פרשת שמות - "של נעליך מעל רגליך", מה טעם העניין להסיר הנעליים במקום קדוש?

ים סוף

משתמש ותיק
"של נעליך מעל רגליך"
כ' הרמב"ן: "וכך אמרו בכל מקום שהשכינה נגלת אסור בנעילת הסנדל (שמו"ר ב יג), וכן ביהושע (יהושע ה טו), וכן הכהנים לא שמשו במקדש אלא יחפים:"
וצ"ב מה ענין הסרת הנעל במקום קדוש?

וכ' החזקוני ז"ל "כי פעמים הוא דורס במקום טינופות."

וברבינו בחיי כ' "של נעליך", לא אמר חלוץ, כמו בענין היבום שהזכיר בו "וחלצה נעלו" (דברים כה, ט), ולא אמר שלוף, כמו בענין הקנין שכתוב "שלף איש נעלו" (רות ד, ז), אך בענין הנבואה הזכיר "של" מלשון שלילה, הזהירו שישלול ממנו החומריות שהמשילם לנעלים, לפי שהחומר דבק בגוף כמו שהמנעל דבק ברגל, וכשם שיש ביד האדם לשלול נעלו מעל רגלו, כן בידו שישלול ממנו החומריות כדי שיהיה מוכן לנבואה" וכעי"ז כ' ג"כ במלבי"ם

ולפי"ד הנעל אינה אלא משל לדבר הדבוק, וצ"ב מכהנים שלא שמשו במקדש אלא יחפים. שיש ענין בנעל ממש.

וראיתי למלקטים שהביאו בשם הגרשז"א שפי' דכיון דנעל עשויה מעור הבהמה היא סמל שררת האדם על הבהמה. ובמקום קדוש אי"ז ראוי ללובשה.
(ועפי"ז בי' טעם האיסור ללבוש נעלי עור בת"ב ואף דשרי בנעלי בד שאינם נוחות פחות, שאי"ז משום שנוח פחות ללבוש נעל בד, אלא משום שהוא גאווה לאדם ללבוש בגד העשוי מבהמה. ולפי"ד יש לדון היאך מותר ללבוש נעל צמר אא"כ נאמר שאין בכך שררה כ"כ שהרי הכבשה נשארת בחיי חיותה גם אחרי גזיזת צמרה, משא"כ עור הבהמה המופשט ממנה לאחר המתתה הוא סימן מובהק לשררה.)

ותן לחכם ויחכם עוד..
 

רוצה לדעת

משתמש ותיק
עי' רוח חיים ריש אבות:

[הג"ה מהגאון ריץ בן הגאון המחבר - לפי מה שכתב ההבדל בין משה ליהושע בבחינת הזדככות החומר שנקרא נעל כמו שכתוב לעיל יתבאר שפיר על פי מה שכתב השל"ה פרשת שמות על פסוק של נעליך מעל רגליך וזה לשונו, וביהושע כתיב של נעלך מעל רגלך כי במשה כתיב נעליך הענין שיש שני מיני לבושי עור לאדם. א' עור בהמה שלובש דהיינו מנעלים. ב' עור עצמו. כמו שכתוב (איוב י, יא), עור ובשר תלבישני ואצל משה היה אור באל"ף ולכן היתה מעלתו יותר על כל הנביאים. וזה שרמז לו הקב"ה של נעליך לשון רבים שצריך להסיר שני מיני מנעלים דהיינו עור הבהמה ואחר כך עור ובשר שלו כלומר שיזדכך חומרו לגמרי שיהיה אור באל"ף אבל יהושע לא זכה לזה המדריגה לכך כתיב של נעלך מעל רגלך לשון יחיד שקאי על עור הבהמה עכ"ל. ולפי מה שכתב שהגוף מכונה בשם נעל יתבאר מאמר חכמינו זכרונם לברכה (ברכות נז ע"ב) מת בבית שלום בבית נטל כלי מן הבית סימן רע לבית תירגמא ר"פ במסאנא וסנדלא פי' רש"י סימן שמוציא אחרים מן הבית. ולפי מה שכתב שהגוף מכונה בשם מנעל סימן הוא שאחד מבני הבית יחלוץ מנעלו שהוא הגוף ח"ו. ומזה יוצא לנו מוסר השכל להעוסקים כל ימיהם בעניני הגוף הנקרא מנעל להנשמה. והיתכן שנבלה ימינו על המנעלים שיהיו מהודרין. וללכת בלי לבוש או בבגד עדים כהאי נשמתא דאזלי ערטילאי בלא לבושי תורה ומצות. והבן. ע"כ הג"ה]:
 

ים סוף

משתמש ותיק
פותח הנושא
שאר לעמו אמר:
לפי הרמב"ן כי זה חציצה בין אדמת קודש ובין האדם.
היכן הרמב"ן?
בשלמא הכהנים בבית המקדש אפשר להבין שיש דין שלא תהיה חציצה.
אך איזה דין היה לו למשה לעמוד דוקא על אדמת קודש?, ולהפך לשון הרמב"ן הנ"ל משמע איפכא שכ' "וכך אמרו בכל מקום שהשכינה נגלת אסור בנעילת הסנדל". ולהדיא דיש איסור בנעילת נעליים במקום קדוש.
 

