פרשת שלח לך - פנינים וסיפורים ליקוטים

מאן דהו

משתמש ותיק
שלח לך אנשים ויתורו (י"ג – ב')
פעם שלח הגאון רבי חיים מבריסק, שליחים לאסוף כסף לישיבתו . כשחזרו השליחים, התברר, כי רוב הכסף הלך לצורך הוצאותיהם בדרך, ואילו לישיבה כמעט לא נשאר כלום ... אמר להם רבי חיים: כעת הבנתי פשט בפסוק " שלח לך אנשים ויתורו". כששלח משה את המרגלים, נתן להם כסף להוצאות הדרך. אמר לו ה' "ויתורו" - אל תקרא 'ויתורו', אלא ויותירו. שישאירו מעט מעות, ולא יבזבזו את הכל על הוצאותיהם ...
 

מאן דהו

משתמש ותיק
פותח הנושא
שלח לך אנשים ויתורו (י"ג - ב)
בזמן שהיה ה"יהודי" הקדוש מפרשיסחא זיע"א אצל רבו ה"חוזה" הקדוש מלובלין זיע"א, חלה פעם אחת במחלה קשה , והלך בנו של ה"יהודי" אל ה"חוזה'' לבקש ממנו שיתפלל בעד אביו לרפואה שלמה. אמר לו ה"חוזה " מלובלין: כתוב בתורה "שלח לך אנשים ויתורו" והעניין הוא , שלפעמים כשרואים בשמים אדם מישראל שכבר גמר את כל עבודתו שהיה לו לעשות בעולם הזה, וכבר תיקן את כל מה שהיה מוטל עליו לתקן, אז הקב"ה שולח אליו אנשים שיסתופפו בצלו, ויסעו אליו לתור את הדרך אשר ילכו בה, ועל ידי כך תהיה לו לאדם זה עבודה חדשה, לתקן את בני ישראל ולהורות להם הדרך הישרה והרצויה, ובזה יוכל להוסיף לחיות עוד בעולם הזה. וכן היה, תיכף נתרפא ה"יהודי" וחזר לבריאותו, ומיד התחילו נוהרים אליו רבים מישראל והלכו לאורו, ונעשה רבן של ישראל.
 

מאן דהו

משתמש ותיק
פותח הנושא
"ויקרא משה להושע בן נון יהושע" התפלל עליו, י-ה יושיעך מעצת מרגלים" (רש"י). ולמה לא התפלל על כל האנשים במשלחת המרגלים שלא ייכשלו שואל היפה עינים? אלא משה חשש בעיקר מפני סכנת כישלון שליחותו של יהושע: אם איש יפה נפש כמוהו, מופת לרבים ביושרו, צדיקותו וענוותנותו, ישוב משליחותו וישמיע דעה רעה על הארץ, יקבלו בני ישראל את דבריו באמון וללא היסוס. לא כן ביחס ל"ראשי בני ישראל". משה העריך שאם המרגלים – עסקני הציבור – יחזרו מתור את הארץ וידברו סרה עליה, יתייחס העם אליהם ואל כוונותיהם בחשדנות, ולא ייגרר אחרי הצהרותיהם שנועדו לזרוע מבוכה ובהלה. לכן לא חשש מעצתם הרעה, והתפלל רק על יהושע.
 

מאן דהו

משתמש ותיק
פותח הנושא
הבמחנים אם במבצרים (יג, יט).
איש חסיד בא לפני הרה"ק רבי יחזקאל מקוז'מיר זי"ע להימלך בעצתו, אם יקבע את דירתו בעיר או בכפר בין הנכרים. השיב לו הרבי "מקרא מפורש בתורה הוא". השתומם החסיד ולא הבין כוונתו, היכן יש רמז בתורה לשאלה ששאל. חזר רבי יחזקאל ופירש לו, כאשר שלח משה רבנו את המרגלים אמר להם שיראו אם העם שיושב בארץ כנען יושב "במחנים" או "במבצרים", ורש"י הקדוש מבאר: "סימן מסר להם, אם בפרזים יושבין חזקים הם , שסומכים על גבורתם, ואם בערים בצורות הם יושבין חלשים הם". מכאן הווה אומר, אדם שמרגיש בעצמו כי הוא גיבור , הכובש את יצרו, רשאי לדור בכל מקום שהוא, אפילו בכפר , אבל מי שאינו בטוח בגבורתו די הצורך, מחויב להיות שרוי במבצר, בעיר שיש בה רב, שו"ב, בית מדרש, מקווה ושאר צרכים של איש מישראל. ואתה השואל, תשפוט בעצמך עד כמה גבורתך איתנה להתגורר בכפר מבלי שתמעט יהדותך מאומה , ואם חולשה יש בך היזהר ליישב ב"מבצר" דווקא.
 

