גזל וגניבה בשיטת הרמב"ם

yosf

משתמש ותיק
לאחר בקשת החברים לד"ת, אני מנסה את מזלי...
איתא באיזהו נשך (ב"מ סא:): לא תגנובו דכתב רחמנא למה לי, (פרש"י לילף מריבית ואונאה שהרי חיסרו ממון), לכדתניא לא תגנובו על מנת למיקט ל"ת ע"מ לשלם תשלומי כפל, ע"כ. ומפשט הסוגיא יראה בודאי דאיסור זה דע"מ למיקט וכו' הוא איסור תורה ולאו, דמדדרשו זה הדין על הפסוק ואמרו דקרא מיותר הוא ואינו בא אלא לדבר זה מוכרח א"כ דהיינו לאו גמור. אלא דהרמב"ם (פ"א מגניבה הל' ב) כתב וז"ל: ואסור לגנוב דרך שחוק או לגנוב ע"מ להחזיר או לגנוב ע"מ לשלם, הכל אסור שלא ירגיל עצמו בכך, ע"כ. ולכאורה ממה שכ' דהכל אסור כדי שלא ירגיל עצמו בכך מוכח דס"ל דאינו לאו גמור רק חששא דרבנן בעלמא לגדר ולסייג שלא ירגיל עצמו וכו', [וכן דייק בדבריו המנ"ח (מ' רכד) והגר"ח (חוט המשולש ס' יז) ובחי' הרי"ם (חו"מ ס' שמח) ועוד], ולפי"ז צ"ל דקרא אסמכתא בעלמא הוא. אבל באמת הדבר תמוה לומר כן בגמ' דלפי"ז מה שאלו דלא תגנובו למה לי הא באמת אינו מיותר ואף לפי האמת אינו נדרש כ"א באסמכתא בעלמא, ועוד דהמעיין בסהמ"צ (ל"ת רמד) יראה להדיא דס"ל להרמב"ם דהוי איסו"ת ולאו, ע"ש, וכבר העיר בזה בס' הלכה למשה (שם), וכ"מ בחינוך (מ' רכד) שכ"ד הרמב"ם, וע"כ א"כ דדברי הרמב"ם אינם לומר דהוי דרבנן אלא רק טעמיה דקרא קא דריש, וכ"כ הגר"ז בשו"ע הרב (שם קו"א סק"ב) והשד"ח (מע' ג' פאת השדה ס' ה) ועוד. אך אכתי צריך ביאור בזה דמנ"ל להרמב"ם האי טעמא דהכל רק שלא ירגיל עצמו וכו', ותו דמה הוצרך הרמב"ם לדבר זה בהלכותיו ומה מלמדנו בזה.

עוד יש לתמוה בכל זה, דהא כל הדין אינו נלמד אלא מייתורא דקרא, וא"כ לא היה לנו ללמוד אלא חידוש אחד שהוא הפחות גדול, ואיך ילפינן מחד ייתורא גם ע"מ למיקט שהוא ממש גניבה אלא שהוא רק לזמן, וגם ע"מ לשלם תש"כ דהוא אינו גניבה כלל אף לשעה אלא אדרבה כוונתו ליתן מתן בסתר לחברו, ולא היה לגמ' אלא למילף הא דע"מ למיקט דדמי טפי לגניבה, ובפרט יש לתמוה דהרמב"ם הוסיף בזה על הגמ' וכתב גם הגונב ע"מ לשחוק, ובשאילתות (פ' נח שאילתא ד) הוסיף גם הגונב ע"מ לחנך חברו שיהא נזהר לשמור כספו, ע"ש, ומלבד שלא נזכר כ"ז בש"ס, צ"ב איך הוסיפו מדעתם דברים אלו לחייב העובר עליהם בלאו, הלא סו"ס רק חד קרא הוא דמייתר. והלבוש (שם) נרגש בזה וכתב: וכל הני דאמרן נילוף מייתורא דקרא דאסורין, דשקולים הם ויבואו כולם, ע"כ, והדבר מתמיה מי דמי הגונב ע"מ להחזיר דסו"ס גנב הוא ומשתמש בכספו של חברו דזה ודאי גניבה, להגונב ע"מ לשלם תש"כ ודו"ה דכל עיקר כוונתו לטובת חברו ליתן מתן בסתר לעני שבישראל, הרי רחוקים זמ"ז מרחק גדול ומאי שקולים הם דקאמר.

