מנהג העולם בחיוב הקריעה על ראיית מקום המקדש

מה אתה נוהג בענין חיוב הקריעה בראיית בית-חיינו השמם

  • אני דר בירושלים וקורע כדת

    קולות: 6 12.8%
  • אני דר מחוץ לירושלים וקורע כדת

    קולות: 14 29.8%
  • אני דר בירושלים ואינני קורע

    קולות: 7 14.9%
  • אני דר מחוץ לירושלים ואינני קורע

    קולות: 10 21.3%
  • אני קורע כדת, מלבד באופני היתר מסויימים (וכמו שאפרט)

    קולות: 3 6.4%
  • לא עובר עלי ל' יום בלי לראות את המקום אשר אוה ה' למושב לו

    קולות: 7 14.9%

  • סה"כ בוחרים
    47

הצעיר שבחבורה

משתמש ותיק
ובקצרה: המפקיר את ביתו או את בגדו בכדי להפטר ממזוזה וציצית, דומה הוא לאדם שלא יבוא למקום המקדש בכדי להפטר מן הקריעה, ולא לזה המקנה בגדו בכדי להפטר.
 

הצעיר שבחבורה

משתמש ותיק
אבי חי אמר:
יפה, אז הבנו שאין קשר לחמץ.

וכעת לציצית ומזוזה. גם שם שורש החיוב הוא הבגד והבית (ומ"מ כיון שטעם מצות ציצית שהלובש יזכור את המצוות, נענשים על אי לבישתה בעידנא דריתחא, וכ"ש על הפטרות ע"י הפקר. ומן הסתם אפש"ל כעי"ז במזוזה), משא"כ הכא ששורש החיוב הוא אבלות האדם, והבגד הוא רק היכי תמצי.
שוב נתעוררתי שכיון שמכל מקום לובש הוא את הבגד, היינו טעמא דנענש...
 

הצעיר שבחבורה

משתמש ותיק
ונסתפקתי, אדם הבא 'ערום' למקום המקדש, 'פטור' מן הקריעה, או ש'מחוייב' הוא בקריעה אלא שאינו יכול מחמת שאין לו מה שיקרע?
 

אבי חי

משתמש ותיק
הצעיר שבחבורה אמר:
אבי חי אמר:
יפה, אז הבנו שאין קשר לחמץ.

וכעת לציצית ומזוזה. גם שם שורש החיוב הוא הבגד והבית (ומ"מ כיון שטעם מצות ציצית שהלובש יזכור את המצוות, נענשים על אי לבישתה בעידנא דריתחא, וכ"ש על הפטרות ע"י הפקר. ומן הסתם אפש"ל כעי"ז במזוזה), משא"כ הכא ששורש החיוב הוא אבלות האדם, והבגד הוא רק היכי תמצי.
שוב נתעוררתי שכיון שמכל מקום לובש הוא את הבגד, היינו טעמא דנענש...
לא הבנתי.
(העונש בעידנא דריתחא נאמר על מי שלא לובש בגד של ד' כנפות. לא כך?)
 
 

אבי חי

משתמש ותיק
הצעיר שבחבורה אמר:
ונסתפקתי, אדם הבא 'ערום' למקום המקדש, 'פטור' מן הקריעה, או ש'מחוייב' הוא בקריעה אלא שאינו יכול מחמת שאין לו מה שיקרע?

מושכ"ר - אם הנ"מ אם ראוי ללבוש כדי לקרוע, מן הסתם התשובה חיובית.
 

יהודי

משתמש ותיק
חפר אמר:
יהודי אמר:
וכן מנהג י-ם לא לקרוע בימים שלא או' תחנון.

יש נוהגים שלא קורעים בימים שמבקרים בירושלים
איזה חריפות.
אני יודע שיש רבים שלא הסכימו עם מנהג זה, אבל הגרש"ז אויערבך זצ"ל היה מורה שכן המנהג ושכן יש לנהוג. 
 
 

הצעיר שבחבורה

משתמש ותיק
אבי חי אמר:
הצעיר שבחבורה אמר:
ונסתפקתי, אדם הבא 'ערום' למקום המקדש, 'פטור' מן הקריעה, או ש'מחוייב' הוא בקריעה אלא שאינו יכול מחמת שאין לו מה שיקרע?
מושכ"ר - אם הנ"מ אם ראוי ללבוש כדי לקרוע, מן הסתם התשובה חיובית.
פשוט. ולא נסתפקתי אלא להעיר לב המעיין לחילוק הזועק בין מקרה זה למקרים האחרים... וכדברי מר לעיל...
 

