רש"ר הירש מביא על אתר את המדרשים ומאריך יפה בנושא זה
(כב) עוד כל ימי הארץ. מפרשים בדרך כלל כך: עונות השנה והיממה לא נהגו כסדרן בימי המבול; משום כך ניתנה כאן הבטחה: לא יהיה עוד מבול שני, ולא יחול שינוי במהלך הרגיל של העונות. פירוש זה מניח, שעונות השנה התחלפו לפני המבול, כדרך שהן מתחלפות היום. אולם, המסורות המקובלות בידינו מתנגדות להנחה זו. לדעת ר' יצחק בבראשית רבה (לד, יג) היו זורעים לפני המבול רק אחת לארבעים שנה. היה אביב תמיד, והעונות היו שוות זו לזו: "היה להם אויר יפה כמן הפסח עד העצרת". מזג האויר היה שוה בכל הארץ, והיבשה לא היתה מפוצלת; וכך היתה תחבורה מהירה מסוף העולם ועד סופו: "היו מהלכין מסוף העולם ועד סופו לשעה קלה". וכן מוכח שם בפירוש: עונות השנה הנזכרות כאן נתקנו רק אחר המבול: "מכאן ואילך זרע וקציר וגו'". ושעה שר' שמואל בר נחמן חש בראשו מחמת שינוי מזג האויר, היה מתבדח ואומר: "חמי מה עבד לן דרא דמבולא": ראה, מה עשה לנו דור המבול! יציבות האקלים שלפני המבול היתה אחת מסיבות ההשחתה: "מי גרם להם שימרודו בי, לא על ידי שהיו זורעין ולא קוצרין, יולדין ולא קוברין?" ולמדנו מן התוספת "יולדין ולא קוברין", כי האקלים שלפני המבול גרם לאריכות ימים; וכן בהמשך הדברים: "מכאן ואילך זרע וקציר וגו'": שינוי האקלים שלאחר המבול קיצר את חיי האדם. אמור מעתה: טיב הארץ, מעמדה ואקלימה היו שונים לפני המבול; והנחה זו מתאשרת גם על ידי תוצאות המחקר הגיאולוגי והפיסיקלי - גיאוגרפי. שרידים שנתגלו מוכיחים, שהיתה חלוקה שונה של העונות והחום; ופיצול הארץ על ידי ימים, נהרות, הרים ומדבריות וכו' הוא מתאריך מאוחר יותר. והשוה עוד את מאמר חז"ל: "בשעה שהקב"ה הביא מבול לעולם נטל שני כוכבים מכימה והביא מבול לעולם" (ברכות נט ע"א). נראה מכאן, שהבורא שינה את מעמד הכוכבים, וכך נפגע שיווי המשקל של כדור הארץ, - והוא שהביא את המבול בעקבותיו. אך נניח להוכחה זו; מכל מקום נראה, שחכמינו לא היו סבורים, שעונות השנה התחלפו כבר לפני המבול.
נתבונן עתה בפסוק שלנו; תיבת "הארץ" מנוגנת בטעם אתנח, ומכאן, שהמלים "עוד כל ימי הארץ" מהוות משפט בפני עצמו. הוראת היסוד של "עוד": להימשך. "מעודד ענוים ה'" (תהלים קמז, ו) וכדו'. (מכאן "עֵד": העד רואה, זוכר ומעיד; עדותו מנציחה את המאורע ומצילה אותו מתהום הנשיה. מכאן גם ההוראה: מזכרת). גם המילית "עוד" מורה על משך זמן. ומצאנו "עוד" גם בהוראה מוחלטת: תמיד, בלא הפסק. כך "עוד יהללוך סלה" (תהלים פד, ה): יהללוך בלא הרף. וכך יש לפרש גם כאן: "עוד כל ימי הארץ": כל ימי הארץ יהיו מעתה תמיד.
זמנים שונים עברו עד כה על הארץ; אולם, הם באו על הארץ זה אחר זה. הקדוש ברוך הוא הביא לפתע שואה וקללה - פעם אחר פעם - כדי לחנך את המין האנושי. ועוד בתקופה האחרונה, במאות שקדמו למבול, היה הכל בפריחה מתמדת, האנשים היו עשירים וזקנים, הם היו משופעים כל טוב, החמס קם, ורבו רשעים זקנים. ולמול השיא של השחתת דרך וחמס לא יכול האל הרחום אלא להשמיד לפתע את הכל. דבר זה לא יישנה עוד. כל חליפות העתים שבאו עד כה לפתע, - פריחה וכמישה, חיים וגסיסה, שמחת קיום ואימת מות, רוח אביב הנושבת מגן עדן וקטב קור וקיפאון, - כל אלה יהיו מעתה תמיד, זרע וקציר קור וחום, קיץ וחורף, יום ולילה לא יהיו מעתה זה אחר זה, אלא בעת ובעונה אחת, לעולם לא ישבתו! טיב הארץ ומעמדה יהיה כך, שכל עונות השנה והיממה, כל חום וכל אקלים יהיו תמיד זה בצד זה בארץ: כאן יום, שם לילה, כאן אביב, שם סתו, כאן קיץ, שם חורף, כאן קור, שם חום וכו'. הבדלי מקומות וחליפות עתים מתגלים לעינינו בכל הארץ - באזוריה, ארצותיה וסביבותיה השונות.
