בורר בשבת

קשישא

משתמש רגיל
נשאלתי מאברך שלומד איתי בכולל כדלהלן

בנו רצה ללכת לישן בליל שבת עם בגדים 
אמר לבנו שישלוף את הציצית בין הגופיה והחולצה כדי שיוכל לברך למחר בבוקר
אח"כ התעורר האברך שיש כאן איסור דאורייתא של בורר פסולת מתוך אוכל 
צודק או לא?
 

בן עזאי

משתמש ותיק
לכאו' צודק, אלא שיש לדון אם היו שם רק ג' בגדים, דמסתמא אי"ז נחשב בגדר תערובת, [כ"כ השביה"ש דשתים שלש חתיכות אי"ז נחשב תערובת].


רק עכשיו שמתי ליבי דמיירי בבגדים שהוא לבוש בהם, ולכאו' ודאי דל"ש בזה משום בורר.
 

יאיר אור

משתמש ותיק
א. מחלוקת המ"ב (הטז) והאו"ש אם בורר הוא דוקא במין אוכלים
ב. יש להחיבו כשכבות מסודרות זה על זה שמתיר בביה"ל
ג. יש לדון כבורר אוכל מאוכל בעת שמכין הסעודה כמו למשל לברור חלה קפואה זמן שיכולה להפשיר
גם כאן רוצה בציצית לברך עליה ולצורך זה צריך לבררה מעל גופו בלילה.
 

איש פשוט מאד

משתמש ותיק
יאיר אור אמר:
א. מחלוקת המ"ב (הטז) והאו"ש אם בורר הוא דוקא במין אוכלים
ב. יש להחיבו כשכבות מסודרות זה על זה שמתיר בביה"ל
ג. יש לדון כבורר אוכל מאוכל בעת שמכין הסעודה כמו למשל לברור חלה קפואה זמן שיכולה להפשיר
גם כאן רוצה בציצית לברך עליה ולצורך זה צריך לבררה מעל גופו בלילה.
א. זה חידוש של האו"ש שלא התקבל להלכה.
ב. רק לאלתר.

עצם הדבר, קשה להחשיב כאן בורר כיון שכל דבר ניכר לעצמו.
 
 

קשישא

משתמש רגיל
פותח הנושא
איש פשוט מאד אמר:
יאיר אור אמר:
א. מחלוקת המ"ב (הטז) והאו"ש אם בורר הוא דוקא במין אוכלים
ב. יש להחיבו כשכבות מסודרות זה על זה שמתיר בביה"ל
ג. יש לדון כבורר אוכל מאוכל בעת שמכין הסעודה כמו למשל לברור חלה קפואה זמן שיכולה להפשיר
גם כאן רוצה בציצית לברך עליה ולצורך זה צריך לבררה מעל גופו בלילה.
א. זה חידוש של האו"ש שלא התקבל להלכה.
ב. רק לאלתר.

עצם הדבר, קשה להחשיב כאן בורר כיון שכל דבר ניכר לעצמו.
גם אם הכל היה מונח על קולב לדוגמא סוודר חולצה ציצית גופייה היית מתיר לשלוף את הציצית?
 
 

איש פשוט מאד

משתמש ותיק
קשישא אמר:
איש פשוט מאד אמר:
יאיר אור אמר:
א. מחלוקת המ"ב (הטז) והאו"ש אם בורר הוא דוקא במין אוכלים
ב. יש להחיבו כשכבות מסודרות זה על זה שמתיר בביה"ל
ג. יש לדון כבורר אוכל מאוכל בעת שמכין הסעודה כמו למשל לברור חלה קפואה זמן שיכולה להפשיר
גם כאן רוצה בציצית לברך עליה ולצורך זה צריך לבררה מעל גופו בלילה.
א. זה חידוש של האו"ש שלא התקבל להלכה.
ב. רק לאלתר.