עוד יש לתמוה בגמ' (שם ע"א) דבעי רבא דגזל דכתב רחמנא למה לי ומסיק דאתי לכובש שכר שכיר לעבור עליו בב' לאוין, ע"ש, ולכאורה תיקשי אמאי מוקים ליה לכובש ש"ש ולא מוקים לה בלאו דגזל גופו לומר דאף בע"מ למיקט וכו' אסור ודומיא דאמרו גבי גניבה. ועי' להרשב"א (שם) דהקשה להפך אמאי לא תירצו בגניבה לעבור בב' לאוין ותירץ דודאי עדיפא הך דרשה דעביד צריכותא בגופא, ע"ש. וכ"ה בעו"ר. וא"כ אדרבה תיקשי דגם בגזל נימא לע"מ למיקט וכו' דהוי צריכותא בגופא.

ובעיקר הדבר ישל"ע אמאי באמת אסרה תורה דבר זה הלא בע"מ לשלם תש"כ כל כוונתו לש"ש ואין כוונתו כלל לחסר ממון חברו אדרבה רצונו להרבותו, ואיהו מצוה קא עביד אנן איסו"ת קרינן ליה. ועי' להרמ"ה בב"ב (טז:) דכתב דעכו"ם אין מצווים על לאו זה, ע"ש. וצריך לתת טעם לזה הא בני נח מצווין על הגזל ומאי שנא הא ילפינן מקרא דלא תגנובו.

וכדי לבאר כ"ז אקדים דברי הרמב"ם במה שיש לעמוד על דבריו

הנה הרמב"ם סידר הל' גניבה וגזילה בנפרד זה לבדו וזה לבדו ומבואר דס"ל ששורש אחר להם ואינם דומים זל"ז, ובפרט שבהל' גזילה כתב גם הלכות אבידה וצריך לתת טעם במה דומה אבידה לגזילה ובמה שונה גניבה מהם, עוד יש לדקדק בלשון הרמב"ם שבהל' גניבה כתב: כל הגונב ממון משו"פ ומעלה, ואילו בהל' גזילה לא כתב אלא כל הגוזל שו"פ והשמיט ומעלה, והדבר מתמיה על מה ראה לעשות כן, עוד יש לדקדק שבהל' גניבה כתב כל הגונב את 'חבירו' וכו' ואילו בהלכות גזילה לא כתב את חברו וצ"ב פשר דבר וטעמו, ולכאורה מבואר דרצה בזה דבגזילה לא אסור אלא ממון ישראל אבל גזל הגוי שרי, ובאמת שמרן הכס"מ (שם) כתב שדעת הרמב"ם דגזל הגוי אינו אסור מהתורה וכו', ע"ש, ומדוקדק בזה לשון חברו, והנה הש"ך (חו"מ ס' שנט) תמה עליו ממש"כ הרמב"ם להדיא בהל' גניבה (פ"א הל' ב) דגניבת הגוי אסור מה"ת, ע"ש, וכ"כ הפר"ח במים חיים (שם), ולכאורה יש לומר דיש לחלק בין גניבה לגזילה וכדיוק לשון הרמב"ם, ובאמת שכבר כ"כ הר"ן להדיא (סנהדרין נז.) וז"ל: ומשמע לי דהכי הילכתא דגזל הגוי מותר מדאורייתא וכו' וכן משמע לי שכ"ד הרמב"ם בפ"א מגזילה שכתב מצות ל"ת שלא לגזול את חברו, ובהל' גניבה כתב שלא לגנוב אחד כותי עע"א ואחד ישראל וכו', ע"ש, וצריך ביאור מה טעם לחלק בין גניבה לגזילה לעניין ליקח מן הגוי. עוד יש לדקדק דכתב הרמב"ם בגניבה דאיו לוקין על לאו זה לפי שניתן לתשלומים וכו' ובהל' גזילה כתב שאין לוקין על לאו זה לפי שהכתוב ניתקו לעשה וכו' ומבואר דדוקא בגזל הוא דניתק לעשה ומתקן הלאו אבל בגניבה אינו ניתק לעשה שאינו מתקן הלאו רק שאינו לוקה לפי שניתן לתשלומים, והדבר צריך ביאור. [ואע"ג דבגזילה כתב גם טעם דניתן לתשלומים היינו רק בכה"ג דאינו ניתק לעשה כגון דאין הגזילה בעולם וכדו' וכבר עמדו בזה האח', אבל הכא לא כתב אלא רק הטעם שניתן לתשלומים]. עוד יש לדקדק בזה דהנה בין בגניבה ובין בגזילה כתב הרמב"ם דכ"ש אסור מה"ת וביאר ה"ה דהיינו מדין ח"ש דאסור מה"ת, מיהו בהל' גזילה הוסיף המ"מ דאם הוא שיעור מועט דכו"ע לא קפדי י"א דשרי, ע"ש, והדבר מתמיה הא סו"ס ח"ש אסור מה"ת, ואף דמחלי אינשי הא גם בפחות מפרוטה מחלי ואסור, ועוד דלמה רק בגזילה כתב כן דמשמע דאילו בגניבה אפי' כ"ש ממש אסור וצריך ביאור לזה.