חפר

משתמש ותיק
יהודי אמר:
חפר אמר:
יהודי אמר:
וכן מנהג י-ם לא לקרוע בימים שלא או' תחנון.

יש נוהגים שלא קורעים בימים שמבקרים בירושלים
איזה חריפות.
אני יודע שיש רבים שלא הסכימו עם מנהג זה, אבל הגרש"ז אויערבך זצ"ל היה מורה שכן המנהג ושכן יש לנהוג. 
הרי גם רבי שלמה זלמן הורה כן רק בגלל המנהג אע"פ שהוא נגד ההלכה, א"כ מאי שנא המנהג שלא לקרוע כלל.
 

חפר

משתמש ותיק
הצעיר שבחבורה אמר:
ובקצרה: המפקיר את ביתו או את בגדו בכדי להפטר ממזוזה וציצית, דומה הוא לאדם שלא יבוא למקום המקדש בכדי להפטר מן הקריעה, ולא לזה המקנה בגדו בכדי להפטר.
ואני אומר שהמקנה הוא כהמפקיר, דמאי שנא, ואין לנו להמציא טעמים וחילוקים שאינם מוכרחים.
 
 

חפר

משתמש ותיק
הצעיר שבחבורה אמר:
שיהיה... ובהצלחה...
אולי לאחרים יהיה את הסבלנות שאין לי כרגע..

לא בוער, כשיהיה לך סבלנות תחזור
 

הצעיר שבחבורה

משתמש ותיק
ורק אציין את אשר כבר ביארתי בזה.
הצעיר שבחבורה אמר:
ונסתפקתי, אדם הבא 'ערום' למקום המקדש, 'פטור' מן הקריעה, או ש'מחוייב' הוא בקריעה אלא שאינו יכול מחמת שאין לו מה שיקרע?

 
 

כהן

משתמש ותיק
לפי דעתי יש סברא אחרת שא"צ לקרוע בכותל, והוא דחזינן בהלכות קריעה שיש הרבה הלכות שצריכים לקרוע אולם למעשה לא נוהגים בהם מחמת טעמים שונים;
לקרוע בפני קרובו על מת שקרובו מתאבל עליו [כגון על סבו וכדומה] כתב הרמ"א בסי' ש"מ ס"ד שלא נוהגים לקרוע
העומד בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע על כל אדם, וכתב השולחן גבוה בסי' ש"מ שלא נהגו כן, וכתב הטעם כיון שאף אחד לא ירצה לעמוד על המת מחשש שיצטרך לקרוע עי"ש.
על אדם כשר צריך לקרוע אף שלא היה בשעת יציאת נשמה, והב"י תמה על מנהג העולם שסומכים על הסברא שלא צריך לקרוע ופסק בשו"ע שצריך לקרוע, וגם הספרדים נהגו למעשה שלא לקרוע וכפי שהביא הרמ"א שם וכפי שהעידו הפוסקים.
קריעה על חכם כתב הרמ"א שנוהגים להקל שלא קורעים אלא אם הוא רבו, וגם בזה הספרדים נהגו שלא כדעת השו"ע.
והרואה במקורות הנ"ל יראה שהסברות שלא לקרוע הם נגד פשטות הגמ' ורוב הראשונים, והם סברות יחידאיות, ואעפ"כ סמכו עליהם שלא לקרוע.
ולפ"ז אפשר לומר שכיון שהמנהג כיום שלא קורעים [כך רואים בפועל, למרות שיש מעט שקורעים, ויש שמקנים את הבגד וכו', שזו עוד המצאה שלא לקיים את המצוה, והרבה דנו אם מועילה הקנאה זו או לא], ויושבי ירושלים התירו לעצמם שלא לקרוע שגם דבר זה אין לו מקור לא במשנה ולא בגמ' ולא ברמב"ם ובשו"ע, והרדב"ז ראה שנוהגים כן ותמה ע"ז ודחה את זה, ואף אם יש מעט פוסקים שהעתיקו מנהג זה - מ"מ עדיין אין לו מקור.
ולפי סברת השולחן גבוה דלעיל - אפשר להסביר בפשיטות את המנהג שלא לקרוע, כיון שאם אדם יצטרך לקרוע - יחשוב כמה פעמים אם לנסוע לכותל או לא, ולמשל אם נמצא בקרבת מקום ולא תכנן מראש לנסוע לכותל, ולא הביא איתו חולצה וכדומה - לא ירצה להכנס למקום המקודש שלא יצטרך לקרוע, וזה דומה לסברא הנ"ל, ולכן כשם שנהגו שם שלא לקרוע [אף שנראה שהוא שלא כדין לדעת רוב הפוסקים, אבל כך נהגו] ה"ה גם בכותל התקבל שלא קורעים.
כך נראה לי ליישב את המנהג.
 

