הלכות לא כ"כ ידועות שנכשלים בהם לרוב

[עת לדבר]

זכורני כנער בר מצוה שהיה בשכונת מגורי דף עם הוראות לש"ץ וביניהם היה שצריך לעשות ג' פסיעות אם עוקרים מהמקום, לכן זה היה מילתא דפשיטא לי כגירסא דינקותא.

הרי כל שני וחמישי עליו לעקור ממקומו עם הס"ת (בנוסף לעקירה כל יום לצורך נפילת אפים)

המשנ"ב (סי' קד סק"ט) שהביא @נבשר מדבר על זה להדיא.

על מה שכתב השו"ע שם ס"ב היה מתפלל בדרך ובאה בהמה או קרון כנגדו יטה מן הדרך ולא יפסיק. אבל בענין אחר אין לצאת ממקומו עד שיגמר תפילתו אא"כ הוא בתחנונים שלאחר התפילה.
כתב המשנ"ב בתחנונים. דאז מותר אם העקירה לצורך מצוה קצת, כגון מה שאנו נוהגין בש"צ שתכף אחר חזרת התפלה עוקר רגליו ויושב לתחנון במקומות שנוהגין לומר תחנון בישיבה וכן עולה לבימה לקריה"ת אף שלא הגיע עדין לקדיש שעם תתקבל שפוסע בו הג' פסיעות או כגון מה דאמרי' בגמ' (ברכות לא א) ברבי עקיבא שהיה אדם מניחו בזוית זו ומצאו בזוית אחרת מרוב כריעות והשתחויות והיינו בתחנונים שלאחר התפילה (כדעת הר"ר יוסף שבתוס' שם. @עת לדבר) אבל שלא לצורך אסור להאדם לזוז ממקומו עד שיפסע הג' פסיעות [מ"א]. ע"ש עוד.

[הכהן]

מפורש כן ברמב"ם ב'סדר תפילות':

יִתְגַדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דִּבְרָא כִרְעוּתֵיהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵיהּ וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵיהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵיהּ וְיִפְרֹק עַמֵּיהּ בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּיהוֹן דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ וְכוּ'. בְּעֵת שֶׁיֹּאמַר שְׁלִיחַ צִבּוּר יִתְגַדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא כָּל הָעָם עוֹנִין אָמֵן. וּבְעֵת שֶׁהוּא אוֹמֵר תְּחִלָּה וְאִמְרוּ אָמֵן כָּל הָעָם עוֹנִין אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא. וּמִצְוַת חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים לַעֲנוֹת אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ בְּכָל כֹּחוֹ שֶׁל אָדָם. וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר יִתְבָּרַךְ כָּל הָעָם עוֹנִין אָמֵן. וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר בְּרִיךְ הוּא כָּל הָעָם עוֹנִין אָמֵן. וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר בַּסּוֹף וְאִמְרוּ אָמֵן כָּל הָעָם עוֹנִין אָמֵן. וְכַסֵּדֶר הַזֶּה עוֹנִין בְּכָל קַדִּישׁ וְקַדִּישׁ.
קַדִּישׁ בַּתְרָא כָּל קַדִּישׁ שֶׁאוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר אַחַר שֶׁגּוֹמֵר הַתְּפִלָּה שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר אַחֲרָיו כְּלוּם אֶלָּא כָּל הָעָם שׁוֹמְעִין אוֹתוֹ וְנִפְטָרִין נָהֲגוּ הָעָם לְהוֹסִיף בְּסוֹפוֹ נֻסְחָא זוֹ. תִּתְקַבֵּל צְלוֹתְהוֹן וְתִתְעַבֵּד בָּעוּתְהוֹן וּצְלוֹתְהוֹן וּבָעוּתְהוֹן דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל קֳדָם אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא. יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא וְסִיַּעְתָּא וּפוּרְקָנָא מִשְּׁמַיָּא עֲלֵיכוֹן וַעֲלָנָא וְעַל קְהָלְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. עשֶֹׁה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל אָמֵן.

