דרומאי אמר:
פשוט שאלו דברי יצר הרע, ואין שום היתר מצד ממאיס את חברו שכן במצב כזה שכולם לא מתרחצים אין כאן מאיסות כלל,
אדרבה מאיסות יש באנשים ההולכים מבוסמים בריח הסבון והשמפו בימים אלו.
אולם לצורך מצוה ממש מותר לרחוץ כמו במקום מצות עונה.
אני מסכים איתך שמבחינה עקרונית אם זו ההלכה הרי שכולם מחוייבים בכך וחלק מהצער הוא לסבול ריח של אחרים, אלא שמאחר וכידוע חלק גדול מהפוסקים (לפי מה שאני ראיתי - רובם) הקילו ברמה כזו או אחרת הרי שאכתי יש טענה שיש להתחשב באחרים הנוהגים להקל וסובלים מהריח של המחמירים, ויל"ע בדבר.
אמנם האמת היא שלגופו של ענין איני מבין כלל את טעם החומרא בזה, הרי כשהתקבל המנהג בארצות אשכנז מצב ההיגיינה היה כידוע עשרות מונים גרוע מבימינו, כשרוב האנשים התרחצו רק פעם בתקופה, וא"צ להאריך בפרטים של עובדה ידועה ומפורסמת, וא"כ איך אפשר להעתיק מנהג שהתקבל על מצב שונה לחלוטין למצב של ימינו? הרי כשנשתנה המצב והגויים הפסיקו לעבוד ע"ז פסקו הראשונים (עי' תוס' ע"ז נז,ב ושו"ע יו"ד קמא) שהאיסורים שנהגו בעובדי ע"ז כבר אינם תקפים כיון שמדובר במצב שונה לחלוטין, וכנ"ל בנוגע לעטיפת ראש באבל (תוס' מו"ק כא,א) ושאלת שלום לאבל ולאשה (מהר"ם שיק אה"ע נג), וכן נהוג לגבי כתיבת ס"ת (יו"ד רע) ורבות כהנה. וזה בדינים מדאורייתא ומדרבנן, כ"ש במנהג שהתקבל בקרב בני אשכנז!
ומטעם זה אין חילוק בין רחיצת הזיעה לרחיצת ידיים המלוכלכות בטיט, שכמו שהפריע לאנשים בזמנם לכלוך בטיט כך היום מפריע לאנשים לכלוך מזיעה, ואינה רחיצה של תענוג. ואפילו רחיצה בבוקר מפני רוח רעה שאף אחד לא רואה אותה ובפשטות גם לא קיימת בזמנינו (עי' תוס' יומא עז,ב) התירו מפני שאינה לתענוג, כ"ש זיעה שמפריעה מאד וגורמת לחוסר יישוב הדעת.