ברוך מבנים

משתמש חדש
איני מבין הנידון,
אני שומע שיש מקום לדון האם נכון וראוי להפטר מהמצוה ע"י הקנאתו לאחר,
וכן יש לדון אם מהני הקנאה זו שאינה אלא הערמה,
אבל להצד דאכן מהני ההקנאה וכי יש צד שיהא חייב לקרוע בגדו של חבירו? הלא אי"ז שלו כלל, ואף אסור לו לקרוע כיון שאיננו שלו והוא מזיק את חבירו? אתמהה.
 

כי הם חיינו

משתמש ותיק
כהן אמר:
לפי דעתי יש סברא אחרת שא"צ לקרוע בכותל, והוא דחזינן בהלכות קריעה שיש הרבה הלכות שצריכים לקרוע אולם למעשה לא נוהגים בהם מחמת טעמים שונים;
לקרוע בפני קרובו על מת שקרובו מתאבל עליו [כגון על סבו וכדומה] כתב הרמ"א בסי' ש"מ ס"ד שלא נוהגים לקרוע
העומד בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע על כל אדם, וכתב השולחן גבוה בסי' ש"מ שלא נהגו כן, וכתב הטעם כיון שאף אחד לא ירצה לעמוד על המת מחשש שיצטרך לקרוע עי"ש.
על אדם כשר צריך לקרוע אף שלא היה בשעת יציאת נשמה, והב"י תמה על מנהג העולם שסומכים על הסברא שלא צריך לקרוע ופסק בשו"ע שצריך לקרוע, וגם הספרדים נהגו למעשה שלא לקרוע וכפי שהביא הרמ"א שם וכפי שהעידו הפוסקים.
קריעה על חכם כתב הרמ"א שנוהגים להקל שלא קורעים אלא אם הוא רבו, וגם בזה הספרדים נהגו שלא כדעת השו"ע.
והרואה במקורות הנ"ל יראה שהסברות שלא לקרוע הם נגד פשטות הגמ' ורוב הראשונים, והם סברות יחידאיות, ואעפ"כ סמכו עליהם שלא לקרוע.
ולפ"ז אפשר לומר שכיון שהמנהג כיום שלא קורעים [כך רואים בפועל, למרות שיש מעט שקורעים, ויש שמקנים את הבגד וכו', שזו עוד המצאה שלא לקיים את המצוה, והרבה דנו אם מועילה הקנאה זו או לא], ויושבי ירושלים התירו לעצמם שלא לקרוע שגם דבר זה אין לו מקור לא במשנה ולא בגמ' ולא ברמב"ם ובשו"ע, והרדב"ז ראה שנוהגים כן ותמה ע"ז ודחה את זה, ואף אם יש מעט פוסקים שהעתיקו מנהג זה - מ"מ עדיין אין לו מקור.
ולפי סברת השולחן גבוה דלעיל - אפשר להסביר בפשיטות את המנהג שלא לקרוע, כיון שאם אדם יצטרך לקרוע - יחשוב כמה פעמים אם לנסוע לכותל או לא, ולמשל אם נמצא בקרבת מקום ולא תכנן מראש לנסוע לכותל, ולא הביא איתו חולצה וכדומה - לא ירצה להכנס למקום המקודש שלא יצטרך לקרוע, וזה דומה לסברא הנ"ל, ולכן כשם שנהגו שם שלא לקרוע [אף שנראה שהוא שלא כדין לדעת רוב הפוסקים, אבל כך נהגו] ה"ה גם בכותל התקבל שלא קורעים.
כך נראה לי ליישב את המנהג.
גם אם מצינו לפעמים בפוסקים שיש סברות מהסוג הזה
אבל לעקור מטעמים מעין אלו הלכה שנקבעה בש"ס ונפסק בשו"ע ובפוסקים זהו דבר רחוק,
ועכ"פ ודאי שזה דבר שנמסר לגדולי הדורות ורק הם רשאים לקבוע אם אכן נעקרה הלכה,
ולא ידוע על הוראה כזו מגדולי הפוסקים, ולכן אין מקום לכזו הוראה,
 