[סופר המלך]

לכתחילה לא לאכול כזית קטן 17 סמ"ק כי לחזו"א זה עיקר הדין, ומאידך חוששים לשיעור הגדול ולא מברכין. וזה יותר חמור מהשו"ע סי' רי שלא לשתות כזית משקים

לא מדוייק
לפי החזו"א עיקר הדין לברך ברכה אחרונה על גודל זית של זמנינו, יש עדויות שכך הורה גם למעשה לדינא, וכן מורה ובא הגרח"ק בשמו
גודל זית בינוני של זמנינו הוא לא יותר מ-5-6 סמ"ק
גם מי שרוצה לחוש צריך להזהר עכ"פ שלא לאכול בלא ברכה כשיעור זה, בפרט בדברים הטעונים ברכה מעין ג', שלדעת כמה ראשונים (רמב"ן ורשב"א ועוד) יש חיוב ברכה דאורייתא אף בכזית

בעיקר הענין כדאי לעיין במאמר של בניש בסוף ספרו מידות ושיעורי תורה
 

[zxc]

כמדומה שלא

עי' משנ"ב סי' נ"ו סק"ז (וסק"ח) ובהליכו"ש

על מה שכתב הרמ"א שם ויש לעמוד כשעונין קדיש וכל דבר שבקדושה כתב המשנ"ב סק"ז

עד אחר שיסיים אמן יהא שמה רבא ​​​​​​(מהרי"ל. שעה"צ) ויש אומרים (אליה רבה) שיש לעמוד עד אמן שלאחר יתברך וכו' ואמרו אמן.

והיינו מה"ט שכתבתי שזהו עיקר הקדיש, ומה שאומרים אח"כ יהא שלמא כו' אלו בקשות שמוסיפין אחר אמירת הקדיש.

ולמעשה, דבר זה (שזהו עיקר הקדיש) ראיתי בפוסקים (פרישה כמדומה) בעוד מקום (בל"נ בהמשך אחפש).

תודה
לזכרוני, בהלכות שבהרבה סידורים, כתוב שאסור (איני זוכר כעת היכן)

[אבר כיונה]

בהלכות שבהרבה סידורים

הפוסקים פוסקים הלכה, לא הסידורים

[אברהם העברי]

ל מה שכתב הרמ"א שם ויש לעמוד כשעונין קדיש וכל דבר שבקדושה כתב המשנ"ב סק"ז
עד אחר שיסיים אמן יהא שמה רבא ​​​​​​(מהרי"ל. שעה"צ) ויש אומרים (אליה רבה) שיש לעמוד עד אמן שלאחר יתברך וכו' ואמרו אמן.
והיינו מה"ט שכתבתי שזהו עיקר הקדיש, ומה שאומרים אח"כ יהא שלמא כו' אלו בקשות שמוסיפין אחר אמירת הקדיש.

ולמעשה, דבר זה (שזהו עיקר הקדיש) ראיתי בפוסקים (פרישה כמדומה) בעוד מקום (בל"נ בהמשך אחפש).

באמת מענין שיש הרבה אנשים שנעמדים רק כשמגיעים ליהא שמיה כו' ולכאו' הוא היפך ההלכה הפשוטה שמשם לחלק מותר לשבת

[הכהן]

רמ"א סימן קלב סעיף ב':

הגה: ואומרים אחר סיום התפלה עלינו לשבח מעומד (כל בו). ויזהר לאומרו בכוונה וכשמגיע אל אל לא יושיע יפסיק מעט קודם שיאמר ואנחנו כורעים וכו' (טור). ואומרים קדיש יתום אחר עלינו ואפילו אין יתום בבית הכנסת יאמר אותו מי שאין לו אב ואם ואפילו מי שיש לו אב ואם יכול לאמרו אם אין אביו ואמו מקפידין (אגור ותשב''ץ ותשובת מהרי''ל סימן ס''ד).

