דף ב הערות בריש בבא קמא

שמואל דוד

משתמש ותיק
דף ב.
רש"י השור והבור כו' וכ"ה ברש"י שברי"ף אולם בנמוקי יוסף לא כתב כו' ועיין הגהות הב"ח שמוסיף כו'. ויל"ע בזה. ועיין פנ"י ברד"ה הבער ובאמת ליעקב.

רש'י לא זה וזה כו' אלו שלשתן כו' כוונתו לפרש דהול"ל במתניתין לא זה וזה וזה ... ודוק'! ובאמת מצינו כמה פעמים שהגמרא מקצר. אולם מהנמוקי יוסף מבואר דלא כמש"כ עיין שם. שו"מ בלחם אבירים שביאר כוונת רש"י כמוש"כ וברוך שכיונתי. ועיין רא"ש "ולא הרי אלו" כו' ובספר נחל שלמה.

רש"י לא מחייב אלא חדא... פירש שעל התולדה ליכא חיוב. ואח"כ כתב רש"י ולר"א דמחייב 'תרתי' כו' ובגמרא איתא "ולר"א דמיחייב אתולדה במקום אב"
ויל"ע אם יש חילוק ביניהם. ועיין תפארת שמואל (בסוף הגמרא) ועיין חידושי רבי נחום ז"ל.

ברש"י ולר"א דמיחייב... סיים בכו' שמעתי פעם שכונתו בזה דכיון דבסו"ד הביא שכולהו אבות ממשכן גמרינן , לכן כתב כו' להראות שהדיבור המתחיל קאי נמי אסוף דברי הגמרא ודוק'

דף ב:
רד"ה הכא מאי כו' עיין שם. ולכאורה אינו מובן מדוע האריך כל כך...

רד"ה רגל דריסה לשבור את הכלים.
האם דוקא כלים? ועיין רש"י להלן ד"ה רגל הזיקה מצוי כו' כלום תחת רגליה.... וראיתי מגיהים שצ"ל כלים במקום כלום... ולא ידעתי הטעם בזה.
 

כבוד שמים

משתמש ותיק
תודתינו נתונה לר' שמואל דוד שליט"א המלמדינו מוסר כי צריך האדם שיעמדו לפניו בכל עת דיוקי לשונות הנימוקי יוסף הפנ"י והב"ח לפרטיהם, עכ"פ בדף היומי.
כה לחי!
 

שמואל דוד

משתמש ותיק
פותח הנושא
בבא קמא דף ב:

רש״י ד״ה בעיטה - שבעטה ברגליה ושברה את הכלים ואהכי הוו תולדה דקרן דכוונתן להזיק כי קרן ואין הנאה להזיקה כי קרן ואין הזיקו מצוי תדיר והלכך הוו כי קרן ״דכל אימת דלא הועדה בב"ד ג' פעמים בכך אינה משלמת נזק שלם״

צ״ב במש״כ רש״י בסו״ד ״דכל אימת דלא הועדה״ כו׳ לכאורה מה ענין העדאה לכאן, והכי הול״ל והלכך הוו כקרן ומשלם חצי נזק ותו לא.
 

שמואל דוד

משתמש ותיק
פותח הנושא
בבא קמא ז:

אלא אמר רב אחא בר יעקב אי איכא לדמויי לב"ח מדמינן ליה בעל חוב דיניה בבינונית כו׳

אלא אמר רב אחא בריה דרב איקא אי איכא לדמויי לכתובת אשה מדמינן דהא כתובת אשה דינה בזיבורית כו׳

איתיביה אין לו אלא עידית כולם גובין מן העידית בינונית כולם גובין בינונית זיבורית כולם גובין זיבורית היו לו עידית ובינונית וזיבורית נזקין בעידית ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית כו׳

רש״י ד״ה לבעל חוב מדמינן לה דבעל חוב דינו בבינונית - בפרק הניזקין במסכת גיטין (דף מח:) והשתא אם בא בעל חוב לגבות כו׳

