מישהו זוכר את המעשה עם היהודי במחנה ההשמדה שקם כשקראו בשם חבירו?

מבין ענין

משתמש ותיק
וכשהיו קוראים בשם - זה היה להוציאם להורג במיתה משונה, וחבירו שהוזכר שמו נשאר לשבת והצביע עליו, ולבסוף הנאצי ימש"ו הרג את אלה שנשארו והוא שהלך - ניצל.

זה קיבל פרסום גדול בשנה - שנתיים האחרונות, כשהאדם הזה נפטר, היה גר בב"ב.
אודה למי שיוכל להזכיר לי את שמו או להביא את הסיפור במלואו.
 

מבין ענין

משתמש ותיק
פותח הנושא
מצאתי, תודה. למי שמתעניין להלן הסיפור:

עצמתו של מי שבולם פיו
בערב חג השבועות האחרון סיפר מגיד המישרים הנודע, הרה״ג ר׳ ברוך רוזנבלום, באחת מדרשותיו הרבות, על הגבורה היהודית העצומה המסתתרת בסיפור שאירע באותם רגעים גורליים המתוארים להלן, במטרה להדגיש את החשיבות שבשמירה על הלשון. הסיפור הזה, שגיבורו הוא הר״ר אברהם שטיינר ז״ל, ניצול שואה מבני ברק שהלך לעולמו, הלך וצבר תאוצה.
הוא פשט בציבור כאש בשדה קוצים, מעורר התרגשות עצומה והתפעמות גדולה לנוכח הצדיקות ומסירות הנפש של גיבור הסיפור. בשל הפרסום לו זכה הסיפור, רווחה הדעה כי ר׳ אברהם שטיינר נסתלק בימים אלה לבית עולמו ובימי השבעה עליו סיפרו ילדיו לראשונה את הדברים.
׳יתד־השבוע׳ [ט"ו סיון תשע"ז] ביקש להתחקות אחר פרטיו המדויקים של המעשה ונסיבות התרחשותו ופרסומו. הבדיקה הובילה אותנו לבתו של האיש, הגב׳ שושנה שבקס מבני ברק, שהתרגשה מפנייתנו וסיפרה כי קיבלה תגובות רבות בעקבות הדרשה של הרב רוזנבלום. לדבריה, בניגוד למה שהובן בטעות, אביה נפטר כבר לפני תשע שנים, אבל הסיפור, הוסיפה, יש לו חיים משלו... ולא בכדי.
הגב׳ שבקס שבה לנסיבות האירוע הקשה במחנה ־ ההשמדה בפולין, שבמסגרתן היה מוכן אביה זצ״ל להקריב את חייו ובלבד שלא להסגיר יהודי אחר, ולרסיסים זוהרים ממסכת חייו המיוחדת של אביה: ״אבא שלי זצ״ל היה סמל ומופת לאדם שלא דיבר לשון הרע כל חייו. היו לו הרבה מאפיינים. הוא היה אדם מיוחד, שקט ועדין, אבל מעל לכל - נזהר מדיבור לשון הרע כפי שמתרחקים מאש״.
האב, הר״ר אברהם שטיינר זצ״ל, נולד בעיירה דוקלא שבפולין בשנת תרע״ב: ״לאחר השואה ואחרי שנישא בארץ לאמי ע״ה, סירב באופן עקבי לדבר על מה שעבר. רק בשנותיו האחרונות, כשהנכדים גדלו והפצירו בו, הוא קצת דיבר. הוא אמר מעט מאוד, אבל את הסיפור הזה, עם הקצין הנאצי שהקריא את שמות היהודים, דווקא בחר לספר - בשל מוסר ההשכל העצום הטמון בו״.
הגב׳ שבקס: ״ההורים של אבי, סבי וסבתי הי״ד, היו אנשים ישרים וצדיקים, שהתפרנסו ממסחר בעורות. הם היו עשירים, ולא האמינו שיקרה מה שקרה. יום אחד קראו להם להתפנות, ׳רק עד לצהריים׳. הם התאספו בכיכר העיר ובצהריים כבר לא נתנו להם לשוב. אבא שלי עוד ניסה לרוץ הביתה, אך גילה שהבית ריק. הוא שב לכיכר. או אז נלקח יחד עם כולם למחנה. זה היה ממש כמו הסיפורים הידועים, הקשישים הופנו לצד ימץ, הצעירים לצד השני״.
ר׳ אברהם נלקח למחנה ההשמדה והיה למעשה מהיהודים הראשונים שהובלו למחנות בתנאים לא אנושיים: ״בהיותו במחנה, בכל כמה ימים הגיע קצין אס.אס. והקריא שמות של 3-4 יהודים. ה׳תחביב׳ שלו היה לרצוח את אותם אלה שנקב בשמם. האסירים כבר ידעו כי מי שהקצין קרא בשמו, גורלו נחרץ. אותם אסירים הובלו לביתן קטן, משם בקעו מאוחר יותר צרחות וזעקות מרות וריח של שריפה. הם הומתו בעינויים קשים, בשיטות שונות ומשונות. האסירים שנותרו בחוץ התפללו שיישארו בחיים״.
