לברך את עמו ישראל באהבה

אריך

משתמש ותיק
כתב במ"ב קכח, לז מהאחרונים בשם הזוהר שכהן שהצבור שונאים אותו או הוא שונא את הציבור סכנה הוא לכהן אם ישא כפיו, וע"ז תקנו בברכה "לברך את עמו ישראל באהבה". וצ"ב וכי מכניסים את דיני המצוה וגדריה בתוך מטבע הברכה, ומאי שנא מנשיאת כפיים וקול רם ופנים כנגד פנים, שלא הכניסו דינים אלה בתוך הברכה.
{ואגב יל"ע אם דוקא שונא את הציבור והציבור שונאים אותו, או גם אם מרגיש כך כלפי יחידים. די"ל דמתקיים באהבה כלפי האנשים האחרים שאינו שונא}
 

מבקש ה'

משתמש רגיל
שאלה טובה מאד שאל ר' אריך הי"ו, חיפשתי קצת וראיתי שהברכה (יברכך וכו') חלה רק אם הכהן מברכו באהבה ובלב שלם.
לכן נראה לענ"ד שהקב"ה ציווה לברכו באהבה שאם לא כן אין ברכת כהנים חלה כלל וכאילו לא ברך (ואפילו נענש כנ"ל, אולי בגלל ברכה לבטלה). וזה חלק עיקרי בציווי, משא"כ ההלכות האחרות אולי אינם מעכבים בדיעבד (איני יודע) ואינם עיקר הציווי.
 

יודע ספר

משתמש ותיק
ברכה באהבה היא ברכה אחרת לגמרי מברכה שאינה באהבה, זה לא עוד תוספת חיצונית על הברכה אלא מהות וחפצא אחרת של ברכה, ומכאן נגזרים הלכות 'באהבה' של ברכת כהנים, שלא נצטוו לברך את ישראל אלא לברכם באהבה!
 

אריך

משתמש ותיק
פותח הנושא
ברוך שכיוונתי לדבריך הרב יודע ספר!
 

כבוד שמים

משתמש ותיק
בטור סי' ח' הביא דברי העיטור שדקדק מלשון הברכה להתעטף בציצית שעיטוף מעכב.
כמו כן יש פוסקים שכתבו להתיישב בקידוש בסוכות לפני ברכה "לישב" בסוכה.
והשאלה למה לא הכניסו את כל הדינים בתוך הברכה אינה קושיא כ"כ (מלבד התירוצים שנתבארו כאן), כיון שנוסח הברכה נקבע בהתחשב עם הרבה ענינים.
למשל נח' האחרונים, האם לומר "בעפר" בברכת כיסוי הדם.
 

אריך

משתמש ותיק
פותח הנושא
מעיטוף וישיבה בסוכה איני רואה ראיה לנידו"ד, דהתם הברכה נתקנה על מעשה המצוה, ובודאי שצריך להגדיר איזה מעשה אני אמור לעשות. ואם לא להתעטף ולישב, מה אתה רוצה שיגידו?
אמנם מהברכה "על כיסוי הדם בעפר" יש ראיה לנידו"ד.
 

מבקש ה'

משתמש רגיל
ר' אריך שליט"א אפשר לומר 'על מצוות סוכה' כמו על טלית קטן - 'על מצוות ציצית' אם כי נדמה לי שרוב המצוות מזכרירים פעולה, על נטילת לולב, להדליק נר חנוכה, על אכילת מצה, לקבוע מזוזה, לעסוק בדברי תורה וכו'.
 

אריך

משתמש ותיק
פותח הנושא
אבל מה לעשות שא"א לברך ב'ל', כלומר 'להתעטף' בלי לדבר על העיטוף או על הלבישה. וכן בברכת לישב בסוכה.
 

מבקש ה'

משתמש רגיל
צודק!, אם כי הנושא של 'ל' ו'על' הוא נושא אחר, ואיני מונח בסוגיא.
 

