מישהו יכול להסביר מהי אהבה???

במחשכים הושבני

משתמש רגיל
שמעיה אמר:
כבר גיליתי דעתי, לא פעם ולא פעמיים, שאיני מאמין בטוב הצפון בטבעו של אדם. אני משוכנע, שאחר כל המעשים, בכל רדיפת טוב מצוי רדיפת ההנאה העצמית. ברגע שננטרל את השכר והעונש מן המערכת, סביר להניח שהכל יקרוס, ולא יעלה על לב אחד לעבוד את ה' גם אם יבין שכך ראוי. כי אין סיבה שאדם יעשה מה שראוי, כשזה קשה ולא מתגמל בכלל.
התחברתי לכל מילה.
רק שלא הבנתי מה מפריע לך לומר כך:
הדבר ראשון הוא: אהבה היא אהבת האדם לעצמו. וכדבריך המוטעמים.
השורה התחתונה היא: ש'אהבה' היא הסיבה שהאדם מרגיש מחובר לעניין מסוים. וכיון שמחובר איליו חש שהוא חלק ממנו. ולכן, אהבתו את עצמו גורמת לו להקריב ממנו למען אותו העניין. וזה נובע מאהבת האדם את עצמו.
ובין לבין, יש כמה אפשרויות לאותו החיבור, הוא יכול לנבוע מתשוקות, הוא יכול להיות מתחושת הערצה, והוא גם יכול להיות כשהאדם חש שהדבר שמולו הוא אמת חזקה שרוצה להתחבר אליה, ומרגיש שייך אליה. אבל לבסוף ההקרבה תהיה בשביל עצמו, כיון שמחובר. (ובזה חילקו המפרשים בין הטוב, הערב, והמועיל.)
ועל זה כתב הרמב"ם "שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה".
וכל זה הוא אחר החיבור, ולא שהחיבור להשי"ת יהיה מאותו החיבור שמחבר לאשה, אלא התוצאה של החיבור תהיה כמו התוצאה של החיבור המחבר לאשה.
 

ה' הוא האלוקים

משתמש ותיק
שמעיה אמר:
בס"ד
אני מתייג מי שאני זוכר שביקש את התייחסותי: לכל לראש פותח האשכול @משתדל לעשות רצון ה' הרבנים @אמונה ו@יהודה יעקבזון

כאמור, להבנתי, האהבה היא רגש המופעל באדם כלפי עצמו, וכלפי כל מה שהוא מזהה כחלק מזהותו הוא.
עבודת ה' מתוך יראה, הינה מצב בו האדם מקיים מצוות ונזהר מעבירות כי הוא פוחד מעונש, או כי הוא מתחלחל מרוממות ה' המצווה.

כאשר האדם מתרגל להישמר מחילול שבת, לאט לאט זהותו מתעצבת כאדם שומר שבת. הוא לא יכול לחשוב על עצמו מחלל שבת, בלי כל קשר לעונש, ולעתים אף בלי קשר לכך שה' ציווה עליו לשמור שבת. הוא ושמירת שבתו חד הם. אני חושב שכל אחד הרגיש את התחושה הזו כאשר התיישב במכונית שהובילה אותו ואת אשתו בציריה לבית החולים בשבת. זה מרגיש לא נוח ולא שגרתי, זה מעשה סותר זהות.

לאדם מן השורה, כאשר התמודדות בשמירת שבת ניצבת לפניו, אין צורך לפנות למחוזות ההפחדה, הוא לא צריך להיזכר שאם הוא יכשל, הכרת תכרת נפשו, או שסקול יסקל, וכדומה. ברור לו למעלה מכל ספק, שהוא לא מחלל שבת. כי חילול שבת, זה לא הוא.

הוא הדין באכילת חזיר, או נבילות וטריפות.

ככל שחומרת האיסור פחותה בעיניו, החיוב והאיסור פחות מזוהים עם האישיות הפנימית שלו. אלו שרגילים לדבר לשון הרע, מזמן השלימו עם העובדה, שהם דוברי לשון הרע. הזהות שלהם בנויה כך, הם לא ימנעו אלא במצב שייזכרו בעונשים המצפים להם. בעניין הזה, במקרה שהם נזהרים, זה מיראה.

אספר מעשה שאירע בידידי הטוב, השופך את לבו לפני. הוא נהג מדי פעם, אחת לחודש או חודשיים, לשכור מחשב עם אינטרנט פרוץ, ולחגוג על סרטים. לאחר כמה שעות בילוי אסור, היה חש חרטה עצומה, מתפטר מן הכלי, ומחליט שלעולם לא עוד. אך הגלגל הזה סבב סביב עצמו מספר שנים טובות.

שאלתי אותו פעם, עד מתי? האם אתה רואה את עצמך יום אחד מפסיק עם זה? האם תמשיך את זה עוד עשרים שנה, כשתהיה אדם מבוגר?

הוא כבש פניו בקרקע, והודה, שהאמת תאמר, שהוא לא רואה אירוע שיכול לשנות את המצב. הוא חוטא, מתחרט, וחוזר ונכשל. מה הולך לקרות עוד שנה שלא קרה עד היום?

לאחרונה הוא סיפר לי שהוא כבר לא רואה את עצמו חוזר ונכשל בזה. לשאלתי הוא תיאר לי, שלפני כשנה ומחצה, כשתקף עליו יצרו, עמד אז בפני תפנית גורלית בחייו הכלכליים אשר לא הייתה תלויה בידיו, ולא היה ביכולתו להושיע לעצמו מאומה. במקרים כאלו בדרך כלל בורח האדם אל הכל יכול, והוא פנה בתפילה לה'. אלא שאז נמלא חרדה גדולה, בהבינו שאם הוא ממרה את פי הקב"ה כל הזמן, אין סיבה שתפילתו תישמע. מרוב פחד, לא עלה על דעתו לחטוא.

תובנה זו, ליוותה אותו כמחצית השנה. כל עת שעלה בדעתו להיכשל, הזכיר לעצמו ששלום ביתו, פרנסתו, בריאותו ובריאות משפחתו, תלויים ביד ה', ובכוח זה נשמר. לאחר כמחצית השנה, כבר לא התמודד עם הניסיון. זהותו השתנתה בהצלחה מאדם שנכשל כל חודש חודשיים, לאדם שאינו שייך לעניין של סרטים ואינטרנט. ברגע שזהותו התייצבה על הצורה הזו, כבר לא עלה בדעתו לעשות את הפעולה סותרת זהות זו, כפי שאינו עולה בדעת כל אחד ואחד מאתנו לחלל שבת, גם אם זה מאוד נחוץ.

סיפור זה, מהווה דוגמא מצוינת לעבודת ה' מתוך אהבה. בעוד שהעובד מיראה, זהותו מסתדרת באופן מעולה עם הפעולה, והוא לא עושה אותה כי הוא פוחד; העובד מאהבה, גם אם יש לו משיכה, זהותו מתנגדת לכישלון. ומאחר ואדם אוהב את עצמו, הוא לא יעשה משהו שלא מוצא חן בעיניו.
רק להאיר מלשון המדרש: עֲבֹד מֵאַהֲבָה עֲבֹד מִיִּרְאָה. עֲבֹד מֵאַהֲבָה, שֶׁאִם בָּאתָ לִשְׂנֹא דַּע שֶׁאַתָּה אוֹהֵב וְאֵין אוֹהֵב שׂוֹנֵא. עֲבֹד מִיִּרְאָה, שֶׁאִם בָּאתָ לִבְעֹט דַּע שֶׁאַתָּה יָרֵא וְאֵין יָרֵא בּוֹעֵט.
משמע יותר שה'יראה' גורמת לא לחטוא, ויל"ד.
 

שמעיה

משתמש ותיק
ה' הוא האלוקים אמר:
שמעיה אמר:
בס"ד
אני מתייג מי שאני זוכר שביקש את התייחסותי: לכל לראש פותח האשכול @משתדל לעשות רצון ה' הרבנים @אמונה ו@יהודה יעקבזון

כאמור, להבנתי, האהבה היא רגש המופעל באדם כלפי עצמו, וכלפי כל מה שהוא מזהה כחלק מזהותו הוא.
עבודת ה' מתוך יראה, הינה מצב בו האדם מקיים מצוות ונזהר מעבירות כי הוא פוחד מעונש, או כי הוא מתחלחל מרוממות ה' המצווה.

