דף טז מתפקר בשליחא דבי דינא

יהודה1

משתמש ותיק
"מנלן, דאי מתפקר בשליחא דבי דינא ואתי ואמר, לא מיתחזי כלישנא בישא, דכתיב (שם, יד) 'העיני האנשים ההם תנקר"
וכתב רש"י:אי לאו דשליח דא"ל למשה משה לא הוה ידע.
וצ"ע מנ"ל הא, אולי נודע לו ברוה"ק. ורציתי ליישב שבאמת אם היה אסור משום לשוה"ר גם ברוה"ק לא היה נודע לו כדאיתא בסנהדרין מג: שאמר הקב"ה ליהושע "וכי דילטור אני לך הפל גורלות".
וש"מ שאינו מגלה כשיש איסור לה"ר.
יש להקשות עוד הרי היו אפיקורסים ידועים שחלקו על משה בכל דבר ומנ"ל שגם על שאר בני אדם מותר לגלות לבי"ד. ואולי מסברא הוא שאם כן כל אחד ואחד ילך ויפקור בבי"ד ולא יוכלו לומר להם, ומה שהביאו בגמרא הוא אסמכתא?
 

מלמד להועיל

משתמש ותיק
זו סברא יפה, והנני להעתיק לך דברים נפלאים בזה ממה שעלה בידי (ובסוה"ד תשובה לשאלתך, ואולי באמת היה ניתן לומר שהסיבה שהירושלמי למד זה מפסוק אחר הוא מחמת קושייתך)
  image.png
 

יהודה1

משתמש ותיק
פותח הנושא
מלמד להועיל אמר:
זו סברא יפה, והנני להעתיק לך דברים נפלאים בזה ממה שעלה בידי (ובסוה"ד תשובה לשאלתך, ואולי באמת היה ניתן לומר שהסיבה שהירושלמי למד זה מפסוק אחר הוא מחמת קושייתך)
 image.png
הגמרא במו"ק לא דיברה על בעלי מחלוקת אלא על מתפקר בשליחא דבי דינא.
והירושלמי הוכיח לעניין בעל מחלוקת, שלא נלמד מדתן ואבירם כיון שהם התפקרו בשליח בי"ד.
 

מסורת אבותינו

משתמש רגיל
לכאורה קשה הלא הכופרים בנבואתו של משה יצאו מן הכלל ומותר לספר עליהם לה"ר לכל אדם.
ולכאו' מבואר שדין זה נתחדש רק משנבלעו קרח ועדתו, ולא קודם לכן.
 

בעל אוצר

משתמש ותיק
לא קשה מידי, מיכיון שהוחזקו בכשרות מקודם, על פי דין היה צריך לדונם לכף זכות. ורק משנבלעו נתברר דרשעים הם
 
וצ"ע מנ"ל הא, אולי נודע לו ברוה"ק. ורציתי ליישב שבאמת אם היה אסור משום לשוה"ר גם ברוה"ק לא היה נודע לו כדאיתא בסנהדרין מג: שאמר הקב"ה ליהושע "וכי דילטור אני לך הפל גורלות".
ראיתי השתא בשו"ת יהודה יעלה או"ח ס"ס ריג, שתירץ דכיון דכתיב ויחר למשה, סתמא דבר שמביאו לידי כעס וחרון לא גילה לו הקב"ה
 
ואעתיק בזה ממ"ש בס"ד בחידושיי בסוגיא הנ"ל

בגמרא מועד קטן (טז רע"א) מנלן דאי מתפקר בשליחא דבי דינא, ואתי ואמר, לא מיתחזי כלישנא בישא דכתיב העיני האנשים ההם תנקר, ע"כ. ופירש רש"י: דאי מתפקר בשליחא דרבנן, כלומר, שחירף שליח בית דין, ושליח אמר חירפני. העיני האנשים ההם תנקר, אי לאו דשליח דאמר ליה למשה, משה לא הוה ידע. ע"כ.

ומכאן הוכיח החפץ חיים (הל' איסורי לשוה"ר כלל א באמ"ח סק"א) דלשוה"ר איסורו הוא אפילו על אמת, שהרי דאע"ג דהוה אמת, אי לאו דשליח בית דין הוא היה אסור.

