פינחס רוזנצוויג אמר:
נשמה ענייה אמר:
בציבור החסידי לפחות איפה שאני נמצא, המצב שונה.
יש הרבה אברכים שיוצאים להתפרנס, ונשארים יראים ושלמים חסידישע יונגלייט לתפארת. גם בגלל שזה כמעט לכתחילה לצאת לעבוד, וגם בגלל המבנה הקהילתי של שטיבל וכד' צריך למצוא את הדרך שהדבר יתאפשר גם בציבור הליטאי.
האם השאיפה הטבעית היא ללמוד, ורק מי שלא מסוגל יוצא להתפרנס ונשאר ירא ושלם?
או שההבנה שאחר כמה שנים יוצאים להתפרנס ורק יחיד סגולה נשאר ללמוד?
האם אותו יחיד סגלה שנשאר ללמוד, ומותר על חיי העוה"ז, האם הוא מקבל את הכבוד הראוי לו?
האם ילד שגדל בקהילה מקוה שהוא יזכה שיהיה לו כח ללון באהלה של תורה?
האם בחורה שמתחתנת מעדיפה פת במלח ומים במשורה העיקר שבעלה ישב באהלה של תורה?
אם התשובה לכל 4 השאלות היא כן, אז אכן המצב טוב.
בדבריך מובלעת הנחה שאם עבודה נתפסת כ'לכתחילה' במוסכמה החברתית, הרי שזה גורם לויתור מסויים על האידיאלים שהזכרת.
מבלי להתייחס כלל לקהילות החסידים
(השונות זו מזו בענין זה), נראה שההנחה הזו צודקת ביסודה, ולדעתי היא מוכרחת בטבע העולם. זאת משום שכל אידיאל באשר הוא שואב את עיקר כוחו מהאוירה החברתית, וככל שהוא נתפס בחברה כיותר בסיסי כך הדחף אליו יהיה חזק יותר. אלא שעיקר הנידון כאן הוא
האם התפיסה הזו נכונה ביסודה, והאם היא שווה את המחיר שמשלמים עבורה.
ואמחיש את דבריי מעניני העולם הזה: בכל מקום בעולם אדם עשיר נחשב למכובד ובעל מעמד, אבל יש הבדל גדול בין מקום בו התפיסה הרווחת היא שלהיות עשיר זה משהו מיוחד ומכובד אבל לא הכרחי, לבין מקום בו התפיסה הרווחת היא שמי שאין לו הרבה כסף 'לא שווה'. במקום השני יהיה הרבה יותר לחץ להתעשר, ומטבע הדברים גם יהיו בו יותר עשירים. מאידך, תושבי המקום השני ישלמו על כך מחיר של חיים תחת לחץ חברתי חזק, יהיו הרבה שמרוב לחץ להתעשר ימצאו את עצמם בחובות גדולים, ויהיו רבים שינסו למקד את כישוריהם ומאמציהם בתחומים בהם אינם מוכשרים, וכתוצאה מכך יעבירו את חייהם בתחושת חוסר מיצוי וכשלון.
והנמשל: בקהילה בה ההתייחסות לאידיאל 'תורה בלבד' הוא כאידיאל מיוחד ונעלה אך לא הכרחי, יהיה פחות לחץ חברתי על כולם ליישם את האידיאל הזה, ומטבע הדברים באמת יהיו פחות שיגשימו אותו, מאשר בקהילה בה שוררת תפיסה שמדובר בערך בסיסי המוטל על כל יהודי (למעט אם הוא בגדר 'אנוס'), ובה יהיה ניתן למצוא ריבוי גדול יותר של תלמידי חכמים מגשימי האידיאל. מצד שני, בני הקהילה השניה ישלמו מחיר של חיים תחת לחץ חברתי, ורבים ממנה יעבירו את ימיהם בחוסר מיצוי של יכולותיהם ובתחושת כשלון ואשמה
. (יש נושא נוסף של פרנסה, והוא ראוי לדיון בפנ"ע).
הויכוח כאן בשורשו הוא איזה מחיר עדיף לשלם: הגשמה פחותה של האידיאל, או דרך חיים שאינה מתאימה לחלק נכבד מהציבור.