גם אני הייתי רוצה לספר על מהפך שהתרחש אצלי, למרות שנולדתי וגדלתי בבית חרדי למהדרין.
מקטנותי, הייתי נקרא ילד טוב. לא הצקתי לאף אחד, לא הייתי בעל איזו שהיא מידה רעה באופן מיוחד, כיבדתי את הורי, ומכיוון שהייתי גם בעל ראש טוב, קיבלתי מאה בכל המבחנים, התעודה שלי הייתה למופת בכל התחומים, וקיבלתי מחמאות מהורי ומכל המלמדים. גם בנושא יראת השמים לא חסרתי דבר, גדלתי במקום שנהוגות כל החומרות המקובלות, גנרטור, מים של שבת, לעשר הכל לבד וכדו', וכמובן שהקפדתי גם על כך.
וכך הלכתי וגדלתי, מחיידר לישי"ק טובה, ומשם לישי"ג, ולכאורה הכל טוב ונפלא.
אבל מתחת לפני השטח, היה חסר משהו. לקחתי את כל החיים בקלילות.
כלומר, עשיתי לכאורה הכל על פי הספר, ולא חסר מאומה. אבל האמת היא שלא היה לי בזה שום עומק, לא הרגשתי מחובר באמת לכל חיי היהדות, ולא הייתי מרגיש שיחסר לי שום דבר אם הקב"ה יחליט לוותר על כמה מצוות. אז שיהיה בלעדיהם, עד היום עשיתי כי היה צריך, ומהיום לא, אז מה?
וממילא, כל העשייה הייתה באופן של עשייה על פי הספר, בלי שום עומק וחיבור. למשל, כמובן שלמדתי את הסוגיא הנלמדת, וגם שלטתי בה בקלות בעקבות כשרונותי, ואפילו נהניתי מזה, אבל האם זה עניין אותי באמת לדבר עליה מחוץ לשעות הסדרים? לא כל כך. ומה קרה אם החברותא לא הגיע? לא הצלחתי להחזיק את עצמי ללמוד באמת ברצינות כל הסדר, כי כמה זמן כבר אפשר להחזיק את עצמי בכוח מפחד ביטול תורה.
כמובן שדקדקתי בהלכות, כמו שכתבתי קודם, אבל מה קרה בשעת מבחן, כשמאוד רציתי לעשות משהו, ולא ידעתי בדיוק האם זה אסור או מותר, האם אמרתי לעצמי הדבר החשוב ביותר הוא לגשת לברר אם זה מותר, או שהנחתי שמסתמא זה מותר, וגם אם לא, אז בוודאי עכ"פ יש מקילים בזה, ואולי זה גם הפסד מרובה או צרכי ציבור וכו' וכו', ובתוך כדי דיבור כבר הייתי לאחר מעשה?
ובהתאם לכך, תפיסתי את היהדות הייתה מאוד רציונלית. כל מה שלא היה נראה לי בעל היגיון, מיד סברתי שכנראה אינו נכון, או שיש לו איזה הסבר צדדי, שזה כדי להרחיק את הטועים וכו'. וכל כך, בגלל שלא הצלחתי להבין שיש דברים שצריכים עומק נפשי דק ועדין כדי לעמוד עליהם, סברתי שהכל פשוט וקליל, וזהו.
המקום שבו גדלתי, דווקא מאוכלס באנשים שלוקחים את החיים ברצינות גמורה, ומשקיעים בכך את כל חייהם. ולכן, לאט לאט נוצר פער ביני לבין רוב הציבור, שלא עניין אותו שום דבר שאינו בעל תוכן אמתי, ויצא שהתחברתי בעיקר עם בחורים משולי החברה ההיא, שהיו גם הם במצב דומה לשלי, ולא הבינו מה רוצים מהם, למה לא מרוצים מהם, והרי הם בסדר גמור לכאורה.
באיזה שהוא שלב עבר עלי איזה קושי, שגרם לי להתייאש יותר, ולהשקיע פחות ופחות. כך שהתרחקתי מהטובים בחברה ההיא עוד ועוד, וכמובן שזה בא לידי ביטוי גם בהתנהגויות, שגם אם אינם אסורות ממש, הרי שראוי להתרחק מהם, רק שאז לא מספיק הבנתי שיש כזה מושג.
אך כנראה, שדווקא הקושי הזה, פתח צוהר בנפשי, לגלות בה עומקים ותכנים שלא הכרתי. עד עכשיו הכל הלך בקלות, לא הייתה לי סיבה לחשוב שיש משהו מעבר, פתאום התחלתי להרגיש דברים שהם מעבר לתפיסה הפשוטה השטחית. אבל עדיין לא הייתי מודע לשינוי שמתחולל בי, להיפך, סברתי שהשינוי הוא רק לרעה, והרגשתי יותר ויותר שאני לא מוצא את עצמי בחברה שסביבי.
סוף זמן אחד, לפתע מצאתי את עצמי בלי חברותא לזמן הבא, מכיוון שהטובים בחברה כנראה לא רצו אותי, ואני לא יכלתי ללמוד עם כל אחד, מכיוון שהייתי בחור מוכשר ומוצלח, שצריך חברותא בהתאם.