כאשר האדם מתרגל להישמר מחילול שבת, לאט לאט זהותו מתעצבת כאדם שומר שבת. הוא לא יכול לחשוב על עצמו מחלל שבת, בלי כל קשר לעונש, ולעתים אף בלי קשר לכך שה' ציווה עליו לשמור שבת. הוא ושמירת שבתו חד הם. אני חושב שכל אחד הרגיש את התחושה הזו כאשר התיישב במכונית שהובילה אותו ואת אשתו בציריה לבית החולים בשבת. זה מרגיש לא נוח ולא שגרתי, זה מעשה סותר זהות.

לאדם מן השורה, כאשר התמודדות בשמירת שבת ניצבת לפניו, אין צורך לפנות למחוזות ההפחדה, הוא לא צריך להיזכר שאם הוא יכשל, הכרת תכרת נפשו, או שסקול יסקל, וכדומה. ברור לו למעלה מכל ספק, שהוא לא מחלל שבת. כי חילול שבת, זה לא הוא.

הוא הדין באכילת חזיר, או נבילות וטריפות.

ככל שחומרת האיסור פחותה בעיניו, החיוב והאיסור פחות מזוהים עם האישיות הפנימית שלו. אלו שרגילים לדבר לשון הרע, מזמן השלימו עם העובדה, שהם דוברי לשון הרע. הזהות שלהם בנויה כך, הם לא ימנעו אלא במצב שייזכרו בעונשים המצפים להם. בעניין הזה, במקרה שהם נזהרים, זה מיראה.

אספר מעשה שאירע בידידי הטוב, השופך את לבו לפני. הוא נהג מדי פעם, אחת לחודש או חודשיים, לשכור מחשב עם אינטרנט פרוץ, ולחגוג על סרטים. לאחר כמה שעות בילוי אסור, היה חש חרטה עצומה, מתפטר מן הכלי, ומחליט שלעולם לא עוד. אך הגלגל הזה סבב סביב עצמו מספר שנים טובות.

שאלתי אותו פעם, עד מתי? האם אתה רואה את עצמך יום אחד מפסיק עם זה? האם תמשיך את זה עוד עשרים שנה, כשתהיה אדם מבוגר?

הוא כבש פניו בקרקע, והודה, שהאמת תאמר, שהוא לא רואה אירוע שיכול לשנות את המצב. הוא חוטא, מתחרט, וחוזר ונכשל. מה הולך לקרות עוד שנה שלא קרה עד היום?

לאחרונה הוא סיפר לי שהוא כבר לא רואה את עצמו חוזר ונכשל בזה. לשאלתי הוא תיאר לי, שלפני כשנה ומחצה, כשתקף עליו יצרו, עמד אז בפני תפנית גורלית בחייו הכלכליים אשר לא הייתה תלויה בידיו, ולא היה ביכולתו להושיע לעצמו מאומה. במקרים כאלו בדרך כלל בורח האדם אל הכל יכול, והוא פנה בתפילה לה'. אלא שאז נמלא חרדה גדולה, בהבינו שאם הוא ממרה את פי הקב"ה כל הזמן, אין סיבה שתפילתו תישמע. מרוב פחד, לא עלה על דעתו לחטוא.

תובנה זו, ליוותה אותו כמחצית השנה. כל עת שעלה בדעתו להיכשל, הזכיר לעצמו ששלום ביתו, פרנסתו, בריאותו ובריאות משפחתו, תלויים ביד ה', ובכוח זה נשמר. לאחר כמחצית השנה, כבר לא התמודד עם הניסיון. זהותו השתנתה בהצלחה מאדם שנכשל כל חודש חודשיים, לאדם שאינו שייך לעניין של סרטים ואינטרנט. ברגע שזהותו התייצבה על הצורה הזו, כבר לא עלה בדעתו לעשות את הפעולה סותרת זהות זו, כפי שאינו עולה בדעת כל אחד ואחד מאתנו לחלל שבת, גם אם זה מאוד נחוץ.

סיפור זה, מהווה דוגמא מצוינת לעבודת ה' מתוך אהבה. בעוד שהעובד מיראה, זהותו מסתדרת באופן מעולה עם הפעולה, והוא לא עושה אותה כי הוא פוחד; העובד מאהבה, גם אם יש לו משיכה, זהותו מתנגדת לכישלון. ומאחר ואדם אוהב את עצמו, הוא לא יעשה משהו שלא מוצא חן בעיניו.
רק להאיר מלשון המדרש: עֲבֹד מֵאַהֲבָה עֲבֹד מִיִּרְאָה. עֲבֹד מֵאַהֲבָה, שֶׁאִם בָּאתָ לִשְׂנֹא דַּע שֶׁאַתָּה אוֹהֵב וְאֵין אוֹהֵב שׂוֹנֵא. עֲבֹד מִיִּרְאָה, שֶׁאִם בָּאתָ לִבְעֹט דַּע שֶׁאַתָּה יָרֵא וְאֵין יָרֵא בּוֹעֵט.
משמע יותר שה'יראה' גורמת לא לחטוא, ויל"ד.
אין כאן סתירה. ברור שבמצב של משיכה חזקה, היראה כוחה יפה מן האהבה. (הרי אם יחטא כמה פעמים, זהותו תשתנה לכזו ש'אין לי בעיה לחטוא')
 
 

שמעיה

משתמש ותיק
במחשכים הושבני אמר:
שמעיה אמר:
כבר גיליתי דעתי, לא פעם ולא פעמיים, שאיני מאמין בטוב הצפון בטבעו של אדם. אני משוכנע, שאחר כל המעשים, בכל רדיפת טוב מצוי רדיפת ההנאה העצמית. ברגע שננטרל את השכר והעונש מן המערכת, סביר להניח שהכל יקרוס, ולא יעלה על לב אחד לעבוד את ה' גם אם יבין שכך ראוי. כי אין סיבה שאדם יעשה מה שראוי, כשזה קשה ולא מתגמל בכלל.
התחברתי לכל מילה.
רק שלא הבנתי מה מפריע לך לומר כך:
הדבר ראשון הוא: אהבה היא אהבת האדם לעצמו. וכדבריך המוטעמים.
השורה התחתונה היא: ש'אהבה' היא הסיבה שהאדם מרגיש מחובר לעניין מסוים. וכיון שמחובר איליו חש שהוא חלק ממנו. ולכן, אהבתו את עצמו גורמת לו להקריב ממנו למען אותו העניין. וזה נובע מאהבת האדם את עצמו.
ובין לבין, יש כמה אפשרויות לאותו החיבור, הוא יכול לנבוע מתשוקות, הוא יכול להיות מתחושת הערצה, והוא גם יכול להיות כשהאדם חש שהדבר שמולו הוא אמת חזקה שרוצה להתחבר אליה, ומרגיש שייך אליה. אבל לבסוף ההקרבה תהיה בשביל עצמו, כיון שמחובר. (ובזה חילקו המפרשים בין הטוב, הערב, והמועיל.)
ועל זה כתב הרמב"ם "שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה".
וכל זה הוא אחר החיבור, ולא שהחיבור להשי"ת יהיה מאותו החיבור שמחבר לאשה, אלא התוצאה של החיבור תהיה כמו התוצאה של החיבור המחבר לאשה.
מסכים. אך בכל זאת, איני רואה כל כך אפשרות שאדם יתחיל לפתח בקרבו תחושות חיבור לאיסור מסוים, כאשר לעת עתה הוא נמשך לעשות את הפעולה הזו.
אני כן מסכים, שבמצב שלנו, שאנו נולדים לתוך חינוך ערכי, אנו כן יכולים להגיע למצב הזה. משל לדבר, שמירת שבת לגבי לחיצה על מתג החשמל, שכולנו עובדים מאהבה ולא היינו צריכים להפעיל את היראה לגבי זה. (בשונה משמירת שבת לגבי כסיסת ציפורניים, שלעתים כן צריך להפעיל יראה.)
 
 

ה' הוא האלוקים

משתמש ותיק
שמעיה אמר:
ה' הוא האלוקים אמר:
שמעיה אמר:
בס"ד
אני מתייג מי שאני זוכר שביקש את התייחסותי: לכל לראש פותח האשכול @משתדל לעשות רצון ה' הרבנים @אמונה ו@יהודה יעקבזון

כאמור, להבנתי, האהבה היא רגש המופעל באדם כלפי עצמו, וכלפי כל מה שהוא מזהה כחלק מזהותו הוא.
עבודת ה' מתוך יראה, הינה מצב בו האדם מקיים מצוות ונזהר מעבירות כי הוא פוחד מעונש, או כי הוא מתחלחל מרוממות ה' המצווה.