כבוד שמים

משתמש ותיק
אבאר את דברי ידידינו מבקש ה' בנוסח אחר קצת:
יש שני חלקים בברכת כהנים, חלק המצוה שבדבר וחלק הברכה שבדבר. פנים כנגד פנים וכו' הם מעכבים בגדרי ה"מצוה" שבברכת כהנים, אבל עם שבשדות מתברכים בכל אופן.
מה שאין כן הקשר הנפשי שבין המברך למתברך אינו בגדרי ההלכה, ולא הובא בשו"ע. אלא שברכת השונא הוי היפך הברכה (וכמו ברכתו של לבן "אחותינו את היי לאלפי רבבה" שהביאה עקרות של עשרים שנה. ו"ברכותיו" של בלעם שחזרו כולם לקללה, כמ"ש בגמ' ב'חלק'), ולכן זה סכנה ל'מברך' כמ"ש במ"ב, ולכן זה חלק עיקרי כל כך בברכה תרתי משמע.
לפי דברינו אולי יש לפשוט גם את הספק כששונא חלק מהקהל, כיון שאין זה חסרון הלכתי במצוה, שע"ז י"ל דסגי בעשרה כשרים למצוה, אלא שיש לברכה כזו תואר של קללה, וא"כ אפי' אם יש א' ששונאו, זו סכנה.
ובהקשר זה אברך את כל חברי פורום לתורה בברכה לעלי' בה, בשינונה בעמלה בעיונה ובבירור עניני', וכמו שאחז"ל "הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מהם וכו'". ויה"ר שתזכו לחדש בתורה מתוך נחת ושמחה, ונזכה כולנו לראות את פירות עמלכם.
 

אריך

משתמש ותיק
פותח הנושא
כמדומה שדברי כת"ר הם ביאור לדברי יודע ספר דלעיל, כי מבקש ה' דלעיל שם את האצבע על השאלה אם זה לעיכובא או לא.

מה שכתבת על שנאת חלק מהקהל, לא ברור לי, כי כשכהן מברך, הברכה מתחלקת לפי השומעים, ולכן גם אם מצד חלק מהקהל אין כאן שם ברכה כי השנאה מפקיעה שם ברכה, למה לא ייחשב ברכה כלפי אותם שכן אוהב. ולומר שהציבור נידון כחפצא אחת, הוא מחודש.

מכל מקום, דבריך נאים לך ונאים לשומעים. וברכותיך שבאות מתוך אהבת חברים, יתקיימו בנו ואף יבואו עליך והשיגוך.
 

כבוד שמים

משתמש ותיק
בענין חלק מהקהל קיצרתי (כי עלתה לי המחשבה רק באמצע הכתיבה) ואבאר יותר מה רציתי לומר:
המשנה ברורה לא בא על ענין השנאה משום חסרון בהלכה, אלא משום סכנה. חשבתי לפרש שענין הסכנה הוא משום שברכת השונא היא כעין קללה, ועל כה"ג נאמר במשלי "קללת חנם לו תבא", וקללת השונא היא סכנה הן למברך הן למתברך. וא"כ האיסור לברך את השונא אינו חסרון בברכת כהנים מצד העדר האהבה, אלא שלילה מצד השנאה, ונ"מ לחלק מהקהל וכנ"ל.
 

מבקש ה'

משתמש רגיל
שמך נאה לך ואתה נאה לשמך, ר' כבוד שמים שליט"א, דבריך כמו תמיד עם טעם ומרבים כבוד שמים בעולם, והנה אמנם בארת את דברי כמו הבוחן 'המבאר' את תשובת התלמיד העונה רק תשובה חלקית ו'בערך', מכל מקום ביאורך היא כמו תמיד כקילורין לעיניים וכדבש לחניכיים, ועל כך - תודה רבה!
 