והנה כל זה היינו לפי המיוחס לרש"י שפירש "שחירף שליח בית דין", והיינו לשוה"ר, אבל הרא"ש והר"ן שם פירשו שחירף בית דין גופא, ואם כן היינו רכילות, שמספר לבית דין מה שסיפר עליהם, וכתב הבאר מים חיים (שם) דאפילו הכי לא פליגי, דלעולם מודו הרא"ש והר"ן לעיקר הדין דלשוה"ר הוא אף על אמת, ע"ש.

ודבריו צ"ב, כי אכתי ראיה מגמרא אין לנו כאן, אליבא דהרא"ש והר"ן ז"ל, דלדידיהו איירי גבי רכילות ולא לגבי לשוה"ר, ודו"ק.

ומצאתי בפירוש רבינו שלמה בן היתום ז"ל שכתב ב' הפירושים כאחד [וזהו כדברי הח"ח הנ"ל דלא פליגי], וז"ל, מיתפקר מזלזל בבית דין, כלישנא בישא, כהולך רכיל וכמדבר לשון הרע אם יספר לבית דין שזלזלו בו. האנשים ההם, על משה ואהרן, או על השלוחים, כאומר אם יתעוורו עיניכם או עיני שלוחיכם לא נשגיח בהן, ע"כ. הרי שכתב או כהולך רכיל או כלשון הרע, וגם בעיקר הילפותא מקרא דהאנשים ההם פירש בתרתי, או רכיל או לשון הרע, ולפ"ז מ"ש "אם יספר לבית דין" היינו אדלעיל מיניה דהוי לשון הרע, ודו"ק.

***

והנה לכאורה יש לדון בראיה זו, שהרי דברי המיוחס לרש"י שפירש שחירף שליח בית דין, צ"ב, דמאי טעמא חירף לשליח בית דין, ואף אם חירף לו מאיזה סיבה פרטית, מאי טעמא הותר לו לספר זאת לבית דין, ובשלמא לדעת הרא"ש והר"ן דסוגיין מדין רכילות, והיינו שזלזל בבית דין גופא, נפקא מינה לשמתו, וכדאמרינן שם בסמוך מנא לן דמשמתינן, אבל אם הוא רק בעבור שביזה לשליח בית דין, מאי טעמא הותר לשליח לספר זאת לבית דין.

ובאמת מצאתי בהגהות הרש"ש ז"ל שם שכתב על דברי המיוחס לרש"י הנ"ל שפירש שחירף שליח בית דין "נראה דלאו דוקא, אלא דרצונו לומר הבית דין עצמו", ואם כי לכאורה לשון המיוחס לרש"י ז"ל הנ"ל לא משמע כל כך, אבל מסברא כן צריכין אנו לומר וכנ"ל.

והנה כבר נודע כי הפירוש הנדפס בתלמוד בבלי על מסכת מועד קטן אינו מידי רש"י ז"ל (וע' בזה בספר מנוחת שלום ח"ד סי' טז וסי' יז), ובשנים האחרונות זכינו לפירוש רש"י ז"ל מכת"י על מסכת מועד קטן, וראיתי שם שפירש בזה"ל: בשליחא, שהעיז פניו בשליח בית דין, וחירף בית דין, ובא השליח ואמר לבית דין, לא הוי רכיל, וכו', ע"כ. הרי שאף שכתב שהעיז פניו בשליח בית דין, פירש הכוונה שחירף בית דין גופא, וגם סיים דלא הוה "רכיל", ומדין רכילות אתינן עלה, והיינו כדעת הרא"ש והר"ן וכנ"ל. [וכדעת הרא"ש והר"ן, כן הוא גם בפירוש רבינו יהונתן מלוניל ז"ל שם]. וכן הוא הלשון גם בפירוש רש"י על הלכות הרי"ף, ע"ש. [וידוע כי פירוש רש"י על הרי"ף במסכת מועד קטן תואם לרש"י הנדפס מכת"י, ע' במבוא לפירוש רש"י למועד קטן מה שציין בזה, וראה עוד בחידושי הר"ן מהדורת מה"ק בתחילת הספר ב"רשימת האישים והספרים" בהערה (אות ה), ע"ש].

