שו"ת יביע אומר (הקדמת ח"א):
(א) הורונו רבותינו בירושלמי (ר"פ ר"א דמילה) כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה. והשמיענו כי אין להורות הלכה למעשה אלא ע"פ יסודות נאמנים בתלמוד. ובס' האשכול (ה' ס"ת עמוד נ) כ' בזה"ל: נשאל רב פלטוי גאון, איזה עדיף ומשובח, להעמיק בהלכות, או לעסוק בהלכות קטועות? שרוב העולם מטין אחר הלכות קטועות, ואומרים מה לנו לקושיות ופלפולי הש"ס. והשיב, לא יפה הם עושים ואסור לעשות כן שהם ממעטין התורה, וכתיב יגדיל תורה ויאדיר. ולא עוד אלא שגורמים שתשתכח התורה מישראל. ולא נתקנו הלכות קטועות לשנן בהם, אלא למי שלומד הש"ס כולו ועוסק בו, ומסתפק לו דבר בדין, ואינו יודע לפרשו יעיין בהם. עכ"ל. וכ"כ בברכי יוסף יו"ד (סי' רמו סק"ה) בשם תשו' הגאונים כ"י. ע"ש. ולכן מוטלת חובה קדושה עלינו לפנות תחלה אל התלמוד, כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים. ואם ד"ת עניים במקומן, הם עשירים במקום אחר. וכמ"ש בירושלמי (פ"ג דר"ה ה"ה) על פסוק היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה. ע"ש. וכ"ה בתוס' כריתות (יד). ואמרינן בסנהדרין (מב) כי בתחבולות תעשה לך מלחמה, א"ר יוחנן במי אתה מוצא מלחמתה של תורה, במי שיש בידו חבילות של משנה. וכל שאין הדבר מבואר כל הצורך מרבים בראיות לחזק הדבר ולאפושי גברי נמי. וכדאמרינן בירושלמי (פ"ב דברכות ה"ג) א"ר יוחנן כל מילתא דלא מחוורא מסמכין לה מן אתרין סגיאין. ע"ש.
(ב) ומ"מ אף שעיקר ויסוד ההלכה בתלמוד, אין בכחנו להוציא דין מן הגמרא בלא עיון בפוסקים ראשונים ואחרונים. וז"ל רבינו מהר"י בן מיגאש בתשו' (סי' קיד): שאלה מה יאמר אדונינו באיש שאינו יודע דרך הלכה לא קריאתה ולא פירושה, אלא שראה הרבה מתשו' הגאונים וכו' ומי שאינו מבין עיקר הדין ולא מקורו מן התלמוד אם הוא מותר להורות? תשובה, דע שהאיש הזה ראוי להתיר לו להורות יותר מאנשים רבים שקבעו עצמם להורות בזה"ז, ורובם אין בהם לא הבנת ההלכה, ולא העמידה על דעת הגאונים, ואותם שמדמים להורות מחוזק עיונם בתלמוד הם שראוי למנעם מזה, לפי שאין בזמנינו זה מי שיהיה ראוי לכך. אבל המורה מתשו' הגאונים אף על פי שאינו יכול להבין בתלמוד הוא יותר הגון ומשובח מאותו שחושב שהוא יודע בתלמוד וסומך על עצמו, שאע"פ שהוא מורה מסברא בלתי אמתית מראיות הגאונים ז"ל מ"מ אינו טועה בזה שהוא עושה ע"פ ב"ד גדול מומחה לרבים. ואין בזמנינו זה מי שיגיע בתלמוד לגדר שיוכל לסמוך להורות ממנו. עכת"ד. אשר על כן ראוי להתבסס בעיקר ע"פ פסקי הראשונים אשר מפיהם אנו חיים, עם חקירת וידיעת טעמן ונימוקן ע"פ התלמוד, והא בלא הא לא סגיא. צא ולמד ממ"ש הרא"ש בתשובה (כלל לא סימן ט) וז"ל: כל המורים הוראות מתוך דברי הרמב"ם ז"ל ואינם בקיאים בגמרא לדעת מהיכן הוציא דבריו, טועים הם להתיר האסור ולאסור המותר וכו', כי הוא כתב ספרו בלא טעם וראיה, והקורא בו סבור שהוא מבין בדבריו, ואינו כן, שאם אינו בקי בגמרא, אינו מבין דבר לאשורו ולאמתו ויכשל בדין ובהוראה, לפיכך לא יסמוך אדם על קריאתו בספרו לדון ולהורות אם לא שימצא ראיה בגמרא. וכן שמעתי מפי אדם גדול בברצלונה שהיה בקי בתלתא סדרי והיה אומר, תמיהני על בני אדם שלא למדו גמרא ומורים ודנים מתוך ספרי הרמב"ם, וסבורים הם שיכירו בהם, ואמר, אני מכיר בעצמי כי בשלשה סדרים שלמדתי אני מבין בדבריו כשקורא בספריו, אבל בספריו בהלכות זרעים וקדשים איני מבין בהם כלום. וידעתי שכן הוא להם בכל ספריו עכ"ל. וכן הוא בתשובת הריב"ש (ס"ס מד). וכתב ע"ז: שפתים ישק משיב דברים נכוחים. וכ"ה בכסף משנה בהקדמתו לספר היד החזקה. ע"ש. וע' בסוטה (כב) המורין הלכה מתוך משנתן הרי הן מבלי עולם. וכ' המהרש"א בח"א שם, וז"ל: ובדורות הללו אותם שמורים הלכה מתוך השלחן ערוך והרי הן אינם יודעים טעם הענין של כל דבר, אם לא ידקדקו בדבר מתוך התלמוד שהוא שימוש ת"ח, טעות נופל בהוראותם והרי הן בכלל מבלי עולם, ויש לגעור בהם. ע"כ. וכ"כ הסמ"ע בהקדמתו לחשן משפט, שכוונת מרן והרמ"א בש"ע היתה, שלא יפסקו מתוך הש"ע כי אם למי שלמד תחלה ארבעה טורים והב"י וידע מקור כל דין וטעמו מהתלמוד והפוסקים, משא"כ בזה"ז שמורין מתוך הש"ע, והם מחריבי עמינו, וכמ"ש כי רבים חללים הפילה זה מי שלא הגיע להוראה ומורה וכו'. עש"ב. וע' בס' מעשה רב בשאלתות (אות סב), שכ', העולם אומרים הלומד פוסקים בלא גמרא הוא כדגים בלא פלפלין, ורבינו הגר"א אומר כפלפלין בלא דגים. וע"ש. וע"ע בירושלמי (סוף הוריות) אפשר לעולם בלא פלפלין וא"א בלא מלח. וע' בפתחי תשובה יו"ד (סי' רמב סק"ח). ודו"ק.
(ג) וידוע מ"ש רז"ל (יומא ט:) טובה צפרנם של ראשונים מכרסם של אחרונים, ולכן ברור שאין להקל ראש כנגדם לסמוך על הכרעתנו מן התלמוד כי מה נדע ולא ידעו הם, אא"כ בראיה ברורה ובהסכמת חכמי הדור. וזה קשה מאד במציאות. וכיו"ב אמרו בירוש' (ספ"ח דכתובות) אם רק הוא מכם. ואמרינן בעירובין (נג) לבן של ראשונים כפתחו של אולם, ואנו כמלא נקב מחט סדקית. אמר אביי ואנן כי סיכתא בגודא לגמרא. אמר רבא ואנן כי אצבעתא בקירא לסברא. א"ר אשי ואנן כי אצבעתא בבירא לשכחה. ע"ש. ומה נענה אנן יתמי דיתמי אבתרייהו. ומה כחנו לדחות דברי הראשונים אשר מי יתן ונזכה להבין דבריהם הקדושים. וע' באור זרוע הובא בדרכי משה יו"ד (סי' נז אות יא) וז"ל: אומר אני יצחק בר משה, הנה הגאונים שכתבו אין לדיין אלא מה שעיניו רואות הוא רש"י ז"ל, ולדורו הוא שכתב, ולכיוצא בדורו, שהיתה בהם תורה גדולה וברורה וחכמה יתירה. אבל עכשיו בימינו שבעוה"ר נתמעטה התורה ואבדה החכמה משבח אני את העצלנים שלא יסמכו על חכמתם ואל יורו להקל, ויקבלו שכר על הפרישה יותר מן הדרישה. עכ"ל. וכ"ש האידנא דאחסור דרי.