יעבץ

משתמש ותיק
הדיון עד עתה נסב על השאלה למה נכנס הדין של 'באהבה' למטבע הברכה. אבל על נקודה אחת לא עמדו פה.
"וציוונו לברך... באהבה" - והיכן ציוונו??? - דין זה שאסור לברך אם הציבור שונאו או הוא שונא את הציבור לא הובא במשניות או בגמרא כלל, ולא נפסק להלכה ברמב"ם או בשו"ע, וכל עיקרו הוא בספר הזוה"ק, אשר שייך לחלק ה'סוד' שבתורה. גם בזוהר לא הובא בצורה של 'איסור' אלא של 'סכנה', וכמו שמובא שם מעשה נורא בעניין. אמנם לגבי הלכה מקובל כי במקום שאין הזוהר פליג על תלמוד שלנו נוהגים כהזוהר, ולכן אין להתפלא על עצם מה שהובא בהלכה אצל המג"א, וכהנה רבות כידוע. אך לגבי מטבע הברכה השאלה כפולה ומכופלת, שבמטבע של ברכה מזכירים נקודה שכל עיקרה טמון בחלק הרז והנעלם שבתורה. וכאן כל התירוצים היו בכיוון שענין זה הוא כל מהות הברכה ויסודה - אם כן מפני מה לא הוזכר בגמרא?

בהודעה הבאה אנסה לבאר יותר בעניין בעז"ה.
 

יעבץ

משתמש ותיק
על שאלת פותח האשכול עמד בספר "באר שבע", וכפי שהובא בהגהות מהר"ץ חיות:
נ"ב. עי' באר שבע שהתעורר איך מצינו שנצטוו הכהנים לברך באהבה ומ"ש שאר ברכות המצוות שלא קבעו מטבע זו. וכתב שמצא במדרש במדבר פי"א "לא מפני שאמרתי שתהיו מברכים את ישראל תהיו מברכים אותם באנגריא ובבהלות אלא תהיו מברכים בכוונת הלב כדי שתשלוט הברכה בהם לכך נאמר אמור להם" הרי שעיקר המצווה כאן שתהיה רק בכוונת הלב [ועי' מג"א סי' קכ"ח ס"ק י"ח].
העתקתי כלשונו, אולם הושמט בדבריו העיקר עליו מבוסס המדרש: "אמור להם – מלא". ועל דרשה זו שמילת 'אמור' נכתבת מלא באה הדרשה שהברכה צריכה להיות באופן של 'מלא', כלומר בכוונת הלב.

לכשתמצא לומר, יתכן ויש כאן שני מהלכים בביאור הברכה, של המג"א ושל הרב באר שבע.
לפי המג"א הברכה 'באהבה' היא על פי הזוה"ק שאין לכהן לברך אם הציבור שונאו ולהיפך, ולברך באהבה הפשט – לאהוב את הציבור שמברכים אותו.
אמנם לפי דברי הרב באר שבע המקור הוא אחר לגמרי – דברי המדרש שדורשים מפני מה נכתב 'אמור' מלא – שצריך לברך בכוונת הלב, והפשט במילים לברך באהבה הוא לברך מתוך כוונה אמיתית ולא רק כדי 'לצאת ידי חובה'.
ונראה שהמהלכים שנאמרו על ידי הת"ח דהכא תואמים יותר לביאור במדרש שהברכה צריכה להיות מתוך כוונה לברך (והתכונה הנפשית העומדת מאחורי הרצון לברך היא האהבה). אבל מה שהתבאר בזוהר הק' הוא תוספת בעמקות יותר, שהרי אליבא דהזוהר אף אם הוא מברך בלב שלם אלא שהציבור שונאו ג"כ יש סכנה. ולמה? נראה שזה קשור יותר לפנימיות העניין של הברכה שהיא **** [כתבתי משהו בביאור העניין ונמלכתי בדעתי. אף אחד פה לא טיפש לחשוב שאני יכול לבאר מעצמי עניינים על דרך הסוד...].
וכעת לפי ביאורו של הבאר שבע מובן יותר למה קבעו את המטבע בלשון 'באהבה', אמנם דין זה לא הוזכר בגמרא, אבל אחרי שבמדרש דרשו את זה מפסוק, וזהו עיקר גדול בברכה כמשנ"ת כאן, מתאים להכליל זאת בנוסח הברכה. אמנם לפי הביאור של המג"א יותר קשה לענ"ד, שהרי עניינים שבסוד יש כאן, שמטבעם הם עמוקים ונסתרים יותר. והמבאר עניין זה יותר יבורך בכל הברכות.
 