והנה אם כי דינא הוא דמלקין מכת מרדין "מאן דפקיר שליחא דרבנן" (יבמות נב. וע' תוס' שם) ומאן דמצער שלוחא דרבנן (קידושין יב: ורש"י ותוס' רא"ש שם), ובקידושין (ע:) ציער שליחא דרבנן, ע"ש, וע' בפרטי וגדרי הדינים בזה בשלחן ערוך חו"מ (סי' ח ס"ה) ובהגהת הרמ"א שם, ובשלחן ערוך (סי' יא ס"א), ובאחרונים שם, ע"ש. ואם כן י"ל דזהו שפירש המיוחס לרש"י הנ"ל דחריף שליח בית דין.

אולם זה אינו, שהרי טעמא דמילתא דמאן דפקיר בשליח בית דין הוא בעבור כבוד הבית דין עצמו, והיינו שהשליח אינו אלא ידא אריכתא של בית דין והזלזול בו כזלזול בבית דין עצמו, ואם כן יש לומר שאף אם מבזהו לשליח בית דין, כאשר יספר זאת לבית דין אין זה לשון הרע כי אם רכילות, שהרי הזלזול הוא בבית דין ולא בשליח עצמו, וע' אורים ותומים (סי' ח ס"ק יא), ושושנת יעקב (סק"ב), ודו"ק.

ומצאתי בחידושי הריטב"א שם וז"ל, דכתיב העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה, פירוש, ואלמלא שאמר לו כן השליח מנין ידע משה בדבר, ובודאי כי שלוחו של משה כשר היה, ואלמלא שיש לו רשות לומר לא היה אומר, וטעמא דליכא בהא משום לישנא בישא משום דליזדהר כל איניש דלא ליתפקר בבי דינא, ע"כ. הרי בהדיא דטעמא דהיתרא משום כבוד בית דין ולהעמיד דת על תילה, והשליח אינו אלא שליח בלבד, וכאמור.

***

והנה לדעת הרא"ש והר"ן הנ"ל, דאיירי גבי רכילות, שזלזל בבית דין עצמם, יש להקשות מאי טעמא יש הוה אמינא דאית ביה משום לישנא בישא, הרי השליח אומר זאת לתועלת, כדי לשמתו. ובשלמא לפירוש המיוחס לרש"י שחירף את השליח עצמו, י"ל דכיון שיש כאן נגיעה לשליח, שהרי ביזהו, יש לחוש שלא להאמינו ושלא לקבל דבריו, ואשמועינן דליכא למיחש להא, והטעם י"ל כיון שאינו אלא שליח של הבית דין עצמם, אבל על כל פנים בעינן ילפותא לחידוש זה, ולמדנו מדתן ואבירם, אבל לשיטת הרא"ש והר"ן קשה קצת מהיכ"ת לחוש בזה ללשון הרע.

ובאמת לשון הגמרא הנ"ל "לא מתחזי כלישנא בישא", משמע שלעולם מעיקר הדין אין כאן משום לישנא בישא כלל, רק דאשמועינן דאפילו לא מתחזי כלישנא בישא, ולפ"ז ניחא קצת.

***

והנה רש"י ז"ל בביאורו לתורה על הפסוק (שם יד) העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה, פירש "האנשים ההם, כאדם התולה קללתו בחבירו", והיינו שאמרו כן על עצמם, שאפילו אם ינקרו עיניהם לא יעלו הם למשה רבינו ע"ה, ולפי זה קשה, היאך ילפינן לזלזול בשליח בית דין כדפירש המיוחס לרש"י מועד קטן הנ"ל, והרי לא אשכחן בהאי קרא זלזול בשליח בית דין, וצ"ב.