עוד יש לעמוד במה שמפורסם שנחלקו מרן הגרי"ז והגר"מ זעמבא באם גנב שה שווה אלף פרוטות, דהגר"מ סבר דכיון דעשה מעשה אחד אינו עובר אלא בלאו אחד והגרי"ז סבר דסו"ס הרי חיסרו אלף פרוטות וא"כ עבר באלף לאוין, ויש לבאר מה נחלקו ומה יסוד הספק בזה.

עוד יש לתמוה בהא דאיתא בב"ק (כח:) בן בג בג אומר אל תכנס לחצר חברך ליטול את שלך מאחרי הגנב שמא תראה עליו כגנב אלא שבור את שיניו ואמור לו את שלי אני נוטל, ע"כ. והדבר צ"ע דאם מותר לאדם ליקח את שלו מהגנב למה אסור לו לעשות כן בסתר, ומה צד איסור יש בזה ליקח את שלו מהגנב הלא הדבר שלו, והרי"ף בתשובה (ס' קלג) פסק להא דבב"ג וכתב דהגונב את שלו מן הגנב עובר בלאו מן התורה דלא תגנובו וכו', ע"ש, וזה דבר תימה לומר דאסור ליקח את שלו מהגנב ק"ו לומר דהוי איסו"ת ולאו, הלא פלא הוא, וגם דהוא תמוה טובא דמאי איכפת לן דנראה עליו כגנב אטו מפני שנראה בעיני הגנב כגנב אסור ליטול את שלו והוי איסו"ת ולאו. ובאמת הרמב"ם ז"ל השמיט להא דבב"ג ולא פסק כן, וצריך ביאור מה ראה על כך ובמה נחלקו הרי"ף והרמב"ם בזה.

