שאר לעמו כתב: ↑26 אפריל 2020, 15:01גם בלידת בת, טומאתה 'שבועים כנדתה', כלומר הדמיון הוא להלכות הטומאה כנדה האמורה בסוף הפרשה.
נדה יכולה להיות גם יום אחד או חמישה ימים, אבל טומאתה מן התורה ז' ימים. ואילו בזמן הקדמונים פשוט שבכילוי דמיה נרפאה מנדתה כמובן.
פתיחת הקבר בלא דם מטמאה שבוע או שבועיים, כלומר א"ז מקבילה רעיונית לנדה בכלל.
מחלקת לשון הכתוב עולה, כי:
א. 'נדוּת' (=ריחוק) היא מצב טבעי הקיים מאז ומעולם, ובא הכתוב: א) להגדיר את תקופת הנדוּת: 'שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ'. ב) ללמד דיני טומאה של האשה הנדה: 'וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא' וגומר כל הפרשה כולה.
א. 'נדוּת' (=ריחוק) היא מצב טבעי הקיים מאז ומעולם, ובא הכתוב: א) להגדיר את תקופת הנדוּת: 'שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ'. ב) ללמד דיני טומאה של האשה הנדה: 'וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא' וגומר כל הפרשה כולה.
ב. זיבה שלא בתקופת הנדוּת, מביאה את האשה למצב של טומאה בדומה למצבה בימי הנדות: 'כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה, טְמֵאָה הִוא'.
ג. הזרעה (=לידת ולד) מביאה את האשה למצב של טומאה בדומה למצבה בימי הנדות: 'כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא'. תקופת מצב הטומאה: בלידת זכר – שבעה ימים, בלידת נקבה – שבועים.