(ד) ולאפוקי ממה שראיתי לכמה ממחברי זמנינו אשר לא ייראו ולא יחתו מאימת רבותינו הראשונים אשר מימיהם אנו שותים, וגדולת חכמתם לא תבעתימו, לכתוב עליהם כאשר ידבר איש אל רעהו. ופני זקנים לא נהדרו. ובזה גורמים לתת להם תורת כל אחד בידו לחלוק על הראשונים אשר משאתם יגורו אלים. וע' בהרא"ש (פ"ד דסנהדרין סי' ו), שכ' בשם הראב"ד, וקרוב לומר שאפי' היה הדיין חולק על פסק הגאון, גם זה טועה בדבר משנה הוא, שאין לנו עתה לחלוק ע"ד גאון אם לא בקושיא מפורסמת, וזהו דבר שאינו נמצא. ואף הרא"ש שם שחולק עליו בזה, (וזה בדורו שהיה סמוך לראשונים), הרי כתב שם, שצריך שיהיו נגד הגאון ראיות המקובלים לחכמי דורו. ע"ש. משא"כ לסמוך על סברתינו נגד הראשונים לא אמרה אדם מעולם. ואף בראיה חותכת, יש לחתור להשיב כדי ליישב דברי הגאונים דכל רז לא אניס להו. ובשטה מקובצת (כתובות נד) כ' בשם הרמב"ן: ואף על פי שאין זה מחוור אנו נותנים ראשינו תחת כפות רגלי הראשונים. ע"כ. וע' בתשו' מהר"ם אלשקר (סי' נג) שכ', שאין יחס לדורות אלו עם הראשונים אפי' כיחס הקוף עם האדם, והלואי שיבינו דורות אלו הקל שבדברי הראשונים, כ"ש בדורות הבאים שהדורות והלבבות מתמעטים והולכים. וכבר כ' רב שרירא גאון ז"ל: שחכמת הגאונים ופלפוליהם הוא הדבר אשר צוה ה' את משה. וכל החולק על שום דבר מכל דבריהם כחולק על ה' ועל תורתו. והביא דברי הראב"ד הנ"ל שאין לחלוק ע"ד גאון וסיים, וכן ראינו לגדולי האחרונים שמבטלין דעתן מפני דעת הראשונים וכמ"ש הרשב"א והר"ן לגבי הרי"ף ביבמות בדין עד אחד במלחמה. ובדין אם צ"ל קברתיו. ע"ש. וע' בטוש"ע חו"מ (ר"ס כה). וע' בשו"ת גנת ורדים (חיו"ד כלל ג סי' ג) שהביא מה שהרעישו רבני דורו על הפר"ח, שכתב לחלוק על הראשונים, וכ' שהעושה כן מזלזל בכבוד גדולי ישראל וגדול עונו מנשוא, שעי"ז ירבו העבדים המתפרצים באדוניהם, כי ילמדו ההמון לפקפק ולזלזל בדברי הראשונים. ונמצא שם שמים מתחלל. ע"ש. ואם כלפי הארז אשר בלבנון רבינו הפר"ח הטיחו דברים קשים כגידים, והתנהגו שם עמו בכל חומר הדין. כיעו"ש. מה יענו איזובי קיר כמונו היום. וע"ע בנוב"י קמא (חאו"ח ר"ס לח) ובנוב"י תנינא (חיו"ד סי' צו) נגד הגאון ר' זאב הלוי, בעל חי' רז"ה בזה. ע"ש. וע"ע למרן החיד"א במחזיק ברכה א"ח (סי' קנג וסי' קע) נגד הגאון יעב"ץ שהטיח דברים נגד הראשונים. וע"ע בשו"ת חיים שאל ח"ב (סי' לח אות עד). ובספר ברית עולם (סי' טו דפ"ג ע"א). ובשו"ת רב פעלים ח"א בפתיחה ואכמ"ל.
(ה) והנה דרכי ההוראה ונתיבותיה (מלבד מה שמבואר בהדיא בש"ס ופוסקים אשר מפיהם אנו חיים), על ידי ההיקש והגיון הברור לדמות מילתא למילתא, ולהבין ולהשכיל אחרית דבר מראשיתו ועל פי המדות שהתורה נדרשת בהן, וכללי הגמרא והפוסקים. (וראה ברמב"ם פרק א' מהלכות תלמוד תורה הלכה י"א, וביורה דעה סימן רמ"ו סעיף ד'). וגם כשיש מקום לחילוקים, הסברה הישרה מכרעת הפסק על פי דרכי העיון המקובלים. וז"ל הרמב"ן בהקדמתו למלחמת ה': ואתה המסתכל בספרי אל תאמר בלבבך כי כל תשובותי על הרז"ה (בעל המאור) כולן בעיני תשובות נצחות, ומכריחות אותך להודות בהם על פני עקשותך, ותתפאר בהיותך מספק אחת מהן על לומדיה, או תטריח על דעתך להכנס בנקב המחט לדחות מעליך הכרח ראייתי אין הדבר כן, כי יודע כל לומר /לומד/ תלמודינו שאין במחלוקת מפרשיו ראיות גמורות, ולא ברוב קושיות חלוטות, שאין בחכמה הזאת מופת ברור כגון חשבוני התשבורת ונסיוני התכונה, אבל נשים כל מאודינו ודעתינו בכל מחלוקת להרחיק אחת מן הדעות בסברות מכריעות, ונדחוק עליה השמועות, ונשים יתרון הכשר לבעל דינה מפשטי ההלכות והוגן הסוגיות עם הסכמת השכל הנכון, וזאת תכלית יכלתינו וכונת כל חכם וירא אלוקים בחכמת הגמרא. עכ"ל. וכיוצא בזה ראינו להגאון מהר"י מברונא בתשובה (סימן כט) שכתב: שאין להתיר אשת איש לעלמא על פי דקדוק כל שהוא, כי ודאי כשאנו מפלפלים ולומדים חריפות כמו בזמן התוס' אז אנו רגילים למשקל ולמטרח בדקדוקים וחילוקים דקים כמיעל פילא בקופא דמחטא. אבל לפסוק הדין או להתיר האיסור אין לפסוק הדין ואין להתיר האיסור אלא בדעות ברורות ומלובנות ומחוורות מתוך פשטי הסוגיא דשמעתתא, ולא מתוך דקדוק כהאי גוונא. עכ"ל. וכן הובאה תשובתו זאת בשו"ת מהרי"ו (סי' קסד). ע"ש. וכן כתב מהר"ר עמנואל חן בתשובה והיא לו נדפסה בשו"ת מים עמוקים ריש סימן ל'. וכמעט שני הנביאים מתנבאים בסגנון אחד. כיעוי"ש. וכן הוא בשו"ת שמש צדקה (חלק אבן העזר סימן ו'). ע"ש. גם מהר"ר אבטליון בספר פלגי מים (דף ה' ע"ב) כתב וזה לשונו: שמעתי מפי מורי הרב הגאון מהרשי"ק שהיה אומר, רבים מן החכמים והגדולים טועים בחברם פסקים על פי החריפות והפלפול, ולא כן היא המדה, כי הפסקים צריכים להיות נעשים על פי קו היושר וההיקש ללמוד מילתא ממילתא בדברים ישרים ופשוטים, ולא בדיוקים ופלפולים בארחות עקלקלות. ע"כ. והובא בספר יד מלאכי (כללי שאר פוסקים אות לב). ובכנסת הגדולה יורה דעה (סימן רמב סעיף קטן עח). ע"ש. וע' להרמ"א בהגה בשלחן ערוך יורה דעה (סימן רמב סעיף ל') שכתב: ובזמן הזה עיקר הרבנות אינו תלוי במי שלימדו פלפולים וחילוקים, רק במי שלימדו פסק ההלכה והעיון והעמידו על האמת והיושר ע"כ.