אם יורשה לנו לדלות כמר מדלי ממעמקי ההנהגה האלהית, היינו אומרים: חידוש זה של פני הארץ פתח דרך חדשה לחינוך האדם. מכאן ואילך, האדם תלוי תמיד בכוחות אחרים. מעתה, אין די "לזרוע אחת לארבעים שנה"; האדם תלוי תמיד בכוחות אחרים; לעולם אין הוא בטוח בקיומו ובמילוי שאיפותיו.
זאת ועוד: בעקבות החידוש הזה נשתנו בני האדם זה מזה; הם שונים זה מזה במעלותיהם, - אך הם שונים גם בדרגת חסרונותיהם.
התמורות המהירות שבתנאי החיים גם קיצרו את חיי האדם; לא ארכו הימים אחרי המבול, וחיי האדם ירדו למידתם היום. והשוה את דברי כלב, המתפאר באזני יהושע: "עודני היום חזק כאשר ביום שלח אותי משה ככחי אז וככחי עתה" (יהושע יד, יא); היה זה אפוא דבר נדיר, שאדם בן שמונים וחמש יהיה חזק כבן ארבעים. והשוה גם את האמור בתפילת משה: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה" (תהלים צ, י). קיצור חיי האדם הוא סייג לקץ הרשעה; אכן, לא לעולם חוסן שלטון הרשע; גם העז שבעריצים לא יאריך ימים על ממלכתו, לא ימשול הרבה יותר מחמשים שנה. מתקיים בסופו של דבר: "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז" (תהלים ח, ג). מלכות ה' מושתתת - לא על "פקחות הזקנים", - אלא על התום והטוהר של ילדים ובני נעורים. כל ילד הוא מלאך ביום היולדו. אולם, כל עוד הרשעים האריכו ימים - עד שבע מאות ושמונה מאות שנה - לא יכול הדור הצעיר לבוא לידי ביטוי. דבר זה נשתנה, משנתמעטו חיי האדם. מעתה יכלו הרשעים במהרה, ודור ישרים יקום תחתיהם. מכאן ואילך יביט האדם קדימה, ותקות העתיד היא לבני הנעורים. רק אם ישוב האדם לאלהיו, ויחד עם תשובתו ישוב גם השלום כימי עולם, רק אז ישוב האדם להאריך ימים בארץ. רק אם ישוב האדם לעבוד את ה', תשוב גם הארץ להיות לו לגן עדן (ישעיה סה, יז; כ).
משנתחדשו פני האדמה, נשתנו בני האדם זה מזה; אך יותר מהם נשתנו האומות. חלוקת הארץ ליבשות וארצות חסמה את דרכי התקשורת; ורק כעבור אלפים בשנים יתגברו על כך בדרך מלאכותית. כך הושם מחסום בפני התפשטות הרע: אכן, זה אלפים בשנים לא היתה ההשחתה נחלת העולם כולו. חילוף הדורות משנה הליכות עולם: עמים צעירים ורעננים יורשים אומות מושחתות ומנוונות. אם נצרף את כל הדברים האלה, נבין את משמעות הפסוק הזה, - הפותח תקופה חדשה בהתפתחות האדם וחינוכו. וכך אמר ה': אף אם לב האדם ישאף אל הרע - כבר מנעוריו, - הרי לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי; אלא זאת אעשה בארץ: כל הניגודים יתקיימו בה תמיד, בעת ובעונה אחת, - כעונות של שנה ויממה.
נמנו כאן שש עונות השנה, שלוש עונות של חורף ושלוש עונות של קיץ. "זרע": תחילת החורף, מט"ו בתשרי ועד ט"ו בכסלו; "קציר": תחילת הקיץ, מט"ו בניסן ועד ט"ו בסיון. - "קור": סוף החורף, מט"ו בשבט ועד ט"ו בניסן; "חום": סוף הקיץ, מט"ו באב ועד ט"ו בתשרי. - "קיץ": אמצע הקיץ, מט"ו בסיון ועד ט"ו באב; "חורף": אמצע החורף, מט"ו בכסלו ועד ט"ו בשבט (בבא מציעא קו ע"ב).