[אברהם העברי]

רמ"א סימן קלב סעיף ב':

לכאו' לא נהגו בזה ע"פ הגר"א שלא להרבות בקדישים (אף שגם לשי' אומרים קדיש א' אחר שש"י)

[עת לדבר]

באמת מענין שיש הרבה אנשים שנעמדים רק כשמגיעים ליהא שמיה כו' ולכאו' הוא היפך ההלכה הפשוטה שמשם לחלק מותר לשבת

לא הפך ההלכה.
לשון הדרכי משה סי' נ"ו אות ה'

ובמהרי"ל שהוא לא היה עומד בשעת קדיש וברכו אך כל קדיש שתפסו מעומד נשאר עומד עד שסיים אמן יהא שמיה רבא כו'.
והמנהג לעמוד וכן מצאתי בהגהת מרדכי בדפוס החדש פרק תפלת השחר בירושלמי (לפנינו ליתא) קום כי דבר ה' אליך מכאן א"ר אליעזר כד עני אמן יהא שמיה רבא כו' וכל דבר שבקדושה בעי למיקם ארגלוהי עכ"ל.

[אברהם העברי]

ייש"כ אבל גם הוא מביא ד' מהרי"ל לעמוד עד איש"ר ובר מן דין בהגהותיו לא הביא לזה ובמ"ב ג"כ לא הביא לשי' זו ע"כ הוא כן היפך ההלכה

[עת לדבר]

ייש"כ אבל גם הוא מביא ד' מהרי"ל לעמוד עד איש"ר ובר מן דין בהגהותיו לא הביא לזה ובמ"ב ג"כ לא הביא לשי' זו ע"כ הוא כן היפך ההלכה

כוונתי הייתה לדברי ההגהות מרדכי שכותב כן. והרמ"א ג"כ בהגהתו כותב 'לעמוד כשעונין קדיש', ובפשטות כוונתו לאיש"ר (כמו שכתב בדרכי משה), שהרי בכלל לא הזכיר שעונים אמן אחר יתגדל ויתקדש שמה רבא, מלבד שאין שום סברא לחלק בין האמן הזה לאמן של 'דאמירן בעלמא', ורק איש"ר חשיב עניית דבר שבקדושה.
המהרי"ל בכלל לא היה מטריח לעמוד רק כשכבר עמד נשאר כך עד אחר איש"ר, והביאו המשנ"ב סק"ח, רק כתב לחוש לדעת המחמירים (הרמ"א).

ובאמת אני מסתפק, מי שעסוק בתיקוני התפלה שאפילו לדינא דגמרא של יושב במחיצת המתפלל אין לו לחוש, האם לזה צריך לחוש.
וכן מי שיושב ולומד, שללא ספק העמידה מסיחה דעת מן הלימוד, האם בכלל מותר לו לחוש לזה.

[נדיב לב]

טלטול כלי שמלאכתו להיתר שלא לצורך
אדם המקיים הנהגה ג פעמים יש שיטות דהוי כנדר
סידור קלפי משחק או סידור ערימת ספרים משום בורר
לכאורה טלטול עטיפת סוכריה או כל עטיפה שאין בה שימוש חוזר בשבת [קשה לומר דנחשב כגרף של רעי]

כתבת 4 דברים.
1. אה"נ אבל מה נקרא שלא לצורך יש הרבה פוסקים שסוברים שכל דבר קטן כגון להרגיע את העצבים כבר נקרא לצורך.
2. הנהגה ג"פ אה"נ אבל ע"ז בדיוק עושים גילוי דעת בתחילת השנה וזה מועיל לכתחילה.
3. סידור קלפי משחק וכו' הוא דבר שנוי במחלוקת, וודאי שיש להחמיר בספק דאורייתא, אולם יש מקילים בזה בצירוף שאינו ברור אם שייך בכלל בורר בדבר שאינו מאכל [אף שהמשנ"ב החמיר בזה בפשיטות].
4. אה"נ, אבל הגרש"ז אויערבאך אמר שאם הם על הרצפה ויש כמה עטיפות זה כבר נחשה גרף של רעי.