אחת דתו להמית
באחד הימים, כדרכו, הגיע הקצין האכזר לשחר לטרף: ״הוא הקריא ארבעה שמות. האסיר הראשון, וגם השני והשלישי, קמו. הרביעי, רוזנברג (שם בדוי. ר.ק.) לא קם. הוא ישב ליד אבא שלי והיה משותק מפחד. הקצין התרגז מאוד. הוא חזר וצרח בזעם: ׳מי זה רוזנברג!! רוזנברג, קום!׳.
״ורוזנברג המבועת מאימה המשיך לשבת. בשלב זה הוא הצביע על אבא שלי ואמר לקצין בקול רועד: ׳זה רוזנברג׳. ואבא שלי קם... הוא יצא יחד עם שלושת האסירים הנוספים ונלקח מהמקום על ידי קצין ה־אס.אס. כל הארבעה ואבי בתוכם הובלו לביתן בו הומתו קודם לכן במשך כמה שבועות אסירים נבחרים ששמם הוכרז, בייסורי שאול נוראיים. אבא זצ״ל המתין שם יחד עם שלושת האסירים האחרים וחיכה למותו״.
השעות נקפו ואף אחד לא בא. הגב׳ שבקס: ״אבי וחבריו המתינו למותם בלבבות הולמים. כל רגע שחלף רק העצים את המתח. לפתע, אחרי כמה שעות שנדמו כמו נצח, הם שמעו צעקות נוראות מכיוון המקום בו היו קודם לכן. קולות של ירי הדהדו באוויר ולאחר מכן השתררה דממת מוות. התברר שבאותו יום החליט הצורר הנאצי לשנות ממנהגו. במקום לרצוח את מי שקרא בשמו, בחר להוציא להורג את כל הקבוצה הנותרת...״.
״כששותקים, לא מפסידים״
בתו של ר׳ אברהם, ששמעה את הסיפור ההרואי מפיו רק כמה שנים לפני הסתלקותו השמימה, מתרגשת גם היום כשהיא משחזרת את פרטי המעשה ששמעה מאביה ואת מוסר ההשכל שביקש ללמד את צאצאיו:
״הוא נהג לומר לנו: ׳כששותקים, לא מפסידים. כששותקים - מרוויחים. מי שלא אומר, הוא בעל הבית על המילה. ברגע שאומרים את המילה, היא בעלת הבית עליו...׳. אבא זצ״ל נפטר בגיל 96 ונהנה מבריאות איתנה עד לימיו האחרונים ממש. כמה שנים לפני שנפטר שבר רגל ויצא מזה. אחר כך נפל שוב, ושבועיים וחצי מאוחר יותר נסתלק לגנזי מרומים.
״הוא באמת לא דיבר לשון הרע אף פעם! רואים פה מה זה ׳שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו׳. תמיד היה בריא, ואף פעם לא הטיף לאחרים. אם הייתי שבה מהסמינר ומדברת, הוא רק היה שואל אותי מה יוצא לי מזה... או לחילופין כשהיו אנשים מדברים, היה קם ויוצא לחדר השני. בשקט, בלי רעש וצלצולים. תמיד נזהר מלדבר על אנשים וזה נכנס לדמנו. שוב ושוב הוא נהג לומר לנו: ׳מי האיש החפץ חיים...׳. הוא היה דוגמא ומופת לכולנו.
״יהודי גדול אמר לנו: ׳שומר פיו ולשונו׳, פיו בגימטריא זה 96. הוא זכה בס״ד לתשעים ושש שנות חיים ארוכות ובריאות.
כששאלנו אותו למה קם כשאותו איש אומלל הצביע לעברו ו׳הפיל׳ עליו את זהותו, הוא הסביר לנו שלא חשב הרבה. הוא חשש שאם לא יקום, יהרגו ממילא את שניהם. הסיפור המדהים הזה, שהיה למעשה דרך החיים של אבא זצ״ל, מרגש אותי בכל פעם מחדש. הוא היה איש מיוחד, של פעם. חי חיים של שקט, של אהבה, עדינות״.
הבת דומעת כשהיא נזכרת באביה ובמסכת חייו הנדירה: ״תמיד הקדים שלום לכולם. לילד, לשכן. לכל אדם באשר הוא. כשנפל ונלקח לבית החולים, ראה את פניי העצובות ואמר לי: ׳הכל באשרט'. [הכל מאת ד']. וזה נשאר אתי כל הזמן. הייתה לו ולאמי אמונה מדהימה. הוא נהג להקדים להגיע לבית הכנסת, בגשם וברוח, בקור ובחום, כדי להתארגן בנחת לתפילה לפני קונו. גם בזקנה מופלגת. ההתחשבות שלו בכל אדם הייתה לשם ולתהילה״.
 
חלק עליון תַחתִית