עצם הדבר, קשה להחשיב כאן בורר כיון שכל דבר ניכר לעצמו.
גם אם הכל היה מונח על קולב לדוגמא סוודר חולצה ציצית גופייה היית מתיר לשלוף את הציצית?
שומע, גם בזה לא ברירא לי.
הרגשת הלב הוא שאין כאן ברירה, קשה להגדיר, אולי באמת זו רק הרגשה, אבל יל"ע.
 
 

בן לולו

משתמש חדש
לכאו' בגלל שבגדים זה בטל לגופו, רק שרוצה להסיר שכבה אחת, (הציצית) שהיא תחת החולצה ועל הבגד הצמוד לגופו. לכאו' לא שייך בורר בהאי גוונא.
והתעוררתי לחלוק זה, מדברי זה ששאל על אם זה היה מונח על קולב.
ולכאו' זה ההבדל.
שבמונח על קולב, אי"ז מתבטל, משא"כ בלבוש.
 

עשירית האיפה

משתמש ותיק
השאלה אם זה מוגדר 'פסולת'
דוגמא נוספת:
אדם מוריד סוודר וכד' מפני שחם לו האם זה בורר פסולת?
 

שניאור

משתמש ותיק
איש פשוט מאד אמר:
הרגשת הלב הוא שאין כאן ברירה, קשה להגדיר, אולי באמת זו רק הרגשה, אבל יל"ע.
בברירה יש בעיה מאוד גדולה להתיר ע"פ הרגשת הלב, כי התרוה"ד בתשובתו המפורסמת (סי' נ"ז) כותב:
אמנם נראה דמאד היה כנגד סברת הלב, דשני מינים שניכרים בהפרדתם חתיכות גדולות שמונחים יחד, דיהא ברירה שייכא בהו, דלשון המרדכי פ' כלל גדול לא משמע הכי, דכתב הילכך יזהר אדם מיני פירות שנתערבו כו', משמע דווקא כשהם מעורבים ואינם ניכרים, אבל בכה"ג אף על גב דאין כל מין ומין מסודר בפני עצמו, מ"מ לא מיקרי מעורב. אפס הואיל וכ' בסמ"ג, דהבורר פסולת מתוך האוכל, ואפי' בורר לאלתר חייב חטאת, אין לחלק ולהקל בלא ראיה ברורה,
 

ישראל דהאן

משתמש רגיל
א. הנידון הוא אוכל מתוך פסולת, ולא פסולת מתוך אוכל, דמה שרוצה היא הציצית.
ב. בספרים מצינו לסברא דאינם חשובים כתערובת, מפני שזהו מקומם, וכך צורתם, ואין זה נחשב כמנוחים בתערובת, אלא זהו הסדר שלהם, ולכאורה ה"ה הכא זה הצורה של הבגדים כשלבושים בהם, ואינם מעורבים ומבולגנים.
ג. כמו שכתב אחד הרבנים, דבשנים שלוש חתיכות, אין זה תערובת ע"פ השביתת שבת.
ד. ואפשר לצרף לשיטות דאוכל מתוך פסולת, מותר לאלתר.
ה. בבורר ישנו מחלוקת אם הוא אף בדברים שאינם גידולי קרקע, ואף דלהלכה מוכח מדהביא הרמ"א לדין התרומת הדשן גבי דגים, דס"ל דאף באין גידולי קרקע דיינינן בורר, מ"מ ברעק"א וכן מוכח בגר"א מבואר דס"ל דאין בורר בדברים שאינם גידולי קרקע.
ו. סברת המהרש"ג בספרים, שייכת אף הכא, דדבר שמחזירים אותו למקומו, אין זה בכלל תערובות, שמתקנה בהפרדתו וכלשונו ""...משום דנראה דמלאכת בורר לא שייך אלא במידי דלאחר שיברור אין הדרך לחזור ולערב הדברים, כמו בכל פסולת הנברר מן האוכל, דלאחר הברירה שוב אין מערבין הפסולת עם האוכל, וכה"ג הוי במלאכת המשכן... ובכה"ג נראין הדברים דהלקיחה לשם ברירה הוא, אבל בכמו נדון שלנו בענין הפתקאות דהמנהג הוא שלאחר שכבר כתבו במוצש"ק מה שנדר כל איש ואיש, חוזרין ומערבין הפתקאות... א"כ נראה דלקיחת הפתקא בש"ק, לאו ברירה היא אלא נטילה ממקומו הוא, שמקומו הוא להיות מונח באותו הכיס, א"כ לדעתי בכה"ג לאו בכלל בורר הוא כלל. (וחזר על דבריו בסי' נד') ויעויין שם דעיקר סברתו היא משום דאם חזינן דחוזרים ומערבים אותם, מוכח דאף כשהם בתערובת אין הם חשובים כמקולקלים, דהכי הוא מקומם, ויעויין שם שכתב בסי' נד' "שהרי ידוע דמי שהוא בורר פסולת מתוך אוכל, אינו מן המשוגעים לחזור ולערב הפסולת בתוך האוכל". וזה ע"פ האמור דיסוד המלאכה היא שע"י ההפרדה נתקן כל חפץ וחפץ, וזהו רק היכא דחשובים כמקולקלים כשנמצאים בתערובת, אך היכא דאינם חשובים כמקולקלים כשנמצאים יחד, אין בהפרדתו מעשה ברירה אלא לקיחה בעלמא.
ז. ובעיקר ברירת ב' מיני אוכלין, דעת השו"ע דרק הבורר מלפני סעודת שחרית לסעודת הערב, אסור, אבל אחרי סעודת הבוקר, יכול לברור לסעודת הערב, והכא נמי בורר מהלילה לבוקר, בפשיטות הוא בכלל זה. {ויעויין כעין זה בהליכות שבת להרב אופיר מלכה ח"ב פרק יב' דין כג'], ואפשר לפקפק מהלילה לבוקר דלא כדבריו, ואכמ"ל.
 