(ו) ומכללן של דברים יש ללמוד כי חובה קדושה מצד גדולי ישראל וראשי הישיבות די בכל אתר ואתר, להדריך את לומדי הישיבות, (אשר עליהם גאוותינו כי הם הם אשר יהוו בעזה"י את המנהיגות הרוחנית העליונה לדורות יבואו, ומהם תצא תורה לכל ישראל), בהדרכה מתאימה והשגחה יתרה על סדר לימודיהם, ולכלכל דבריהם במשפט ולחנכם בנתיבות ההוראה, ובארחות העיון הישר, להבין ולהורות, לשעה ולדורות. שעל זה אמרו (קדושין מ:): גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. ולעסוק בהלכות הנדרשות מידי כל רב בישראל. ומה מאד יש להצטער בראותינו כמה מבחירי בחורי ישראל המבלים כל זמנם רק בפלפולים של הבל, מבלי להבחין אם יכונו דבריהם על פי ההלכה והסברה הישרה, וחבל מאד על כשרונותיהם המזהירים, שהיה אפשר לנצלם לידיעת וליבון הלכות ובעיות אקטואליות, ותחת זאת משקיעים את כל מרצם בפלפולי סרק, המקנים חדות נפש בת חלוף, ועליהם יאות להמליץ, עוזבים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה (שבת י), ולאיש אשר אלה לו קרוב לודאי כי גם כשיצטרך לפסוק דין יטה דרך כרמים ללכת באורחות עקלקלות. ועל כיוצא בזה כתב הרמב"ם (פרק ה' מהלכות תלמוד תורה הלכה ד'): כל תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה הרי זה שוטה רשע וגס רוח, ועליו נאמר כי רבים חללים הפילה. וכו'. אלו התלמידים הקטנים שלא הרבו תורה כראוי ומבקשים להתגדל בפני עמי הארץ וקופצים ויושבים בראש לדון ולהורות בישראל והם מחריבין את העולם ומכבין נרה של תורה ומחבלים כרם ה' צבאות, שנאמר: אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים ע"כ. והיינו דנקט שועלים כמו שאמרו (בסוטה י): וילכוד ג' מאות שועלים, מאי שנא שועלים, אמר רבי חייא בר אבא: אמר שמשון יבא מי שחוזר לאחוריו, (פירש רש"י, כשצדין השועל אינו מחזיק לברוח אלא חוזר עקלקלות) ויפרע מפלשתים שחזרו משבועתן. ע"ש. והכא נמי אלו השועלים שלא החזיקו בלימוד האמיתי והעיון הישר, והולכים בדרך לא סלולה ומלאה חתחתים, הרי הם מחבלים כרמים. וכמו שכתב המאירי (יומא כו): כי ראינו תלמידי חכמים שידיעתם גדולה בתלמוד, ואף על פי כן אינם יודעים לכוין שמועה אחת להלכה, ולמה שראוי להורות. וכמה מוחזקים לבקיאים בחדרי תורה וכשבאה הוראה לידם אף הפתח אינם מוצאים. עיין שם. וכן כתב גם הריב"ש ז"ל בתשובה (סי' רעא דף עה ע"ד), וזה לשונו: וכמה חכמים ראינו בעינינו שהם מפולפלים בהויות דמעיילי פילא בקופא דמחטא, ועל כל קוץ וקוץ אומרים תלי תלים קושיות ותירוצים, ולפום חורפא לא סלקא להו שמעתתא אליבא דהלכתא, ואומרים על אסור מותר ועל מותר אסור. וכבר אמרו: (עירובין יג:) גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא פסקו הלכה כמותו, שלא עמדו חבריו על סוף דעתו, שהיה אומר על טמא טהור ומראה לו פנים ועל טהור טמא ומראה לו פנים. וכן בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה (ברכות לו:), אף על גב דבית שמאי מחדדי טפי, כדאיתא ביבמות (טו:), וכבר נפסקה הלכה (הוריות יד) דסיני עדיף מעוקר הרים. עכ"ל. ואף על גב דרבה ורב יוסף הלכה כרבה, בר משדה ענין ומחצה (בבא בתרא קיד ובתוס' שם). ואמרינן בהוריות (יד) דרבה עוקר הרים ורב יוסף סיני. והכי נמי אמרינן בסנהדרין (מב) קרי רב יוסף אנפשיה ורב תבואות בכח שור, ועיין עוד ביבמות (קכב) יש לומר שמכיון שכל שנות חייו של רבה היו ארבעים שנה (ראש השנה יח ובתוספות שם). והוא מלך כ"ב שנה נמצא שבשעה שמלך היה בן י"ח שנה בלבד, ועל אותה שעה אמרו דרב יוסף סיני ורבה עוקר הרים, אבל לאחר שנתמנה ראש ישיבה במשך שנים רבות, נתחכם יותר מפני התלמידים. וכדאמרינן כהאי גוונא בנדה (יד:) דרבי כיון דריש מתיבתא הוא ושכיחי רבנן קמיה מחדדן שמעתתיה. ועיין בתוספות שם, ובהגהות יעב"ץ (יבמות קכב). ומשום הכי נפסקה ההלכה כרבה לגבי רב יוסף. (וכל שכן לפי דעת הסוברים (בתוספות קידושין ט) דדוקא בבבא בתרא הלכה כרבה לגבי רב יוסף בר מהני תלת מה שאין כן בכולי ש"ס, דבלאו הכי לא קשה מידי. וכן מבואר בשו"ת מהריק"ו (סי' קסז דצ"ג ע"ג), שהריצב"א היה פוסק בכל הש"ס כרב יוסף לגבי רבה (חוץ ממחלוקתם בבבא בתרא), מכח ההיא דהוריות (יד) דקי"ל סיני עדיף). ואפשר דהא דקיימא לן נמי דאביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם, (קידושין נב) משום שאביי היה נוטה אחר הפלפול והחריפות יותר, וכדמשמע מפירוש רש"י (קידושין כ) גבי הא דאמר אביי הריני כבן עזאי בשוקי טבריא, דהיינו בחריפות. ע"ש. וכ"ה בפירוש רש"י (סוטה מה) ע"ש. וכן כתב להדיא הבאר שבע בסוטה (מה) דאביי היה יותר חריף מרבא. ע"ש. אבל רבא היה בקי ולו לב פתוח בסברא ישרה טפי, כדאיתא בחולין (עא), ובפירוש רש"י שם, משום הכי הלכה כרבא. ואף על גב דמצינו גם אצל רבא דאמר הכי, בעירובין (כט) וע' בפירוש רש"י שם שלא היה בדורו חריף כמותו. יש לומר דהיינו לאחר פטירת אביי שמלך רבא במקומו. כדאיתא בברכות(נו) וע"ע בתוספות ברכות (סב). וע' בספר באר שבע הוריות (יד), ובשו"ת חוט השני (סי' כ) ובספר שער יוסף (דף קיט ע"ב) ע"ש. ויש עוד להאריך בזה. ואכמ"ל. ועיין בבא בתרא (כב) אדמגרמיתו גרמי בי אביי תו אכלי בשרא שמינה בי רבא. וכתב המהרש"א בחדושי אגדות שם, גרמי גימטריא יע"ל קג"ם, שרק באלו הלכה כאביי. ע"ש. ועיין בירושלמי (סוף הוריות) סדרן קודם לפלפלן. והיינו כמסקנא דתלמודין דשלחו מתם סיני עדיף. ועיין במחזור ויטרי (פרק ב' דאבות עמוד תצד) דבהכי פליגי תנא קמא ואבא שאול בדעת ריב"ז, דלתנא קמא סיני עדיף, ולאבא שאול עוקר הרים עדיף. ועיין שם. (וכן כתב מדנפשיה בתפארת ישראל אבות שם). ורבינו יונה והרשב"ץ בפירוש לאבות (שם) כ', דלא פליגי תנאי בהכי אלא דמר משתעי לענין הגמ' והבקיאות, ומר בענין הפלפול והחידוד. וכ"כ הר"ב שם.