ידידיה

משתמש ותיק
ברוך מבנים אמר:
איני מבין הנידון,
אני שומע שיש מקום לדון האם נכון וראוי להפטר מהמצוה ע"י הקנאתו לאחר,
וכן יש לדון אם מהני הקנאה זו שאינה אלא הערמה,
אבל להצד דאכן מהני ההקנאה וכי יש צד שיהא חייב לקרוע בגדו של חבירו? הלא אי"ז שלו כלל, ואף אסור לו לקרוע כיון שאיננו שלו והוא מזיק את חבירו? אתמהה.
פשוט שאם ה"מקנה" ירצה מאיזה טעם לקרוע את הבגד יהיה מותר לו לעשות כך, שאין ה"קונה" מקפיד על זה. [ואפי' אם הוא אומר שאינו מרשה הכוונה היא "כיון שאינך רוצה שארשה איני מרשה"]
ומשכך פשוט שגם אילו היתה כאן הקנאה היה מותר, וכנראה גם חובה, לקרוע.
 

רוצה להתעלות

משתמש ותיק
איש מזרע אהרן אמר:
וכבר שמעתי מישהו שביקשו ממנו "לקנות" בגד, והוא אמר שהוא קונה ומרשה לקרוע...

שמעתי בשם ר' גדליה נדל שפעם בכותל הגיע אליו א' ורצה שיקנה את בגדיו, לאחר הקנין אמר לו ר' גדליה אני מרשה לך לקרוע ותקרע, לההוא לא היה ברירה וקרע, אמר לו ר' גדליה עכשיו תשלם על הבגד כדין קרע כסותי שחייב...
 

huo yuc יום טוב

משתמש ותיק
למה על מת לא שמענו שמקנים את הבגדים, כי מצטערים ולכן רוצים לקרוע
משאין כן כשבאים לכותל "ולא חסר כלום" לא רוצים לקרוע 
ואולי אין מקום לקרוע 
 

המצפה לישועת ה'

משתמש ותיק
פותח הנושא
חפר אמר:
המצפה לישועת ה' אמר:
עלה מבבל אמר:
הגר"א גניחובסקי התנגד לכך מאוד וטען שהוא הערמה ואינו מועיל.
ידוע מפוסקי הדור שזה אפילו לא הערמה.

מאי שנא ממכירת חמץ וכ"ש למתירים מכירה בשמיטה?

אינני רואה דמיון כלל.

איסור חמץ הוא על חמץ שלך דווקא, זה כל מהות האיסור, כשהוא לא שלך אין את כל המציאות של האיסור.

לעומת זאת חיוב הקריעה הוא אינו חיוב לקרוע בגד שלך, אלא הוא חיוב לקרוע את הבגד שעליך לאות צער ואבל.

אם הבגד אינו שלך ובעליו לא מרשה לך לקרוע, יש לך בעיה, אינך יכול לקיים את המצוה, בבחינת אונס רחמנא פטריה, אך עצם החיוב מוטל עליך בודאי גם בכה"ג.

אם באמת היית רוצה לקיים את המצוה, היית מתחנן לחברך שירשה לך לקורע, כל עוד אינך מתחנן לו שירשה לך, וכ"ש אם אתה הולך מראש ומקנה לו מדעת, כדי להכנס בכח לכלל 'אונס', אי"ז בגדר 'אונס' כלל. 

כמדומה שזה פשוט.
 

חפר

משתמש ותיק
המצפה לישועת ה' אמר:
חפר אמר:
המצפה לישועת ה' אמר:
ידוע מפוסקי הדור שזה אפילו לא הערמה.

מאי שנא ממכירת חמץ וכ"ש למתירים מכירה בשמיטה?

אינני רואה דמיון כלל.

איסור חמץ הוא על חמץ שלך דווקא, זה כל מהות האיסור, כשהוא לא שלך אין את כל המציאות של האיסור.

לעומת זאת חיוב הקריעה הוא אינו חיוב לקרוע בגד שלך, אלא הוא חיוב לקרוע את הבגד שעליך לאות צער ואבל.

אם הבגד אינו שלך ובעליו לא מרשה לך לקרוע, יש לך בעיה, אינך יכול לקיים את המצוה, בבחינת אונס רחמנא פטריה, אך עצם החיוב מוטל עליך בודאי גם בכה"ג.

אם באמת היית רוצה לקיים את המצוה, היית מתחנן לחברך שירשה לך לקורע, כל עוד אינך מתחנן לו שירשה לך, וכ"ש אם אתה הולך מראש ומקנה לו מדעת, כדי להכנס בכח לכלל 'אונס', אי"ז בגדר 'אונס' כלל. 