1. נפסק בשו"ע שכלי שמלאכתו להיתר אסור לטלטלו שלא לצורך. ערוך השולחן מעלה צד כזה [הוא יותר תמה מה שייך שלא לצורך כיון שזה גופא מה שהאדם מתעסק חשיב לצורך] ומאידך רבים הפוסקים שכתבו לסייג דוקא באדם שמורגל בזה ביומיום ומסייע לו להתרכז. וכך מובא בשם החזון איש ראה בחוט השני. וכידוע החתם סופר היה נזהר להתעסק לחינם בכלי שמלאכתו להיתר אף בימות החול אטו שבת. והובא בפוסקים.
2. נדון רציני באחרונים מה גדרו של התרת נדרים כללית והתועלת המעשית שלו. וראיתי פעם באחרונים [ושכחתי מקורו] שכתבו שהאדם שנוהג לקיים מנהג או מצוה [למשל לתת צדקה בתפילה וכדומה] ראוי שיאמר מראש בלי נדר
3. המ"ב אסר והוי ספק דאורייתא
4. מתוך עיון בסוגיה יצא לי שאין שום סיבה להתיר במקרה כזה. את דברי הגרשז"א המחודשים לא ראיתי.

[יהי חסדך עלינו]

בגמר' בשבת, ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל ת''ח שיש רבב על בגדו חייב מיתה, מפני חילול השם, לכאור' הכוונה לכל גדרי הנקיות שיש לבן תורה לנהוג בהם והרבה לא נזהרים בזה לצערנו, וכן להיזהר מריח זיעה שהוא שקול כרבב על בגדו לכאור' , וכל זה שלא יבא פתחון פה של עם הארץ לומר בן תורה זה שלומד תורה וכך נראה? לא פחות ולא יותר חייב מיתה רחמ''ל, דרך התורה ודרך נקיות הם לא תרתי דסתרי אלא היינו הך




שמעתי מהגר"ד לנדוי שליט"א שזה דוקא ברבב דהיינו שומן...

[נדיב לב]

בגמר' בשבת, ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל ת''ח שיש רבב על בגדו חייב מיתה, מפני חילול השם, לכאור' הכוונה לכל גדרי הנקיות שיש לבן תורה לנהוג בהם והרבה לא נזהרים בזה לצערנו, וכן להיזהר מריח זיעה שהוא שקול כרבב על בגדו לכאור' , וכל זה שלא יבא פתחון פה של עם הארץ לומר בן תורה זה שלומד תורה וכך נראה? לא פחות ולא יותר חייב מיתה רחמ''ל, דרך התורה ודרך נקיות הם לא תרתי דסתרי אלא היינו הך




שמעתי מהגר"ד לנדוי שליט"א שזה דוקא ברבב דהיינו שומן...

זיל בתר טעמא והסיבה לאיסור. איסור רבב אינו איסור בחפצא או כזה בלי טעם וריח אלא תוצאה של סיבה מסוימת שלחלק בין שומן ובין אבק חוטא לסיבת האיסור וממילא קשה לקבל את הדברים גם אם יצאו מפי הגאון הנזכר

[נבשר]

טלטול כלי שמלאכתו להיתר שלא לצורך
אדם המקיים הנהגה ג פעמים יש שיטות דהוי כנדר
סידור קלפי משחק או סידור ערימת ספרים משום בורר
לכאורה טלטול עטיפת סוכריה או כל עטיפה שאין בה שימוש חוזר בשבת [קשה לומר דנחשב כגרף של רעי]

כתבת 4 דברים.
1. אה"נ אבל מה נקרא שלא לצורך יש הרבה פוסקים שסוברים שכל דבר קטן כגון להרגיע את העצבים כבר נקרא לצורך.
2. הנהגה ג"פ אה"נ אבל ע"ז בדיוק עושים גילוי דעת בתחילת השנה וזה מועיל לכתחילה.
3. סידור קלפי משחק וכו' הוא דבר שנוי במחלוקת, וודאי שיש להחמיר בספק דאורייתא, אולם יש מקילים בזה בצירוף שאינו ברור אם שייך בכלל בורר בדבר שאינו מאכל [אף שהמשנ"ב החמיר בזה בפשיטות].
4. אה"נ, אבל הגרש"ז אויערבאך אמר שאם הם על הרצפה ויש כמה עטיפות זה כבר נחשה גרף של רעי.