(ז) והן אמת כי ראיתי להגאון מהר"ש קלוגר בהגהותיו לפרי מגדים א"ח (אשל אברהם סוף סימן קלו), שהביא מה שכתב האליה רבה שם בשם שיורי כנסת הגדולה (בסימן קלח הגה"ט אות ט) שתלמיד חכם בעל הוראה קודם לעלות לספר תורה לפני תלמיד חכם מפולפל שאינו בעל הוראה, וכתב הפרי מגדים על זה, דהיינו טעמא כמ"ש (בהוריות יד) דסיני ועוקר הרים סיני עדיף. וכתב על זה הגרש"ק, לדעתי אין ראיה מהש"ס, שבזמנם לא היו ספרים נדפסים משום הכי סיני עדיף אבל עכשיו אחרי מיעוט חיפוש יכול האדם למצוא מבוקשו, ולא שייך הטעם דהכל צריכים למרי חטייא, לפיכך עוקר הרים עדיף, מפני שהוא מוציא מלבו וא"א למצוא ממילא. ועצם הדבר לדעתי שנוי במחלוקת דתנא קמא ואבא שאול בפרק ב' דאבות וכו'. ע"כ. והנה הגם דבמ"ש לתלות דבר זה במחלוקת תנא קמא ואבא שאול, זכה לכוין להמחזור ויטרי כנ"ל, אבל מה שכתב לחלק מדעתו בין זמן הש"ס לזמנינו, נראה דאשתמטיתיה מה שכתב בשו"ת מהר"י קולון (סימן קסז דף צג ע"ג), שגם בזמנינו סיני עדיף מעוקר הרים, והאריך בראיות ביסוד הדבר דסיני עדיף. ע"ש. וכן מבואר בשו"ת הריב"ש (סי' רעא) שגם בזה"ז סיני עדיף. ע"ש. והכי נקטי האחרונים, כמבואר בספר עולת תמיד (סי' קלה סק"ד), ובס' יד אהרן שם, ובס' בתי כנסיות (סי' רפ"ב) ובספר גנזי חיים (מע' ח אות נט), שכולם הביאו להלכה דברי הכנסת הגדולה הנ"ל. וכן עיקר. ונראה שאף הגרש"ק לא כתב אלא שאין ראיה מהש"ס, אבל לדינא בודאי שבעל הוראה שפוסק הלכה למעשה עדיף מתלמיד חכם מפולפל, שאינו יכול לפסוק הלכה, ומה בצע בפלפולו, שאפילו למאן דאמר עוקר הרים עדיף, מיירי בתלמיד חכם מפולפל דמסיק שמעתתא אליבא דהלכתא מרוב פלפולו. וכמ"ש בתמורה (טז) אלף ושבע מאות הלכות וק"ו וגזרה שוה נתחדשו בימי אבלו של משה וכולן החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו. וכן בבבא מציעא (פה:) דאמר ליה ר' חנינא לר' חייא אי משתכחת תורה מישראל מהדרנא לה מפלפולי. מה שאין כן בפלפולים שנוהגים בהם בישיבות בזמנינו, דלא מסקי שמעתתא אליבא דהלכתא, וזה ברור. ועיין בשו"ת דברי חיים מצאנז חלק ב' (חלק יורה דעה סי' קז) שכתב, אין דרכי לפלפל בדברי גדולי הראשונים איזה שיטה מהן עיקר להלכה כי דבר זה הוא גסות הרוח ודברי הבל להכריע בין הראשונים, כי מה אנו יודעים ולא ידעו הם, ואין לנו אלא לסור למשמעתם של הטור ושלחן ערוך וכו'. ע"ש. וכן כתבו גאוני פרנקפורט בענין הגט מקליווא, בתשובה שהובאה בספר אהל אברהם (דף יז סע"א) וז"ל: והנה בזמן הזה ראינו בתשובות חכמי זמנינו שדרכם לפלפל בדברי חידודים, ואינם שמים על לב דברי הטור ושלחן ערוך אשר אנו מחוייבים שלא לנטות מדבריהם ימין ושמאל, מאחר שכבר נתפשטו הוראותיהם ונתקבלו דבריהם כהלכה למשה מסיני לכל עדת בני ישראל, ומה לנו לחפש בדברי הקדמונים אשר בעלי השלחן ערוך עמדו עליהם ודחאום. וביררו ההלכה כשמלה, וקבעו בשלחן ערוך להלכה ברורה לעם סגולה, כה דרכינו שקיבלנו כן מהגאון בעל שב יעקב ומהגאון בעל פני יהושע אב בית הדין דקהלתנו, וכן דרכו של מרן הגאב"ד ר' אברהם אבוש (שליט"א) ששימש גדולי הדור, וכולם לא נטו להורות נגד פסק השלחן ערוך, ורק בדין שאינו מבורר בשלחן ערוך יש לעיין בשו"ת הפוסקים האחרונים וכו'. ע"ש.
(ח) וחזינן לקמאי דצווחי טובא על החילוקים שהיו נוהגים בדורותיהם, ומפיהם לפידים יהלוכו, ומתוכם כעין החשמל גדול האחרונים מהר"ל מפראג בדרך החיים (פרק ו' דאבות דקי"ז ע"ד), שהפליג לומר שהם כמגלים פנים בתורה שלא כהלכה, ושראוי מאד לקרוע על זה כמו על ספר תורה שנשרף וכו'. ע"ש. גם השאגת אריה בחדשות (קונטרס חובת קרקע סי' ג') כתב וז"ל: ואני אינני מכניס ראשי בפלפולים ודקדוקים כאלו שאין זה דרכה של תורה, ולא דרכו בהן רבותינו הגדולים הקדמונים, ורק דקדוקים קלושים שלימדו את עצמם בדורות האחרונים לחדד את התלמידים משנתמעטו הלבבות וננעלו שערי בינה, והרגילו עצמם בזה עד שהרגל נעשה טבע ומשתמשים בזה הדרך גם בפסקים ודינים, ומעתה בטל כבוד התורה, וכל איש חכם בעיניו מחבר חיבורים בתשובות ודינים, ובודאי שראוי לקרוע על זה כמו על ספר תורה שנשרף, והתורה חוגרת שק עליהם. וההי"ב. ע"כ. וכיוצא בזה כתב השל"ה ובנו הגאון בעל ווי העמודים. ע"ש. וכן בשו"ת חות יאיר (סימן קכג) כתב, ואל יבלה זמנו בחילוקים וחריפות של הבל שנתפשט בעונות הרבים, כי אוי ואבוי על מבחר הזמן שמבלים לפעמים רוב היום על זה ובמקום זה היו יכולים ללמוד כמה דפים בש"ס ופוסקים. ועש"ב. ועיין בבבא מציעא (צו:) לפום חורפא שבשתא. ובתוספות סנהדרין (יז) מה לנו בחריפות של הבל. ובפרש"י (חולין פא) ד"ה התראת ספק, ופירוש משובש הוא מאדם חריף ומפולפל. ע"כ. הרי שהיו תולין הקלקלה במקולקל שהחריפות מטה לב האדם ושובה אותו ביופי החידוש. ועל פי קושיא מכריח את פסק ההלכה, והרי ידוע מ"ש הרא"ש (פרק אלו מגלחין סימן כח) שאין להוציא דין על פי קושיא, שאם יש תירוץ אחר לקושיא נתרועע היסוד ונפל הבנין. ע"ש. ועיין בכנסת הגדולה א"ח (סימן קמו הגה"ט) שאין לקרוא תגר על מנהג העולם ופי' המפרשים הראשונים והאחרונים, ואף על פי שנראה לנו קושי בדבריהם, יש לנו לתלות החסרון בנו, ולומר שדעתם רחבה מדעתינו, ואין אנו משיגים עומק כוונתם. ע"ש. וע' בשו"ת דגל ראובן חלק ג' (סימן לו) בשם הגר"ח מוולוזין, כאשר בא לפניו רב אחד והציע לו פסק דין להתיר עגונה על פי יסוד קושיתו בתוספות יבמות ועל זה ענהו הגאון: מקושיא לא מתים ע"ש. והרי לפנינו תשובות מרבותינו הראשונים והאחרונים, והם המלמדים אותנו להועיל, דרך הפסק ביושר העיון וההיקש, ולא אחזו שער לבנות יסוד על מגדלים הפורחים באויר. ועיין בספר עליות אליהו (אות ע"ז ד"ל ע"ב) בשם הגאון מהר"ח מוולוזין, שסיפר כי הרב החריף מהר"ר צבי מסמיאטיץ תלמיד הגר"א היה נוהג דרך לימודו על דרך החריפות, וכשנדפס האורים ותומים להגאון ר' יהונתן אייבשיץ, היה שמח מאד בפלפוליו החריפים, ולא זז מחבבו לפני הגר"א, א"ל הגאון בחר איזה חידוש מספר אורים ותומים והגד לפני, וכאשר הציע לפניו דבר חריף וטוב מהתומים, ענהו הגר"א: אם באנו לפלפל כן הרי אפשר להוסיף כהנה וכהנה, והאריך לו במילי דחדודי במהירות רבה, עד שכמעט קצרה יד שכלו החריף להשיג הכל, וכה סיים רבינו הגר"א: כשלומדים באופן זה יוכל האדם לטעות בעצמו, לאחר שבכל יום ויום יוסיף חידוד על חידוד, ויוכל לחשוב כי הוא הולך וגדל, ויבא לידי גסות הרוח להתגאות בחריפותו ולהעריך עצמו שהוא כדאי לדבר נגד המחברים הראשונים ז"ל, אבל כשלומדים תורה על דרך העיון האמתי כדרכם של הראשונים ז"ל אזי מתרגלים בכל יום להכיר פחיתות ערכנו נגד הראשונים ז"ל, כי מה שאנו מתיגעים זמן רב, מוצאים אחר כך שרש"י ושאר הראשונים ז"ל הרגישו בזה ותירצו לפי דרכם בקודש במילים קצרות, ע"כ. (וע"ע שם כיוצא בזה). ישמע חכם ויוסף לקח.