והנראה בכל זה בס"ד, דהרמב"ם ס"ל דגניבה וגזילה שני דברים נפרדים לגמרי הם, דגזילה אסרה תורה מפני חסרון ממון חברו, אבל גניבה לא אסרה תורה אלא מפני רצונה ליהות בנ"י מצוינים במידות טובות והקפידה התורה לבל נרגיל עצמנו במידות הרעות, ולפיכך אסרה התורה לגנוב אפי' ע"מ למיקט שאינו מחסרו ממון אלא לשעה ואפי' ע"מ לשלם תש"כ ודו"ה דנמצא מרוויחו ממון מ"מ סו"ס הרי שמרגיל עצמו במידות הרעות, וכלשון הרמב"ם דהכל אסור שלא ירגיל עצמו בכך, ולפי"ז הכל את"ש, דהך דרשה הוי לאו גמור מדאורייתא וילפינן מיתורא דקרא והיינו דמיתור הפסוק למדנו דלא רק חסרון ממון אסור אלא הרגל עצמנו במידות הרעות הוא עצמו הלאו, ולפיכך אין תימה כלל איך ילפינן כל הני מחד קרא דהכל שורש אחד הוא דמרגיל עצמו במידות הרעות וא"כ ל"ש ע"מ למיקט או לשלם תש"כ, דשקולין הם כדברי הלבוש דהכל הוא הרגל הרע, ולפיכך שפיר מוסיף הרמב"ם ע"מ לשחוק והשאילתות מוסיף ע"מ לחנך חברו, דאף דלא נזכר בש"ס וחד קרא הוא דמיותר מ"מ הכל דבר אחד הוא שמרגיל עצמו בכך, ולפיכך לא דרשו זה אלא בגניבה ולא בגזילה, דגזילה הלא לא שייך בו הרגל כלל דהוא בפרהסיא ולא שכיחא כלל, [ע' בב"ח ס' שנט], ודו"ק. [ועי' בתשובת הרי"ף (ס' קלג) דבכל גניבה איכא נמי לאו דגזל, ע"ש. והיינו דמ"מ מלבד לאו דגניבה שהוא ההרגל שמרגיל עצמו במידות הרעות, איכא נמי לאו דזגל דסו"ס הרי חיסרו ממון, ודו"ק]. ובזה את"ש הא דכתב הרמ"ה (ב"ב טז:) דעכו"ם אינו מצווה בזה, דלפי דאינו אסור מפני חסרון הממון כמו בגזילה אלא רק מפני הרגל המידות הרעות א"כ ודאי דלא אסרה תורה על העכו"ם דבר זה דודאי לא הקפידה התורה שלא נתרגל במידות הרעות אלא על ישראל ולא על העכו"ם, ודו"ק. וע' במנ"ח (מ' רכד או"ד).

וזה היה טעם הרמב"ם דחילק בין גניבה לגזילה והניח אבידה אצל גזילה לפי דשורש גזילה ואבידה חד הם חסרון ממון הזולת, דגם אבידה כעין גזילה היא שע"י שאינו משיב אבידה לבעליה כאילו חיסרו ממון, לא כן גניבה שהוא רק מפני הרגל המידות ולא חסרון הממון, ובזה יש לבאר שורש מחלוקת הגרי"ז והגר"מ זעמבא דכל אחד יסד יסודו ממקום אחר, דהלא גניבה דשורשה הוא הרגל המידות הרעות א"כ אין הבדל כלל בין לקיחה רבה למועטת ובכל גוונא אין בזה אלא לאו אחד, משא"כ בגזילה דהוא מפני חסרון ממון הא איכא למימר דכיון דחיסרו אלף פרוטות עבר באלף לאוין, ובזה מדוקדק לשון הרמב"ם דבגניבה אמר כל הגונב שו"פ ומעלה להורות דבין שו"פ ובין יותר אינו אלא חד לאו דהכל מפני שלא ירגיל עצמו בכך ומה לי פרוטה מה לי פרוטה ומעלה, משא"כ בגזילה דשורשה הוא חסרון ממון לא כתב הרמב"ם אלא הגוזל את חברו שו"פ ולא כתב ומעלה לפי דכל פרוטה ופרוטה הוי הלאו דהרי מחסרו ממון, ולפי"ז הלא ברור דאף דס"ל להרמב"ם דגזל הגוי מותר וכדכתב הכס"מ והר"ן בדעתו, מ"מ היינו רק בגזל דהוא אסור מפני חסרון ממון ובגוי ליכא איסור שממונם הפקר וכו', אבל בגניבה אף בשל גוי אסור דהא סו"ס מרגיל עצמו בכך ולא גרע מע"מ לשלם דו"ה וכו' ודו"ק. ובזה מבואר ג"כ דרק בגזילה דשורשה חסרון ממון הוא דלא לוקין מפני דניתק לעשה שהרי יכול לשלם ונמצא מתקן הלאו עצמו שהרי החזיר ונמצא שלא חיסר ממון, משא"כ בגניבה שהאיסור מפני שמרגיל עצמו בכך א"כ הא דאין לוקה היינו לפי שניתן לתשלומים מ"מ אינו ניתק לעשה כלל דלא מתקן הלאו דהרגל, והבן. ובזה יבואר דברי המ"מ דרק בגזילה כתב דדבר מועט ממש שרי לפי דהתם הוא מפני חסרון ממון וא"כ בכה"ג י"א דלא חשיב ממון כלל ואינו אף בכלל ח"ש, משא"כ בגניבה אף דעיקר הלאו לא נאמר אלא על פרוטה מ"מ אף בכ"ש ודבר מועט אסור מה"ת מדין ח"ש דאין הלאו מפני חסרון הממון דנימא דלפי דאינו חשיב ממון שרי דהלאו הוא ההרגל שמרגיל עצמו במידות הרעות ולפיכך בכל שיעור הוי איסו"ת.

