינו שבי"ד מנועים בעלמא מלפעול כלפי להיכנס לרשות אחרים, וע"י העדים שהעמידו להם המציאות המחוייבת לא ע"פ כללי פסיקה אלא ע"פ ראיית המציאות. וממילא היכא שהאדם בביתו יודע שמציאות שונה יכול לנהוג כפי ידיעתו.

ואבאר דעתי:
עדים ושאר בירורי הנהגות ונאמנויות שונים זמ"ז בתכלית, ישנה מערכת של כללי פסיקה, והיינו בירורים מסויימים כמו רוב או נאמנויות, המציאות אינה עומדת למול עינינו בוודאות לקבוע, אלא שע"פ כללי פסיקה כשבאו שני בעלי דינים לדון אלו הכללים.
ואולם כאשר ממון ביד אחד, איננו דנים כלל כל כללי הפסיקה, שכן מנועים אנו מלפעול כלפיו, וודאי שאם נדע המציאות ונדע שבגניבה הוא בידו שפיר היינו מוציאים ממנו, אלא שכל נאמנויות אלו אינם מציאות ברורה אלא נאמנויות שיוצרים פסק דין.
ואולם יש נאמנות שנתנה תורה באופן של קיום הדין, וקראוהו בגמ' נאמנות לפי שאף הוא נאמנות, אלא שהנאמנות לא יצרה פס"ד אלא העמידו מציאות לפנינו, וע"י שיודעים המציאות שפיר מסור לנו לדון אף הממון שביד פלוני. כי אין כאן מניעה שאינו עומד לדין, שהרי כל עצם מה שהוא שלו ומחזיק בו אינו אלא גניבה, וא"כ שפיר עומד הוא לדין.
ועי' רש"י במקומות רבים בש"ס שכתב המוציא מחבירו עליו הראי' בעדים, ומה צריך הוא להוספה זו?, אלא לפי שעדים הוא הראיה הנצרכת, שהוא העמדת מציאות ולא נאמנות גרידא.

ולסיום אבקש כי יעיין נא מר בדברי התוס' יבמות פח. ד"ה אתא, שהיה לתוס' ס"ד להאמין לעדים טפי מבא הרוג ברגליו, ויאמר היאך ניתן להסביר זאת בדרך אחרת כפי שאומרים העולם שעדים הוא נאמנות, וכי מועיל נאמנות מול מציאות ברורה של בא הרוג ברגליו?!

צר לי אבל בש"ס ובראשונים משמע מפורש אחרת לגמרי מכמעט כל דבריך

????
 

[מעל הסטנדרט]

לדבריך יוצא שהאדם עצמו מחויב לעדים ולפי"ז מדוע יכול לעבור על דבריהם בחדרי חדרים בכה"ג שיודע אחרת?
אשמח לשמוע מה היא נאמנות ומדוע בלש' הגמ' בעשרות מקומות כתוב לש' נאמנות בעדות?

לא הסברתי את עצמי מספיק, בעדים אין הכונה שהאדם עצמו מחויב לעדים, אלא שבי"ד מחוייבים אף כלפי אותו אדם, והיינו שבי"ד מנועים בעלמא מלפעול כלפי להיכנס לרשות אחרים, וע"י העדים שהעמידו להם המציאות המחוייבת לא ע"פ כללי פסיקה אלא ע"פ ראיית המציאות. וממילא היכא שהאדם בביתו יודע שמציאות שונה יכול לנהוג כפי ידיעתו.