ואז ניגש אלי בביהמ"ד בחור אחד, מבוגר ממני, שהיה ידוע שהוא מסוג הבחורים ה"דוגרים", דהיינו שאומר לכל אחד את מה שיש לו להעיר עליו בפנים, בלי שום בושה והסתרה, והתחיל לתת לי שמועס שלם. לא סתם נשארת בלי חברותא, אתה לא רואה שאתה שונה מכולם, כולם רציניים, נראים אחרת, מתנהגים אחרת, לא פלא שאף אחד מהם לא רצה ללמוד אתך.
כך הוא דרש כמה וכמה דקות בהתלהבות, ואני, במקום שיהיה לי שחור בעיניים, פתאום נהיה לי אור בעיניים. בבת אחת, פשוט ברגע אחד, נפל לי האסימון, והבנתי שאני לא רציני. תפסתי שהחיים זה לא צחוק, אנחנו לא מחפשים איך להעביר את הזמן עם כמה שפחות עבירות, אלא שיש לנו תפקיד, וכל מעשה דיבור או ממחשבה שלנו הם דברים יקרים מאוד, שיש בהם תוכן ועומק רב, ופעולות עד אין קץ, ואני ככה ישבתי ובזבזתי עשרים שנה מחיי!!!
אחר כך, יצא לאור הספר "איסתרק", ואני מצאתי את עצמי מזדהה עם הנסיך איסתרק במאה אחוז. גם בבעיה, וגם באופן שבו הוא גילה את הטעות, ע"י קושי, ולבסוף בושה. מחברת הספר מתארת את הבעיה של איסתרק שהוא לא הבין שהעולם הזה והעולם הבא לא הולכים יחד, וחשב שאפשר ליהנות משניהם יחד. לדעתי, היא טועה בזה, והגדרת הבעיה שלו היא זהה לבעיה שאני מדבר עליה. זה לא איזו בעיה צדדית של הנאות העולם הזה, אלא הבעיה היא שורשית הרבה יותר, שהוא חושב שיש עולם נפרד מהעולם הבא, וכאילו צריך לוותר על ההנאות שלו, כדי לזכות למשהו אחר. והאמת היא, שמי שמבין את העומק של העולם, מבין שכל עוה"ז שאין בו שום תוכן ועומק, הרי שאין בו הנאה כלל, זה סתם דמיון, וכל הנאה שיש בה עומק ותוכן, הרי היא חלק מבניין העולם הבא.
באותו הרגע, נעשיתי כמו אדם חדש! החלטתי מיד שזמן הבא אני הולך ללמוד במקום אחר, פותח דף חדש, ומתחיל ללמוד ולעבוד את השם ברצינות.
בנוסף, החלטתי מיד להיפרד מכל השטויות שעניינו אותי עד אז. למשל, היה לי אוסף של כל מיני בדיחות קליפים ושטויות שמקבלים במייל מידי פעם וכדו', ששמרתי אותם באיזו תיקיה. החלטתי לזרוק אותם מיד. אין לי שום בעיה לקרוא איזו בדיחה שמקבלים פעם בכמה ימים, זה נחמד מצחיק ומשחרר, ואולי חלקם גם מחכימות במעט. אבל לאסוף את זה, כאילו יש לזה איזה ערך? מה אני אשב יום אחד לעבור על כל הבדיחות הללו לפי הסדר? ה' ירחם.
גם בעניין קריאת ספרים ודומיהם, ישנם ספרים בעלי תוכן (גם אם לא כמו איסתרק, שהוא בעצם ספר מוסר, וסליחה על הפרסומת [אין לי שום קשר למחברת]. אבל לפחות ספרים בעלי עולם רגשות עשיר, שנותנים לך זווית חדשה עמוקה ומחכימה על איזו שהיא פינה בעולם, חיים של אלמנה, קושי של אדם עשיר או כל דבר בעל תוכן אחר), ואין בעיה לקרוא אותם בשעות הפנאי, אבל פתאום תפסתי שלקרוא ספרי מתח סתם, שאין בהם שום תוכן מלבד רוע ועיוות נפשי, הרי שזה קלקול והשחתה של הנפש העדינה שלנו.
ואכן, עברתי למקום שונה, התיישבתי שם בתחילת הזמן בלי חברותא, והתחלתי פשוט לפתוח את הגמרא מהתחלה, ולהתחיל ללמוד, כשכל שורה, כל שאלה או תשובה מעניינת אותי, ואני יכול ללכת הלוך חזור במשך כמה שעות, כדי להבין בדיוק מה כתוב שם, ואם הכוונה היא כך או קצת אחרת. כמובן שמהר מאוד הצטרף אלי חברותא, ואני הרגשתי פשוט מאושר. גם ההתנהגות והמראה החיצוני שלי השתנו בהתאם, וסובבי העידו שאני מהלך ונראה ממש כמו מרחף בעננים. עד שחבר אחד מהמקום הקודם שהייתי בו, בא במיוחד כדי לראות אותי, כי אמר ששמע שאני נראה לגמרי אחרת, והעיד שאפי' ההליכה שלי ברחוב שונה לגמרי.
כמובן שהריחוף וההתלהבות יורדים עם הזמן, אבל העיקר נשאר, הבנתי שיש עומק בעולם, וכיום אני מחובר לקב"ה ולתורה הרבה יותר ברצינות ועומק, ומודה לקב"ה על כל רגע.