כבוד שמים

משתמש ותיק
שאלת החלוקה של הסוד והברכה היא מלאכותית.
שהרי הזוה"ק אומר דבר יסודי, וגם אנשי כנסת הגדולה שתיקנו את הברכה ידעוהו.
ואף אם לא נכנס הדבר בספרי ההלכה, שככלל לא האריכו בפרטי וגדרי האהבה, בכל דיני ומצוות האהבה שבתורה, כיון שענינים אלו מעיקרם שייכים לתחום האגדה יותר מאשר לחלק ההלכה.
ולכן כאן המקום ללמוד את הצורך באהבה בשעת הברכה, הוא מתוך הנוסח של בעלי ההלכה שתיקנו את הברכה, ומכך שכללו לשון זו במטבעם, ע"כ שדעתם שענין האהבה בברכת כהנים, יש לו גם השלכה בעולם ההלכה המעשית.
יש מקום לדון בגדר האהבה, כיון שהמשנ"ב לא דיבר על צורך באהבה חיובית כפי שהי' מתבקש מלשון הברכה גרידא, אלא על אהבה במשמעות של העדה שנאה כמבו' בזוהר.
יש לדון עוד בהערת הגאון יעב"ץ, שהאיסור הוא גם כשהקהל שונא את הכהן (ולא ניחא לי' ליישב כי כמים הפנים לפנים), ע"פ דברינו לעיל שברכת השונא היא קללה, אולי גם אם המתברך שונא את המברך מתהפכת הקללה לברכה.
 

יעבץ

משתמש ותיק
התכבדתי בהשגות של כבוד שמים על דברי.
אני מקווה לתת כאן סיכום יותר טוב של העניין, בשינוי מעט ממה שכתבתי אתמול.
עלו כאן שלשה שאלות בעניין ברכת כהנים.
א. מה פירוש "באהבה" שמזכירים בברכה.
ב. היכן ציוונו לברך באהבה.
ג. למה תקנו להזכיר זאת בברכה.
שאלה ג' היא השאלה המקורית של אריך, והשאלות הראשונות הוספתי שראיתי שעיקר הפרוש לא מוסכם.

א. ראינו שיש שתי אפשרויות להבין את המילה 'באהבה'. לפי המג"א הוא שהציבור והכהנים יהיו באהבה זל"ז, ומקורו מהזוה"ק. ולפי הבאר שבע האליהו רבא ועוד הכוונה שיברכו בלב שלם, ומקורו מהמדרש.

ב. היכן ציוונו על כך? לפי המדרש התשובה פשוטה: נלמד מהפסוק "אמור להם" שנכתב מלא. לפי הזוהר, נלמד מהפסוק "טוב עין הוא יבורך", וקרינן "יברך". דהיינו שברכה צריכה להאמר על ידי מי שהוא 'טוב עין', כלומר שרוצה בברכה שתבוא. ובאליהו רבא מבואר כמו שהסביר רבי כבוד שמים, שברכה שנאמרת על ידי שונא היא בגדר "נעתרות נשיקות שונא", ואם כן אין כאן ברכה. (וכדאי להביא דבר יפה שמבואר בזוה"ק שם, הפסוק "ולא אבא ה"א לשמוע אל בלעם ויהפוך ה"א לך את הקללה לברכה", הפרוש הפשוט שה' הכריח את בלעם שיברך ולא יקלל, אבל כאן מסביר הזוהר על פי דרכו שהברכות שנאמרו על ידי בלעם היו קללות כי אמרם מתוך שנאה, וה' הפך אותם שיחשבו לברכה, יעוי"ש). לפי זה אין ציווי מיוחד בתורה על ברכת כהנים, אלא שהציווי הוא 'לברך', וזה הגדרה של 'ברכה'.

ג. למה תקנו להזכיר זאת בברכה? הסבירו פה שמכיוון שזה לא מגדרי המצווה אלא זו מהות הברכה. הסבר זה טוב רק לפי' המג"א, אבל לפי הבאר שבע עדיין צ"ב.
 