ואבאר דעתי:
עדים ושאר בירורי הנהגות ונאמנויות שונים זמ"ז בתכלית, ישנה מערכת של כללי פסיקה, והיינו בירורים מסויימים כמו רוב או נאמנויות, המציאות אינה עומדת למול עינינו בוודאות לקבוע, אלא שע"פ כללי פסיקה כשבאו שני בעלי דינים לדון אלו הכללים.
ואולם כאשר ממון ביד אחד, איננו דנים כלל כל כללי הפסיקה, שכן מנועים אנו מלפעול כלפיו, וודאי שאם נדע המציאות ונדע שבגניבה הוא בידו שפיר היינו מוציאים ממנו, אלא שכל נאמנויות אלו אינם מציאות ברורה אלא נאמנויות שיוצרים פסק דין.
ואולם יש נאמנות שנתנה תורה באופן של קיום הדין, וקראוהו בגמ' נאמנות לפי שאף הוא נאמנות, אלא שהנאמנות לא יצרה פס"ד אלא העמידו מציאות לפנינו, וע"י שיודעים המציאות שפיר מסור לנו לדון אף הממון שביד פלוני. כי אין כאן מניעה שאינו עומד לדין, שהרי כל עצם מה שהוא שלו ומחזיק בו אינו אלא גניבה, וא"כ שפיר עומד הוא לדין.
ועי' רש"י במקומות רבים בש"ס שכתב המוציא מחבירו עליו הראי' בעדים, ומה צריך הוא להוספה זו?, אלא לפי שעדים הוא הראיה הנצרכת, שהוא העמדת מציאות ולא נאמנות גרידא.

ולסיום אבקש כי יעיין נא מר בדברי התוס' יבמות פח. ד"ה אתא, שהיה לתוס' ס"ד להאמין לעדים טפי מבא הרוג ברגליו, ויאמר היאך ניתן להסביר זאת בדרך אחרת כפי שאומרים העולם שעדים הוא נאמנות, וכי מועיל נאמנות מול מציאות ברורה של בא הרוג ברגליו?!

צר לי אבל בש"ס ובראשונים משמע מפורש אחרת לגמרי מכמעט כל דבריך

יצטט כבודו, ש"ס וראשונים שאומרים, דלא כדברי @אחד מן הגולה.

[מעל הסטנדרט]

בפשטות על אף שהוא נאמן, מ"מ נאמנותו היא כלפינו, אך כשבאים לדון להוציא ממון מיד אחר לא די במה שאנו מאמינים לו, שאין לנו רשות לנהוג בממון אחרים ע"פ הנאמן עלינו. וכדוגמת רוב וכיו"ב, שאף שהוא בירור המועיל ע"פ התורה, ובאיסורים נסמוך על הרוב לגמרי, מ"מ כלפי אחרים לא נוכל להוציא מידו ע"פ הכללים הנהוגים בידינו.
ורק עדים שלא נתנה לו התורה רק נאמנות, אלא התורה אמרה שיוקם דבר על פיהם, וכמו שכתב הרמב"ם שדבר שהעידו בו עדים הוא כאילו ראינו המציאות למול עינינו, רק בזה הרי המציאות ברורה ויודעים בוודאי שהמחזיק אינו אלא גזלן.

הביאור שלך, יפה, וכך נהוג לו', אך התבוננתי מזה ימים, כיצד הוא מסתדר אם השיטות שאומדנא אף שאין בה אנן סהדי מוציא ממון, שבב"י הביא בזה מח' הפוסקים, וקשור ענין זה לסוגיא דגמל האוחר בין הגמלים.
 

[ביאור הדבר]

יעוין בס' דעת יחזקאל ב"ב סי' טז בביאור מיגו וממילא מיגו להוציא הדברים יפים מאוד ומסבירים את כל הסתירות מדינא דמיגו.
הדרך שנאמרה אינה מקובלת ואשמח לשמוע מי אמר אותה

[מעל הסטנדרט]

בפשטות על אף שהוא נאמן, מ"מ נאמנותו היא כלפינו, אך כשבאים לדון להוציא ממון מיד אחר לא די במה שאנו מאמינים לו, שאין לנו רשות לנהוג בממון אחרים ע"פ הנאמן עלינו. וכדוגמת רוב וכיו"ב, שאף שהוא בירור המועיל ע"פ התורה, ובאיסורים נסמוך על הרוב לגמרי, מ"מ כלפי אחרים לא נוכל להוציא מידו ע"פ הכללים הנהוגים בידינו.