שאר לעמו

משתמש ותיק
בית המקדש זה משום שכינה, וכל מקום שנגלתה שכינה זה אדמת קודש. אלו דברי הרמב"ן בטעם של נעליך, ששפע השכינה מושפע מהאדמה הקדושה ולכן שלא יהיה חציצה.
 

במבי

משתמש ותיק
ראיתי להוסיף שלא מספיק לומר רק "של נעליך" וצריך לומר גם "מעל רגליך" כי מצינו ג"כ נעל במובן כפפה על הנאמר ברות (ד-ז) "ושלף איש נעלו" והתרגום מתרגם שם "בית ידיה" וא"כ צריך לדייק ולהוסיף מעל רגליך.

ובנוגע לשאלה - מובא שיש לתמידי חכמים כח לקלל שכתוב להזהר מנשיכתם שהיא נשיכת נחש, עקיצתן... לחישתן..... וכו'

ונעל ר"ת נשיכה - עקיצה - לחישה
וה' אומר למ"ר שעם עם ישראל לא ישתמש בכח הנ"ל (וליתר דיוק בכח הנע"ל...)

ועפ"ז מובן ציווי להסרת הנעל במקום קדוש כלומר בהנהגה עם עם ישראל

(קראתי פעם רעיון זה, איני זוכר היכן)
 

ים סוף

משתמש ותיק
פותח הנושא
במבי אמר:
ראיתי להוסיף שלא מספיק לומר רק "של נעליך" וצריך לומר גם "מעל רגליך" כי מצינו ג"כ נעל במובן כפפה על הנאמר ברות (ד-ז) "ושלף איש נעלו" והתרגום מתרגם שם "בית ידיה" וא"כ צריך לדייק ולהוסיף מעל רגליך.
נדמה לי שכ"ת כיון בזה למש"כ בדעת זקנים (בעלי התוס') ז"ל "הוצרך לומר מעל רגליך משום שיש נעל שהוא על היד ובלע"ז גנ"ט והוא נעל שנתן בעז לגואל דכתיב איש נעלו ונתן לרעהו וגם עכשיו רגילים השרים והשלטונים לקנות בגנ"ט שלהם."
גנ"ט הכוונה כפפה?
 

במבי

משתמש ותיק
ים סוף אמר:
במבי אמר:
ראיתי להוסיף שלא מספיק לומר רק "של נעליך" וצריך לומר גם "מעל רגליך" כי מצינו ג"כ נעל במובן כפפה על הנאמר ברות (ד-ז) "ושלף איש נעלו" והתרגום מתרגם שם "בית ידיה" וא"כ צריך לדייק ולהוסיף מעל רגליך.
נדמה לי שכ"ת כיון בזה למש"כ בדעת זקנים (בעלי התוס') ז"ל "הוצרך לומר מעל רגליך משום שיש נעל שהוא על היד ובלע"ז גנ"ט והוא נעל שנתן בעז לגואל דכתיב איש נעלו ונתן לרעהו וגם עכשיו רגילים השרים והשלטונים לקנות בגנ"ט שלהם."
גנ"ט הכוונה כפפה?

אכן בדקתי כעת בתרגומון עברי צרפתי, וכפפה אומרים בצרפתית "גנט"
 

ים סוף

משתמש ותיק
פותח הנושא
במבי אמר:
(קראתי פעם רעיון זה, איני זוכר היכן)
בדקתי, מיוחס ל'בני יששכר' (לא ראיתי בפנים), האמת שגם מסברא חשבתי שזה יהיה כך.
 

ים סוף

משתמש ותיק
פותח הנושא
מאתרו קדישו של הרשל"צ הרב שלמה משה עמאר:
נעל המוזכרת בכתובים אם היא של יד או של רגל
וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא. (ג, ה)

וראיתי בדעת זקנים מבעלי התוספות שכתבו, לכך הוצרך לומר מעל רגליך, משום שיש נעל שהוא של היד, ובלע"ז גנ'ט (היינו מה שאנו קורים היום כפפה), והוא הנעל שנתן בועז לגואל, דכתיב שלף איש נעלו ונתן לרעהו, וגם עכשיו רגילים השרים והשלטונים לקנות בגנ'ט שלהם. ע"ש.