יעבץ

משתמש ותיק
כאן אוסיף הערות משלי, ובהתייחס למה שכתב כבוד שמים שליט"א:

א. כתבתי שמכיון שפירוש הזוהר הוא על פי סוד, קשה למה זה נכנס לטופס הברכה, וענה כבוד שמים שדבר יסודי כתוב כאן. הן אמת שלפי מה שבארתי כעת, נמצא שלפי מה שנגלה לעינינו אין כאן דברים על פי קבלה דווקא. בכל אופן לדעתי יש כאן רובד פנימי יותר, ולא סתם לא הוזכרה הלכה זו בש"ס. נראה שבמבט פשוט לכהן יש תפקיד לשאת את ברכת ה' לעמ"י, ואם בשפתיו אמר את הברכה, לגבי מה שבלבו תקף הכלל ש"דברים שבלב אינם דברים", ולא מתחשבים עם מה שזוהי ברכה מהפה ולחוץ. אני סבור כך כי קשה לי לקבל שמוציאים דין מנוסח הברכה, ונראה לי פשוט שכל הראשונים שטרם גילוי הזוהר היו פוסקים כך להלכה, על אף הנוסח. נמצא שהקפדה זו, על אף שהיא שורשית ביותר ונוגעת לעצם המושג של הברכה, לא תופסת לגבי 'חלות' המצווה של ברכת כהנים. ורק במבט 'גבוה' יותר משפיע הכוונה על ברכת הכהן. והרבה דוגמאות יש שהזוהר מחמיר יותר מההלכה (דוגמא אחת: כיסוי שער באשה).
ולא אכחד שמלשון הזוהר שמתחיל במילה "תאנא", משמע שהלכה זו הייתה לפניו כדין פשוט. ואינני יודע איך מקובל לפרש דברים כאלה בזוהר, אם אפשר לומר שזו 'הלכה' שנאבדה מאתנו ונשארה בזוהר, או שכל מה שלא הובא בש"ס יש לו טעם, ומזה שדין זה נמצא בזוה"ק דווקא אפשר ללמוד שמקור הדין בחלק הנסתר בתורה.

ב. האחרונים שראיתי מתייחסים למדרש ולזוה"ק כשני מהלכים שונים, אמנם יתכן שאין כאן רק פרוש אחד, ומה שכתוב במדרש לברך בכוונה הפרוש שיתכוון לברך ולא יגיד מהפה ולחוץ. והזוהר מוסיף על כך שאם הכהן שונא את הציבור יש כאן "כוונה הפכית" ח"ו, ואז איסור גמור יש לברך, מדין "נעתרות נשיקות שונא". ולפי זה המקור של המדרש והזוהר חד הוא, מדרשא ד"אמור להם".

ג. בתוך הדברים הזכרתי שלא מצאתי שלומדים הלכות מלשון הברכה. אדרבה אולי יש מי שיוכל להביא דוגמא חיובית?

ד. נסיון לתת תשובה נוספת לשאלה המרכזית, למה מפורט לברך באהבה: מלשון הגמ' "ולא נשאתי כפי בלא ברכה" משמע שברכה זו לאו מעיקר הדין היא, ולא כאן להאריך בדבר (אולי כי ברכת כהנים היא עצמה ברכה). מכל מקום יתכן שיש מטרה בברכה להכין הכהנים שיברכו בלב שלם, ולכן הוסיפו באהבה, לעורר הכהנים לדבר זה.
 

תמים

משתמש רגיל
אתם לא חושבים שזה נוסח הרבה יותר מרגש ויפה ופותח הלב ובפרט שכל עניין הברכה ומהותה היא אהבה, נראה לכם שמתקני הברכות חשבו רק על ה"דינים" ולא לעורר את רגשי האדם הנכונים האמורים להתעורר בשעת קיום המצוה
 

אריך

משתמש ותיק
פותח הנושא
אז למה רק בברכה זו ראו לנכון לעורר את הרגש. מה עם שאר ברכות המצוות שנשארו 'יבשות'?
 