ד״ה כתובת אשה מדמינן לה - וכגון שנתן לה גט בתשרי וזילו ארעתיה והיתה כתובתה מאתים ודינה למיגבי מזיבורית כדמסקינן התם בפרק הניזקין

ד״ה וכתובת אשה בזיבורית - במסכת גיטין בפרק הניזקין (דף מט:) תני טעמא דיותר משאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא

יש להעיר כמה הערות בלשון רש״י

א) מדוע בד״ה לבעל חוב כו׳ ציין להגמרא בגיטין, הרי כבר ציין בדף ז. בד״ה ובעל חוב דינו בבינונית - במסכת גיטין בפרק הנזקין

ב) מדוע בד״ה לבעל חוב נקט ״בפרק הנזקין״ קודם ״במסכת גיטין״ משא״כ באחריני דנקט שם המסכת ואח״כ שם הפרק.

ג) מדוע בד״ה לכתובת אשה פירש דברי הגמרא ואח״כ ציין לפרק הניזקין משא״כ בד״ה לבעל חוב ציין לגיטין ואח״כ פירש.

ד) מדוע בד״ה לכתובת אשה לא כתב ״במסכת גיטין״ ונקט ״בפרק הניזקין״ גרידא.

ה) מדוע בד״ה לכתובת אשה כתב ״ודינה למגבי מזיבורית״ וכו׳ הרי כן מבואר להדיא בגמרא.

ואולי לא גרס בגמרא תיבות ״דהא כתובת אשה דינה בזיבורית״ וכן משמע קצת מדיבור המתחיל שכתב ״לכתובת אשה מדמינן לה״ ותו לא, משא״כ לעיל כתב ״לבעל חוב מדמינן לה דבעל חוב דינו בבינונית״ כו׳

ו) מדוע בסוף העמוד בד״ה וכתובת אשה ציין רש״י עוד הפעם למסכת גיטין ולפרק הניזקין (הקדים שם המסכת להפרק) הרי כבר ציין לעיל.

ז) מדוע בד״ה וכתובת אשה בזיבורית כתב הטעם ״דיותר משאיש רוצה לישא״ כו׳ ולא כתב כן לעיל.
 

שמואל דוד

משתמש ותיק
פותח הנושא
בבא קמא דף ח.

א)רש״י ד״ה מכרן לא' או לג' בני אדם - ביום א' מי שהיה עליו נזקין וכתובת אשה וב"ח והיו לו עידית ובינונית וזיבורית

לכאורה הול״ל ״מי שהיה עליו נזקין ובע״ח וכתובת אשה״ דומיא לסוף דבריו ״עידית בינונית וזיבורית״ וצריך ביאור.

ב) רש״י ד״ה כולן נכנסו תחת הבעלים - נכנסו הלקוחות כדין המוכר ומי שלקח עידית יפרע לניזק ולוקח בינונית ישלם את החוב ולוקח זיבורית את הכתובה

יש לעיין מדוע אצל נזיקין נקט לשון ״יפרע״ ואצל בעל חוב נקט לשון ״ישלם״

ויש להעיר עוד דאצל נזיקין שייך לשון תשלומין ״מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם״ ואצל בעל חוב שייך לשון פרעון ״פריעת בע״ח מצוה״ וצ״ע
 

דרך האמצע

משתמש ותיק
בבא קמא דף ח.