ובשלמא לדעת הרא"ש והר"ן, ורש"י מכת"י על מועד קטן הנ"ל, י"ל דמפרשים קרא דהעיני האנשים ההם, היינו כלפי משה רבינו ע"ה ובית דינו, וכמ"ש הראב"ע ז"ל (פרשת קורח שם) "והנכון בעיני, שמלת האנשים ההם רמז לזקנים שהיו עם משה, כי כן כתוב וילכו אחריו זקני ישראל", וכן כתב הר"ן (מו"ק שם) "שנאמר העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה, ורצה לומר על משה רבינו ע"ה אלא שכינה הכתוב", ומצאתי כן בפסיקתא זוטרתא (דקט"ו ע"א) "האנשים ההם תנקר, כינה הכתוב, שלא דברו אלא כנגד משה ואהרן", ע"ש.

אבל לפירוש רש"י על התורה הנ"ל תיקשי. וכנ"ל. ובפשוטו י"ל דהתם פירש רש"י לפי פשוטו של מקרא, וכאן בגמרא למדנו מדרשו של מקרא. וכדאשכחן כיו"ב. [אחר זמן ראיתי שכבר נרגש בזה הגאון חיד"א זצ"ל בספר נחל קדומים (פרשת קרח אות ז) והביא בסוף דבריו מ"ש הרב נחלת יעקב שכתב דרש"י כאן פירש לפשט, והש"ס דרך דרש, וכתב על זה החיד"א, ואינו מספיק להוציא דין מהפסוק לפרשו דרך דרש כל שפשט הכתוב אינו כך, והא דאמרינן זהו פשט ויש דרך דרש, היינו כשאינו לומד דין, ומייתי ראיה מהכתוב, וזה פשוט, ע"כ].

מיהו כל זה אינו מיישב דברי החפץ חיים (בבאמ"ח הנ"ל) שאחר שהביא הגמרא והמיוחס לרש"י דמועד קטן הנ"ל, כתב, "הרי דלפירוש רש"י הענין הזה קאי על לשון הרע, והשליח היה יודע בעצמו שהדבר הזה הוא אמת, שחרפוהו דתן ואבירם שאמרו לו העיני האנשים ההם תנקר, כאדם שתולה קללתו בחבירו וכדפירש רש"י בחומש, ואפילו הכי משמע בהדיא מהגמרא דאי לאו שלוחא דבי דינא היה אסור לספר", והדברים צ"ב, שהרי לפי פירוש רש"י על התורה הנ"ל קאי על עצמם ולא על השליח בית דין, וצ"ע.

ולכאורה היה נראה שהחפץ חיים ז"ל למד פשט חדש בדברי רש"י על התורה הנ"ל, דהעיני האנשים ההם, היינו כלפי שלוחיו של משה רבינו ע"ה, שאמרו להם דתן ואבירם שינקרו עיניהם, וכאשר סיפרו זאת שלוחיו של משה רבינו ע"ה אמרו הם "העיני האנשים ההם" כאדם שתולה קללתו באחרים, והוא פירוש חדש, ופשט דברי רש"י לא משמע כן, וכך מוכרח גם ממה שכתב רש"י על התורה שם לעיל בסמוך "העיני האנשים ההם תנקר וגו', אפילו אתה שולח לנקר את עינינו אם לא נעלה אליך, לא נעלה", ואחר כך פירש רש"י מהו הלשון "האנשים ההם" וכנ"ל, הרי דאיירי כלפי דתן ואבירם עצמם, ולא כלפי שליח בית דין, [ומה עוד שלדברי החפץ חיים נמצא שהיו כמה שליחים, שהרי אמרו בלשון רבים העיני האנשים וגו', ומנא לן שהיו רבים, ודלמא לא היה אלא אחד, ובגמרא הנ"ל ילפינן לגבי שליח יחיד של בית דין יחיד, ואף שאין נפקותא בין שליח אחד לשליחים רבים, מכל מקום מעשה שהיה כיצד היה, ושוב מצאתי כי בתרגום יונתן על הפסוק (שם יב) "וישלח משה", כתב "ושדר משה פולין", הרי שכתב לשון רבים ששלח משה רבינו ע"ה שליחים, וערש"י שם שחיזר אחר השלום ואפשר דלחזר אחר השלום משמע יותר מפעם אחת ושליח אחד, וי"ל, וע' דברים חדשים בחידושי הר"ן (מו"ק טז רע"א עמוד נט) מי היה השליח ודבריו צ"ב וע"ש בהערה], וצ"ע. (וראה בסמוך ד"ה והן עתה).