תמים

משתמש רגיל
אריך אמר:
אז למה רק בברכה זו ראו לנכון לעורר את הרגש. מה עם שאר ברכות המצוות שנשארו 'יבשות'?
רח"ל כך להתבטאות איזה ברכה יבשה בדיוק "יוצר אור" "ברכות ההפטרה" ברכת "אשר בחר בנו"
או שמא "המוציא לחם מן הארץ" או "ברכת המזון על ארבעת ברכותיה" "ואהבה רבה" או שמא באמת יש לנו עוד למה להתקדם בכוונה בברכות........
 

אריך

משתמש ותיק
פותח הנושא
נא קרא את דבריי שוב, וראה שדיברתי על ברכת המצוות דבהכי עסקינן. מה רע ב"על בדיקת חמץ בחורים וסדקים" אשר תוכל לכוין על סדקי הלבבות. ומה רע ב"על אכילת מצה זכר לחירות", או "להניח תפילין בדביקות"?
 

כבוד שמים

משתמש ותיק
ביחס לשאלת הרב יעבץ היכן מצינו שלומדים דינים מלשון הברכה יש לציין לגמ' בשבת שלמדו מלשון להדליק נ"ח שהדלקה עושה מצוה.
וביחס להערתו מלשון הגמ' שזו ברכת רשות, יש להעיר דנראה דבזמן הגמ' עדיין לא נקבעו לגמרי חיובי ונוסחאות הברכות, והעד ע"ז נדרים מ"ט ברוך שעטני מעיל, וברכות מ"ה ב' זימנא דמדכר עביד ככולהו, ומברכך בנ"ר אמיא.
יש לדון עוד בכל מקום שיש הוספה של פרט המצוה, האם הופכת ההוספה לחלק מתורף הברכה, או שלעולם עיקר ברכת המצוות היא לברך את עמו ישראל, וכהן שבירך כך אינו חוזר ומברך, והפירוט של "באהבה" "מן הארץ" "בעפר" "ועל הפירות" וכו' אינו אלא מנוסחאות חז"ל לשופרא דלישנא ולא מעיקר הנוסח המעכב בברכה.
 

יעבץ

משתמש ותיק
שתי הוספות שכעת ראיתי (לכבוד פרשת השבוע):

א. המהרש"א גם פירש את המילה 'באהבה' = בכוונה ובלב טוב. בדף ל"ח אין נותנים כוס וכו' כתב: והוא כוונת ברכת כהנים לברך את עמו ישראל באהבה דהיינו בכוונה בעין טובה ורצון בלב, ע"כ.
ב. המקור למה שכתבתי לעיל שאולי הברכה אינה מעיקר הדין וכעין ברכת רשות נמצא בביאור הגר"א, סי' קכ"ח סע' יג: שאין הברכה מעיקר דינא כמש"ש א' ולא נשאתי כו' ואם איתא מאי רבותיה, ע"כ. וכפי שכתבתי.
 

יוסף יוסף

משתמש ותיק
שמעתי לפרש בשם הלב שמחה' מגור זי"ע 'לברך את עמו ישראל' - 'באהבה'.
שמברכים את עם ישראל שיהיה ביניהם אהבה, ואז ישלוט ותתקיים הברכה של יברכך וכו'
 

דרומאי

משתמש ותיק
בברכת שים שלום אומרים 'ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך, כי באור פניך נתת לנו י' א' תורת חיים ואהבת חסד'. הרי שבהארת פניו נותן לנו הקב''ה אהבת חסד, שהיא אהבה בחינם ולא מחמת מעשינו.
ולכן מברכים אקב''ו לברך את עמו ישראל באהבה, דהיינו בברכת יאר ה' פניו אליך שהיא אהבת חסד.
נשאר רק לבאר למה נקטו דוקא ברכה זו מכל הברכות שבברכת כהנים.
 

סתם איש

משתמש ותיק
נידון דומה יש בפוסקים על ברכת כיסוי הדם שיש שאמרו לברך לכסות דם 'בעפר' ויש שפיקפקו למה צריך להכניס את פרטי הדינים בברכה. [אני לא זוכר את שמות החולקים אבל מדובר על הנו"כ על השו"ע].
 
חלק עליון תַחתִית