כאשר האדם מתרגל להישמר מחילול שבת, לאט לאט זהותו מתעצבת כאדם שומר שבת. הוא לא יכול לחשוב על עצמו מחלל שבת, בלי כל קשר לעונש, ולעתים אף בלי קשר לכך שה' ציווה עליו לשמור שבת. הוא ושמירת שבתו חד הם. אני חושב שכל אחד הרגיש את התחושה הזו כאשר התיישב במכונית שהובילה אותו ואת אשתו בציריה לבית החולים בשבת. זה מרגיש לא נוח ולא שגרתי, זה מעשה סותר זהות.

לאדם מן השורה, כאשר התמודדות בשמירת שבת ניצבת לפניו, אין צורך לפנות למחוזות ההפחדה, הוא לא צריך להיזכר שאם הוא יכשל, הכרת תכרת נפשו, או שסקול יסקל, וכדומה. ברור לו למעלה מכל ספק, שהוא לא מחלל שבת. כי חילול שבת, זה לא הוא.

הוא הדין באכילת חזיר, או נבילות וטריפות.

ככל שחומרת האיסור פחותה בעיניו, החיוב והאיסור פחות מזוהים עם האישיות הפנימית שלו. אלו שרגילים לדבר לשון הרע, מזמן השלימו עם העובדה, שהם דוברי לשון הרע. הזהות שלהם בנויה כך, הם לא ימנעו אלא במצב שייזכרו בעונשים המצפים להם. בעניין הזה, במקרה שהם נזהרים, זה מיראה.

אספר מעשה שאירע בידידי הטוב, השופך את לבו לפני. הוא נהג מדי פעם, אחת לחודש או חודשיים, לשכור מחשב עם אינטרנט פרוץ, ולחגוג על סרטים. לאחר כמה שעות בילוי אסור, היה חש חרטה עצומה, מתפטר מן הכלי, ומחליט שלעולם לא עוד. אך הגלגל הזה סבב סביב עצמו מספר שנים טובות.

שאלתי אותו פעם, עד מתי? האם אתה רואה את עצמך יום אחד מפסיק עם זה? האם תמשיך את זה עוד עשרים שנה, כשתהיה אדם מבוגר?

הוא כבש פניו בקרקע, והודה, שהאמת תאמר, שהוא לא רואה אירוע שיכול לשנות את המצב. הוא חוטא, מתחרט, וחוזר ונכשל. מה הולך לקרות עוד שנה שלא קרה עד היום?

לאחרונה הוא סיפר לי שהוא כבר לא רואה את עצמו חוזר ונכשל בזה. לשאלתי הוא תיאר לי, שלפני כשנה ומחצה, כשתקף עליו יצרו, עמד אז בפני תפנית גורלית בחייו הכלכליים אשר לא הייתה תלויה בידיו, ולא היה ביכולתו להושיע לעצמו מאומה. במקרים כאלו בדרך כלל בורח האדם אל הכל יכול, והוא פנה בתפילה לה'. אלא שאז נמלא חרדה גדולה, בהבינו שאם הוא ממרה את פי הקב"ה כל הזמן, אין סיבה שתפילתו תישמע. מרוב פחד, לא עלה על דעתו לחטוא.

תובנה זו, ליוותה אותו כמחצית השנה. כל עת שעלה בדעתו להיכשל, הזכיר לעצמו ששלום ביתו, פרנסתו, בריאותו ובריאות משפחתו, תלויים ביד ה', ובכוח זה נשמר. לאחר כמחצית השנה, כבר לא התמודד עם הניסיון. זהותו השתנתה בהצלחה מאדם שנכשל כל חודש חודשיים, לאדם שאינו שייך לעניין של סרטים ואינטרנט. ברגע שזהותו התייצבה על הצורה הזו, כבר לא עלה בדעתו לעשות את הפעולה סותרת זהות זו, כפי שאינו עולה בדעת כל אחד ואחד מאתנו לחלל שבת, גם אם זה מאוד נחוץ.

סיפור זה, מהווה דוגמא מצוינת לעבודת ה' מתוך אהבה. בעוד שהעובד מיראה, זהותו מסתדרת באופן מעולה עם הפעולה, והוא לא עושה אותה כי הוא פוחד; העובד מאהבה, גם אם יש לו משיכה, זהותו מתנגדת לכישלון. ומאחר ואדם אוהב את עצמו, הוא לא יעשה משהו שלא מוצא חן בעיניו.
רק להאיר מלשון המדרש: עֲבֹד מֵאַהֲבָה עֲבֹד מִיִּרְאָה. עֲבֹד מֵאַהֲבָה, שֶׁאִם בָּאתָ לִשְׂנֹא דַּע שֶׁאַתָּה אוֹהֵב וְאֵין אוֹהֵב שׂוֹנֵא. עֲבֹד מִיִּרְאָה, שֶׁאִם בָּאתָ לִבְעֹט דַּע שֶׁאַתָּה יָרֵא וְאֵין יָרֵא בּוֹעֵט.
משמע יותר שה'יראה' גורמת לא לחטוא, ויל"ד.
אין כאן סתירה. ברור שבמצב של משיכה חזקה, היראה כוחה יפה מן האהבה. (הרי אם יחטא כמה פעמים, זהותו תשתנה לכזו ש'אין לי בעיה לחטוא')
למה אן כאן סתירה? אתה מתאר מקרה של אדם שלא הצליח לעצור מחמת יראה, רק מחמת אהבה.
 
 

שמעיה

משתמש ותיק
ה' הוא האלוקים אמר:
שמעיה אמר:
ה' הוא האלוקים אמר:
רק להאיר מלשון המדרש: עֲבֹד מֵאַהֲבָה עֲבֹד מִיִּרְאָה. עֲבֹד מֵאַהֲבָה, שֶׁאִם בָּאתָ לִשְׂנֹא דַּע שֶׁאַתָּה אוֹהֵב וְאֵין אוֹהֵב שׂוֹנֵא. עֲבֹד מִיִּרְאָה, שֶׁאִם בָּאתָ לִבְעֹט דַּע שֶׁאַתָּה יָרֵא וְאֵין יָרֵא בּוֹעֵט.
משמע יותר שה'יראה' גורמת לא לחטוא, ויל"ד.
אין כאן סתירה. ברור שבמצב של משיכה חזקה, היראה כוחה יפה מן האהבה. (הרי אם יחטא כמה פעמים, זהותו תשתנה לכזו ש'אין לי בעיה לחטוא')
למה אן כאן סתירה? אתה מתאר מקרה של אדם שלא הצליח לעצור מחמת יראה, רק מחמת אהבה.
לא הבנתני.
האדם הצליח לעצור רק מחמת יראה.
אני מתאר, שלאחר תקופה מספיק ארוכה שהוא עצר בעצמו מחמת היראה, הוא הגיע למצב שבו גם כשהוא לא מתבונן באיום של היראה, כבר לא עולה בדעתו לחטוא, כי הוא כבר מזוהה עם אישיות שלא חוטאת.
 
 

ה' הוא האלוקים

משתמש ותיק
שמעיה אמר:
ה' הוא האלוקים אמר:
שמעיה אמר:
אין כאן סתירה. ברור שבמצב של משיכה חזקה, היראה כוחה יפה מן האהבה. (הרי אם יחטא כמה פעמים, זהותו תשתנה לכזו ש'אין לי בעיה לחטוא')
למה אן כאן סתירה? אתה מתאר מקרה של אדם שלא הצליח לעצור מחמת יראה, רק מחמת אהבה.
לא הבנתני.
האדם הצליח לעצור רק מחמת יראה.
אני מתאר, שלאחר תקופה מספיק ארוכה שהוא עצר בעצמו מחמת היראה, הוא הגיע למצב שבו גם כשהוא לא מתבונן באיום של היראה, כבר לא עולה בדעתו לחטוא, כי הוא כבר מזוהה עם אישיות שלא חוטאת.
כעת אני מבין
אתה מחלק שהתקוםה שפיחד מהקב"ה - היא היראה, ולאחמ"כ היא אהבה?
[חשבתי שהוא עצר בגלל שחשב הרי אני כ"כ צריך את הקב"ה, והוא נותן לי כ"כ הרבה, איך אני יכול לעשות לו את זה-שזה אהבה]
כי זה הגדרה מעניינת לאהבה.
 