נראה להקל, כי בורר בא לתקן הדבר הנברר, כגון כשמוציא הקליפין מתקן את הפירות, או כשמוציא הפירות מתקנן, כי כשהם בתערובת אי אפשר לאכול הפירות, וההפרדה מתקנת את התערובת.
אבל כאן אין הקלקול בדבר הנברר אלא באדם הלובשו, וממילא אין זה כלל בגדר מלאכת בורר. אם היו הבגדים על קולב, והוא רוצה להסיר הט"ק, הרי תערובת הבגדים היא קלקול, והוצאת הט"ק היא תיקונו, אבל כאן הסרת הט"ק מתקנת את האדם ולא את התערובת.
 

שניאור

משתמש ותיק
ישראל דהאן אמר:
א. הנידון הוא אוכל מתוך פסולת, ולא פסולת מתוך אוכל, דמה שרוצה היא הציצית.
ב. בספרים מצינו לסברא דאינם חשובים כתערובת, מפני שזהו מקומם, וכך צורתם, ואין זה נחשב כמנוחים בתערובת, אלא זהו הסדר שלהם, ולכאורה ה"ה הכא זה הצורה של הבגדים כשלבושים בהם, ואינם מעורבים ומבולגנים.
ג. כמו שכתב אחד הרבנים, דבשנים שלוש חתיכות, אין זה תערובת ע"פ השביתת שבת.
ד. ואפשר לצרף לשיטות דאוכל מתוך פסולת, מותר לאלתר.
ה. בבורר ישנו מחלוקת אם הוא אף בדברים שאינם גידולי קרקע, ואף דלהלכה מוכח מדהביא הרמ"א לדין התרומת הדשן גבי דגים, דס"ל דאף באין גידולי קרקע דיינינן בורר, מ"מ ברעק"א וכן מוכח בגר"א מבואר דס"ל דאין בורר בדברים שאינם גידולי קרקע.
ו. סברת המהרש"ג בספרים, שייכת אף הכא, דדבר שמחזירים אותו למקומו, אין זה בכלל תערובות, שמתקנה בהפרדתו וכלשונו ""...משום דנראה דמלאכת בורר לא שייך אלא במידי דלאחר שיברור אין הדרך לחזור ולערב הדברים, כמו בכל פסולת הנברר מן האוכל, דלאחר הברירה שוב אין מערבין הפסולת עם האוכל, וכה"ג הוי במלאכת המשכן... ובכה"ג נראין הדברים דהלקיחה לשם ברירה הוא, אבל בכמו נדון שלנו בענין הפתקאות דהמנהג הוא שלאחר שכבר כתבו במוצש"ק מה שנדר כל איש ואיש, חוזרין ומערבין הפתקאות... א"כ נראה דלקיחת הפתקא בש"ק, לאו ברירה היא אלא נטילה ממקומו הוא, שמקומו הוא להיות מונח באותו הכיס, א"כ לדעתי בכה"ג לאו בכלל בורר הוא כלל. (וחזר על דבריו בסי' נד') ויעויין שם דעיקר סברתו היא משום דאם חזינן דחוזרים ומערבים אותם, מוכח דאף כשהם בתערובת אין הם חשובים