והנה בן בג בג ס"ל דאחר שאסרה תורה אפי' ע"מ לשלם תש"כ ודו"ה והטעם מפני הרגל שמרגיל עצמו במידות הרעות, א"כ אף לגנוב את שלו מן הגנב אסור, דמה בכך דהוא את שלו נוטל הא הכא לאו משום חסרון ממון אסרה תורה כ"א מפני שמרגיל עצמו בכך וא"כ אף שגונב את שלו מן הגנב הרי שעבר על לאו דלא תגנובו, ורק אם נוטל בפרהסיא דהוא גזל ולא גניבה שרי ולפיכך פסק הרי"ף דהגונב את שלו מן הגנב הוי איסו"ת ולאו, דס"ל דבב"ג יליף דין זה מקרא דלא תגנובו דמייתר וילפינן לכל דבר שמרגיל עצמו במידות הרעות ואף זה בכלל וא"כ ודאי דהוי איסו"ת ולאו גמור, ומה דקאמר בב"ג שמא תראה עליו כגנב לאו למימרא דמשום חשדא דהגנב הוא, אלא היינו שתראה עליו כגנב ונמצא מרגיל עצמך לכך, וכן פירש במנחת ביכורים (תוספתא ב"ק פ"י מט"ז) וז"ל: שלא יראה כגנב, אף דשלו נוטל מרגיל עצמו לגנוב, ע"ש. אבל הרמב"ם ס"ל דכיון דבגמ' בב"מ דדרשו הפסוק לע"מ למיקט וכו' לא אמרו גם לגונב את שלו משמע דהש"ס היה יודע דרבנן פליגי עליה דבן בג בג וס"ל דבגונב שלו מהגנב אין איסור דלא ע"ז קאי הלאו דבזה אין הרגל כלל לדעת חכמים דסו"ס את שלו הוא נוטל ואינו גניבה כלל אפי' לא לשעה או לטובה, ודו"ק. והמעיין בתוספתא (שם) ובתו"כ (קדשים פ"ב ס' כג) יראה דבב"ג אחר דברי רבנן דדרשו ל"ת ע"מ למיקט וכו' קאמר דלא יטול את שלו מהגנב וכו', ומבואר כדברינו בשיטת הרמב"ם, ודו"ק.