דברים דומים מצאתי בזמנו בחידושי הרי"מ (חו"מ סימן ז) דכתב שםשבי"ד יכולין לדון רק ע"פ ידיעה שיכולה להתברר לכולם, ומשום דבעינן משפט השווה לכולם, כדאיתא בב"ק (פד.)

[מעל הסטנדרט]

יעוין בס' דעת יחזקאל ב"ב סי' טז בביאור מיגו וממילא מיגו להוציא הדברים יפים מאוד ומסבירים את כל הסתירות מדינא דמיגו.
הדרך שנאמרה אינה מקובלת ואשמח לשמוע מי אמר אותה

על מה כבודו רוצה מקור, תמקד, ובעז"ה תקבל במדויק.
 

[ביאור הדבר]

עצם המושג נאמנות אומר להיסמך על דברים של אחר וא"כ איני מבין מה זה אומר שבעדות יש משהו יורת במה הוא יותר?
אני לא מצליח להבין שיש דברים שאני מאמין בצורה אחת ויש אחרת אנא תבאר יותר אך אשמח אם לא יהיה בארוכה יתירה

[מעל הסטנדרט]

עצם המושג נאמנות אומר להיסמך על דברים של אחר וא"כ איני מבין מה זה אומר שבעדות יש משהו יורת במה הוא יותר?
אני לא מצליח להבין שיש דברים שאני מאמין בצורה אחת ויש אחרת אנא תבאר יותר אך אשמח אם לא יהיה בארוכה יתירה

ראשית כל על עצם השאלה במה נתייחד עדות, משאר אומדנות ונאמניות, הנה התשובה בקיצור כי גדר עדות היא שגזרה תורה לעשות דין ע"פ עדים אע"פ שאין אנו יודעים אם הם דוברים אמת כלל, וזה רמב"ם מפורש ראה יסודי התורה פ"ח ה"א] שכתב וז"ל: "כמו שציוונו לחתוך הדבר על פי שני עדים, ואע"פ שאין אנו יודעים אם אמת העידו אם שקר".   

[ביאור הדבר]

בתורה כתוב "והנה אמת נמצא הדבר" על עדים ובעשרות מקומות בש"ס נאמר לש' נאמנות על עדות ועוד שהרי הראשונים אומרים שחזקת כשרות בעדים היא מעמידה דבריהם כנכונים ולדבריך מה פתאום צריך שיאמרו אמת הא הוי גזירת הכתוב ועוד שהרי כל פסולי עדות כגון קטן או קרוב הוא מחמת חשש משקר לפי הרבה ראשונים ויש עוד הרבה ראיות שרואים שעדים הוא עניין של נאמנות ג"כ

[מעל הסטנדרט]

עצם המושג נאמנות אומר להיסמך על דברים של אחר וא"כ איני מבין מה זה אומר שבעדות יש משהו יורת במה הוא יותר?
אני לא מצליח להבין שיש דברים שאני מאמין בצורה אחת ויש אחרת אנא תבאר יותר אך אשמח אם לא יהיה בארוכה יתירה

ועכשיו לעצם השאלה מדוע נאמנות של מיגו אינה נאמנת להוציא ממון, ואילו אומדנא כאנן סהדי, כן מוציא ממון,אכתוב לך תורה ששמעתי ממו"ר הגרח"פ שינברג זצ"ל [ונמצאים בספר שיעורי הגרח"פ]

דהנה זה פשוט דסמכינן למעשה על אומדנא להוציא ממון (עיין בזה נתה"מ סי' קלח). ובביאור הגר"א (סי' טו ס"ק יב) הביא ראיה לדין אומדנא מהכרעת שלמה המלך במשפט שני הנשים, שפסק את הדין עפ"י אומדנא.

אולם מאחר ואין לדיין אלא מה שעינו רואות א"כ דווקא אומדנא הניראת לעין אפשר להכריע כמותה.