מאן דהו

משתמש ותיק
פותח הנושא
היש בה עץ אם אין והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ ..." (הרה"ק רבי יואל מסאטמר זי"ע)

"היש בה עץ" אם יש בהם אדם כשר שיגן עליהם בזכותו (רש"י). שאל הרה"ק רבי יואל מסאטמר זי"ע – אם אמנם "היש בה עץ" הכוונה לתור ולבדוק אם יש בה אדם כשר, מה אפוא עניינו של המשך הפסוק: "ולקחתם מפרי הארץ"?

זאת ועוד, כיצד ניתן להטיל עליהם לבדוק אם יש בה אדם כשר, שהרי זהו עניין המסור ללב, שפעמים כלפי חוץ ייראה האדם ככשר, אולם לא בהכרח שתוכו כברו, ומנין אפוא ידעו מי הוא זה אשר בכוחו להגן עליהם בזכותו?

אלא ההסבר הוא כך - והוא יסוד גדול! שנתן בידם אות וסימן מובהק להכיר בטיבו של אדם. כי מהותו האמתית של אדם ניכרת על פי התנהגותם של "פירותיו", דהיינו בניו ותלמידיו, אם הולכים הם בדרך הישר, אות הוא שכשר הוא, אך אם אין הם הולכים בדרך ה', סימן שאין תוכו כברו, ואך כלפי חוץ נראה כצדיק. וזה שאמר הכתוב: "היש בה עץ אם אין" – שיראו אם יש בה צדיק שיגן עליה בזכותו. וכיצד תדעו זאת – "ולקחתם מפרי הארץ" – צאו וראו את הנהגתם של בניו ותלמידיו, וכך תדעו אם כשר הוא באמת...
 

מאן דהו

משתמש ותיק
פותח הנושא
ולא תתורו וגו' למען תזכרו וגו' (ט"ו – ל"ט – מ')

יהודי בא פעם אל הרה"ק בעל ה"חידושי הרי"ם" מגור זיע"א וביקש תרופה למחלת השכחה, השיב לו הצדיק: כתוב בתורה "ולא תתורו" ובהמשך כתוב "למען תזכרו", וזוהי התרופה הכי טובה ומועילה לזיכרון.


מסופר, כי ביום חופתו של הרה"ק רבי אהרון מבעלזא זי"ע רצה מושל המחוז לבוא ולברך את המחותנים שהיו רבנים במחוזו וכן לראות את החתן ששמע עליו רבות. החתן לא שמח לקראת ביקור זה וביקש דרכים להתחמק ממנו, מצד אחד כמושל המחוז עלול הוא לגרום צרות לאביו, לחותנו ולכלל ישראל, ומצד שני עליו להסתכל בפני גוי, מה עוד שאין ברצונו לברכו בידו הקדושה וביום החופה. . . אמר לו אביו הרה"ק רבי ישכר דוב זי"ע: כתיב "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחר עיניכם", וקשה שהרי קודם רואה העין ואחר כך הלב חומד, והיה צריך לכתוב ולא תתורו אחרי עיניכם ואחרי לבבכם?

אלא התירוץ הוא – שהעיניים רואות רק מה שהלב חומד, כשהלב אינו חומד ואינו חושב בדבר האסור, גם העיניים אינן רואות, אפשר להסתכל ולא לראות...