והנה כמה סוגיות בש"ס נתקשו בהם המפז"ל, ולפ"ד ברמב"ם את"ש הכל, דהנה איתא בב"ב (טז:) דרש רבא מאי ברכת אובד עלי תבוא ולב אלמנה ארנין, מלמד שהיה איוב גוזל שדות מן היתומים ומשביחה ומחזירה להם, והקשה התו"ח (שם) תימה דהיכי עביד הכי והא אמרינן ל"ת ע"מ לשלם תש"כ, ע"ש. והאח' האריכו כל אחד לדרכו הלך, אבל לדברי הרמב"ם את"ש בפשיטות דאיכא למימר דהתם בגזלה היה עושה וכדקאמר היה גוזל וכו' וא"כ שוב ל"ק דבגזל ע"מ לשלם שרי דאינו אלא מפני חסרון ממון ורק בגניבה אסור דהוא מפני הרגל המידות, ודו"ק. והרמ"ה תירץ דרבא ס"ל דאיוב גוי היה, ע"ש, וג"ז הוא כשיטת הרמב"ם דהכל אסור כדי שלא ירגיל עצמו במידות הרעות ובגוי ליכא איסורא דלא הקפידה התורה אלא על ישראל וכנ"ל.

ובגמ' ב"ב (ה.) רוניא אקפיה רבינא מד' רוחותיו וכו' יומא חד הוה קא גדר דיקלי, א"ל לאריסיה זיל שקול מיניה קיבורא דאיהני אזל לאתויי רמא ביה קלא א"ל גילת דעתך דניחא לך וכו', והקשה הריטב"א וא"ת והא אמרינן ל"ת ע"מ למיקט וכו', ולהנ"ל לשיטת הרמב"ם לק"מ דלפי שהיה זה בגזילה בפני רבינא ורוניא הבעה"ב א"כ ליכא איסורא כלל, ואפשר זה היה טעם רש"י ז"ל שכתב (ד"ה קיבורא) אשכול של תמרים משל רוניא 'ובפניו', והוא שפת יתר, ואולי דרש"י ליישב קושיית הריטב"א כתב כן דלפי שהיה בפניו דרוניא הו"ל גזל ושרי, ודו"ק.

ובתענית (כא:): הוה קא חלשה דעתיה דאביי משום אבא אומנא וכו' יומא חד שדר אביי זוגא דרבנן למיבדיקיה אותבינהו ואכלינהו ואשקינהו ומך להו ביסתריקי בליליא, לצפרא כרכינהו ושקלינהו וקמו ונפקו להו לשוקא ואשכחינהו א"ל לשמיה מר היכי שוו וכו', והקשו המפז"ל היכי עבדי הכי וגם שלחם אביי לכך והא אסור לגנוב ע"מ למיקט, ועי' להגאון יעב"ץ (שם) דהוכיח דכה"ג שרי, ור"ל כדעת השטמ"ק (ב"מ סא:), אבל הרמב"ם בסהמ"צ (ל"ת ל) ועו"ר ס"ל דג"ז בכלל ע"מ למיקט, והדרא קושיא לדוכתיה, אבל לפ"ד בשיטת הרמב"ם אפ"ל דגם הכא לא היה הדבר בגניבה כ"א בפני בעה"ב לקחום והו"ל גזילה, ועי' בבן יהוידע (שם) משכ"ב. ואפשר דלזה כיון רש"י ז"ל שכתב (ד"ה במאי): במאי חשדתינן- כשלקחנום, ע"ש. ולכאורה אינו מובן דודאי ע"ז קאי, ואולי רצה בזה דהיינו דכבר בשעה שלקחו היה זה בפניו בפרהסיא ולא היה בגניבה בסתר, ולכך פירש דמה חשדת בשעת הלקיחה, והוצרך לזה לתרץ קושיית היעב"ץ דאפי' ע"מ למיקט אסור, דהכא דמיירי שראה אותם בעה"ב בשעת הלקיחה הוי גזל ושרי כשיטת הרמב"ם, ודו"ק.

ובזה יבואר הא דגיטין (סז:): א"ל ריש גלותא לר"ש אמאי לא סעיד מר גבן וכו' א"ל השתא מחוינא לך, א"ל לשמעיה זיל גנוב אייתי לי חדא כרעא מחיותא, אייתי אמר להו אהדמו לי הדמי וכו', ע"ש. והקשה הנצי"ב בהעמק שאלה (פ' נח שאילתא ד) דהא אסור לגנוב אפי' ע"מ למיקט וכדו', ע"ש, ולשיטת הרמב"ם את"ש דכיון דהיה זה בפני ריש גלותא ור"ש לא היה צד איסור בדבר שלא היה אלא גזל ולא גניבה ואינו אסור אלא בחסרון ממון ולא בהרגלה, ודו"ק.