 

במחשכים הושבני

משתמש רגיל
שמעיה אמר:
במחשכים הושבני אמר:
שמעיה אמר:
כבר גיליתי דעתי, לא פעם ולא פעמיים, שאיני מאמין בטוב הצפון בטבעו של אדם. אני משוכנע, שאחר כל המעשים, בכל רדיפת טוב מצוי רדיפת ההנאה העצמית. ברגע שננטרל את השכר והעונש מן המערכת, סביר להניח שהכל יקרוס, ולא יעלה על לב אחד לעבוד את ה' גם אם יבין שכך ראוי. כי אין סיבה שאדם יעשה מה שראוי, כשזה קשה ולא מתגמל בכלל.
התחברתי לכל מילה.
רק שלא הבנתי מה מפריע לך לומר כך:
הדבר ראשון הוא: אהבה היא אהבת האדם לעצמו. וכדבריך המוטעמים.
השורה התחתונה היא: ש'אהבה' היא הסיבה שהאדם מרגיש מחובר לעניין מסוים. וכיון שמחובר איליו חש שהוא חלק ממנו. ולכן, אהבתו את עצמו גורמת לו להקריב ממנו למען אותו העניין. וזה נובע מאהבת האדם את עצמו.
ובין לבין, יש כמה אפשרויות לאותו החיבור, הוא יכול לנבוע מתשוקות, הוא יכול להיות מתחושת הערצה, והוא גם יכול להיות כשהאדם חש שהדבר שמולו הוא אמת חזקה שרוצה להתחבר אליה, ומרגיש שייך אליה. אבל לבסוף ההקרבה תהיה בשביל עצמו, כיון שמחובר. (ובזה חילקו המפרשים בין הטוב, הערב, והמועיל.)
ועל זה כתב הרמב"ם "שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה".
וכל זה הוא אחר החיבור, ולא שהחיבור להשי"ת יהיה מאותו החיבור שמחבר לאשה, אלא התוצאה של החיבור תהיה כמו התוצאה של החיבור המחבר לאשה.
מסכים. אך בכל זאת, איני רואה כל כך אפשרות שאדם יתחיל לפתח בקרבו תחושות חיבור לאיסור מסוים, כאשר לעת עתה הוא נמשך לעשות את הפעולה הזו.
אני כן מסכים, שבמצב שלנו, שאנו נולדים לתוך חינוך ערכי, אנו כן יכולים להגיע למצב הזה. משל לדבר, שמירת שבת לגבי לחיצה על מתג החשמל, שכולנו עובדים מאהבה ולא היינו צריכים להפעיל את היראה לגבי זה. (בשונה משמירת שבת לגבי כסיסת ציפורניים, שלעתים כן צריך להפעיל יראה.)
החיבור לא צריך להיות לאיסור. 
החיבור הוא להשי"ת!
ומאהבה זו אני רוצה לעשות רצונו.
שזה כולל לא לעשות מעשים שאינו מרוצה מהם.
אמנם נכון שיש מעשים שיותר במודעות האהבה שלנו ויש שפחות, אבל העבודה היא להכניס למודעות- שהקב"ה שאותו אני אוהב, לא מעוניין במעשה זה.
 

0548415779

משתמש ותיק
משתדל לעשות רצון ה' אמר:
אברכצ'יק אמר:
משתדל לעשות רצון ה' אמר:
אשמח לשמוע הגדרה מדויקת ל-"אהבה".
מישהו יכול להסביר לי מה זה 'בעלות'?
מישהו יכול להסביר לי מה זה 'מה זה'...?

כאן הטעות שלך.

לחוש אהבה כולנו חשים, אבל אני רוצה הגדרה בשכל.
תגדיר לי צבע כתום ואז אגגיר לך הגדרה בשכל.
 
 

שמעיה

משתמש ותיק
ה' הוא האלוקים אמר:
שמעיה אמר:
ה' הוא האלוקים אמר:
למה אן כאן סתירה? אתה מתאר מקרה של אדם שלא הצליח לעצור מחמת יראה, רק מחמת אהבה.
לא הבנתני.
האדם הצליח לעצור רק מחמת יראה.
אני מתאר, שלאחר תקופה מספיק ארוכה שהוא עצר בעצמו מחמת היראה, הוא הגיע למצב שבו גם כשהוא לא מתבונן באיום של היראה, כבר לא עולה בדעתו לחטוא, כי הוא כבר מזוהה עם אישיות שלא חוטאת.
כעת אני מבין
אתה מחלק שהתקוםה שפיחד מהקב"ה - היא היראה, ולאחמ"כ היא אהבה?
[חשבתי שהוא עצר בגלל שחשב הרי אני כ"כ צריך את הקב"ה, והוא נותן לי כ"כ הרבה, איך אני יכול לעשות לו את זה-שזה אהבה]
כי זה הגדרה מעניינת לאהבה.
כן.
בכלל, לדעתי החינוך כיום מתמקד בעיקר באהבה, וזה גרם לו לכל הנפילות. בכל מצב של ניסיון, צריך לעשות חשבון שאפשר לאבד הכל, ואז פשוט לא עושים עבירות. לאחר זמן, מגיעים לאהבה בהגדרתה המעניינת, כלשונך.
 
 

שמעיה

משתמש ותיק
במחשכים הושבני אמר:
שמעיה אמר:
במחשכים הושבני אמר:
התחברתי לכל מילה.
רק שלא הבנתי מה מפריע לך לומר כך:
הדבר ראשון הוא: אהבה היא אהבת האדם לעצמו. וכדבריך המוטעמים.
השורה התחתונה היא: ש'אהבה' היא הסיבה שהאדם מרגיש מחובר לעניין מסוים. וכיון שמחובר איליו חש שהוא חלק ממנו. ולכן, אהבתו את עצמו גורמת לו להקריב ממנו למען אותו העניין. וזה נובע מאהבת האדם את עצמו.
ובין לבין, יש כמה אפשרויות לאותו החיבור, הוא יכול לנבוע מתשוקות, הוא יכול להיות מתחושת הערצה, והוא גם יכול להיות כשהאדם חש שהדבר שמולו הוא אמת חזקה שרוצה להתחבר אליה, ומרגיש שייך אליה. אבל לבסוף ההקרבה תהיה בשביל עצמו, כיון שמחובר. (ובזה חילקו המפרשים בין הטוב, הערב, והמועיל.)
ועל זה כתב הרמב"ם "שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה".
וכל זה הוא אחר החיבור, ולא שהחיבור להשי"ת יהיה מאותו החיבור שמחבר לאשה, אלא התוצאה של החיבור תהיה כמו התוצאה של החיבור המחבר לאשה.
מסכים. אך בכל זאת, איני רואה כל כך אפשרות שאדם יתחיל לפתח בקרבו תחושות חיבור לאיסור מסוים, כאשר לעת עתה הוא נמשך לעשות את הפעולה הזו.
אני כן מסכים, שבמצב שלנו, שאנו נולדים לתוך חינוך ערכי, אנו כן יכולים להגיע למצב הזה. משל לדבר, שמירת שבת לגבי לחיצה על מתג החשמל, שכולנו עובדים מאהבה ולא היינו צריכים להפעיל את היראה לגבי זה. (בשונה משמירת שבת לגבי כסיסת ציפורניים, שלעתים כן צריך להפעיל יראה.)
החיבור לא צריך להיות לאיסור. 
החיבור הוא להשי"ת!
ומאהבה זו אני רוצה לעשות רצונו.
שזה כולל לא לעשות מעשים שאינו מרוצה מהם.
אמנם נכון שיש מעשים שיותר במודעות האהבה שלנו ויש שפחות, אבל העבודה היא להכניס למודעות- שהקב"ה שאותו אני אוהב, לא מעוניין במעשה זה.
את זה כתבתי בסוף דבריי. וגם אהבה זו איני רואה שהיא מתפתחת מעצמה, וצריך סיבה מאוד חזקה להתחיל לפתח אותה. הסיבה הזו, כפי שכתב הרמב''ם, היא היראה.
 
