ונכתב בספר אמר:
אם הוא מסודר כלכית לגמרי, יש לדון על כך אם הוא מבטל מצוות ת''ת כשמוצא לעצמו עיסוק אחר [כגון חסד או כל דבר חיובי].
לחדד את הדיון, אפשר להציג את השאלה כך: האם מי שאינו צריך פרנסה ולא באה לפניו מצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, האם מותר לבטל תורה כדי להתעסק בגמילות חסד?
בפשטות מי שעיסוקו בגמ"ח הרי הוא בהכרח עושה מצווה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים, שהרי מי היה עושה את העבודה שלו אם לא היה מגיע? אלא שיש לטעון כנגד זה שא"כ לעולם יתחייב הלומד לבטל תורה משום שתמיד יש בעולם אנשים שנזקקים לחסד שאחרים לא יעשו?
התשובה לכך מתבארת מדברי הראשונים במו"ק ט,ב ששורש החילוק בין מצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים לא"א לעשותה ע"י אחרים נעוץ בדין 'עוסק במצוה פטור מן המצוה'. דין זה היה אמור לפטור כל מי שעוסק בת"ת מקיום מצוות, ועל כן מחדשת הגמ' שהפטור רק נוגע במקרה שהמצוה יכולה להתקיים ע"י אחרים, שאז אם ימשיך ללמוד נרויח קיום של שתי מצוות בעולם, אבל אם א"א לעשותה ע"י אחרים אין פטור של עוסק במצוה משום ש'לא המדרש עיקר אלא המעשה'.
נמצא לפי זה שכל הכלל של אפשר לעשותה ע"י אחרים נוגע רק למקרה של אדם העוסק בתלמודו ונצרך להפסיק עבור מצוה, אבל אם השאלה היא מלכתחילה באיזה עיסוק לבחור - האם בתורה או במצוה אחרת - זה נידון אחר לגמרי. והנה א"א לומר שכל יהודי מחוייב לבחור לעסוק בתורה בלבד, שהרי א"כ לא יהיו אנשים שיתעסקו בשאר מצוות ולא יתקיימו ע"י אחרים, וגם א"א לומר להיפך משום שאז לא יהיו אנשים שילמדו תורה. ובהכרח שחלק מכלל ישראל צריך לעסוק בתורה וחלק בשאר מצוות, והסברא נותנת שלכן נטע הקב"ה בכל אחד תכונות שונות כדי שיתעסק במצוה המתאימה לאופיו ולכישוריו.
כל זה נכתב מנקודת ההלכה היבשה. אך ביסודו של ענין יש כאן טיעון אחר לגמרי, והוא שמי שבאופיו מרגיש צורך לעסוק בפעילות אחרת שאינה ת"ת (לא מחמת עצלות ללמוד אלא בגלל שבאמת כך היא תכונת נפשו) לא חלה עליו מצות ת"ת כלל, כמו שייסדו הרבה אחרונים שמצות ת"ת חלה רק בזמן הפנוי ומי שצריך לעשות משהו אחר מאיזה טעם שלא יהיה כבר אין עליו חיוב ת"ת
(ובאבן האזל הל' מלכים כתב יתירה מזו שאף להתענג מותר לו, ופשוט בעיני שכוונתו לתענוג שהאדם מרגיש שנצרך לו ולא סתם לבלות את הזמן ללא תועלת). והאור שמח בהל' ת"ת הגדיר הדברים יפה וז"ל:
"וכן למשל אדם חלוש המזג, וכן כל אחד לפי ההכרחיות שלפי הרגלו, וכן לפי טוהר נפשו של אדם, כי אינו דומה בחיוב ת"ת האיש אשר נפשו מרגשת בשכלה הזך ונקשרה בעבותות אהבה לתלמוד תורה, לאיש אשר כוחות נפשו נרפים ועצלים, לכן איך היה מחוק הבורא לחוק חיוב ת"ת לכל ישראל ונתן תורת כ"א בידו, ואין לאל יד האנושי ליתן המדה האמיתית לזה, לכן באו חכמים ופירשו לנו גדר מרכזן האמיתי של ת"ת, ק"ש בשחרית, ק"ש בערבית קיים והגית בה יומם ולילה, כיון שלומד קבלת המצווה ואזהרתה בשחרית ובערבית, כבר קיים מצוותה, אולם יתר מזה, הוא בכללי המצוות אשר נבדלו ונפרדו בזה, כל איש לפי ערכו ומהותו".