כמקולקלים, דהכי הוא מקומם, ויעויין שם שכתב בסי' נד' "שהרי ידוע דמי שהוא בורר פסולת מתוך אוכל, אינו מן המשוגעים לחזור ולערב הפסולת בתוך האוכל". וזה ע"פ האמור דיסוד המלאכה היא שע"י ההפרדה נתקן כל חפץ וחפץ, וזהו רק היכא דחשובים כמקולקלים כשנמצאים בתערובת, אך היכא דאינם חשובים כמקולקלים כשנמצאים יחד, אין בהפרדתו מעשה ברירה אלא לקיחה בעלמא.
ז. ובעיקר ברירת ב' מיני אוכלין, דעת השו"ע דרק הבורר מלפני סעודת שחרית לסעודת הערב, אסור, אבל אחרי סעודת הבוקר, יכול לברור לסעודת הערב, והכא נמי בורר מהלילה לבוקר, בפשיטות הוא בכלל זה. {ויעויין כעין זה בהליכות שבת להרב אופיר מלכה ח"ב פרק יב' דין כג'], ואפשר לפקפק מהלילה לבוקר דלא כדבריו, ואכמ"ל.
א. אני רוצה את הציצית עכשיו, ולכן הציצית היא פסולת.
ב. לא מצינו לסברא כזאת אא"כ הם גם ניכרים מבחוץ, ולא נראה לי שציצית בתוך הבגדים ניכרים מבחוץ, אא"כ הם ציצית גדולים.
ג. סברת השביה"ש לא ברורה, ולא מצינו כזאת כספרים אחרים, ויתכן שהוא מדבר על מציאות מסוימת ששם אם זה לא הרבה חתיכות זה באמת לא מעורב.
ד. כו"ע מודו דאוכל מתוך פסולת מותר לאלתר, אלא שכאן זה פסולת מתוך אוכל, ואם היה לאלתר היו יכולים לצרף השיטה דפסולת מתוך אוכל מותר לאלתר ממש [הביה"ל בשם מהרי"א גבי הוצאת זבוב מהכוס], אבל כאן אינו לאלתר בכלל, ודאי לא לאלתר ממש.
ה. הכרעת הפוסקים איננה כן, ולא מצאתי איה אמרו כן הגרעק"א והגר"א.
ו. אמת דלכאורה למהרש"ג יש להקל, אבל רוב הפוסקים לא נקטו כן.
ז. דעת רוב הפוסקים להחמיר דלא כפשטות השו"ע [עכ"פ לאשכנזים], ויתכן דגם השו"ע לא סבר כן, ובכל אופן זהו חידוש גדול לומר שמהלילה לבוקר נקרא מסעודה לסעודה.

הוספה: יש שיאמרו שזה נקרא לאלתר, כי אם לא יפשוט את זה עכשיו לא יוכל לברך ע"ז מאוחר יותר, אבל יש הרבה ראיות שהפוסקים לא נקטו כן, וגדר לאלתר הוא רק כשמשתמש בו לאלתר, ולא כשרק עכשיו יכול להכין אותו לשימוש מאוחר יותר, ואף הגרש"ז אויערבאך שרצה להקל להוציא חלה מהמקפיא, אומר רק שזה נקרא לאלתר כי כן הדרך להכין את הסעודה [ואף בזה חלקו עליו הרבה, ואכמ"ל].
 