 

יהודה יעקבזון

משתמש ותיק
שמעיה אמר:
מסכים. אך בכל זאת, איני רואה כל כך אפשרות שאדם יתחיל לפתח בקרבו תחושות חיבור לאיסור מסוים, כאשר לעת עתה הוא נמשך לעשות את הפעולה הזו.
אני כן מסכים, שבמצב שלנו, שאנו נולדים לתוך חינוך ערכי, אנו כן יכולים להגיע למצב הזה. משל לדבר, שמירת שבת לגבי לחיצה על מתג החשמל, שכולנו עובדים מאהבה ולא היינו צריכים להפעיל את היראה לגבי זה. (בשונה משמירת שבת לגבי כסיסת ציפורניים, שלעתים כן צריך להפעיל יראה.)

כשמדובר ב'איסור', לא שייך לענ"ד לומר 'תחושת חיבור לאיסור'.
אפשר לומר, שהוא מתרחק/מתנגד לזה,
ולמה הוא מתרחק, זה אצל אחד בגלל שזה מנוגד לזהותו ולערך שהוא מחובר לזה, ואצל השני כדי לא להרגיש רגשי אשמה. ואצל השלישי בגלל חרדה כללית, ואצל הרביעי בגלל שלושת הסיבות הנ"ל.. ויש עוד סיבות, שכל משתתף בפורום יכול לכתוב...
 

שמעיה

משתמש ותיק
יהודה יעקבזון אמר:
שמעיה אמר:
מסכים. אך בכל זאת, איני רואה כל כך אפשרות שאדם יתחיל לפתח בקרבו תחושות חיבור לאיסור מסוים, כאשר לעת עתה הוא נמשך לעשות את הפעולה הזו.
אני כן מסכים, שבמצב שלנו, שאנו נולדים לתוך חינוך ערכי, אנו כן יכולים להגיע למצב הזה. משל לדבר, שמירת שבת לגבי לחיצה על מתג החשמל, שכולנו עובדים מאהבה ולא היינו צריכים להפעיל את היראה לגבי זה. (בשונה משמירת שבת לגבי כסיסת ציפורניים, שלעתים כן צריך להפעיל יראה.)

כשמדובר ב'איסור', לא שייך לענ"ד לומר 'תחושת חיבור לאיסור'.
אפשר לומר, שהוא מתרחק/מתנגד לזה,
ולמה הוא מתרחק, זה אצל אחד בגלל שזה מנוגד לזהותו ולערך שהוא מחובר לזה, ואצל השני כדי לא להרגיש רגשי אשמה. ואצל השלישי בגלל חרדה כללית, ואצל הרביעי בגלל שלושת הסיבות הנ"ל.. ויש עוד סיבות, שכל משתתף בפורום יכול לכתוב...

התכוונתי באמת למה שכתבת על האחד.
תחשוב על יקה אמיתי שמתפלץ מלחשוב על אכילה בלא מפית פרוסה על ברכיו, סכין ומזלג המנווטים ביד אמן בין העצמות והעוף.
 
 
כמדומה שרוב ההסברים פה לא יועילו לאהבת הקב''ה לישראל.

[הגר"א וויס הביא בשם אמו ע"ה, אימרה אחת משמה: אנחנו תמיד אומרים לפני קריאת שמע את ברכות קריאת שמע: "אהבת עולם אהבתנו", "אהבה רבה אהבתנו", "אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת", 'אוהב עמו ישראל' "הבוחר בעמו ישראל באהבה".
למה דווקא זה החלק בתפילה שבו אנו מזכירים שוב ושוב את אהבת הקב"ה לעמו ישראל יותר מבכל מקום אחר בתפילה? למה דווקא לפני קריאת שמע?
אלא, היתה אומרת הרבנית מרת פראדל וייס ע"ה, לפני שיהודי אומר "שמע ישראל... ואהבת את ה' אלוקיך", הוא צריך קודם להבין ולהפנים כמה הקב"ה אוהב אותו. כשנבין כמה הקב"ה אוהב אותנו, האהבה שלנו אליו תתעצם ותתגבר עשרת מונים!!!]

https://www.dirshu.co.il/265367-2/
העמ' האחרון
 

יהודה יעקבזון

משתמש ותיק
שמעיה אמר:
יהודה יעקבזון אמר:
שמעיה אמר:
מסכים. אך בכל זאת, איני רואה כל כך אפשרות שאדם יתחיל לפתח בקרבו תחושות חיבור לאיסור מסוים, כאשר לעת עתה הוא נמשך לעשות את הפעולה הזו.
אני כן מסכים, שבמצב שלנו, שאנו נולדים לתוך חינוך ערכי, אנו כן יכולים להגיע למצב הזה. משל לדבר, שמירת שבת לגבי לחיצה על מתג החשמל, שכולנו עובדים מאהבה ולא היינו צריכים להפעיל את היראה לגבי זה. (בשונה משמירת שבת לגבי כסיסת ציפורניים, שלעתים כן צריך להפעיל יראה.)

כשמדובר ב'איסור', לא שייך לענ"ד לומר 'תחושת חיבור לאיסור'.
אפשר לומר, שהוא מתרחק/מתנגד לזה,
ולמה הוא מתרחק, זה אצל אחד בגלל שזה מנוגד לזהותו ולערך שהוא מחובר לזה, ואצל השני כדי לא להרגיש רגשי אשמה. ואצל השלישי בגלל חרדה כללית, ואצל הרביעי בגלל שלושת הסיבות הנ"ל.. ויש עוד סיבות, שכל משתתף בפורום יכול לכתוב...

התכוונתי באמת למה שכתבת על האחד.
תחשוב על יקה אמיתי שמתפלץ מלחשוב על אכילה בלא מפית פרוסה על ברכיו, סכין ומזלג המנווטים ביד אמן בין העצמות והעוף.
 

טוב שהבאת את המשל הזה,
היקה שמתפלץ, לא הסיק זאת שכלית, אלא הסלידה מובנית אצלו. [ואפשר להניח שבמצב חירום, הוא ינהג אחרת, אך זה נושא לכשעצמו]
הסלידה הזאת נרכשת אצלו, היות והוא נולד וגדל בתרבות מסוימת.
יש לעיין טובא, האם היא בעצם רק אינסטינקט, או שיש לה כבר אחיזה בנפשו/עצמיותו.
גלשתי לנושא משני, אך לדעתי היא קשורה לנושא האשכול.
 

ה' הוא האלוקים

משתמש ותיק
שמעיה אמר:
ה' הוא האלוקים אמר:
שמעיה אמר:
לא הבנתני.
האדם הצליח לעצור רק מחמת יראה.
אני מתאר, שלאחר תקופה מספיק ארוכה שהוא עצר בעצמו מחמת היראה, הוא הגיע למצב שבו גם כשהוא לא מתבונן באיום של היראה, כבר לא עולה בדעתו לחטוא, כי הוא כבר מזוהה עם אישיות שלא חוטאת.
כעת אני מבין
אתה מחלק שהתקוםה שפיחד מהקב"ה - היא היראה, ולאחמ"כ היא אהבה?
[חשבתי שהוא עצר בגלל שחשב הרי אני כ"כ צריך את הקב"ה, והוא נותן לי כ"כ הרבה, איך אני יכול לעשות לו את זה-שזה אהבה]
כי זה הגדרה מעניינת לאהבה.
כן.
בכלל, לדעתי החינוך כיום מתמקד בעיקר באהבה, וזה גרם לו לכל הנפילות. בכל מצב של ניסיון, צריך לעשות חשבון שאפשר לאבד הכל, ואז פשוט לא עושים עבירות. לאחר זמן, מגיעים לאהבה בהגדרתה המעניינת, כלשונך.
זה הגדרה מעניינת, ואני אישית פחות מתחבר אליה.
כי למה זה אהבה? יותר היייתי מגדיר זאת כאיסור כ"כ חזק אצלי-עד שברור לי שזה אני לא עושה, אבל זה לא מחמת שאני אוהב את הקב"ה. [אני אוהב אותו, אבל אני לא רואה את נקודת החיבור לרעיון שציינת]
אשמח אם תרחיב יותר - כנראה שאני מפספס את ה'חאפ'.
 