(ט) ודעת לנבון נקל שתכלית הלימוד ועיקרו הוא בכדי לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, להלכה ולמעשה. וכמ"ש חז"ל (קידושין מ:) תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה. ולכן עיקר הלימוד צריך להיות בעניני אורח חיים ויורה דעה הנוהגים למעשה גם בזמן הזה, כדי שידע לקיים המצות כהלכתן, וגם להמנע מלהכשל באיסורי תורה ואיסורים דרבנן. ולא כמו שנוהגים מקצת ת"ח בישיבות מסויימות שעוסקים בכל זמנם בפלפול בסדר קדשים וטהרות שאינם נוהגים כלל בזמן הזה, אלא הלכתא למשיחא, שהיא בבחינת דרוש לקבל שכר (כמבואר בזבחים מה), ואילו בענינים הנוהגים בזמן הזה אין להם חלק ונחלה, ואינם בקיאים אפילו בהלכות שבת ובהלכות תפלה וברכות, גם בענינים הנוהגים באופן תמידי, ופעמים רבות שנכשלים גם בדברים הידועים אפילו לבעלי בתים הקובעים עתים לתורה באורח חיים ויורה דעה. וכבר צווחו ע"ז קמאי דקמאי (בברכות מט) ברכת מזונא לא גמרינן ואתנויי מתנינן? ונודע מ"ש הגאון רבינו יהונתן אייבשיץ זצ"ל בס' יערות דבש, שכל מי שאינו לומד הלכות שבת על בוריין, וחוזר עליהן לפחות פעמיים שלש, לא יוכל להמלט מחילול שבת בשוגג, הן במלאכות דאורייתא הן באיסורי שבות דרבנן. והביאו הגאון מהר"י מליסא בסידור דרך החיים (דקמ"ח סע"ג), וכתב על זה: ועל זה ידוו כל הדווים שכמה ת"ח מופלגים בתורה עוסקים בפלפול וחריפות, ואילו בהלכות שבת אינם בקיאים, ובאים לידי ספק חילול שבת. אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה. ע"ש. וכ"כ הגאון מהר"ח פלאג'י בכף החיים (סי' כט אות ח' וי"א). ע"ש. והן אמת שעל כל ת"ח ללמוד גם בסדר קדשים וטהרות. וכמ"ש הרמב"ם בפי' המשניות (סוף מנחות). וכבר אמרו (מנחות קי) ת"ח העוסקים בהלכות עבודה מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה בהמ"ק בימיהם. וכל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא מנחה ולא חטאת ולא אשם. ע"ש. וכ"כ הרב באר שבע (בסוף הקדמתו). אולם כל זה לאחר שהשלים חובתו בידיעת ובבקיאות הדינים הנצרכים להלכה ולמעשה. וכמו שהסביר בטוב טעם ודעת הגאון ר' זלמן בש"ע (הלכות ת"ת פרק ב הלכה ט). ע"ש. [וראה באגרות הרמב"ם (ווארשא תרל"ח דט"ו ע"א), שכ' אל הדיין הרב רבי פינחס ב"ר משולם, ומה שדנת שכל אשה שירצה בעלה ליתן לה נדונייתה ולא ישאר אחראי עליה הדין עמו, תמהתי על כך, והיו עמי הדיין החסיד ועוד שלשה או ארבעה אחרים, ואמרתי להם, אל תתמהו, כי אלו בני פרנצא (צרפת) וכל היהודים אשר בערי הנוצרים ואפילו חכם גדול שבהם אינם בקיאים בדינים לפי שאינם רגילים בהם, שאין הנוצרים מניחים אותם לדון (בדיני אישות) כמו הישמעאלים, ולכן כשיבא להם דין יאריכו בו יותר מדי, ולא ידעוהו עד שיחפשוהו הרבה בתלמוד, כמו שאנו עושים היום בדין מדיני הקרבנות לפי שאין אנו עוסקים בהם, ובאותו הזמן שהיו עוסקים בהם היו בקיאים בהם עד שא"צ לשאול ולא לחפש וכו']. צא ולמד עוד ממ"ש רבינו בחיי בחובת הלבבות בהקדמה (דף יא ע"א) וז"ל: ונשאל אחד מן החכמים על שאלה נכרית מענין דין הגירושין. (כלומר, שאלה זרה שאינה מצויה בדיני גירושין), והשיב אתה השואל על מה שלא יזיקנו אם לא ידענו, הידעת כל מה שאתה חייב לדעתו מן המצות אשר אינך רשאי להתעלם מהן, ואין ראוי לך לפשוע בהן, עד שנפנית לחשוב בשאלות נכריות (זרות), אשר לא תקנה בהן מעלה יתרה בתורתך ואמונתך, ולא תתקן בהן מעוות במדות נפשך. ואני נשבע כי זה חמש ושלשים שנה שאני מתעסק במה שצריך לי במצות תורתינו, ואתה יודע רוב טרחי בעיון, ורוב הספרים אצלי, ולא פניתי לבי מעולם למה שפנית לבך לשאול עליו. והאריך להוכיחו ולביישו על כך. עכ"ל. ודבריו חיים וקיימים.
(י) והנה הרוצה לזכות לכוין לאמתה של תורה, להורות הלכה למעשה, בודאי שעליו לחפש היטב בספרי האחרונים ואחרוני אחרונים, אשר הם לנו לעינים ויהיה זריז ונשכר לדפוק על דלתות ספריהם הקדושים, כי הם רבותינו המראים לנו דרך הישר בנתיבות ההוראה, ותשועה ברוב יועץ. וכבר אמרו חז"ל (ביבמות קט:), רעה אחר רעה תבוא למי שתוקע עצמו לדבר הלכה, כגון דיינא דאתי דינא לקמיה וגמר הלכה ומדמה מילתא למילתא ואית ליה רבה ולא אזיל למשאל לרביה. וכן פסקו הטוש"ע בחו"מ (סימן י' ס"ב): כל מי שבא לידו דין ומדמהו לדין אחר שבא לידו כבר ופסקו ויש עמו בעיר גדול ממנו בחכמה ואינו נמלך בו, הרי זה בכלל הרשעים שלבם גס בהוראה. וכ' על זה התומים, ונראה שהוא הדין לענין איסור והיתר, דמאי שנא, ואני נוהג ג"כ בכל הדברים במקום שאין הדבר פשוט כביעתא בכותחא, לעיין בספרים להורות הלכה מתוך הספר, כי אותיות מחכימות, ובפרט בזמן הזה אשר בעוה"ר השכחה גוברת. עכ"ל. וכ"כ הגאון השבות יעקב ח"ב (סימן סד), כי לא טוב עשה המורה להטריף מיד בלתי עיון בספר אף שהיה פשוט הדבר בעיניו, ויש לו ע"מ שיסמוך, מ"מ היה מן הראוי להיות מתון בהוראה, שכבר אמרו חז"ל שאסור לתלמיד להורות הלכה במקום רבו, ומכל שכן שאין ראוי לכל מי שהגיע להוראה להורות שום הוראה בלתי עיון בספר, שרבותינו הם הם הספרים אשר נתפשטו בקרב ישראל, וכן קבלתי מרבותי הגאונים זצ"ל, וביחוד שמעתי כן ממוח"ז הגאון מהר"ש זצ"ל, שהיה זקן ויושב בישיבה ועל כסא ההוראה בק"ק פראג זה ארבעים שנה, ואעפ"כ לא הורה בלתי עיון בספר תחלה מה"ט. וסמך לדבר אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך. ע"כ. וכ"כ בשו"ת שמש צדקה (חיו"ד סי' לז) וז"ל: ונקוט האי כללא בידך, שכשם שאסור לתלמיד להורות במקום רבו, כך אסור לנו לפסוק דין במקום רבותינו הפוסקים אם לא נעיין היטב תחלה בספריהם, רמז לדבר, אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך. ע"כ. וכ"כ מרן החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סי' מז אות ד), והביא שכן היה נוהג הגאון מהר"י רוזאניס, בעל משנה למלך, והרי נודע בשערים גדולת הרב ז"ל שהיה מפורסם בבקיאותו וזכרונו, ועכ"ז לא רצה להורות דין המפורש בש"ע, עד שפתח הש"ע והורה על פיו, כ"ש אנן יתמי דיתמי שהשכחה וחסרון הידיעה גוברים עלינו, איך לא נבוש ולא נכלם להורות בלי ראות בספר. ע"כ. וכ"כ הגאון מהר"ח פלאג'י בספר כף החיים (מע' ד אות ו דט"ז ע"ג) וז"ל: אזהרה לפוסק דין בזה"ז לחפש בספרי האחרונים ואח"כ יפסוק הדין. מר זקני הגאון חקרי לב חו"מ ח"ב (סי' נב דפ"ז ע"א). וריב לי על חדשים מקרוב באו שאינם מביאים את סברות האחרונים כלל, כי לפי גדולתם דימו בנפשם דהוי כזקן ואינה לפי כבודו להזכיר דברי האחרונים, ולא טוב הם עושים, כי אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן מסיני, וכשאני לעצמי דרכי להביא אפילו במקום שאינו ענין הלכה כי אם אגדה מבני ותלמידי הי"ו, שאיזהו חכם הלומד מכל אדם, ומכל שכן בספרים אחרונים שיצאו לאור עולם שאין מדרש בלא חידוש. ופשוט. ע"כ. וע"ע בספרו גנזי חיים (מע' ר' אות ה). ע"ש. וכ"כ בשו"ת נדיב לב (חיו"ד סי' פג) שהמורים הוראה בלי לעיין בספרי האחרונים איסורא קא עבדי. ע"ש. וע"ע בהגהות איי הים על תשובת הגאונים (סי' קפז דקי"ח סע"א) שהביא דברי רבינו יוסף בן מיגאש בתשו' הנ"ל, שאין לפסוק הלכה ע"פ התלמוד וכו', וכתב, שאם בזמנו כך, בזמנינו אשר ירד ירדנו כמה אלפי מעלות עאכ"ו שאין לנו לסמוך על פלפולינו להוציא הדינים אם לא שנחפש עד אחרוני אחרונים. ע"ש. וע"ע בשו"ת תעלומות לב ח"ג בליקוטים (דק"ו ע"ב). ובשו"ת