 

תלמיד נאמן

משתמש ותיק
שניאור אמר:
איש פשוט מאד אמר:
הרגשת הלב הוא שאין כאן ברירה, קשה להגדיר, אולי באמת זו רק הרגשה, אבל יל"ע.
בברירה יש בעיה מאוד גדולה להתיר ע"פ הרגשת הלב, כי התרוה"ד בתשובתו המפורסמת (סי' נ"ז) כותב:
אמנם נראה דמאד היה כנגד סברת הלב, דשני מינים שניכרים בהפרדתם חתיכות גדולות שמונחים יחד, דיהא ברירה שייכא בהו, דלשון המרדכי פ' כלל גדול לא משמע הכי, דכתב הילכך יזהר אדם מיני פירות שנתערבו כו', משמע דווקא כשהם מעורבים ואינם ניכרים, אבל בכה"ג אף על גב דאין כל מין ומין מסודר בפני עצמו, מ"מ לא מיקרי מעורב. אפס הואיל וכ' בסמ"ג, דהבורר פסולת מתוך האוכל, ואפי' בורר לאלתר חייב חטאת, אין לחלק ולהקל בלא ראיה ברורה,
לענ"ד כוונת התרוה"ד בכל דיני התורה, שאין להתיר בדאורייתא עפ"י סברת הלב בלא ראיה ברורה. ואיירי התרוה"ד כשאין הכרעה גמורה עפ"י סברת הלב, אלא רק "מאוד נגד סברת הלב". ויל"ע אם גם במקום ספק דאורייתא (כמו בנידון דידיה דלהאמת הוא פלוגתת ראשונים אם פסולת מתוך אוכל אסור).
 

תלמיד נאמן

משתמש ותיק
שניאור אמר:
אלא שכאן זה פסולת מתוך אוכל, ואם היה לאלתר היו יכולים לצרף השיטה דפסולת מתוך אוכל מותר לאלתר ממש [הביה"ל בשם מהרי"א גבי הוצאת זבוב מהכוס], אבל כאן אינו לאלתר בכלל, ודאי לא לאלתר ממש.
לא הבינותי, הרי הנידון הוא כלפי הבגדים הנותרים ובהם הוא משתמש לאלתר.
 

ישראל דהאן

משתמש רגיל
יעויין בחזו"ע (ח"ד דין טו') דהביא לדון בארוכה בנידון זה.
ובתחילה הביא להוכיח מרעק"א (תשו' כ') דכתב דכשם שאין דישה אלא בגידולי קרקע, כך אין זורה אלא בגידולי קרקע. ולפ"ז הוא הדין נמי בבורר, דהא איתא בגמ' (שבת עג:) "היינו זורה, היינו בורר, היינו מרקד", ומבואר דיש בזורה כל מה שיש בבורר, וכשם דבזורה אמרינן דאין זורה אלא בגידולי קרקע, ה"ה נמי בבורר.
וכן מוכח מדברי הגר"א (סי' שכא' סעיף ט') דכתב דאין טחינה אלא בגידולי קרקע, וה"ה בכל מלאכות הקרקע. ובורר הוא קודם לטחינה, וחשיב נמי ממלאכות הקרקע, ומבואר יוצא דס"ל נמי דאין בורר אלא בגידולי קרקע.
ומאידך מבואר בט"ז (סי' שיט' ס"ק יב') דאף בכלים שייך משום בורר, והביא ראיה מרש"י (שבת עד:) דכתב על האי מאן דעבד חביתא, דחייב שבע חטאות, ופי' רש"י שאחת מהן הוא בורר, שבורר הצרורות הגסות מהדקות. ומוכח דס"ל דבורר הוא אף בדברים שאינם גידולי קרקע. והביאו דבריו במשנ"ב ובאחרונים.
אמנם יעויין באור לציון (ח"ב, פר' לא' דין ד') דחה ראייתו דחלוק דין גידולי קרקע בשבת, מגידולי קרקע בשאר דינים, דבשבת כל שבא מהקרקע, אף שאינו גדל בקרקע, דינו כגידולי קרקע, והוכיח כן מהרמב"ם (פ"ח משבת, הל' טו') דהשף מתכת בשבת חייב חטאת, משום טוחן. אף דטוחן אינו אלא בגידולי קרקע, וע"כ כנ"ל, ועפר הרי הוא נמי בכלל גידולי קרקע בשבת. ולכן נקט לעיקר דאין ברירה אלא בגידולי קרקע, אך מדרבנן יש ברירה אף בדברים שאינם גידולי קרקע.
והנה ידועים דברי התרוה"ד () בחתיכות דגים לדון בהם משום בורר, ואף דדגים אינם גידולי קרקע, ומוכח דס"ל דבורר הוא אף בדברים שאינם גידולי קרקע.
ויעויין בחזון עובדיה (שם) עוד בהרחבה נעימה. וסיים "ועכ"פ נראה שדין בורר שלא בגידולי קרקע הוי ספיקא דדינא, וחזי לאיצטרופי להקל עם ספק אחר".
 