 

שמעיה

משתמש ותיק
יהודה יעקבזון אמר:
שמעיה אמר:
יהודה יעקבזון אמר:
כשמדובר ב'איסור', לא שייך לענ"ד לומר 'תחושת חיבור לאיסור'.
אפשר לומר, שהוא מתרחק/מתנגד לזה,
ולמה הוא מתרחק, זה אצל אחד בגלל שזה מנוגד לזהותו ולערך שהוא מחובר לזה, ואצל השני כדי לא להרגיש רגשי אשמה. ואצל השלישי בגלל חרדה כללית, ואצל הרביעי בגלל שלושת הסיבות הנ"ל.. ויש עוד סיבות, שכל משתתף בפורום יכול לכתוב...

התכוונתי באמת למה שכתבת על האחד.
תחשוב על יקה אמיתי שמתפלץ מלחשוב על אכילה בלא מפית פרוסה על ברכיו, סכין ומזלג המנווטים ביד אמן בין העצמות והעוף.

טוב שהבאת את המשל הזה,
היקה שמתפלץ, לא הסיק זאת שכלית, אלא הסלידה מובנית אצלו. [ואפשר להניח שבמצב חירום, הוא ינהג אחרת, אך זה נושא לכשעצמו]
הסלידה הזאת נרכשת אצלו, היות והוא נולד וגדל בתרבות מסוימת.
יש לעיין טובא, האם היא בעצם רק אינסטינקט, או שיש לה כבר אחיזה בנפשו/עצמיותו.
גלשתי לנושא משני, אך לדעתי היא קשורה לנושא האשכול.
כתבת, שהסלידה נרכשה אצלו מחמת התרבות שהוא נולד וגדל בה.
אני טוען, שסלידה מאיסור יכולה להיות נרכשת על ידי שתיזהר הרבה זמן לא להיכשל בו, ובכך תבנה לעצמך זהות של אדם שאינו נכשל באיסור זה. אז תתפלץ מהרעיון להרוס את זהותך ולהיכשל.
 

שמעיה

משתמש ותיק
ה' הוא האלוקים אמר:
שמעיה אמר:
ה' הוא האלוקים אמר:
כעת אני מבין
אתה מחלק שהתקוםה שפיחד מהקב"ה - היא היראה, ולאחמ"כ היא אהבה?
[חשבתי שהוא עצר בגלל שחשב הרי אני כ"כ צריך את הקב"ה, והוא נותן לי כ"כ הרבה, איך אני יכול לעשות לו את זה-שזה אהבה]
כי זה הגדרה מעניינת לאהבה.
כן.
בכלל, לדעתי החינוך כיום מתמקד בעיקר באהבה, וזה גרם לו לכל הנפילות. בכל מצב של ניסיון, צריך לעשות חשבון שאפשר לאבד הכל, ואז פשוט לא עושים עבירות. לאחר זמן, מגיעים לאהבה בהגדרתה המעניינת, כלשונך.
זה הגדרה מעניינת, ואני אישית פחות מתחבר אליה.
כי למה זה אהבה? יותר היייתי מגדיר זאת כאיסור כ"כ חזק אצלי-עד שברור לי שזה אני לא עושה, אבל זה לא מחמת שאני אוהב את הקב"ה. [אני אוהב אותו, אבל אני לא רואה את נקודת החיבור לרעיון שציינת]
אשמח אם תרחיב יותר - כנראה שאני מפספס את ה'חאפ'.
הואיל והגעתי למסקנא שאהבה אינה קיימת אלא ביחס לעצמי וזהותי, הרי גם אהבת התורה והמצוות הכוונה שהם חלק מזהותי.
התבונן האם הגדרת הרמב''ם 'לעשות את האמת מפני שהוא אמת' כן מסתדרת לך עם הגדרתך לעבודת ה' מאהבה, כמדומה שלא. 
 
 

יהודה יעקבזון

משתמש ותיק
שמעיה אמר:
יהודה יעקבזון אמר:
שמעיה אמר:
התכוונתי באמת למה שכתבת על האחד.
תחשוב על יקה אמיתי שמתפלץ מלחשוב על אכילה בלא מפית פרוסה על ברכיו, סכין ומזלג המנווטים ביד אמן בין העצמות והעוף.

טוב שהבאת את המשל הזה,
היקה שמתפלץ, לא הסיק זאת שכלית, אלא הסלידה מובנית אצלו. [ואפשר להניח שבמצב חירום, הוא ינהג אחרת, אך זה נושא לכשעצמו]
הסלידה הזאת נרכשת אצלו, היות והוא נולד וגדל בתרבות מסוימת.
יש לעיין טובא, האם היא בעצם רק אינסטינקט, או שיש לה כבר אחיזה בנפשו/עצמיותו.
גלשתי לנושא משני, אך לדעתי היא קשורה לנושא האשכול.
כתבת, שהסלידה נרכשה אצלו מחמת התרבות שהוא נולד וגדל בה.
אני טוען, שסלידה מאיסור יכולה להיות נרכשת על ידי שתיזהר הרבה זמן לא להיכשל בו, ובכך תבנה לעצמך זהות של אדם שאינו נכשל באיסור זה. אז תתפלץ מהרעיון להרוס את זהותך ולהיכשל.

אנחנו מדברים מהיקה, על התפלצויות שאינם כרוכות ב'איסור'.
אחרי שנגיע לעמק השווה בענינו,
נוכל לעבור להתפלצויות אחרות, ולנסות להקיש בינם.
 

הערשלה

משתמש ותיק
שמעיה אמר:
ברמב"ם (תשובה י, ב) לא משמע כדבריי, מפשטות לשונו נראה, כי הוא סובר שעבודת ה' מאהבה מבוססת על כך שהאדם החכם מעוניין לעשות דברים שהם טוב, אך ורק משום שהם טוב. וזה לשונו:
העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת.
כבר גיליתי דעתי, לא פעם ולא פעמיים, שאיני מאמין בטוב הצפון בטבעו של אדם. אני משוכנע, שאחר כל המעשים, בכל רדיפת טוב מצוי רדיפת ההנאה העצמית.
לדעתי יש כאן טעות גדולה.
אנשים בכל העולם נלחמים למען האמת שהם רואים ומאמינים גם כשאין להם כלל הנאה עצמית.
שמעיה אמר:
ברגע שננטרל את השכר והעונש מן המערכת, סביר להניח שהכל יקרוס, ולא יעלה על לב אחד לעבוד את ה' גם אם יבין שכך ראוי. כי אין סיבה שאדם יעשה מה שראוי, כשזה קשה ולא מתגמל בכלל. [הסתייגות מה מן האמור בקטע זה, עיינו להלן מד"ה 'מה שכן' ואילך]
גם בלי שכר ועונש ניתן לעבוד את ה' וכמו שאמרו חז"ל שעדיף לעבוד את ה' שלא ע"מ לקבל פרס.
שמעיה אמר:
מדברי הרמב"ם משמע שלא כדבריי, אך מה אעשה, ומחלוקת פילוסופית זו היא מחלוקת במציאות, ואפילו קטן שבקטנים אינו יכול ומסוגל לשנות את ראייתו מחמת תמונת המצב המשתקפת לעיני החכם שבחכמים.
אפשר לדחוק בלשון הרמב"ם ולומר, שכוונתו למה שביארתי בעבודת ה' מאהבה, שכאשר מתרבה שכל האדם, הוא מזדהה עם התורה והמצוות הזדהות מוחלטת, עד שהוא עושה אותם גם ללא יראת העונש או בקשת השכר, אלא מצד זהותו הדורשת זאת. דוגמא לדבר, יש להניח שאדם מתורבת שנימוסיו הפכו להיות חלק מאישיותו, ישמור עליהם גם במקרה ואין מי שילעג לברבריותו אם יכשל בהם. כי זה מאפיין אותו והוא חש שזה מה שהוא.
להבנתי זה בדיוק מה שאומר הרמב"ם.
שמעיה אמר:
אך אני לא מאמין שלכך התכוון הרמב"ם, הגיוני יותר שהוא עצמו סבר שיש אנשים שמעדיפים להקריב את טובתם האישית בעבור האמת. לצערי, איני מקבל עמדה זו.
מה שכן, יש סוג אחר של עבודת ה' מאהבה, כאשר האדם מתקשר עם ה' ומשוכנע כליל במציאותו, וכפי שהוא אוהב את אשתו, בניו, והוריו אשר נוכחותם מורגשת פיזית, כך הוא אוהב את ה' אשר נוכחותו מורגשת רק תודעתית. הוא מכליל את עצמו ואת בוראו כזהות אחת בלתי נפרדת, ובשל כך עבודת ה' שלו היא הקרבת צרכיו בשביל ה' שהוא גם חלק מזהותו.
זה דומה למה שכתבת לעיל.
שמעיה אמר:
זה לא נראה כוונת הרמב"ם בציטוט הנזכר, אם כי זה מסתדר ומתאים להמשך דברי הרמב"ם, וזה לשונו:
והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקדוש ברוך הוא אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה והיא המעלה שצונו בה הקדוש ברוך הוא על ידי משה שנאמר ואהבת את ה' אלהיך, ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה מיד יעשה כל המצות מאהבה. וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך, והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני, וכל שיר השירים משל הוא לענין זה.