ובאמת בזמנו הראני ידי"נ הג"ר עמרם אבוזגלו שליט"א אב"ד בת"א יפו, בתרגום של רות בפסוק (רות ד, ז), שלף איש נעלו ונתן לרעהו. שתירגם "נעלא דידא". ובזה השבתי לאחד שהיה מתקשה, האם כך נאה לשלוף נעל ולתת ביד חבירו בשביל הקנין, ולק"מ שהוא כפפה של יד.

ולעצם הענין צריך להבין דברי רבותינו בעלי התוספות, דלדבריהם לא אמר לו לשלוף אלא נעל של רגל, ולא של יד, ואיך סלקא דעתין שידבר משה עם הקב"ה ובידיו כפפות, ובזה הסתיר פניו, דכתיב ויסתר משה פניו. ואולי אפשר לומר, דכונתם היא, דשל ידים לא הוצרך לצוותם לשולפם, שגם בפגישות עם מלכים ושרים דרך העולם, להורידם, שאינו ממדת דרך ארץ שיושיט להם את ידו, ויעמוד וידבר עמם וידיו מכוסות בכפפות. אבל נעלים של רגלים שאין דרך לחולצם בהיותו עם שרים ורוזנים, בזה הוצרך לצוותו, שלא יעמוד במקום הקדוש ונעליו ברגליו." עכ"ל
 

ים סוף

משתמש ותיק
פותח הנושא
שאר לעמו אמר:
אלו דברי הרמב"ן בטעם של נעליך, ששפע השכינה מושפע מהאדמה הקדושה ולכן שלא יהיה חציצה.
ימחל לי מר על עקשנותי אך לשון הרמב"ן הוא (כמצוטט לעיל) "וכך אמרו בכל מקום שהשכינה נגלת אסור בנעילת הסנדל". ומשמע שהוא הבין טעם השלת הנעל משום זלזול בקדושת המקום. דלפי"ד אין כאן מקום לאיסור, אלא הפסד בחינות השפעות ואורות.
 

שאר לעמו

משתמש ותיק
אתה צודק. הרמב"ן לא כותב שזה מצד חציצה בין העומד ובין אדמת קודש.
דברי הרמב"ן הם משמות רבה, והושוו קרקע עזרה וקרקע הר סיני. ולא מצד שייטנף המקום כמובן.
והטעם שכתבתי, ראיתי מובא בשם יערות דבש (ח"א יא) שריצפת הקודש משגת חכמה ורוח הקודש ולכן הלכו בלא חציצה.
 

באמונתו יחיה

משתמש ותיק
נראה עוד סיבה למה צריך להסיר את הנעלים במקום קדוש כי נעלים הם לא בגד שנועד לכבוד או לצניעות ואינם אלא בגד תשמיש
 

יחי

משתמש ותיק
יש להביא ממנהג הערביים שמסירים נעליהם לבית תפלתם

ר"ל יש לזכור המציאות דאז שסתם נעל היא חתיכה דטינופא. וא"צ לדרשות והרגשות.
(ואף במקומות שאינם בית - כמשה ויהושע - עדיין הואיל וזה המנהג להסיר במקום קדוש שפיר א"ל "של" כדי שיכבדו המקום וגילוי שכינה)
ואם דברי תורה מתחלקים לכמה פנים כפטיש, מ"מ פשוטו קודם.
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
טעם השלת הנעל משום זלזול בקדושת המקום.
וכדאמרינן בפ"ק דחגיגה (דף ד ריש ע"ב): אֵין אָדָם נִכְנָס לְהַר הַבַּיִת בְּמִנְעָלוֹ, דִּכְתִיב: 'מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי'.
 

איה מקום כבודו

משתמש ותיק
טעם פשטני, משום שהנעל דרכה להיות מטונפת בחלקה התחתון,
כמו שההלכה אומרת שהנוגע בנעליו צריך ליטול ידיו והוא מטעם זה
 

אברהם ו

משתמש ותיק
וראיתי למלקטים שהביאו בשם הגרשז"א שפי' דכיון דנעל עשויה מעור הבהמה היא סמל שררת האדם על הבהמה. ובמקום קדוש אי"ז ראוי ללובשה
כעי"ז מבואר בבאר יוסף לגרי"צ סלנט זצ"ל יעויי"ש בהרחבה
 

ע. סגל

משתמש רגיל
האם יתכן לומר שהי' זה משום אבילות?
שבאותו העת נודע למשה שאביו מת, כמבו' בחזקוני.
ו'כי המקום אשר אתה עומד עליו' הוא ביאור ל'אל תקרב הלום'?
 