רבי מיכל יהודה לפקוביץ זצ"ל, גר במרחק של חמש דקות הליכה מאמו הקשישה. בכל שבוע, היה הבן מגיע לבקר את אמו, ובאחד הימים החל פתאום לבוא בכל יום לבקרה. תמהה האם ושאלה אותו: "מדוע שנית ממנהגך הקבוע? השיב לה: "והלא מחויב אני במצות כבוד הורים". "ומדוע לא באת עד היום בכל יום"? והבן השיב: "משום שחבל היה לי על העיניים שלי... ואם תשאלי מה השתנה בי, אומר לך, שהתחלתי לסבול מקטרקט (מחלת עיניים (, והוא משמש לי כעין כסוי על העיניים. ומאחר שאינני רואה טוב , הנני מסוגל כעת להלך ברחובה של עיר!...". עד כדי כך נשמר רבי מיכל יהודה זצ"ל מהליכה בת חמש דקות בתוך רחובות העיר בני ברק! כאשר הזדמנה לי שעת כושר, שאלתי את הרב אודות אמתותו של ספור זה. הרב אמר שאיננו זוכר, אך יתכן שזה נכון . והוסיף: "בכל אופן, הנני זוכר בברור שבניתוח להסרת קטרקט גרמו לי נזק עצום". "הנזק", הוסיף הרב לבאר לי, "הוא שפתאום התחלתי לראות כל כך טוב ברחוב. מחויב הייתי לעשות את הניתוח, משום שטשטוש הראיה גרם לכך, שלא זיהיתי אנשים שברכו אותי לשלום, והיה בכך חשש פגיעה בהם " .
 

מאן דהו

משתמש ותיק
פותח הנושא
ויעלו בנגב ויבואו עד חברון (יג,כב)
הגמרא שואלת והרי היה צריך להיכתב "ויבואו"? ומיישב רבא: מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשטח על קברי אבות, אמר להם: אבותיי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים, ולכן נאמר "ויבוא" – רק כלב בא עד חברון.

מכאן אומר בעל ה"קב וישר" – רבי צבי הירש קיידנובר זצ"ל, נתפשט המנהג שהולכים על קברי אבות להתפלל ביום שמת בו אביו או אמו ... כשהולכים על קברי ישראל להתפלל, מתעוררים כל הנשמות שבגן עדן באותה התפילה, כי הקדוש ברוך הוא גזר על נפשות הצדיקים שיהיו מצוין על הקברות לטובת ישראל, שיהיו שומעין לתחינות ותפילות ישראל הבאים להתפלל על הקברות. בעת שהנשמות ונפשות שומעין תפילתן של החיים המתפללין על צערן, אז הם מעלין התפילות לגן עדן.
 

מאן דהו

משתמש ותיק
פותח הנושא
ויוציאו דיבת הארץ (במדבר י"ג - ל"ב)

מסופר על הרה"ק "ה"אמרי אמת" מגור שביקש לנסוע לארץ ישראל, רצה גיסו הרב מבענדין זצ"ל לעכב בעדו בטענה שבארץ ישראל ישנם גם יהודים פורקי עול רח"ל, וכשישוב הרבי לפולין יצטרך לספר על מעשיהם, וזוהי דיבת הארץ כדוגמת המרגלים, ולמה לו זאת? השיב הרבי מגור: אין לחשוש, אפקח רק את העין הטובה ואראה רק טוב, אכרה רק את האוזן הטובה ואשמע רק טוב.
 

מאן דהו

משתמש ותיק
פותח הנושא
”וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת... וירגמו אותו באבנים וימת“.

לכאורה ייפלא מאוד מדוע המקושש עצים נענש בעונש קשה של סקילה, והרי אמרו חז“ל שהמקושש לשם שמיים נתכוון דחשש המקושש שמא יטעו ישראל ויאמרו שכל שמירת שבת נוהגת רק בכניסתם לארץ ישראל, לכן ביקש המקושש להראות לכלל ישראל ולהשריש בלב כולם שאף במדבר מצווים הם על שמירת שבת ולכן חילל את השבת כדי שייהרג ולמען ישמעו וייראו ויתרה מכך יש להתפעל מגדולת נפשו של המקושש שראה לנגד עיניו את טובת הכלל, ומסר נפשו למען כלל ישראל. האם יש מסירות נפש גדולה מזו?!

ומכאן נלמד שאסור לאדם לעבור על דבר קטן מהתורה, ואפילו בסטייה קלה, גם כשזה למטרה חשובה ונעלית ביותר, ואף שהמקושש נתכוון לשם שמים נגרם במעשהו נזק וחיסרון לדורי דורות שהרי אמרו חז“ל: אלמלא שמרו ישראל שבת שנייה, לא שלטה בהם אומה ולשון. וידוע, שאותה שבת הייתה שבת שנייה, ואילו המקושש היה שומר את השבת, לא שלטה אומה ולשון בעמ“י והיה נחסך סבל וגלות של אלפי שנים.