1. נפסק בשו"ע שכלי שמלאכתו להיתר אסור לטלטלו שלא לצורך. ערוך השולחן מעלה צד כזה [הוא יותר תמה מה שייך שלא לצורך כיון שזה גופא מה שהאדם מתעסק חשיב לצורך] ומאידך רבים הפוסקים שכתבו לסייג דוקא באדם שמורגל בזה ביומיום ומסייע לו להתרכז. וכך מובא בשם החזון איש ראה בחוט השני. וכידוע החתם סופר היה נזהר להתעסק לחינם בכלי שמלאכתו להיתר אף בימות החול אטו שבת. והובא בפוסקים.
2. נדון רציני באחרונים מה גדרו של התרת נדרים כללית והתועלת המעשית שלו. וראיתי פעם באחרונים [ושכחתי מקורו] שכתבו שהאדם שנוהג לקיים מנהג או מצוה [למשל לתת צדקה בתפילה וכדומה] ראוי שיאמר מראש בלי נדר
3. המ"ב אסר והוי ספק דאורייתא
4. מתוך עיון בסוגיה יצא לי שאין שום סיבה להתיר במקרה כזה. את דברי הגרשז"א המחודשים לא ראיתי.

שייך טלטול שלא לצורך, אמנם לא בכשמל"ה שלא כ"כ מצוי, אבל כשמל"א שמשתמש בו לצורך גופו ומקומו, ויכול להשתמש בכשמל"ה, חשיב טלטול כשמל"א כשלא לצורך, כן כתב במשנ"ב, מדעתו.

[נדיב לב]

אנן עסקינן בכלי שמלאכתו להיתר. מה שכתבת זה משנה ברורה שמדייק בשער הציון שם מהסוגיא בדף קכג. ממקלות וקנין. ודרך אגב כשעסקתי בסוגיה יצא לי כמה סתירות במ"ב והערות מדברי הראשונים. מכל מקום ר' חיים נאה בקצות השולחן וכמדומני גם התוספת שבת חולקים על המ"ב בזה

[שינובה]

נודע לי היום דבר שלא ידעתי
בטח הוא פשוט להרבה חבריםן

או"ח קכג
שליח ציבור לא פוסע בסיום החזרה
ופוסע בסיום קדיש תתקבל
ולכן אסור לש"צ לדבר מסיום חזרת הש"צ עד אחרי קדיש תתקבל
משנ"ב

ובשם הגר"ח קנייבסקי שאסור לו גם ללמוד בזמן זה

בסוכות אף עושה הקפות בהושענות עם לולבו אחרי הלל ללא פסיעה וקדיש
 

[דרורי]

בגמר' בשבת, ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל ת''ח שיש רבב על בגדו חייב מיתה, מפני חילול השם, לכאור' הכוונה לכל גדרי הנקיות שיש לבן תורה לנהוג בהם והרבה לא נזהרים בזה לצערנו, וכן להיזהר מריח זיעה שהוא שקול כרבב על בגדו לכאור' , וכל זה שלא יבא פתחון פה של עם הארץ לומר בן תורה זה שלומד תורה וכך נראה? לא פחות ולא יותר חייב מיתה רחמ''ל, דרך התורה ודרך נקיות הם לא תרתי דסתרי אלא היינו הך




שמעתי מהגר"ד לנדוי שליט"א שזה דוקא ברבב דהיינו שומן...

זיל בתר טעמא והסיבה לאיסור. איסור רבב אינו איסור בחפצא או כזה בלי טעם וריח אלא תוצאה של סיבה מסוימת שלחלק בין שומן ובין אבק חוטא לסיבת האיסור וממילא קשה לקבל את הדברים גם אם יצאו מפי הגאון הנזכר

דברי הגרד לנדוי מסתברים. אבק זה דבר המצוי בפרט בזמנם שהדרכים לא היו מרוצפות מה שאין כן שומן על בגדו שמראה על פחיתותו ועל אכילתו הגסה

[אח שלך]

מצות עשה מן התורה להגיד וידוי מיד כשמתחרטים על משהו.