ישראל דהאן

משתמש רגיל
כמו"כ לא הבנתי מדוע אם רוצה את הציצית חשוב כבורר פסולת מתוך אוכל, הרי בזה הוא חפץ, ומה שנוטל מפני שאותו רוצה הוא האוכל, ואף שאינו אוכלו עכשיו.
כמו"כ יש להוסיף דהכא אין נידון כלל של בורר, דאין כאן קילקול בתערובת זאת, דאינו רוצה שיעמדו כל אחד בנפרד וכדו', מבחינתו להוציא את כל הבגדים עכשיו, ולהחליף, ואין לו מטרה מסויימת להוציא רק את הטלית ולהשאיר את שאר הבגדים, ובכיוצא בזה אין שם בורר כלל, וזה יש לראות במכה דוכתי במלאכת בורר.
כמו"כ בענין הספרים מצינו להרבה פוסקים דאף באין ניכרים מבחוץ, הדין כן בספרים, באופן שמונחים בספרייה, ולא בתערובת על השולחן.
נ.ב. תודה לכל התלמידי חכמים שנמצאים כאן, ממש פורום מושלם לליבון ההלכה.
 

חימקו

משתמש ותיק
ישראל דהאן אמר:
כמו"כ לא הבנתי מדוע אם רוצה את הציצית חשוב כבורר פסולת מתוך אוכל, הרי בזה הוא חפץ, ומה שנוטל מפני שאותו רוצה הוא האוכל, ואף שאינו אוכלו עכשיו.
גם אם בזה הוא חפץ (שזה גם לא ברור, שהרי הוא לא חפץ בזה עכשיו) הרי זה בורר אוכל מתוך פסולת לאחר זמן שזה אסור.
 

רואים שקוף

משתמש ותיק
קשישא אמר:
? מחמת בורות, דאורייתא זה בכל דבר או רק באוכל דייקא?
לגוש"ע, יש איסור בהוצאת ספר מארון ספרים, כשאני רואה בבירור את מיקום הספר, בלא לחפש אחריו בינות לספרים אחרים? זה מוגדר תערובת?
 

שניאור

משתמש ותיק
תלמיד נאמן אמר:
לא הבינותי, הרי הנידון הוא כלפי הבגדים הנותרים ובהם הוא משתמש לאלתר.
התבוננתי, ואתה או ר' @יושב אוהלים צודקים, כי או שהציצית נקרא פסולת וזה ברירה לעכשיו, או שהציצית הוא האוכל וזה ברירה על לאחר זמן, אבל נטיית הלב שלי היא שזה ברירת אוכל מתוך פסולת על לאחר זמן, כי הבגדים מוכנים לשימוש כמו שהם, ורק הציצית לא.
 