מסופר על הגאון ר‘ משה פיינשטיין זצ“ל שבהיותו רב ברוסיה, התגורר בעירו יהודי שהיה מלשין ומוסר לשלטון על יהודי העיירה, והיו היהודים סובלים ממנו צרות צרורות. יום אחד חלה המלשין, ומת. טרם מותו השאיר מכתב לחברה קדישא ובו כתב היות שהוא מתחרט על מעשיו הרעים ומחפש כפרה על כל הצער שגרם לבני עירו, חפץ שיקברוהו מחוץ לבית הקברות ועוד שיקברוהו קבורת חמור, בניוול וביזיון- וע“י כך יכופר לו עוונותיו.

הלכו החברה קדישא לר‘ משה שהיה רב העיירה, ושאלוהו כיצד לנהוג. ענה להם, על פי דין - אדם אינו בעל הבית על גופו ומחמת כן אינו יכול לצוות מה יעשו לגופתו לאחר מותו, ולכן תנהגו כפי שההלכה מחייבת, תקברוהו ככל יהודי שמת. התפלאו ואמרו: הרי היהודי התחנן במכתבו שינהגו בו כן, על מנת שיהיה כפרה על עוונותיו, ומדוע לא נרחם עליו וננהג עמו כן? השיב ר‘ משה: מתפקידינו לשמור ולקיים מה שאומרת ההלכה. ולא מה שהוא אומר, ומתפקידי כרב בישראל לדאוג שאכן ההלכה תבוצע כהלכתה ולכן אנו מחויבים לקברו כדת וכדין. ולעניין חטאיו ועוונותיו - בשמים ידונו אותו על מעשיו הרעים. ואכן החברה קדישא עשו כדבריו.

חלפו מספר ימים ושומר בית הקברות רואה שהגיעו מטעם השלטונות לבדוק את קברו של אותו מלשין. הם פתחו את הקבר ובדקו ולאחר שהייה קצרה חזרו וסגרוהו. כשראו שהשומר מתפלא על מעשיהם הסבירו לו שקיבלו מכתב מאותו מלשין טרם מותו, שבו כתב: היות ואני יודע שבני עירי שונאים אותי, ודאי יקברוני בביזיון ולכן עליכם לבדוק אם אכן קברו אותי ככול בני ישראל או כקבורת חמור. ואכן עשינו כדבריו אך נוכחנו בטעותו. וכשהתפרסם הדבר, ראו כולם את זכותו של ר‘ משה זצ“ל שדקדק בהלכה ללא סטיות וללא התחשבות בדעות ורגשות אחרות, שעל ידו ניצלו כולם מעונש כבד.
 

מאן דהו

משתמש ותיק
פותח הנושא
"ונהי בעיננו כחגבים וכן היינו בעיניהם"

היה אומר הרה"ק רמ"מ מקוצק זי"ע – זה היה אחד מהחטאים הגדולים של המרגלים!!! "ונהי בעיננו כחגבים" – ניחא, אפשר עוד להבין, אבל – "וכן היינו בעיניהם" מה בכך, מה אכפת לך איך אתה נראה בעיני אחרים?...
 

מאן דהו

משתמש ותיק
פותח הנושא
"ראשית עריסותיכם חלה תרימו וגו'" פרדס יוסף החדש
לבאר עפ"י המסופר שכאשר נגמר בנין הקלויז דחסידי צאנז בעיר טארנא, הזמינו החסידים את הגה"ק בעל ה"דברי חיים" מצאנז זצ"ל שיבוא לטארנא לרגל חנוכת הבית. ודיבר אז הרה"ק מצאנז זצ"ל לפניהם דברי הדרכה, ובתוך הדברים אמר אברכים יקרים, מה מבקשים מכם, שכשתקיצו משנתכם תהיו זהירים שלא להישאר במיטתכם לישן שנית, רק תיכף בהקיצה הראשונה, תהיה באיזה שעה שתהיה, תעמדו ממיטותיכם , ותלכו ללמוד בהקלויז עכ"ד. ובזה י"ל "ראשית עריסותיכם " מלשון 'עריסה' ומרמז על מיטתו של האדם - דהיינו מיד כשיקום משנתו בפעם הראשונה - ב"ראשית" תיכף ומיד " תרימו תרומה לה'
 

מאן דהו

משתמש ותיק
פותח הנושא
אני ה' אלקיכם (ט"ו – מ"א)

מסופר על "בעל התניא" שכבר בילדותו ניכרו בו סימני גאונות, ובכל עת שמחו למדני העיר להשתעשע עמו בדברי תורה, פעם שאלו אותו היכן יש פסוק בתורה המתחיל ומסתיים באותן שלוש תיבות? ענה הילד מיניה וביה: פסוק זה נאמר במקום בו משה רבנו לא אמר אמת, תמהו השומעים משה רבנו לא אמר אמת? אכן, ענה הילד, בפרשת ציצית מצינו פסוק המתחיל ומסתיים במילים "אני ה' א-לקיכם" ובשעה שאנו אומרים ק"ש, אנו מוסיפים את המילה "אמת", ואילו משה רבנו לא אמר "אמת" אלא סיים במילים "אני ה' א-לקיכם".
 