א)רש״י ד״ה מכרן לא' או לג' בני אדם - ביום א' מי שהיה עליו נזקין וכתובת אשה וב"ח והיו לו עידית ובינונית וזיבורית

לכאורה הול״ל ״מי שהיה עליו נזקין ובע״ח וכתובת אשה״ דומיא לסוף דבריו ״עידית בינונית וזיבורית״ וצריך ביאור
אי דייקינן כולי האי [ולכאורה עכ"פ בלשון רש"י כך היא המידה] יש להוסיף עוד ולהעיר שבדיבור הבא "כולן נכנסו תחת הבעלים" ומי שלקח עידית יפרע לניזק ובינונית לבע"ח וכו, וזיבורית לכתובה וכו'.
ועוד יל"ע ברש"י בדף ז: ד"ה "אין לו אלא עידית" "מי שהיה עליו בע"ח וכתובת אשה ונזקין" הרי כאן כתב סדר שלישי
 

שמואל דוד

משתמש ותיק
פותח הנושא
יישר כח! בדף ז: מובן סדרו של רש״י שרוצה לנקוט החידוש ולכן כתב שבעל חוב וכתובת אשה נוטלים עידית וסיים בניזק ששם ליכא שום חידוש.
 

שמואל דוד

משתמש ותיק
פותח הנושא
א) דף ט:

רש״י ד״ה שליש ביתו - שחייב אדם לבזבז במצות לולב או ציצית או ספר תורה שליש מה שיש לו

בהידור מצוה עד שליש במצוה - שאם מוצא ב' ספרי תורות לקנות ואחד הדור מחבירו יוסיף שליש הדמים ויקח את ההדור דתניא (שבת דף קלג:) זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לך ספר תורה נאה לולב נאה טלית נאה ציצית נאה

יש לעיין מדוע בד״ה שליש נקט הסדר לולב, ציצית, ספר תורה ובד״ה בהידור שינה הסדר וכתב ספר תורה, לולב, טלית וציצית.

עוד יש להעיר מדוע בד״ה בהידור הוסיף טלית (ובאמת יל״ע אם שייך הידור בטלית, ובברייתא במסכת שבת ליתא - ועיין אג״מ חלק א סימן קפז)

ועיין לשון הברייתא שבת קלג: דתניא זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה ציצית נאה ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה בקולמוס נאה בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין כו׳

ויש לעיין מדוע שינה רש״י ממש״כ הברייתא ועיין בכל זה.


ב) דף ט:

רש״י שור דרכיה לנתוקי - והוה ליה לאסוקי אדעתיה שאפילו אין החרש מתירו סופו להתיר את עצמו הלכך שמירה ״רעועה״ היא ואפילו התירו חרש חייב בעל השור

לנתורי - לנפול הלכך שמירה ״רעה״ היא אפילו גילהו חרש בעל הבור חייב לשלם שלא שמרו כראוי

האם יש נפקא מינה בין ״רעועה״ ל״רע״ ומדוע שינה רש״י בלשונו.
 

שמואל דוד

משתמש ותיק
פותח הנושא
דף יד:

רש״י ד״ה פרה שהזיקה טלית - שדרסה עליה בחצר הניזק וטלית שהזיקה פרה ברה"ר כגון שנתקלה ״בהמה״ בטלית ונשבר רגל ״פרה״

יש להעיר על לשון רש״י,
א) מדוע פתח בבהמה וסיים בפרה
ב)לכאורה תיבת ״פרה״ מיותר והול״ל ונשבר ״רגלה״
 

שמואל דוד

משתמש ותיק
פותח הנושא
דף טז:

כבוד עשו לו במותו כו׳ חד אמר שלשה וחד אמר שבעה ואמרי לה שלשים

רש״י ד״ה שלשה - ימים הושיבו ישיבה על קברו
ד״ה וחד אמר שבעה - ימים

יש להעיר, מדוע כתב רש״י אצל שבעה שהכוונה לימים, הרי כבר כתב כן אצל שלשה, ואחר שכתב כן אצל שלשה ושבעה, מדוע לא כ״כ אצל שלשים.

עוד ק״ק מדוע אצל שבעה נקט רש״י בד״ה ״וחד אמר״ ולא כ״כ אצל שלשה
 

נתנאל הלוי

משתמש ותיק
עוד יש להעיר מדוע בד״ה בהידור הוסיף טלית
משום שבתחילה עוסקת הגמרא בחיוב להוציא הוצאות על עצם המצווה, וזה ל"ש לגבי טלית שאין חיוב בזה. אבל אח"כ דמיירי לגבי הידור בזה אפ"ל דאם כבר קונה טלית בשביל המצווה [כדכתב באגרות נשה הנ"ל] צריך להוסיף בכדי להדר.

