להקל על הקוראים אעתיק קטעים עיקריים מהמאמר בהודעה הקודמת.
הקושיא היא של הפרי חדש.
תירוצים:
1. רבי אריה לייבוש בולחובר זצ"ל בעל שו"ת שם אריה (סי' י"ד) "ונראה לי בישוב דבר זה, דהא דאמרינן בש"ס שכולם מתו בפרק אחד, ומפרש אח"כ שכולם מתו מפסח עד עצרת, אין הפירוש שבשנה אחת מתו כולם בזמן הזה מפסח עד עצרת, רק דהכי פירושו, דבאמת מיתתם נמשכה כמה שנים ובכל שנה ושנה מתו מקצתם, רק שכולם מתו בפרק אחד בין פסח לעצרת, היינו שבפרק זה מתו בכל שנה ושנה, וכיון שעבר זה הזמן כבר היו בטוחים שלא ימותו באותה שנה. וזה כונתם שכתבו שבו פסקו למות תלמידי ר"ע, שלא היו מתים רק עד ל"ג בעומר. לכך עושים יום זה ליו"ט, כי כשבא ל"ג בעומר כבר היו בטוחים מן המיתה כל השנה והיו שמחים, לכך גם עכשיו אנו עושים יום זה ליום משתה ושמחה כי בו פסקו מלמות בכל שנה, ואף שאח"כ מתו כולם מ"מ מתחילה נקבע יום זה ליו"ט בכל שנה".
2. מתרץ הפרי חדש "שהשמחה היא על התלמידים שהוסיף ר"ע אח"כ שלא מתו". כלומר אין השמחה על הפסקת מות התלמידים הראשונים, אלא על הקמת ישיבת רבי עקיבא מחדש אחרי השבר הנורא.
אך קשה על תירוצו מהלשון "פסקו מלמות", שכן השמחה איננה על הפסקת המוות אלא על התחלת החיים החדשים.
[ לדעתי אין קושיא, כפי שכתב הפרי חדש שהתלמידים החדשים לא מתו]
3. תירוץ המחבר. נכון מתו תלמידי רבי עקיבא, הצער גדול, אבל היתה הפסקה של יום אחד, או אולי של אחד עשרה חודש, ובסוף ישנם גם תלמידים חדשים, גם אם קבלנו מכה היא לא היתה כל הזמן בלי הפסקה, וגם אחריה התחילו חיים חדשים. גם באותו הדור זה היווה סיבה לשמחה, לא רק להתלונן, להסתכל על חצי הכוס המלאה להודות ולשמוח.