ושו"ר במהרש"א (מו"ק שם) שכתב וז"ל, לא מתחזי כלישנא בישא דכתיב העיני האנשים ההם תנקר גו'. לפי פשוטו שעל עצמם אמרו כן וכתולה קללתו בחבירו כפירוש רש"י בחומש, לא משמע מיניה אפקרותא ולא לישנא בישא. והר"ן פירש העיני האנשים אמשה קאמר, אלא שכינה הכתוב וכתיב ויחר למשה משמע דאמר ליה, עכ"ל, ור"ל שקללו את משה בניקור העין, והכתוב כינה לכתוב האנשים ההם כאילו על אחרים אמרו, ע"כ. הרי בהדיא כמו שנתבאר, דלא אזלא שמעתין כפירוש שפירש רש"י על התורה וכנ"ל, ודו"ק.

והן עתה חזיתיה לגאון וצדיק מהר"ר הגאון רבי שלמה רוזנר זצ"ל בספר עלי באר (הל' רכילות כלל א אות ב) וביתר ביאור בחידושיו כת"י דברי אגדה על התורה (במדבר טז ד), שעמד בזה, דמפשטי הכתובים אין ראיה לדעת רש"י על התורה הנ"ל, וכתב לבאר דלעולם אף לדעת רש"י על התורה שכוונת דתן ואבירם הייתה על עצמם, מכל מקום מה שתלו הקללה באחרים ואמרו "האנשים ההם", בתליית הקללה תלו אותה לדעת רש"י במועד קטן בשליח, ולדעת הרא"ש והר"ן תלו הקללה במשה רבינו ע"ה, ובזה אין רש"י על התורה חולק, ויפרש או שתלו הקללה בשליח או במשה רבינו ע"ה, עכת"ד, והשווה למה שכתבתי לעיל (ד"ה ולכאורה היה נראה), והשתא אתי שפיר ויש ליישב, אם כי עוררנו לעיל עוד במה שיש לדון בזה מצד השלוחים שלפי זה היו רבים, וגם בזה יש לצדד, וכאמור שם.

ולפי ביאור זה יש ליישב מה שראיתי להגאון מהרי"א זצ"ל בשו"ת יהודה יעלה (חאו"ח ס"ס ריג) שתמה מאוד על דברי הר"ן הנ"ל שכוונת דתן ואבירם הייתה על משה רבינו ע"ה לנקר עיניו, [וכבר נתבאר שכן איתא בראב"ע ז"ל, וגם בפירוש רש"י מכת"י, וגם בפסיקתא זוטרתא], שיש להבין מה כוונתם של דתן ואבירם במה שאמרו על משה רבינו ע"ה שינקרו עיניו, מה השייכות בזה, ובשלמא אם נימא שכוונתם כלפי עצמם היינו לומר שאפילו ינקרו עיניהם לא יעלו, אבל לנקר עיני משה מאי שייכא הכא, וצ"ע, עכ"ד. ולפי האמור ניחא, דלעולם כוונתם כלפי עצמם הייתה, אלא שהגנאי היה במה שתלו זאת במשה רבינו ע"ה, וניחא נמי מה שתמה שם והוכיח מדברי הר"ן גופיה (נדרים ז: ד"ה שנאמר כי מתו) שכוונתם במקרא זה העיני האנשים ההם, הייתה על עצמם, והוכיח מכאן הר"ן שלא היו סומים, ע"ש. ולפי האמור אתי שפיר, שלעולם באמת לא היו סומים, וכוונתם הייתה על עצמם, אלא הגנאי היה במה שתלו באחרים וכנ"ל, ודו"ק.