ובדרך זו אולי אפשר ליישב קצת את ההערה:

יש לעיין מדוע בד״ה שליש נקט הסדר לולב, ציצית, ספר תורה ובד״ה בהידור שינה הסדר וכתב ספר תורה, לולב, טלית וציצית.

דלגבי הידור מצוה במי שבא לקנות שהוא ענין של נוי, מנה רש"י לפי דרגת השכיחות שמוצא אדם חפץ יותר הדור מאחר, ולגבי ס"ת שכיח כו"כ ענינים של נוי, ובלולב יותר מטלית, ובטלית יותר מציצית.
 

דרך האמצע

משתמש ותיק
דף ט:

רש״י שור דרכיה לנתוקי - והוה ליה לאסוקי אדעתיה שאפילו אין החרש מתירו סופו להתיר את עצמו הלכך שמירה ״רעועה״ היא ואפילו התירו חרש חייב בעל השור

לנתורי - לנפול הלכך שמירה ״רעה״ היא אפילו גילהו חרש בעל הבור חייב לשלם שלא שמרו כראוי

האם יש נפקא מינה בין ״רעועה״ ל״רע״ ומדוע שינה רש״י בלשונו.
לכאורה שורש המילה "רעועה" הוא מלשון חולשה ורפיון, וזה מתאים לכתוב לגבי שור קשור, שיש כאן קשירה חלשה שאינה יכולה לעמוד זמן רב מול ההתנגדות של השור בכח להיחלץ ממנה.
לגבי בור מכוסה שהכיסוי נושר ונופל, לא מתאים כ"כ לכתוב שהכיסוי "חלש", אלא שהוא אינו כיסוי טוב כדבעי, אלא כיסוי רע.
 

שמואל דוד

משתמש ותיק
פותח הנושא
כה.

במתני׳ אני אדון קרן מרגל ומה במקום שהקל על השן ועל הרגל ברה"ר החמיר בקרן כו׳

פתח ברגל וסיים בשן ורגל והכי הול״ל אני אדון קרן משן ורגל כו׳ וצ״ע
 

געגועים

משתמש ותיק
כה.

במתני׳ אני אדון קרן מרגל ומה במקום שהקל על השן ועל הרגל ברה"ר החמיר בקרן כו׳

פתח ברגל וסיים בשן ורגל והכי הול״ל אני אדון קרן משן ורגל כו׳ וצ״ע
במשנה שבמשניות יש באמת גירסא "אני אדון קרן משן ורגל" וכן משמע במאירי
 

שמואל דוד

משתמש ותיק
פותח הנושא
לב.

מתני' שנים שהיו ״מהלכין״ ברה"ר אחד רץ ואחד מהלך או שהיו שניהם רצין והזיקו זה את זה שניהם פטורין

פתח בשנים ״מהלכין״ וסיים באחד ״רץ״ ואחד מהלך, והול״ל שנים שהיו ברה״ר אחד רץ ואחד מהלך כו׳

ואולי יש ג׳ בבות במתני׳ שנים מהלכין, אחד רץ ואחד מהלך, שניהם רצין וצ״ע
 

געגועים

משתמש ותיק
לב.
מתני' שנים שהיו ״מהלכין״ ברה"ר אחד רץ ואחד מהלך או שהיו שניהם רצין והזיקו זה את זה שניהם פטורין
פתח בשנים ״מהלכין״ וסיים באחד ״רץ״ ואחד מהלך, והול״ל שנים שהיו ברה״ר אחד רץ ואחד מהלך כו׳
אני חושב שכך היא דרכה של הש"ס, כמו שמצאנו מעין זה בחגיגה (יד:) מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה מהלך בדרך
 

ליזרזון

משתמש רגיל
לב.