(נ. ב. זה גם כדאי מאוד כי בעשין מתכפר מיד כשמתוודה באמצע השנה, וא"כ אולי גם בלאוין דרבנן מתכפר מיד.
ואף גם בלאוין דאורייתא זה מועיל להגן בינתיים מהיסורים עד כפרת יום כפור כמבואר בסוף יומא)

[חגי פאהן]

כתב ר' חיים קניבסקי שליט"א ב'ארחות יושר' ערך תפילה, שצריך להניח שתי ידיו על החזה בעת תפילת עמידה.

[י'שי]

כתב ר' חיים קניבסקי שליט"א ב'ארחות יושר' ערך תפילה, שצריך להניח שתי ידיו על החזה בעת תפילת עמידה.

וכבר קדמוהו בטור ובשו"ע ובמשנ"ב סי' צה.

[דוד ריזל (הפרסומאי)]

משנה ברורה סימן ד' סק"ט,
לגבי נטילת ידים שחרית
"וצריך לפשוט הכפות כמי שרוצה לקבל דבר, ויגביהם כנגד הראש".

[זוזו]

בגמר' בשבת, ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל ת''ח שיש רבב על בגדו חייב מיתה, מפני חילול השם, לכאור' הכוונה לכל גדרי הנקיות שיש לבן תורה לנהוג בהם והרבה לא נזהרים בזה לצערנו, וכן להיזהר מריח זיעה שהוא שקול כרבב על בגדו לכאור' , וכל זה שלא יבא פתחון פה של עם הארץ לומר בן תורה זה שלומד תורה וכך נראה? לא פחות ולא יותר חייב מיתה רחמ''ל, דרך התורה ודרך נקיות הם לא תרתי דסתרי אלא היינו הך




שמעתי מהגר"ד לנדוי שליט"א שזה דוקא ברבב דהיינו שומן...

.

כעין זה בשם החזו"א

2019-11-20_154832.png

[תורה לשמה]

לכאור' הכוונה דוקא בלח משום שהוא מאוס יותר לעומת יבש, וה''ה לכל דבר מאוס לכאו'

[זוזו]

אמור להיות בזה (איזה סוג רבב בדיוק) נידון וראיות קצת בספר חידושים וביאורים - לא זוכר איפה כנראה על הגמ' הזו

[עקביא בן מהלל אומר]

בגמר' בשבת, ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל ת''ח שיש רבב על בגדו חייב מיתה, מפני חילול השם, לכאור' הכוונה לכל גדרי הנקיות שיש לבן תורה לנהוג בהם והרבה לא נזהרים בזה לצערנו, וכן להיזהר מריח זיעה שהוא שקול כרבב על בגדו לכאור' , וכל זה שלא יבא פתחון פה של עם הארץ לומר בן תורה זה שלומד תורה וכך נראה? לא פחות ולא יותר חייב מיתה רחמ''ל, דרך התורה ודרך נקיות הם לא תרתי דסתרי אלא היינו הך




שמעתי מהגר"ד לנדוי שליט"א שזה דוקא ברבב דהיינו שומן...

.

כעין זה בשם החזו"א
2019-11-20_154832.png

כל מקום לפי קפידתו. ומסתבר שבמשך הדורות ככל שההקפדה על הצורה החיצונית תפסה מקום גם הקפידא לגבי התלמיד חכם חמורה יותר וכוללת אף רבב של אבק וכדומה

[זוזו]

 

.