ושו"ר למרן החיד"א זצ"ל בספר נחל קדומים (פרשת קרח אות ז) שהביא קושיא הנ"ל על רש"י, והביא גם לדברי הר"ן נדרים הנ"ל, ושכדברי הר"ן כן הוא בפירוש הרא"ש (נדרים סד.), וע"ש שכתב לתרץ בג' אנפי, ע"ש. וע"ע בספר אלפי מנשה (סי' יא סק"ג), ובספר פרדס יוסף (פרקת קורח אות עד והלאה), שהביא אריכות בזה, ע"ש. ולדברינו ניחא בס"ד.

***

ובעיקר הראיה דמייתי הגמרא מדתן ואבירם, יש להעיר, כי הנה לשון המקרא בפרשת קורח (פרק טז פסוקים יב-יד) "וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם בני אליאב, ויאמרו לא נעלה. המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש, להמיתנו במדבר, כי תשתרר עלינו גם השתרר. אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו, ותתן לנו נחלת שדה וכרם, העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה", ולכאורה אמאי מייתי הגמרא ראיה מסיפא דקרא "העיני האנשים ההם תנקר", ולא מרישא דקרא "ויאמרו לא נעלה", וכן "המעט כי העליתנו" וגו', שגם בזה היה זלזול במשה רבינו ע"ה.

ולכאורה לדעת המיוחס לרש"י הנ"ל, שפירש שביזו את השליח עצמו, והיינו לשון הרע, אתי שפיר, שהרי כל רישא דקרא איירי כלפי משה רבינו ע"ה, וכל זה אינו אלא רכילות, אבל סיום הדברים במה שאמרו העיני האנשים ההם, שכוונתם בזה על השליח (לדעת המיוחס לרש"י וכנ"ל), זהו עיקר הראיה דמייתי תלמודא, ואפשר שזהו הכרחו של המיוחס לרש"י לפרש כן דלא כהרא"ש והר"ן, שפירשו שביזו דתן ואבירם את בית דין דמשה רבינו ע"ה, ולדבריהם תיקשי כאמור, אמאי מייתי ראיה מסיפא דקרא ולא מרישא, וכנ"ל. [וגם לשון הגמרא דידן משמע דאיירי כלפי שליח בית דין גופא, וי"ל].

ותלי"ת מצאתי קרוב לזה להגאון מהרי"א זצ"ל בשו"ת יהודה יעלה (חאו"ח סי' ריג), אלא שהוא פירש דרישא דקרא היינו לשה"ר על בעלי מחלוקת, שהותרה על דתן ואבירם, אבל הסיום דקרא דהעיני האנשים ההם וגו', לא היה בזה תועלת, שהרי אינו נוגע למשה רבינו ע"ה אלא לשליחים, ולא הותר בכה"ג על בעלי מחלוקת, [ומבואר מדבריו שאף לשוה"ר על בעלי מחלוקת לא הותר אלא מה שנוגע ישירות למחלוקת, ועיין לקמן (ד"ה והילפותא)], ומהכא ילפינן היתר לשליח בית דין, וע"ש עוד בהרחבה.

והוסיף עוד בשו"ת יהודה יעלה (שם) לבאר בזה גירסא חדשה בסוגיא דגמרא דמועד קטן הנ"ל, מדברי השאילתות (פרשת קרח), וז"ל, ואי משתעי מלתא בישא כלפי בי דינא, ואתי שליחא ואמר, לית ביה משום לא תלך רכיל, דכתיב וישלח משה לקרא לדתן ואבירם ויאמרו לא נעלה, למימרא דאהדר שליחא וכו', עכ"ל. ובגמרא דידן (מועד קטן טז.) הכי איתא, ומנ"ל דאי מתפקר בשליחא דבי דינא ואתי ואמר לא מתחזי כלישנא בישא, דכתיב העיני האנשים ההם תנקר, עכ"ל. דקדקו בגמרא מתפקר בשליח דב"ד, מייתי הראיה מסיפא כנ"ל. ושאלתות דייקא משתעי כלפי בי דינא, לכן מייתי מרישא דקראי שהתריזו כלפי משה. עכת"ד.
 
חלק עליון תַחתִית