שואל ונשאל ח"ג (סימן כט). וביתר ספרי האחרונים ז"ל. וע' בשו"ת רב פעלים (חלק א' בפתיחת הספר), שכתב, ויש שאין דרכם לתור ולחפש בספרי האחרונים, אלא פונים דוקא לספרי הראשונים וכותבים מה שנראה להם לפי הכרעת דעתם וסברתם כאשר תשיג ידם, ובדרך זו מתנהגים על הרוב גאוני אשכנז. ואף על פי שבודאי לאו ברמות רוחא נהיגי הכי, עם כל זה אחר אלף מחילות מכבוד תורתם לא טוב עשו כי זה כלל גדול בתורה שאינה נקנית אלא בחבורה, ולכך נקראו החכמים בעלי אסופות (חגיגה ג:), ותמיד תמצא שהגדולים צריכים לקטנים. והתנא הגדול אמר, (מכות י): הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכלם. ולכן אפילו הוא רב מובהק וחכם גדול למה לא יבקש לדעת מה שכתב הספר האחרון, הן מסברת עצמו, הן ממה שאסף וקיבץ מהראשונים והאחרונים באותו ענין ושמא ימצא שם דבר חדש. וכמו שמצינו לר' יוחנן שהיה מצפה לקושיות תלמידיו שעל ידי כך רווחא שמעתתא טפי (בבא מציעא פד) ואפילו אם לא ימצא דבר חדש, יועיל מה שימצא לו חבר כסברתו, ואין זה כדן יחידי. ובדרך זו נוהגים חכמי הספרדים בפסקים ותשובות שלהם, לתור ולדרוש מכל הספרים ראשונים ואחרונים ואחרוני האחרונים ככל אשר תשיג ידם כדי לברר ההלכה בתשובותיהם. ע"כ. שפתים ישק משיב דברים נכוחים. ויש להוסיף בזה דברי הגאון החות דעת בהקדמתו, וזה לשונו: ולא לבד שהתלמיד חכם צריך לגדול ממנו אלא אף לקטן ממנו, כמאמרם: ומתלמידי יותר מכלם. והטעם כי כשם שבראיה החושית אם ישוטט האדם במבט עיניו למרחוק, יכשל בנקל במה שלפניו, כן הוא גם בראיה השכלית כשמשוטט במבט שכלו למרחוק יהא נכשל בנקל במה שלפניו, ולכן צריך הוא לתלמיד ששכלו קטן ואין שכלו משוטט למרחוק, ומרגיש במה שלפניו, ועוד כי מחמת צמצום שכלו להסביר לתלמיד הבנת הענין יראה וירגיש גם הוא עצמו במה שלפניו וגם מחמת הצמצום יראה ויבין יותר, כי זה דומה לרואה בשפופרת, שרואה יותר מחמת צמצום עין הראות, מה שלא יוכל להביט כל כך בלא השפופרת מחמת פיזור עין הראות. עכ"ל. וכיו"ב כתב הגאון ר' אברהם ענתבי בס' חכמה ומוסר (בדפוס חדש דף י"ב ע"ב). ע"ש. ובאמת שאפילו אם לא ימצא המעיין באחרוני הזמן שום סברא חדשה שראוי להעלותה על שלחן מלכים, ואדרבה יראה שהמחבר הלזה הנדחה והצולעה יקבץ, ואין סברותיו ודמיונותיו נכונות, סמא בידיה לאזור כגבר חלציו להפיץ ולהדיח ולסתור ראיותיו, ולהכריע שלא כדבריו, כי תורה אמת כתיב בה (עבודה זרה ד:), ואין משוא פנים בדבר. וכמו שאמרו באבות דרבי נתן (פרק כ"א): כתר תורה במקומו מונח כל הרוצה ליטול יבא ויטול. (וע"ע ביומא עב:). והכל לשם שמים. ובזה יוציא מלב הטועים דלא לגררו אבתריה של המחבר ההוא, וגם לא יבא מאן דהוא לומר עליו אילו הוה שמע ליה דברי המחבר ההוא הוה הדר ביה. וזכר לדבר יש להביא מ"ש בעדיות (פרק א' משנה ו'): אמר רבי יהודה אם כן למה מזכירין דברי היחיד לבטלן, שאם יאמר אדם כך אני מקובל יאמרו לו כדברי איש פלוני שמעת. ועיין במפרשים שם. ולפע"ד זוהי הדרך שיבור לו האדם לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, וכדתניא (בפרק ו' דאבות) במ"ח מעלות שהתורה נקנית בהם, בפלפול התלמידים ובדיבוק החברים. ועיין בשו"ת בית דוד (חלק חושן משפט סוף סימן צ"א), שכתב, ושמעתי מפי הרב הגדול מהר"י קובו ז"ל, שקבלה בידינו שבמקום שמהרח"ש חולק על מהר"א די בוטון יש לדון כמהרח"ש, חדא דהוי בתראה טפי, ושנית שקבלה בידינו שמהרח"ש היה עושה פסקיו בפלפול החברים והתלמידים כדי שיצא הדין מלובן ומבורר. ע"ש. ודון מינה לנידון דידן. וידוע מ"ש בעירובין (יג:), מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהם ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם. ע"ש. וכתב מרן בכללי הגמרא (דף נא) שלפי שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהם ודברי בית שמאי, זכו לכוין לאמיתה של תורה שצריך זכות ותפלה כדי לזכות לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא (בבא קמא צ"ב) וע"ש. ועיין עוד בספר יבין שמועה (כלל רל"ח). ע"ש. וע"ע בשו"ת פרי השדה ח"ב (ס"ס יז) שכ', שראוי לכל מחבר ספר לחבב דברי חבירו, שע"י כך יזכה שיקבעו הלכה כמותו, כמ"ש בעירובין (יג:). ולא כמו קצת מחכמי דורנו שאינם נוחים זה לזה בהלכה ואינם מזכירים כלל מדברי חבריהם. ע"ש. ובשו"ת ויצבור יוסף שווארץ (סי' סח אות ט) הביא לתמוה על מחבר אחד שהתפאר שאינו מעיין כלל בספרי האחרונים, והלא מדויל ידיה משתלים, כי מי יעיין ג"כ בספרו, ובמדה שאדם מודד בה מודדין לו. ע"ש. וע"ע בשדי חמד (מערכת יום הכפורים, סי' ג סוף אות יג). ע"ש.
(יא) וביותר יש להזהיר את הדן בדיני ממונות לחפש ולבדוק הרבה בספרי האחרונים, שהרי על פי סברת שני פוסקים המזכין את הנתבע מצי המחזיק לומר קים לי כסברתם, אפילו ישנם מאה פוסקים המחייבים. וכמ"ש בגט פשוט בכללים שבסוף הספר (כלל ב), עיין שם. וכן כתב הכנסת הגדולה (חושן משפט סימן כ"ה כללי הקים לי אות ג') בשם מהריב"ל ומהר"א די בוטון ומשפט צדק ומהר"ש חיון. וסיים הכנסת הגדולה, דהכי סוגיין דעלמא דהמוחזק מצי למימר קים לי כשני פוסקים אף על פי שכל גדולי ישראל חולקים עליהם. ע"ש. וכן כתב בשו"ת גנת ורדים חלק חושן משפט (כלל ג' סימן כ"ט), ובשו"ת בית דוד (חלק חושן משפט סימן ה'), ובברכי יוסף חושן משפט (סימן כ"ה). ועוד. והרי כל היד המרבה לבדוק בספרי האחרונים יוכל למצוא שנים מזכין על כל פנים על ידי עמל ויגיעה, כי יגעתי ומצאתי האמן (מגילה ו:), ומכיון שאין צורך שהבעל דבר בעצמו יטעון קים לי, רק על הדיין לחקור ולדעת אם יש ב' פוסקים (ואפילו אחרונים) המסייעים את המוחזק. (ראה מה שכתבתי בס"ד בספרי יביע אומר חלק ג' באבן העזר סימן ג' אות ל"ב וסוף סימן ט"ז). והא ודאי שיקשה על הדיין לפסוק ולהוציא ממון, מבלי לטרוח ולעיין היטב בספרי האחרונים כדי שלא יהיה בסוג מוציא ממון שלא כדין. ואפילו בדיעבד שפסק להוציא ממון דעת כמה פוסקים דהדר דינא. ואכמ"ל. ומכל שכן שישנם כמה חילוקי דינים ופרטי פרטים המובאים רק באחרונים. ועל כל פנים טוב אחרית דבר מראשיתו, כלומר שאחר שיודע יסוד ושורש הדין מהש"ס והראשונים, אחר כך יפנה אל השלחן ערוך והאחרונים. אבל המורים הלכה מתוך השלחן ערוך או מתוך ספרי קיצורים בלבד מבלי לדעת את מקורות ההלכה הרי הם בכלל מבלי עולם, ומטעין העולם בהוראותיהם, וכמו שכתבנו לעיל בשם המהרש"א בחדושי אגדות (סוטה כב). ובארחות חיים ח"א (הל' ת"ת סי' כא) כתב בשם רבינו שמואל מאיורא, רבו של רבינו יונה שבזה"ז שאנו לומדים מתוך החיבורים רשאי התלמיד לסתור ד' הרב אם יוכל לפי פלפולו. ע"ש. וע' עוד במשכנות הרועים (מע' ח' אות נ"ט), שהמורה על פי השלחן ערוך או מתוך ספרי קיצורים בלבד מבלי לדעת את מקורות ההלכה וטעה, מזיד הוי. וזה לשון הגר"א בביאורו למשלי (פרק י' פסוק ד'): רש עושה כף רמיה, מי שלומד ברמיה היינו שאינו לומד שרשי הדינים רק קיצור הדינים, בכדי להראות שהוא יודע כל הדינים זה עושה אותו לרש כח, כי לסוף שישכח גם אותם מחמת שאינו יודע שרשן, אבל יד חרוצים תעשיר, היינו מי שלומד הדין עם שרשו, ויודע מקור כל דת ודין, תעשיר, שידע הכל. עד כאן. ועיין עוד להגאון רבי חיים בן עטר בספר ראשון לציון (דף ק"ב ע"ד). ובשו"ת שבות יעקב ח"ג (סי' צח). ובשו"ת שאלת יעב"ץ ח"א (סי' קלד). ובשו"ת שואל ומשיב קמא ח"ב (סימן יד). ע"ש.