יש לי מה להוסיף, עד כאן בנתיים.
 

שמעיה

משתמש ותיק
יהודה יעקבזון אמר:
שמעיה אמר:
יהודה יעקבזון אמר:
טוב שהבאת את המשל הזה,
היקה שמתפלץ, לא הסיק זאת שכלית, אלא הסלידה מובנית אצלו. [ואפשר להניח שבמצב חירום, הוא ינהג אחרת, אך זה נושא לכשעצמו]
הסלידה הזאת נרכשת אצלו, היות והוא נולד וגדל בתרבות מסוימת.
יש לעיין טובא, האם היא בעצם רק אינסטינקט, או שיש לה כבר אחיזה בנפשו/עצמיותו.
גלשתי לנושא משני, אך לדעתי היא קשורה לנושא האשכול.
כתבת, שהסלידה נרכשה אצלו מחמת התרבות שהוא נולד וגדל בה.
אני טוען, שסלידה מאיסור יכולה להיות נרכשת על ידי שתיזהר הרבה זמן לא להיכשל בו, ובכך תבנה לעצמך זהות של אדם שאינו נכשל באיסור זה. אז תתפלץ מהרעיון להרוס את זהותך ולהיכשל.

אנחנו מדברים מהיקה, על התפלצויות שאינם כרוכות ב'איסור'.
אחרי שנגיע לעמק השווה בענינו,
נוכל לעבור להתפלצויות אחרות, ולנסות להקיש בינם.
אני מסכים אתך לגבי היקה, לא ראיתי כל מחלוקת בינינו.
 
 

שמעיה

משתמש ותיק
הערשלה אמר:
שמעיה אמר:
ברמב"ם (תשובה י, ב) לא משמע כדבריי, מפשטות לשונו נראה, כי הוא סובר שעבודת ה' מאהבה מבוססת על כך שהאדם החכם מעוניין לעשות דברים שהם טוב, אך ורק משום שהם טוב. וזה לשונו:
העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת.
כבר גיליתי דעתי, לא פעם ולא פעמיים, שאיני מאמין בטוב הצפון בטבעו של אדם. אני משוכנע, שאחר כל המעשים, בכל רדיפת טוב מצוי רדיפת ההנאה העצמית.
לדעתי יש כאן טעות גדולה.
אנשים בכל העולם נלחמים למען האמת שהם רואים ומאמינים גם כשאין להם כלל הנאה עצמית.
שמעיה אמר:
ברגע שננטרל את השכר והעונש מן המערכת, סביר להניח שהכל יקרוס, ולא יעלה על לב אחד לעבוד את ה' גם אם יבין שכך ראוי. כי אין סיבה שאדם יעשה מה שראוי, כשזה קשה ולא מתגמל בכלל. [הסתייגות מה מן האמור בקטע זה, עיינו להלן מד"ה 'מה שכן' ואילך]
גם בלי שכר ועונש ניתן לעבוד את ה' וכמו שאמרו חז"ל שעדיף לעבוד את ה' שלא ע"מ לקבל פרס.
שמעיה אמר:
מדברי הרמב"ם משמע שלא כדבריי, אך מה אעשה, ומחלוקת פילוסופית זו היא מחלוקת במציאות, ואפילו קטן שבקטנים אינו יכול ומסוגל לשנות את ראייתו מחמת תמונת המצב המשתקפת לעיני החכם שבחכמים.
אפשר לדחוק בלשון הרמב"ם ולומר, שכוונתו למה שביארתי בעבודת ה' מאהבה, שכאשר מתרבה שכל האדם, הוא מזדהה עם התורה והמצוות הזדהות מוחלטת, עד שהוא עושה אותם גם ללא יראת העונש או בקשת השכר, אלא מצד זהותו הדורשת זאת. דוגמא לדבר, יש להניח שאדם מתורבת שנימוסיו הפכו להיות חלק מאישיותו, ישמור עליהם גם במקרה ואין מי שילעג לברבריותו אם יכשל בהם. כי זה מאפיין אותו והוא חש שזה מה שהוא.
להבנתי זה בדיוק מה שאומר הרמב"ם.
שמעיה אמר:
אך אני לא מאמין שלכך התכוון הרמב"ם, הגיוני יותר שהוא עצמו סבר שיש אנשים שמעדיפים להקריב את טובתם האישית בעבור האמת. לצערי, איני מקבל עמדה זו.
מה שכן, יש סוג אחר של עבודת ה' מאהבה, כאשר האדם מתקשר עם ה' ומשוכנע כליל במציאותו, וכפי שהוא אוהב את אשתו, בניו, והוריו אשר נוכחותם מורגשת פיזית, כך הוא אוהב את ה' אשר נוכחותו מורגשת רק תודעתית. הוא מכליל את עצמו ואת בוראו כזהות אחת בלתי נפרדת, ובשל כך עבודת ה' שלו היא הקרבת צרכיו בשביל ה' שהוא גם חלק מזהותו.
זה דומה למה שכתבת לעיל.
שמעיה אמר:
זה לא נראה כוונת הרמב"ם בציטוט הנזכר, אם כי זה מסתדר ומתאים להמשך דברי הרמב"ם, וזה לשונו:
והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקדוש ברוך הוא אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה והיא המעלה שצונו בה הקדוש ברוך הוא על ידי משה שנאמר ואהבת את ה' אלהיך, ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה מיד יעשה כל המצות מאהבה. וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך, והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני, וכל שיר השירים משל הוא לענין זה.

יש לי מה להוסיף, עד כאן בנתיים.
א. אני משוכנע שהם נלחמים עבור האמת, כי זה נותן להם הרגשה טובה, או כי המלחמה הזו נהפכה לחלק מזהותם. (ההבדל ביני ולבין מצקצקים אחרים, שאני סבור שהוא הדין לעבודת ה', ולא כמו אלו שמשוכנעים שרק אנחנו אידאולוגים וכל השאר סתם אינטרסנטים)
ב. ניתן רק לאחר ששמירת התורה והמצוות התקבעו בזהות. לגבי חז''ל שעדיף לעבוד שלא ע''מ לקבל פרס, אני סבור שהכוונה לשכר בעולם הזה. ולא כהבנת צדוק ובייתוס שהכוונה לעבוד את ה' שלא על מנת לקבל שכר. דוק בהבדל שבין שכר ופרס (פרס הוא פרוסת הלחם שהעבד מקבל מדי יום, שכר זה התגמול הכללי שהוא חלק מבית האדון).
ג. אם ככה, דבריי אינם סותרים את הרמב''ם.
ד. יש אהבת המצוות ויש אהבת המצווה (צ' פתוחה).
ה. תמיד אני שמח לדון, אקווה שכשיהיה לך זמן, יהיה גם לי.
ג. 
 
 

הערשלה

משתמש ותיק
שמעיה אמר:
א. אני משוכנע שהם נלחמים עבור האמת, כי זה נותן להם הרגשה טובה, או כי המלחמה הזו נהפכה לחלק מזהותם. (ההבדל ביני ולבין מצקצקים אחרים, שאני סבור שהוא הדין לעבודת ה', ולא כמו אלו שמשוכנעים שרק אנחנו אידאולוגים וכל השאר סתם אינטרסנטים)
אני טוען שאדם נברא בחותמו של ה' שהיא האמת כנודע.
לכן תמצא אנשים שממש סובלים וכלל לא נהנים מכל מיני אידיאולוגיות של לטענתם היא האמת.
יש אנשים שישעבדו את כל חייהם כדי להשיג הנאה, כיוון שהאמת שהאדם חי כדי ליהנות.
יש אנשים שישרפו את כל חייהם בשמירה והגנה על איכות הסביבה, כיוון שהם רואים בזה את האמת.
יש אחרים שיתמסרו למען בע"ח נכחדים בעולם, כיוון שזה לטענתם האמת הנעלה מכל.
יש כאלו שממש יקריבו את חייהם במעשה התאבדות למען ערכים נעלים שלטענת תפיסתם האיסלמית הם האמת החשובה מכל.
יש כאלו שאולי לא יתאבדו, אבל יקריבו חלק ניכר מחייהם ומזמנם עבור ערכים שאצלך הם נראים מוזרים ומיותרים.

