בן אהרון אמר:
לכאו' יש לשאול איך אפשר ללמוד שום דבר בענייני השקפה והגדה מדברי חז''ל ולהעתיק אותו לחיינו. כי הרי הדברים משתנים ונתונים בידי החכמים של כל דור ודור להתאימם לדור.
וא''כ יש לשאול ממ''נ אם הדבר מתקבל מסברא לחכם א''כ א''צ להיות כתוב בחז''ל ואם רואה שאינו מתאים לדור ואינו מורה כך א''כ לא מהני אפ' שהוא כתוב בתורה.
וכדי להמחיש את הדברים אביא ב' דוגמאות לזה:
- שמעתי מהרב יונתן אבר שאמר בשם הרב שטיינמן כי הוראת המשנה של הוי זנב לאריות וכו' אינה מתאימה לדורינו.ולמשל בחור טוב מישיבה קטנה בינונית אין ראוי שילך לישיבה ברמה גבוהה מאוד כי שם ייחשב לבינוני ויפול ברוחו. זכורני רעיון דומה בזריעה ובניה בחינוך לגר''ש שטיינמן.
- עוד שמעתי מהרב שטיין מתלמידי הרב שלמה הופמן שהרבה לדבר בענייני בחירה בשידוכים ואין השידוך מן השמיים, ובמה יש להק' מברייתא דבת פלוני לפלוני ענה שעדיף לא להגיד תרוץ מאשר לעקם את השכל הישר.
השאלה טובה מאד, אבל במחכ"ת לענ"ד היא מבוססת על טעות רווחת בהבנת דברי חז"ל באגדה ומוסר. ישנה גישה רווחת היוצאת בהנחה שדברי חז"ל באגדה ומוסר הם כמו בהלכה, כלומר שחז"ל אמרו איזה "דין" שעלינו לקיים בלי לסטות ימין ושמאל, אלא שכאן נחלקו הדעות: י"א שבשונה מהלכה בה הדברים שרירים וקיימים לעד ולעולמי עולמים ואין לזוז מהם כלל, הרי באגדה ומוסר נמסר הדבר לחכמים שבכל דור להתאים לדור. וי"א שהאומר כן הוא רפורמי, אלא צריך לילך אחר כל דברי חז"ל כפשוטם בכל סיטואציה שהיא, ואין לשנות כמלא הנימה.
אלא שבאמת הגישה מיסודה שגויה, משום שדברי חז"ל באגדה ומוסר אינם דומים לדין או תקנה כלל, אלא באים להביע מסר או רעיון מסויים, ולא את היישום המעשי שלהם. למשל, כשאומרים "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו אכזרי על בניו כעורב" הרי בודאי אינם באים ח"ו להורות לאדם להתאכזר על בניו ולא לפרנסם (בניגוד לחיוב הכתובה שחכמים עצמם חייבוהו), אלא להביע מסר כללי שאי אפשר תמיד להתחשב ברגש הרחמים על הבנים, כיון שגם הם צריכים לוותר על נוחות גשמית בשביל תורת האב
(עיין בארחות צדיקים שער האכזריות "המרחם על בניו יותר מדי...מתוך כך הוא בטל מד"ת" וכו'). איך צריך ליישם בפועל את המסר הזה? לזה צריך להשתמש בשכל הישר ובהגיון, והוא משתנה מאדם לאדם לפי הענין.
כנ"ל בנידון דידן, כשחז"ל אומרים "הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים" כוונתם להביע מסר הגיוני ומובן מאד, שעל האדם לוותר על כבודו (להיות "זנב") על מנת שיוכל ללמוד מהגדולים ממנו ("אריות") ולהתעלות. המסר הזה תקף לדורינו בדיוק כמו שהיה תקף לדורם. אלא מאי? אומרים המחנכים שמאחר והמציאות היא שרוב התלמידים ההולכים לישיבות בהם יחשבו ל"זנב", הרי לא ילמדו כלל מה"אריות" אלא ישברו נפשית, וסופם שיתחברו לא עם השועלים אלא עם הכלבים. וממילא פשוט וברור לכל בר דעת שהמסר של חז"ל אינו ישים באופן זה כלל, ולא על כגון דא מכוונים דבריהם. לכן אומרים גדולי הדור והמחנכים: אל תלך "ראש בקיר" עם דברי חז"ל, אלא חשוב היטב מה התכוונו חז"ל לומר כאן, והאם תשיג ביישום המעשי של דבריהם את המטרה לשמה התכוונו. אפשר להביא כאן עוד עשרות ומאות דוגמאות, אבל חושבני כי הרעיון מובן.
ושמא תשאל, אם כן למה טרחו חז"ל כלל לומר דבריהם, הלא ההגיון מחייבם בלא"ה? התשובה היא, שאילולי שהיו חז"ל אומרים לנו את דברי מוסרם, הרי שכל היסודות המוסריים שלנו היו מעוותים. למשל בנידון הנ"ל, היתה מתפתחת אוירה של החשבת הכבוד כערך, בכיוון של "לא פרסמת לא עשית" (ואכן לצערנו יש כמה ישיבות שבהן הכבוד הוא ערך חשוב מאד ויש עידוד לרדוף אחר הכבוד, ואכמ"ל). לכן באו חז"ל והזכירו לנו שאסור לשכוח את המטרה להחכים ולהתעלות בתורה, ואין להשגיח על הכבוד אם הוא מפריע להתעלות.