בית גנזי

משתמש ותיק
יערות דבש [ח"א דרוש י"א]: אבל יובן, כי נודע כי כח התאוה תלוי בעקבים, וכאשר יצונן העקב אז תבטל התאוה, וזהו הטעם שביום הכפור אסור בנעילת סנדל, וכן בכל תענית ציבור, כנזכר בדברי חז"ל, כדי לבטל התאוה, ולכך הסנדל חופף העקב, כי זהו עיקר יהיה מגולה לבטל כח התאוה, ולכך במקדש וכל מקום מקודש היו צריכים לילך בגילוי, כדי שיבטל כח התאוה ותהיה מחשבתו נקיה להשגה שכלית ולקבל כח שפעת אלהים, וזהו [שמות ג] של נעלך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש, וכן זהו הטעם בחליצה, כי לא אבה יבמי, כי נתאוה לשאר נשים כח התאוה, ובוז יבוז בדבר מצוה ליקח ולבנות בית אחיו, לכך [דברים כה] וחלצה נעלו מעל רגלו:

והנה יוסף בן גוריון בקינה שלו על בית המקדש שנחרב אמר, כי הדורכים על רצפת בית המקדש היו משיגים חכמה והיתה רצפה מחכמת, והוא כי המקום היה אדמת קדש, והדורכים עליה השיגו חכמה ונתדבקה בהם רוח הקדש, ולכך הוצרכו לילך בלי סנדל, שלא יהיה דבר חוצץ בינם לבין האדמה אשר דורכים עליה, כדי שישיגו שפעת קדש מהאדמה, וזהו של נעליך כו' כי המקום וכו' אדמת קדש, ואין ראוי להפסיק ולבטל בהשגת קדושה, ומזה הטעם היה חסידא ופרישא אליעזר הנ"ל סיים מסאני אוכמי, להיות כי בחרבן בית המקדש ראוי ממש לבטל כל התאוה, כמו שאמרו [ב"ב ס:] נשים לא נקח, יין לא נשתה, בשר לא נאכל, ולכך שם אות אבילות במסאני המעוררים תאוה לזכור תמיד בחרבן בית המקדש:

ועיי"ש דרוש ט"ז ובח"ב דרוש ו.
 

בצ"ל

משתמש ותיק
לשאלת הרב @ים סוף

חושבני שלילך יחף דרך הכנעה הוא. וכדמצינו בישעיה שהלך יחף שלוש שנים [ישעיה כ' ג'] ובאחאב שחזר בתשובה היה מהלך יחף. [ירו' סנהדרין י' ב'] ושם הלשון בפסוק הראית כי נכנע אחאב מלפני (מל"א כא' כט').

ועי' מו"ק טו' לגבי מנודה אם מותר בנעילת הסנדל [ספק בגמ' ונחלקו הראשו' היאך לפסוק עי' ש"ך שלד' יג'] ואיכ"ל דמטעם זה נמי מנודה אסור בנעילת הסנדל משום הכנעה. - אך אמנם מנודה יתכן דצריך לנהוג מנהגי אבילות משום צער כעין אבל. עי' במו"ק שם.

שוב מצאתי מנכדו של המהרי"ק שכ' כדבריי וז"ל
ספר מעשי ה' מעשי מצרים פרק ה (פרשת שמות)
וענין שליפת המנעל כאן וכן ביהושע (יהושע ה, טו), כבר אמרו קצת שהכוונה אל התפשטות מן החומר, אבל לפי פשט הכתוב יראה ודאי שהיה הציווי שליפת המנעל ממש, כי ענינו הכנעה, כמו שנאמר במלחמת אבשלום (שמואל ב טו, ל) שהיה דוד הולך יחף דרך הכנעה. וענין שנאמר ביהושע של נעלך, ובמשה של נעליך לשון רבים, הטעם שבמשה היתה השכינה עצמה מדברת עמו והוצרך כאן תוספת הכנעה, אמנם ביהושע לא היה רק מלאך, ולהורות על זה לא נאמר ביהושע רק של נעלך. ובהיות שליפת המנעל הכנעה, באה הציווי ביום הכפורים לעשות כן, להיות תלויות עינינו ומבקשים כפרה, והנה ביהושע נאמר ויעש כן, אמנם במשה לא נאמר שעשה כן, כי אחרי שאין בדבר הזה של שליפת המנעל רק הכנעה, כבר משה עשה הכנעה גדולה מזו שהסתיר פניו:

[ונראה דל"ד למ"ש הלבוש או"ח ב' ו' שלא ילך יחף דכך הוא דרך צניעות והכנעה].
 
חלק עליון תַחתִית