כעין זה בשם החזו"א
2019-11-20_154832.png

כל מקום לפי קפידתו. ומסתבר שבמשך הדורות וככל שהצורה החיצונית תפסה מקום הקפידה לגבי התלמיד חכם חמורה יותר וכוללת גם רבב של אבק וכדומה

הנושא הוא חילול ד' שלא יהיו ת"ח בעיני הבריות סרוחים ומלוכלכים וכו' ודברי טעם אתה אומר שאם גר במקום של מכובדים מאד וכל שיש לו קצת לכלוך הרי שהוא מזולזל ומאוס בעיני אנשי המקום, מסתבר מאד שת"ח חייב להתאים את עצמו למנוע זאת
 

[אאא]

עוד הלכה שאינם ידועה לרבים:

האם התפילין שלך לפי שיטת הרמב"ם או לפי שיטת הט"ז?

[שניאור]

שניאור כתב: ↑07 נובמבר 2019, 08:27
נדיב לב כתב: ↑06 נובמבר 2019, 19:52
טלטול כלי שמלאכתו להיתר שלא לצורך
אדם המקיים הנהגה ג פעמים יש שיטות דהוי כנדר
סידור קלפי משחק או סידור ערימת ספרים משום בורר
לכאורה טלטול עטיפת סוכריה או כל עטיפה שאין בה שימוש חוזר בשבת [קשה לומר דנחשב כגרף של רעי]
כתבת 4 דברים.
1. אה"נ אבל מה נקרא שלא לצורך יש הרבה פוסקים שסוברים שכל דבר קטן כגון להרגיע את העצבים כבר נקרא לצורך.
2. הנהגה ג"פ אה"נ אבל ע"ז בדיוק עושים גילוי דעת בתחילת השנה וזה מועיל לכתחילה.
3. סידור קלפי משחק וכו' הוא דבר שנוי במחלוקת, וודאי שיש להחמיר בספק דאורייתא, אולם יש מקילים בזה בצירוף שאינו ברור אם שייך בכלל בורר בדבר שאינו מאכל [אף שהמשנ"ב החמיר בזה בפשיטות].
4. אה"נ, אבל הגרש"ז אויערבאך אמר שאם הם על הרצפה ויש כמה עטיפות זה כבר נחשה גרף של רעי.
1. נפסק בשו"ע שכלי שמלאכתו להיתר אסור לטלטלו שלא לצורך. ערוך השולחן מעלה צד כזה [הוא יותר תמה מה שייך שלא לצורך כיון שזה גופא מה שהאדם מתעסק חשיב לצורך] ומאידך רבים הפוסקים שכתבו לסייג דוקא באדם שמורגל בזה ביומיום ומסייע לו להתרכז. וכך מובא בשם החזון איש ראה בחוט השני. וכידוע החתם סופר היה נזהר להתעסק לחינם בכלי שמלאכתו להיתר אף בימות החול אטו שבת. והובא בפוסקים.
2. נדון רציני באחרונים מה גדרו של התרת נדרים כללית והתועלת המעשית שלו. וראיתי פעם באחרונים [ושכחתי מקורו] שכתבו שהאדם שנוהג לקיים מנהג או מצוה [למשל לתת צדקה בתפילה וכדומה] ראוי שיאמר מראש בלי נדר
3. המ"ב אסר והוי ספק דאורייתא
4. מתוך עיון בסוגיה יצא לי שאין שום סיבה להתיר במקרה כזה. את דברי הגרשז"א המחודשים לא ראיתי.

מסכים איתך בכל מילה שיש לדון ולהחמיר בכל הדברים, רק היות ובתחילת האשכון היה נראה שרוצים רק הלכות שאנשים נכשלים בהם מחוסר ידיעה, וכאן אלו דברים שנויים במחלוקת שיתכן שהעושים כן הם לא מחוסר ידיעה אלא סומכים על המקילים, אין זה שייך כ"כ לנידון דידן.

[דוד ריזל (הפרסומאי)]

לכאורה טלטול עטיפת סוכריה או כל עטיפה שאין בה שימוש חוזר בשבת [קשה לומר דנחשב כגרף של רעי]

טלטול כדי להשליך לפח, ודאי שבמציאות של בית מסודר זה גרף של רעי.
בפרט כשזה בידו שיש עוד צד להתיר.