מתני' שנים שהיו ״מהלכין״ ברה"ר אחד רץ ואחד מהלך או שהיו שניהם רצין והזיקו זה את זה שניהם פטורין

פתח בשנים ״מהלכין״ וסיים באחד ״רץ״ ואחד מהלך, והול״ל שנים שהיו ברה״ר אחד רץ ואחד מהלך כו׳

ואולי יש ג׳ בבות במתני׳ שנים מהלכין, אחד רץ ואחד מהלך, שניהם רצין וצ״ע
אכן בכוס הישועות ביאר דג' בבות הן
 

געגועים

משתמש ותיק
אכן בכוס הישועות ביאר דג' בבות הן
בחברותא: בכוס הישועות הוכיח מדברי התוספות שהרישא "שנים שהיו מהלכים" היא בבא בפני עצמה, וכאילו נאמר במפורש שנים שהיו מהלכים והזיקו זה את זה, פטורים. אבל בלשון הרמב"ם [חובל ו ט] משמע שזו הקדמה למשנה - שנים שהיו מהלכים [נמצאים] ברשות הרבים ואחד מהם רץ ואחד מהלך או שניהם רצים וכו'.​
 
צ״ב במש״כ רש״י בסו״ד ״דכל אימת דלא הועדה״ כו׳ לכאורה מה ענין העדאה לכאן, והכי הול״ל והלכך הוו כקרן ומשלם חצי נזק ותו לא.
אולי י"ל דכיוון דאיתא בריש כיצד הרגל בהדי צרורות אתא לאשמועינן דהוא מתייעד אחר שלוש נגיחות ולא כספק דרבא
ואין זה אלא לעניות דעתי
 

שמואל דוד

משתמש ותיק
פותח הנושא
בבא קמא מג:

ולא ידעינן תיקו

יש לעיין מדוע כאן הוסיף הגמרא ״ולא ידעינן״ תיקו, ולא נקט ״תיקו״ ותו לא
 

געגועים

משתמש ותיק
בבא קמא מג: ולא ידעינן תיקו.
וכן בנזיר (ל: לנוסחת הריב"ן), סד.
יש לעיין מדוע כאן הוסיף הגמרא ״ולא ידעינן״ תיקו, ולא נקט ״תיקו״ ותו לא
בהגהות וציונים עוז והדר: לכאורה הלשון כפול, ויש דל"ג תיבות "ולא ידעינן" (עי' דק"ס אות ק).

וזה לשון הדקדוקי סופרים: נוסח הדפוס: (ולא) ידעינן, נוסח הכ"י: [לא], וכ"ה בכ"י פ' ור', וכ"ה בד' הישנים עד בנבנשתי, והגיה המהרש"ל בדפוס הראשון כלפנינו, ובד' ווינציא ש"ח ליתא (לא ידעינן).​
 
נערך לאחרונה:

שמואל דוד

משתמש ותיק
פותח הנושא
סא.

בשלמא למ"ד הני תרתי היינו דכתיב (שמואל ב כג, טז) ולא אבה דוד לשתותם אמר כיון דאיכא איסורא לא ניחא לי אלא למ"ד טמון באש קא מבעיא ליה מכדי גמרא הוא דשלחו ליה מאי לא אבה דוד לשתותם דלא אמרינהו משמייהו אמר כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו

ק״ק הרי דוד בעצמו שלח אותם, וצ״ע.
 

מוישה הירש

משתמש ותיק
סא.

בשלמא למ"ד הני תרתי היינו דכתיב (שמואל ב כג, טז) ולא אבה דוד לשתותם אמר כיון דאיכא איסורא לא ניחא לי אלא למ"ד טמון באש קא מבעיא ליה מכדי גמרא הוא דשלחו ליה מאי לא אבה דוד לשתותם דלא אמרינהו משמייהו אמר כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו

ק״ק הרי דוד בעצמו שלח אותם, וצ״ע.

ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק שמות פרשת תצוה
אך הענין על פי מה ששמעתי מרבינו הקדוש זצוקללה"ה על מה שאמרו (בבא קמא ס"א א) לא אבה דוד לשתותם דלא אמרינהו משמייהו וכו' כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו וכו' ויסך אותם לה' דאמרינהו משמא דגמרא. ויש להבין למה יענש המוסר עצמו למות על דברי תורה והלא אמרו (ברכות ס"ג ב) שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה והיינו מסירות נפש בפועל מדמייתי להך מימרא בגמרא (גיטין נ"ז סוף ע"ב) על פסוק (תהלים מ"ד, כ"ג) כי עליך הורגנו כל היום עיין שם דמגודל התשוקה לדברי תורה אינו מרגיש כלל במסירת נפשו. ואף שאינו בכלל דברים העומדים בפני פיקוח נפש.
ואמר שאין זה לעונש רק כיון שמוסר עצמו למיתה על דברי תורה הדברי תורה שלו כלולים במקור העליון ואין להם שייכות לנפשו בפרטות רק הם דבר ה' ממש ועל כן אין אומרים דבר הלכה משמו רק משמא דגמרא כמו שהיא הלכה למשה מסיני.

אמנם עי' מהרש"א בח"א
 

שמואל דוד

משתמש ותיק
פותח הנושא
בבא קמא סט:

כרם רבעי נמי גמר קדש קדש ממעשר כתיב כו׳ מה קדש דכתיב גבי מעשר ״אע"ג דממון גבוה״ הוא לענין פדייה אוקמיה רחמנא ברשותיה אף האי קדש נמי דכתיב גבי כרם רבעי ״אע"ג דלאו ממון דידיה״ הוא לענין אחולי אוקמיה רחמנא ברשותיה כו׳

צ״ע בשינוי בלשון, מדוע אצל מעשר נקט ״ממון גבוה הוא״ ואצל כרם רבעי נקט ״לאו ממון דידיה הוא״
 

שמואל דוד

משתמש ותיק
פותח הנושא
דבר מעניין ראיתי במסכת בבא קמא שהגמרא מרבה לכתוב ״אמרי״ ובדף עא. עד, פד, מצינו כן הרבה מאוד. האם יש איזה ביאור לזה?

מה הכוונה ב״אמרי״, בני הישיבה?
 

שמואל דוד

משתמש ותיק
פותח הנושא
בבא קמא דף עה:

משום סומכוס אמרו הן משלמין תשלומי כפל והוא משלם תשלומי שלשה לפר ושנים לאיל

יש לעיין מדוע נקט לשון ״פר״ ו״איל״ ולא שור ושה כלישנא דקרא
 

געגועים

משתמש ותיק
בבא קמא דף עה: משום סומכוס אמרו הן משלמין תשלומי כפל והוא משלם תשלומי שלשה לפר ושנים לאיל
יש לעיין מדוע נקט לשון ״פר״ ו״איל״ ולא שור ושה כלישנא דקרא
הביטוי שלשה לפר ושנים לאיל הוא מושאל מהקרא שלשה עשרונים לפר ושנים לאיל, כי בענין טביחה ומכירה כתוב שור ושה ולא פר ואיל, ובדרך כלל נקט הש"ס ד' וה' ולא ג' וד', מבלי להזכיר שור ושה. (דליית הכרם מהדורא תניינא עמוד תקנ"ד)
 

שמואל דוד

משתמש ותיק
פותח הנושא
בבא קמא עז:

רש״י ד״ה אפילו בתמימין - וכ"ש בבעלי מומין בחוץ דשינויא דחיקא הוא

כוונת רש״י צ״ב, ולכאורה צ״ל ״דמ״ש [דמה שכתב] כו׳ שנויא דחיקא הוא״
 
חלק עליון תַחתִית