שניאור

משתמש ותיק
רואים שקוף אמר:
קשישא אמר:
? מחמת בורות, דאורייתא זה בכל דבר או רק באוכל דייקא?
לגוש"ע, יש איסור בהוצאת ספר מארון ספרים, כשאני רואה בבירור את מיקום הספר, בלא לחפש אחריו בינות לספרים אחרים? זה מוגדר תערובת?
בפשטות הדאורייתא הוא בכל ברירה.
אלא שהפוסקים בזמנינו [הגרש"ז אועירבאך ועוד] נקטו בפשיטות שספר שרואים על הכריכה מבחוץ איזה ספר הוא, ואין צורך לחפש אותו, הוא לא מעורב.
 
 

שניאור

משתמש ותיק
תלמיד נאמן אמר:
שניאור אמר:
איש פשוט מאד אמר:
הרגשת הלב הוא שאין כאן ברירה, קשה להגדיר, אולי באמת זו רק הרגשה, אבל יל"ע.
בברירה יש בעיה מאוד גדולה להתיר ע"פ הרגשת הלב, כי התרוה"ד בתשובתו המפורסמת (סי' נ"ז) כותב:
אמנם נראה דמאד היה כנגד סברת הלב, דשני מינים שניכרים בהפרדתם חתיכות גדולות שמונחים יחד, דיהא ברירה שייכא בהו, דלשון המרדכי פ' כלל גדול לא משמע הכי, דכתב הילכך יזהר אדם מיני פירות שנתערבו כו', משמע דווקא כשהם מעורבים ואינם ניכרים, אבל בכה"ג אף על גב דאין כל מין ומין מסודר בפני עצמו, מ"מ לא מיקרי מעורב. אפס הואיל וכ' בסמ"ג, דהבורר פסולת מתוך האוכל, ואפי' בורר לאלתר חייב חטאת, אין לחלק ולהקל בלא ראיה ברורה,
לענ"ד כוונת התרוה"ד בכל דיני התורה, שאין להתיר בדאורייתא עפ"י סברת הלב בלא ראיה ברורה. ואיירי התרוה"ד כשאין הכרעה גמורה עפ"י סברת הלב, אלא רק "מאוד נגד סברת הלב". ויל"ע אם גם במקום ספק דאורייתא (כמו בנידון דידיה דלהאמת הוא פלוגתת ראשונים אם פסולת מתוך אוכל אסור).
מסכים שזוהי כוונת התרוה"ד, אלא שבגלל שהוא כתב בפירוש שגם אם הסברא אומרת שזה לא "תערובת" אין להקל בלי ראיה, קשה מאוד להגדיר מהי תערובת ומה לא, אא"כ מדובר בדבר שכל רואה יגיד שאין כאן תערובת כלל.
 
 

סיני עדיף

משתמש ותיק
היתה התיחסות של הרב היום בפינת ההלכה על השאלה הזאת בדיוק {כנראה בגלל הפורום לתורה}
שיעור של 4 דקות במיספר 0779709702 שלוחה 5
דרך אגב שיעורים מאד מענינים שם
אפשר לשאול שאלות ומקבלים תשבות עם מקורות
 

יוסף מיכל

משתמש ותיק
שניאור אמר:
בברירה יש בעיה מאוד גדולה להתיר ע"פ הרגשת הלב, כי התרוה"ד בתשובתו המפורסמת (סי' נ"ז) כותב:
אין שום סיבה שבבורר יהיה יותר בעיה לסמוך על הסברא משאר דיני תורה, ובכל דיני תורה אנחנו סומכים כל הזמן באלפי דברים ע"פ סברת הלב, ובכלל לא שייך אחרת
והתרומת הדשן לא נתכוין אלא ביחס לסברתו המסויימת, שמצד אחד נראית לו הסברא קרובה מאד, ואילו היה הנידון בדין דרבנן כבר היה מיקל למעשה, אבל מכיון שמדובר באיסור תורה, לא מלאו ליבו להקל.
ולכן אני חולק מכל וכל עמש"כ
תלמיד נאמן אמר:
לענ"ד כוונת התרוה"ד בכל דיני התורה, שאין להתיר בדאורייתא עפ"י סברת הלב בלא ראיה ברורה.
שכל ספרי הראשונים והאחרונים והפוסקים עד ימינו אלה מלאים בסברות הלב להקל ולהחמיר בכל חלקי התורה גם בדאורייתא (וגם במלאכת בורר בשבת), וכי למה ניתנה לנו לב אם לא להבין ולהשכיל ובעקבותיו לשמור ולעשות ולקיים.
 