תשאל את כולם: תגידו האם אתם נורמליים?
הם יענו לך בשאלה: ואתה?
או שתשאל אותם: איזה הנאה יש מלהקריב חיי נוחות עבור הסיבות השונות?
הם יענו לך בפה מלא: אין הנאה, אבל זאת האמת ועלינו לנהוג ע"פ האמת.

ההסבר לכל זה שכל אחד מוסר את חייו למען האמת שאותה הוא רואה ובה הוא מאמין.
נקודת ההבדל נמצאת במציאות שרואה האדם, מציאות זו נבנית ע"פ מבנה אישיותי, לימוד, חינוך סביבתי והרגלים נרכשים.
תוכל לקרוא לזה 'זהות', אבל העניין שזה לא סתם זהות, אלא נקודה שהופכת את ההסתכלות למציאות האמיתית.
ואכן להבנתי עיקר עבודת ה' מתמקדת בנקודת הבחירה שבמקביל לעצם הבחירה גם משנה את תפיסת המציאות (או את זהות הבוחר כלשונך).

הגע בעצמך וכי יהודי שהיה באושוויץ ומסר נפשו עקד"ה עשה זאת בשביל שכר כל שהוא?!
כי יש שכר בעולם (בזה ובבא) שתסכים בעבורו לסבול את מה שהוא עבר?!
הסבה היחידה שתסכים לכך תהיה ברגע שתראה זאת כאמת ובשבילה עושים הכל!

ראה מה שכתבתי כאן.
שמעיה אמר:
ב. ניתן רק לאחר ששמירת התורה והמצוות התקבעו בזהות. לגבי חז''ל שעדיף לעבוד שלא ע''מ לקבל פרס, אני סבור שהכוונה לשכר בעולם הזה. ולא כהבנת צדוק ובייתוס שהכוונה לעבוד את ה' שלא על מנת לקבל שכר. דוק בהבדל שבין שכר ופרס (פרס הוא פרוסת הלחם שהעבד מקבל מדי יום, שכר זה התגמול הכללי שהוא חלק מבית האדון).
ראה את דברי הגמ' בע"ז (יט.) וז"ל:
ר' יהושע בן לוי אמר: אשרי מי שמתגבר על יצרו כאיש. במצותיו חפץ מאד - אר"א: במצותיו - ולא בשכר מצותיו. והיינו דתנן, הוא היה אומר: אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס.

רש"י שם וז"ל:
ולא בשכר מצותיו - שעובד את יוצרו מאהבת שמו ומאהבת מצות פיו ולא לשם קיבול שכר.
על מנת שלא לקבל פרס - יהי לבך עמו לומר אפילו אין סופי לקבל שכר אוהב אני את בוראי וחפץ במצותיו. 

מהרש"א שם וז"ל:
אל תהיו כעבדים כו'. כבר האריכו במאמר הזה המפרשים ואענה חלקי גם אני במה שהקשה בזה ר"י אברבנאל בספר נחלת אבות כי הנה ייעודי התורה וכו' נאמר בעשרת הדברים למען ייטב וגו' למען יאריכון ימיך ושמרת חקיו וגו' למען ייטב לך ולבניך אחריך וגו' וכן בכמה מקומות וכו' עכ"ל ועוד האריך בענין ע"ש ונראה לפי הפשט ליישב זה דאין מלת למען במקומות הללו מפורש שיעשה האדם מצות הש"י למען שיתן לו הש"י אריכת ימים טובים אבל הכי מתפרש דלמען שתעשה כן יתן לך הש"י בחסדו אריכת ימים וטובים אבל האדם לא יעשה אותם על מנת כן רק מאהבה ויש לדקדק בדברים אלו ממ"ש אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס ואיזהו עבד הוא שאינו מקבל פרס מרבו שהרי אף עבד כנעני מקבל פרס מרבו דהיינו מזונות ונראה שאמר אל תהיו כעבדים וכו' על מנת לקבל פרס דהיינו עבד עברי שאינו משמש לרבו רק לקבל פרס ושכר עבודתו מרבו והוא שלו אלא תהיו כעבדים וכו' שלא על מנת לקבל פרס דהיינו עבד כנעני שאינו משמש לרבו לקבל שום פרס מרבו שיהיה שלו דכל מה שקנה עבד קנה רבו וגם המזונות שנותן לו רבו אינו שלו רק של רבו כמ"ש שיכול לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך ומצד החסד נותן לו רבו מזונות משלו כן הוא הענין שלא יעבוד להש"י על מנת לקבל פרס ושכר שהוא שלו כעבד עברי רק שהפרס והשכר ההוא של הקדוש ברוך הוא כי כל העולם ומלואו שלו הוא ומצד החסד הוא ב"ה נותן לאדם גם מזונותיו ושאר ייעודי התורה בטוב ובאריכות ימים וק"ל:
 
שמעיה אמר:
ד. יש אהבת המצוות ויש אהבת המצווה (צ' פתוחה).
לטענתך יש שומר שבת מאהבת מצוות שבת ויש שומר שבת מאהבת ה' שציווה לשמור שבת.

אהבת קיום המצוות בלי אהבת המצַווה יש בה משהו מוזר, שהרי מה בדיוק הוא אוהב? שמא את מאכיל השבת או את בגדיה...
ברור שכשחברך יאמר: 'אני אוהב לעשות את מה שהינך מבקש, אבל איני אוהבך'... אתה תאמר שכנראה אינו אוהבי כלל וכן גם אינו חפץ בקיום הוראותי.
 

משתדל לעשות רצון ה'

משתמש ותיק
פותח הנושא
גביהא בן פסיסא אמר:
משתדל לעשות רצון ה' אמר:
הגדרה מדויקת
אימא סיפא:
משתדל לעשות רצון ה' אמר:
אוקסימורון!

https://milog.co.il/%D7%90%D7%95%D7%A7%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%9F/e_107200

אתה צודק, אבל עדיין אפשר להגדיר, הגדרה כוללת.
 

גביהא בן פסיסא

משתמש ותיק
משתדל לעשות רצון ה' אמר:
אתה צודק, אבל עדיין אפשר להגדיר, הגדרה כוללת.
ברור לי שאי אפשר להגדיר כלל את מושג האהבה, מכיווון שהוא מושג יסוד. המקסימום שנוכל לומר הוא כמה השלכות, שאינן מבטאות את עצם הרגש. שאר ההגדרות תהיינה מעגליות (בעבר הייתי נושא-ונותן רבות על כך, ואיש מבין המתווכחים לא הצליח לנסח איזה שהוא הסבר למושג אהבה (וה"ה לשאר רגשות-יסוד) שאינו משתמש במושגים, שהם בעצמם מבוססים על המושג אהבה עצמו...). לא תצליח לנסח הגדרה בשביל לסבר אוזן חייזר שאין לו אהבה, ואפילו לא הגדרה כללית ומעורפלת מאוד. דוק ותשכח!
 

משתדל לעשות רצון ה'

משתמש ותיק
פותח הנושא
גביהא בן פסיסא אמר:
משתדל לעשות רצון ה' אמר:
אתה צודק, אבל עדיין אפשר להגדיר, הגדרה כוללת.
ברור לי שאי אפשר להגדיר כלל את מושג האהבה, מכיווון שהוא מושג יסוד. המקסימום שנוכל לומר הוא כמה השלכות, שאינן מבטאות את עצם הרגש. שאר ההגדרות תהיינה מעגליות. לא תצליח לנסח הגדרה בשביל לסבר אוזן חייזר שאין לו אהבה, ואפילו לא הגדרה כללית ומעורפלת מאוד. דוק ותשכח!
האשכול הזה מוכיח אחרת.
 
 
חלק עליון תַחתִית