ולכן בנאמנות מיגו שאינה ניראת לעין הדין, אין מוצאים ממון, משא"כ במעשה דשלמה המלך מאחר ומתוך הסיפור ידע שלמה המלך מי דובר אמת, לכן פסק ע"פ אומדנא.
והביא ראיה לדבריו מהא דמשה ואהרון אינם נאמנים להוציא ממון מאחר והם עדים פסולים כשמעידים ביחד, ובקו"ש ב"ב הקשה דל מהכא עדות שיוציאו ממון, ע"פ אומדנא, אלא בהכרח מאחר ואין אומדנא זו ניראת לעין אינה מוציאה ממון, מאחר ואין לדיין אלא מה שעינו רואות.

[מעל הסטנדרט]

וט בתורה כתוב "והנה אמת נמצא הדבר" על עדים

יצטט כבודו את הפסוק המלא.

ובעשרות מקומות בש"ס נאמר לש' נאמנות על עדות

מענין לראות מקום אחד בש"ס כזה.

ועוד שהרי הראשונים אומרים שחזקת כשרות בעדים היא מעמידה דבריהם כנכונים

החזקת כשרות לא ניצרכת כדי לאמת דבריהם כי מה תעזור חזקה זו, והרי אין מוצאין ממון ע"פ חזקה, וי"א כי אף מיתה אין מחיבין ע"פ חזקה, אלא כל החזקת כשרות ניצרכת בשביל לא לפסול את העדים מדין הפסוק, "אל תשת רשע עד".

[מעל הסטנדרט]

שהרי כל פסולי עדות כגון קטן או קרוב הוא מחמת חשש משקר

נוגע וקרוב אינם פסולים אלא מדין גזה"כ שהרי אף משה והאהרון פסולים בכה"ג, וזה קצות החושן מפורש אינו זוכר היכן, תראה במפתחות.

[מעל הסטנדרט]

בתורה כתוב "והנה אמת נמצא הדבר" על עדים ובעשרות מקומות בש"ס נאמר לש' נאמנות על עדות ועוד שהרי הראשונים אומרים שחזקת כשרות בעדים היא מעמידה דבריהם כנכונים ולדבריך מה פתאום צריך שיאמרו אמת הא הוי גזירת הכתוב ועוד שהרי כל פסולי עדות כגון קטן או קרוב הוא מחמת חשש משקר לפי הרבה ראשונים ויש עוד הרבה ראיות שרואים שעדים הוא עניין של נאמנות ג"כ

תמיד שדנים איתי בגדר עדות, אני אוהב להביא מה שכתב מו"ר המשגיח זצ"ל בתורה אור ר' זידל זצ"ל, [תלמיד הגרש"ש] והביאם כפי שנכתבו בספרו אפיקי איל  מכות סי' א, ששמע מהגר"ש שקאפ שאסור לאדם להישבע שפלוני עשה מעשה פלוני, אף אם נפסק שעשה כן בבי"ד על פי עדים, כי עדים לעולם אינם נאמנים מכך הגיון, אלא העדים בכוחם לחדש חיוב אצל בי"ד.


 

[גופא דעובדא]

יש בשיעורי מקדש דוד על בבא בתרא ביאור בטעם שלא אמרינן מיגו להוציא, לפי זכרוני עיקר ביאורו שמיגו אין בו די נאמנות, אבל עכ"פ יש בו די לעשות ספק בלב הדיינים והוכיח שם שכשיש ספק בלב הדיינים אסור להם לעשות מעשה אע"פ שע"פ גדרי התורה אין כאן ספק, והמיגו יש בו די לגרום ספק בלב הדיינים ועל כן אינם מוציאים שלא לעשות מעשה

[אחד הבנים]

העולם החרדי כתב: ↑היום, 00:08
וט בתורה כתוב "והנה אמת נמצא הדבר" על עדים
יצטט כבודו את הפסוק המלא.

כתוב והנה אמת נכון הדבר, לגבי עיר הנידחת בפ' ראה ולגבי ע"ז בתחילת שופטים.