מאן דהו

משתמש ותיק
פותח הנושא
ולא יהיה כקרח וכעדתו (יז,ה)

התורה מזהירה אותנו מפני כל שותפות בענייני מחלקת, והנה גם בתוך המחנה פנימה יש רבים הנכשלים בעוון המחלקת, בשונה מעברות אחרות. אמר על כך רבי אהרון ליב שטינמן זצוק"ל כפי שמובא בחוברת "מזקנים אתבונן": "יש נבלות וטרפות שאנחנו אוכלים שנאת חנם, מחלקת וכל העניינים שבין אדם לחברו. בזמן האחרון התרבו כל כך יתומים ואלמנות, מי יודע אם לא בעוון המחלקת ארע כל זאת?...".
אמנם מוסיף הוא: פעמים רבות אנו רואים כי הנענש עצמו לא חטא במחלקת, ובכל אפן הוא נענש מפאת שתי סבות: האחת מדין ערבות שכל ישראל ערבים זה לזה, ולכן גם מי שלא חטא נענש, והשנייה משום שיתכן שלעתים שמע על המחלקת ונהנה ממנה, או, לחלופין, הוא מקבל את הדברים ועל ידי כך משתייך למחלקת, על אף שהוא איננו הגורם שלה.
 

מחשבות

משתמש ותיק
מאן דהו אמר:
שלח לך אנשים ויתורו (י"ג - ב)
בזמן שהיה ה"יהודי" הקדוש מפרשיסחא זיע"א אצל רבו ה"חוזה" הקדוש מלובלין זיע"א, חלה פעם אחת במחלה קשה , והלך בנו של ה"יהודי" אל ה"חוזה'' לבקש ממנו שיתפלל בעד אביו לרפואה שלמה. אמר לו ה"חוזה " מלובלין: כתוב בתורה "שלח לך אנשים ויתורו" והעניין הוא , שלפעמים כשרואים בשמים אדם מישראל שכבר גמר את כל עבודתו שהיה לו לעשות בעולם הזה, וכבר תיקן את כל מה שהיה מוטל עליו לתקן, אז הקב"ה שולח אליו אנשים שיסתופפו בצלו, ויסעו אליו לתור את הדרך אשר ילכו בה, ועל ידי כך תהיה לו לאדם זה עבודה חדשה, לתקן את בני ישראל ולהורות להם הדרך הישרה והרצויה, ובזה יוכל להוסיף לחיות עוד בעולם הזה. וכן היה, תיכף נתרפא ה"יהודי" וחזר לבריאותו, ומיד התחילו נוהרים אליו רבים מישראל והלכו לאורו, ונעשה רבן של ישראל.
אפי' משל לא היה...
כל מי שיודע קצת בהיסטוריית החסידות יודע כמה הקפיד החוזה על היהודי שנהג באדמורו"ת.
זה אחת המחלוקות הגדולות ביותר בהיסטוריה של החסידות ובין גדולי האדמורי"ם ותלמידיהם.
 
 

עניין

משתמש רגיל
לענ"ד לא כ"כ פשוט מה שאתה כותב, וכמו שכתבת למי שמכיר את ההיסטוריה, ודי בזה,
עכ"פ לא חייב להיות שהסיפור לא נכון.

נ.ב.החוזה התחיל את ההנהגה בחיי הרר"מ.
 

בנציון

משתמש ותיק
נוהג היה ה"חזון איש" לחבב את ארץ ישראל על התיירים שמבקרים בה, מפליג בשבחה ומדרבנם להשתקע בארץ האבות.

אחד התיירים, רב ידוע מארצות-הברית, נכנס אליו אחרי שסייר בארץ לארכה ולרחבה.

שאל אותו ה"חזון איש", ומה דעתך, האם לא צדקו יהושע וכלב?!

"פאר הדור" ח"ב, עמ' מה.
 
חלק עליון תַחתִית