יוסף מיכל

משתמש ותיק
שניאור אמר:
בגלל שהוא כתב בפירוש שגם אם הסברא אומרת שזה לא "תערובת" אין להקל בלי ראיה, קשה מאוד להגדיר מהי תערובת ומה לא, אא"כ מדובר בדבר שכל רואה יגיד שאין כאן תערובת כלל.
ואם יש קילומטר בין הדבר שאתה רוצה לקחת משאר התערובת, גם תחמיר שלא לקחתו? כי הרי רק סברת הלב אומרת ששם זה ודאי כבר לא תערובת, והתרומת הדשן קבע במסמרות שבגדר תערובת אין משתמשים בסברא
 

סיני עדיף

משתמש ותיק
פינחס רוזנצוויג אמר:
נראה להקל, כי בורר בא לתקן הדבר הנברר, כגון כשמוציא הקליפין מתקן את הפירות, או כשמוציא הפירות מתקנן, כי כשהם בתערובת אי אפשר לאכול הפירות, וההפרדה מתקנת את התערובת.
אבל כאן אין הקלקול בדבר הנברר אלא באדם הלובשו, וממילא אין זה כלל בגדר מלאכת בורר. אם היו הבגדים על קולב, והוא רוצה להסיר הט"ק, הרי תערובת הבגדים היא קלקול, והוצאת הט"ק היא תיקונו, אבל כאן הסרת הט"ק מתקנת את האדם ולא את התערובת.

בקו שהבאתי לעיל הרב אומר שם בדיוק הסברא הזאת ואומר שם ששאל ת"ח גדול והסכים איתו
והביא ראיה לזה עי"ש
 

תלמיד נאמן

משתמש ותיק
יוסף מיכל אמר:
שניאור אמר:
בברירה יש בעיה מאוד גדולה להתיר ע"פ הרגשת הלב, כי התרוה"ד בתשובתו המפורסמת (סי' נ"ז) כותב:
אין שום סיבה שבבורר יהיה יותר בעיה לסמוך על הסברא משאר דיני תורה, ובכל דיני תורה אנחנו סומכים כל הזמן באלפי דברים ע"פ סברת הלב, ובכלל לא שייך אחרת
והתרומת הדשן לא נתכוין אלא ביחס לסברתו המסויימת, שמצד אחד נראית לו הסברא קרובה מאד, ואילו היה הנידון בדין דרבנן כבר היה מיקל למעשה, אבל מכיון שמדובר באיסור תורה, לא מלאו ליבו להקל.
ולכן אני חולק מכל וכל עמש"כ
תלמיד נאמן אמר:
לענ"ד כוונת התרוה"ד בכל דיני התורה, שאין להתיר בדאורייתא עפ"י סברת הלב בלא ראיה ברורה.
שכל ספרי הראשונים והאחרונים והפוסקים עד ימינו אלה מלאים בסברות הלב להקל ולהחמיר בכל חלקי התורה גם בדאורייתא (וגם במלאכת בורר בשבת), וכי למה ניתנה לנו לב אם לא להבין ולהשכיל ובעקבותיו לשמור ולעשות ולקיים.
נא להביא גם את המשפט השני שכתבתי.
 

יוסף מיכל

משתמש ותיק
אה"נ במשפט השני אתה מבהיר יותר
תלמיד נאמן אמר:
ואיירי התרוה"ד כשאין הכרעה גמורה עפ"י סברת הלב, אלא רק "מאוד נגד סברת הלב".
אבל במשפט של אח"כ שוב כתבת
תלמיד נאמן אמר:
ויל"ע אם גם במקום ספק דאורייתא
ומכיון שאצלי הדברים ברורים כמו שכתבתי, הדגשתי שהם לא כפי שנראה מדבריך עכ"פ בהתחלה.
 
חלק עליון תַחתִית