(יב) עוד רגע אחד אדבר על דבר המצפצפים ומהגים שאין לחלוק על ספרי האחרונים, ובראותם ספר חדש שבא להכריע נגד איזה אחרון צווחי ככרוכיא בדברים הדברים. וכל היודע ספר עיניו רואות נכוחה שזהו דרך כל רבותינו למימי התנאים והאמוראים ועד אחרוני הפוסקים, וכמ"ש בקידושין (ל:) שאפילו הרב ותלמידו נעשים כאויבים זה לזה, ואת והב בסופה. וכן מבואר בפסקי מהרא"י (סימן רל"ח), שאם ההוראות ברורות קצת כדברי התלמיד, והכי אזלא צורתא דשמעתתא, למה לא יחלוק על רבו, והלא כך היתה דרכה של תורה מימי התנאים, ורבינו הקדוש חלק על אביו ורבו רשב"ג, ורבא חולק על רבה רבו, והרא"ש חולק על מהר"ם שהיה רבו מובהק. ע"כ. וכן כתב בתשובות הרדב"ז (סימן תצ"ה). ע"ש. וע"ע בתשובת הרא"ש (כלל נה סימן ט, דנ"ג רע"א) שכ', ומה שכתבת שמהר"י בן שושן היה בעל סברה ישרה וכו' ומי יהרהר אחריו לבטל פירושו, זו אינה ראיה, כי מי לנו גדול כרש"י ז"ל שהאיר עיני הגולה בפירושיו, ונחלקו עליו יוצאי ירכו ר"ת ור"י וסתרו דבריו בהרבה מקומות, כי תורת אמת היא ואין מחניפים בה לשום אדם. ויפתח בדורו כשמואל בדורו. ע"ש. וע"ע בהרא"ש (סנהדרין לג) שכ', שבמקום שנחלקו גדולים לא יאמר הדיין אפסוק כמי שארצה שאם עשה כן הוי דין שקר וכו'. ע"ש. וכבר אמרו חז"ל (סנהדרין ז:) לא תגורו מפני איש לא תאגור דבריך מפני איש. וכ"כ בשו"ת כפי אהרן ח"א (חאה"ע סימן יב, דף צא ע"ב). ע"ש. ולכן אין למחבר ספר או למורה ודיין להיות רק כחמור נושא ספרים, או כמליצת חז"ל (במגילה כח:) צנא מלא ספרא. ע' בפרש"י שם. אלא עליו לעיין היטב ולהכריע בהלכה כאשר תשיג יד עיונו (אם הרשוהו גדולי דורו לכך). והיה ה' עם השופט. ובלבד שיהיה מתון בדין, ולא ימהר לחרוץ משפט, פן יהיו דמיונותיו וסברותיו בכזיב, אלא ישקול בפלס סברותיו ואחר העיון כדת יוכל ג"כ לחלוק על ספרי אחרונים כשלבו לשמים. ומכ"ש כשמוצא סעד לדבריו באחרונים אחרים. וע' להרז"ה בהקדמתו לספר המאור, שכ' ג"כ שכן מנהג כל החכמים, וכמו שאמר הפילוסוף ריב לאמת עם אפלטון, ושניהם אהובינו אך האמת אהוב מן הכל. ובהקדמת הרמב"ן שם כ', שחיוב מוטל עלינו לחפש ולעיין בדיני התורה והמצוה ולהוציא לאור תעלומותיה, ואין אנו רשאים לירוא מאדם בהוראותיה ומשפטיה, וכמ"ש לא תגורו מפני איש. ע"ש. וכ"כ הרשב"ץ בהקדמת ספרו זהר הרקיע, שזהו חובה לרב וגם לתלמיד. ע"ש. ורבינו ישעיה מטראני בשו"ת הרי"ד (סי' סב) כ', ומ"ש מר שלא אחלוק על הרב הגדול רבינו יצחק זצ"ל, חלילה לי מעשות זאת כי מה אני נחשב כנגד תלמידו, אף כי אחרי המלך, אך זאת אתי, שכל דבר שאינו נראה בעיני אפילו אי אמרה יהושע בן נון לא צייתנא ליה, ואיני נמנע לומר מה שנ"ל לפי מיעוט שכלי, ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש. ואני דן בעצמי משל הפילוסופים, ששאלו פעם לגדול שבהם, כי הלא אנו מודים שהראשונים חכמו והשכילו יותר ממנו, ואנו סותרים דבריהם בהרבה מקומות והאמת אתנו, ואיך יכון דבר זה. השיבם ואמר להם, מי צופה למרחוק יותר הננס או הענק, הוי אומר הענק שעיניו צופות במקום גבוה יותר מן הננס, ואם תרכיב הננס על צוארי הענק מי צופה יותר למרחוק, הוי אומר הננס, שעכשיו עיניו גבוהות יותר מן הענק. וכן אנחנו ננסים הרוכבים על צוארי הענקים, מפני שראינו חכמתם ואנו מעניקים עליהם ומכח חכמתם חכמנו, ולא שאנו גדולים מהם. ואם זה באנו לומר שלא נדבר על דברי רבותינו הראשונים, א"כ במקום שאנו רואים שזה חולק על זה, זה אוסר וזה מתיר, אנו על מי נסמוך, הנוכל לשקול בפלס הרים וגבעות במאזנים ולומר שזה גדול מזה ונבטל דברי זה מפני זה, הא אין לנו אלא לחקור את דבריהם ולפלפל ולהעמיק בסברותיהם להיכן הדין נוטה, שאלו ואלו דברי אלהים חיים הם, וכמו שעשו חכמי המשנה והתלמוד, ולא נמנעו מעולם האחרונים מלדבר על הראשונים ומלסתור דבריהם, וכמה משניות סתרו האמוראים לומר שאין הלכה כמותם. וגדולה החכמה מן החכם, שאין חכם שיהא נקי משגיאות, ואין החכמה תמימה בלתי לה' לבדו. עכ"ל. וכן הוא בהקדמת השבולי הלקט. וכ"כ בענף יוסף על העין יעקב (בעירובין נג) בשם נזר הקדש. ובזה פירש מ"ש מזקנים אתבונן, שהוא כננס ע"ג ענק. ע"ש. ומרן בשו"ת אבקת רוכל (סי' קנה) כ', ואף על פי שי"ל שהריטב"א והריב"ש בקיאי טפי מנן בפירוש דברי הראשונים, הני מילי במילתא בלא טעמא, אבל במילתא דאיכא טעמא ואיכא למותיב מותבינן, דלאו קטלי קני באגמא אנן. ע"ש. וע"ע בשו"ת מקום שמואל (סי' יא) שכ', מחשבותי לא כמחשבות קצת לומדים שראיתי, כי בהגיע המורה לדון דין שנדפס בספר, לא יזוז מדברי הספר ההוא, וקיימו בעצמם דברי הרמב"ם במורה נבוכים שבראות אדם דבר מה חקוק על לוח ספר תגדל אמונתו בו. ואנכי לא כן אדמה ולבבי לא כן יחשוב, כי יש למורה לחפש ולעיין עד מקום שידו מגעת. ע"ש. והנודע ביהודה קמא (חאו"ח סי' לה) ד"ה ומה, כתב, שאף שבתשובת חות יאיר פסק להיפך, אטו כל מקום שמצאנו דבר בתשובת האחרונים נחליט כן להלכה, הלא חיך יטעם אוכל. ע"ש. והגאון ר' דוד פארדו בס' מזמור לדוד (דנ"ז ע"ב) האריך לומר שאין לנו להתעלם מקושיות והשגות שיש לנו על דברי המחברים. ע"ש. וכ"כ כיו"ב הגאון ר' חיים פלאג'י בשו"ת חקקי לב (חיו"ד סי' מב) שאין לת"ח לכבוש את נבואתו, וחייב לגלות דעתו, ונכתב בספר, שאין משוא פנים בדבר. וע"ע בספרו כל החיים (דף יח ע"ג). ע"ש. והגאון מהר"ח מוואלוז'ין ז"ל כ' בשו"ת חוט המשולש (סימן ט), ואף על פי שאנכי שמשתי את מו"ר הכהן הגדול, ומחוייב אני בכבודו ומוראו כמורא שמים, אני