ובסנהדרין (לט.) א"ל ההוא כופר לר"ג אלוקיכם גנב הוא דכתיב ויפל ה' רוח תרדמה על האדם ויקח אחת מצלעותיו וכו' א"ל ברתיה ליסטים באו עלינו הלילה ונטלו ממנו קיתון של כסף והניחו לנו קיתון של זהב א"ל ולואי שיבואו עלינו כל יום, א"ל ולא יפה היה לו לאדה"ר שנטלו ממנו צלע אחת ונתנו לו שפחה לשמשו, א"ל ה"ק אלא לישקליה בהדיא א"ל אייתו לי אומצא דבישרא וכו', ולכאורה מה תשובה השיבתו והלא אסור לגנוב אפי' ע"מ לשלם כפל ודו"ה, ואפשר דיש לפרש דהיא גופה מה ששאל לה לישקליה בהדיא, ורצונו בזה דאף דהוא לטובה מ"מ הלא אין מותר ע"מ לשלם כפל אלא בגזל ולא בגנבה, וע"ז השיבתו וכו'. ואפשר עוד דאף ההוא כופר לא שאל דאסור דודאי לא שייך כלפי הקב"ה הרגל דנימא דאסור בכה"ג אלא דשאל דמ"מ אף דאין איסור מ"מ למה עשה בדרך גניבה וע"ז השיבה דאל"כ הייתה מבוזה בעיניו וכו'. ואפשר עוד דההוא כופר שאל דגנב וכו' והשיבתו דהוא לטובה וחזר להקשות דמ"מ הלא אף ע"מ לשלם כפל אסור וע"ז ענתה דכיון דמתכוין למצוה שלא תתבזה בעיניו ואינו רק לטובה בעלמא שרי, וכדכתב בשד"ח (מע' א פאת השדה אות קד בשם עמודי אש), עש"ב. אלא שיש לעמוד על דבריו. [ובדרך אפשר נ"ל כעין הא אמרינן בב"ק (עט:) ור' יוחנן הא דקא מטמרי דלא ניחזינהו אינשי וניעקרו מינייהו, ע"ש. וא"כ ה"ה הכא דעשה כן בסתר היינו רק לפי שלא תתגנה עליו וכו' ושפיר חשיב גזילה ולא גניבה והיינו דהשיבתו וכו', ודו"ק. ואף דמ"מ הא שייך בזה הרגלה עכ"פ מ"מ הא כלפי הקב"ה ל"ש כלל, ועוד די"ל דכיון דחשיב גזילה אף דיש בו הרגלה מ"מ שם גזילה ולא פלוג]. ויש עוד להאריך וכעת עמד קנה במקומו.
 

יהודה1

משתמש ותיק
yosf אמר:
לאחר בקשת החברים לד"ת, אני מנסה את מזלי...



אם תוכל לענות על שאלות של אחרים (או לכתוב שאלות משלך) יועיל יותר לענ"ד
ראה למשל
https://tora-forum.co.il/viewtopic.php?f=7&t=6195
https://tora-forum.co.il/viewtopic.php?f=7&t=5855#p71721
https://tora-forum.co.il/viewtopic.php?f=7&t=5980#p74534
https://tora-forum.co.il/app.php/tag/%D7%94%D7%A7%D7%93%D7%A9
 

HaimL

משתמש ותיק
אין צורך באריכות הדברים, כך היא דרכו של הרמב"ם, לבאר טעם הכתוב, אע"פ שהוא גזירת הכתוב, ולימוד גמור מהתורה.

ראה דבריו בהלכות סנהדרין
גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים וכו' אבל הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה, שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות, שתוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות, שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג. וכללו של דבר: גזירת מלך היא

וראה דבריו בהלכות תשובה
אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם. ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה וכו'
 
חלק עליון תַחתִית