שומר מ"ש חז"ל (ב"ב קל:) כי אתי פסקא דדינא קמייכו וחזיתו ביה פירכא, לא תגמרו מיניה, שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות. וכבר הוזהרתי מפי מורי קדוש ישראל הגר"א מווילנא ז"ל שלא לישא פנים בהוראה. עכת"ד. וגם הלום ראיתי להגר"ח מוולוזי'ן בספר רוח חיים (פרק קמא דאבות משנה ד'), שכתב וז"ל: ואסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד, וכמו שעץ קטן מדליק את הגדול. וזהו ששנינו, יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם, מלשון ויאבק איש עמו, שהוא ענין התאבקות מלחמה, כי מלחמת מצוה היא, וכן אנו נגד רבותינו הקדושים אשר בארץ, ונשמתם בשמי מרומים, המחברים המפורסמים וספריהם אתנו, הנה על ידי הספרים אשר בביתינו ביתינו הוא בית ועד לחכמים, והוזהרנו וגם ניתן לנו הרשות להאבק וללחום בדברים, ולא לישא פני איש, רק לאהוב האמת. עש"ב. ועיין עוד בשו"ת ירך אברהם חלק א' (חלק יורה דעה סימן טו"ב), ובספר כסא שלמה חכים (דרוש י"ד להספר דקמ"ט ע"ג והלאה). עיין שם. וכמעט שלא יראה ולא ימצא ספר אחרון הנושא ונותן באמונה על דברי המחברים שקדמוהו, שלא יחלוק וישיג על מי שקדם לדון בענין ההוא, לרחק הסברא התמוהה, ולקרב השיטה הישרה, והחולקים על זה דבריהם מהבל ימעטו, ולחפש תואנות יבקשו ולשונם חרב חדה בלשון הרע ורכילות. ועל זה אמרו (בערכין טו:), סיפר לשון הרע אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד ברוח הקודש, שנאמר יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. כי דרך מספרי לשון הרע בתחילה יפליגו בשבח הרב אשר הושג על דבריו, חלקו מחמאות פיהם בשפתי חנף, וזהו: יכרת ה' כל שפתי חלקות, שבחלקלקות לשונם ירחיבו פיהם בשבח הרב כנ"ל, וכל כוונתם בכדי שאחר כך יוכלו לדבר גדולות על המחבר החדש שהשיג על הרב שקדמהו. וזה שאמר: לשון מדברת גדולות, וכן המליצו ע"ז מ"ש (בפסחים קי"ח): כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים, משום שבפרשת שירה אמרו, כלבים אומרים: בואו נשתחוה ונכרעה, וכן אלו דרכם מתחלה להשתחוות ולספר בשבח הרב המושג, בכדי שאחר כך יעיזו פניהם לדבר סרה על הרב המשיג. והם לא ידעו ולא יבינו כי זוהי דרכה של תורה, כי טח מראות עיניהם הצרות בכבודן של תמידי /תלמידי/ חכמים. וכמו שאמרו (בבבא בתרא עה): עשן בחופה למה, שכל מי שעיניו צרות בתלמידי חכמים בעולם הזה עיניו מתמלאות עשן לעולם הבא. כי רק הקנאה והשנאה מדברת מתוך גרונם, ולעפר בעפר כבוד נושאי דגל התורה, ואוי להם מעלבונה של תורה. אולם לא כאלה חלק יעקב המודים על האמת. וכמו שכתוב בירושלמי (סנהדרין פרק חלק סוף הלכה א'): אם שמעת דבר מפי קטן מישראל והנייך, לא יהא בעיניך כשומעו מפי קטן אלא וכו' כשומעו מפי נביא. ולא כשומעו מפי נביא אלא כשומעו מפי הגבורה.
(יג) ובאמת שאף על פי שהורשינו לחלוק על דברי הפוסקים האחרונים, כשיש לנו ראיות נכונות, והכרעות מיוסדות על אדני פז, מכל מקום צריכים לשלוט ברוחנו לדבר בענוה טהורה, בחרדת קודש ובהכנעה יתירה. וכמ"ש בירוש' (פרק קמא דשבת הלכה ב'): כל האומר שמועה מפי אומרה יהא רואה בעל השמועה כאילו עומד כנגדו. ע"ש. והגר"ח מוולוז'ין בספר רוח חיים (בפרק קמא דאבות משנה ד') כתב שאף על פי שניתן לנו רשות ללחום מלחמתה של תורה, עם כל זה יזהר בנפשו מלדבר בגאוה וגודל לבב באשר מצא מקום לחלוק על רבו, וידמה בנפשו כי גדול הוא כרבו, או כמחבר הספר ההוא אשר השיג עליו, אך בענוה יתירה וכו'. עיין שם. וקל וחומר שלא יעיז לדבר גבוהה גבוהה נגד גדולי עולם אשר קטנם עבה ממתנינו, ואמרו רז"ל (יומא ט:) טובה צפרנן של ראשונים מכרסם של אחרונים, וכמה התמרמר מרן החיד"א במחב"ר א"ח (סימן קנ"ג) ובשו"ת חיים שאל חלק ב' (סימן ל"ח אות ע"ד) נגד הגאון יעב"ץ על אשר הטיח דברים קשים נגד הרמב"ן ושאר ראשונים. עיין שם. ועיין עוד בספר רב פעלים חלק א' בפתיחה. (וכמו שכתבתי לעיל). וידועים דברי המפרשים על דברי רבותינו ז"ל (שבת קי"ב:) אם ראשונים כבני מלאכים אנו כבני אדם, ואם ראשונים בני אדם אנו כחמורים, ולא כחמורו של ר' חנינא בן דוסא ור' פנחס בן יאיר. שר"ל, אם אנו משערים גודל וערך הראשונים כמלאכים אז אנחנו באמת בני אדם, שסימן יפה הוא לנו שידענו להוקיר רוב ערכם ותפארת גדולתם. אבל אם אנו חושבים בדעתינו שהם גם כן כבני אדם, כבשר ודם הצפוי לשגיאות כמונו כמוהם, סימן שאנו כחמורים ונבערים משכל. (רב פעלים בפתיחה שם. והגאון מהר"י עטייא בספר רוב דגן בחי' לעירובין (נ"ג) בשם רבני אשכנז. עיין שם). ועל כן אם המצא ימצא באחד מספרי אשר חיברתי עד הנה, ואשר אני עתיד לחבר בעזרת ה' יתברך, ביטויים קשים או סגנון חריף כלפי חד מרבוותא קמאי או בתראי, הוא פליטת הקולמוס שלא מדעת הבעלים, והריני מבטלו בזה ביטול גמור ושלם. והריני מגלה דעתי ומחשבתי שכל מחשבה ודיבור שאחשוב ואדבר ואכתוב, שהם נגד רצון השי"ת ורצון יראיו, הרי הם בטלים ומבוטלים כחרס הנשבר, באופן שכל כוונתינו ורצוננו בחיבורים שחיברתי ואחבר בעהי"ת ובלימודינו בעל פה הכל הוא לעשות נחת רוח לפני השי"ת, בלי שום פניה זרה ומחשבה פסולה, (וכמ"ש בהקדמת רב פעלים ובן איש חי). ויהי רצון שהשי"ת יערה עלינו רוח קדושה ממרום וינחינו במעגלי צדק למען שמו, וירבה גבולינו בתלמידים וישכין בפוריינו אהבה ואחוה שלום וריעות, ויצליח סופינו אחרית ותקוה (ברכות ט"ז:). ובכל אשר נפנה נשכיל ונצליח על דבר אמת וענוה צדק ללמוד וללמד לשמור ולעשות. אמן.