כמדומה שזה פשוט.
זה לא בגלל אונס, זה בגלל שהמצווה לקרוע בגדיו שלובש ולא בגד של חבירו
 
 

כי הם חיינו

משתמש ותיק
חפר אמר:
המצפה לישועת ה' אמר:
חפר אמר:
מאי שנא ממכירת חמץ וכ"ש למתירים מכירה בשמיטה?

אינני רואה דמיון כלל.

איסור חמץ הוא על חמץ שלך דווקא, זה כל מהות האיסור, כשהוא לא שלך אין את כל המציאות של האיסור.

לעומת זאת חיוב הקריעה הוא אינו חיוב לקרוע בגד שלך, אלא הוא חיוב לקרוע את הבגד שעליך לאות צער ואבל.

אם הבגד אינו שלך ובעליו לא מרשה לך לקרוע, יש לך בעיה, אינך יכול לקיים את המצוה, בבחינת אונס רחמנא פטריה, אך עצם החיוב מוטל עליך בודאי גם בכה"ג.

אם באמת היית רוצה לקיים את המצוה, היית מתחנן לחברך שירשה לך לקורע, כל עוד אינך מתחנן לו שירשה לך, וכ"ש אם אתה הולך מראש ומקנה לו מדעת, כדי להכנס בכח לכלל 'אונס', אי"ז בגדר 'אונס' כלל. 

כמדומה שזה פשוט.
זה לא בגלל אונס, זה בגלל שהמצווה לקרוע בגדיו שלובש ולא בגד של חבירו
כנראה אינו נכון
וגם הקורע בגד של חבריו קיים מצוות קריעה
ועיין שו"ע יו"ד ש"מ סעי' כ"ט וסעי'ל"ד 
 
 

המצפה לישועת ה'

משתמש ותיק
פותח הנושא
חפר אמר:
המצפה לישועת ה' אמר:
חפר אמר:
מאי שנא ממכירת חמץ וכ"ש למתירים מכירה בשמיטה?

אינני רואה דמיון כלל.

איסור חמץ הוא על חמץ שלך דווקא, זה כל מהות האיסור, כשהוא לא שלך אין את כל המציאות של האיסור.

לעומת זאת חיוב הקריעה הוא אינו חיוב לקרוע בגד שלך, אלא הוא חיוב לקרוע את הבגד שעליך לאות צער ואבל.

אם הבגד אינו שלך ובעליו לא מרשה לך לקרוע, יש לך בעיה, אינך יכול לקיים את המצוה, בבחינת אונס רחמנא פטריה, אך עצם החיוב מוטל עליך בודאי גם בכה"ג.

אם באמת היית רוצה לקיים את המצוה, היית מתחנן לחברך שירשה לך לקורע, כל עוד אינך מתחנן לו שירשה לך, וכ"ש אם אתה הולך מראש ומקנה לו מדעת, כדי להכנס בכח לכלל 'אונס', אי"ז בגדר 'אונס' כלל. 

כמדומה שזה פשוט.
זה לא בגלל אונס, זה בגלל שהמצווה לקרוע בגדיו שלובש ולא בגד של חבירו

המצוה היא לא לקרוע את בגדיו (מבחינה ממונית), אלא את הבגד שמונח עליו במציאות.

ומלבד שזה פשוט מסברא, שהרי כל מהות הקריעה היא רק משום פעולה של צער ואנינות, יש גם להביא ראיה לכך.

שהרי אם קורע את הבגד של חבירו שעליו, כשחבירו מסכים לו לקרוע, בודאי שיוצא ידי חובתו, ומוכח שהמצוה היא על קריעת הבגד שעליו, ולא על הבגד שמשוייך לו מבחינה ממונית.
 
 

הצעיר שבחבורה

משתמש ותיק
המצפה לישועת ה' אמר:
חפר אמר:
המצפה לישועת ה' אמר:
אינני רואה דמיון כלל.

איסור חמץ הוא על חמץ שלך דווקא, זה כל מהות האיסור, כשהוא לא שלך אין את כל המציאות של האיסור.

לעומת זאת חיוב הקריעה הוא אינו חיוב לקרוע בגד שלך, אלא הוא חיוב לקרוע את הבגד שעליך לאות צער ואבל.

אם הבגד אינו שלך ובעליו לא מרשה לך לקרוע, יש לך בעיה, אינך יכול לקיים את המצוה, בבחינת אונס רחמנא פטריה, אך עצם החיוב מוטל עליך בודאי גם בכה"ג.

אם באמת היית רוצה לקיים את המצוה, היית מתחנן לחברך שירשה לך לקורע, כל עוד אינך מתחנן לו שירשה לך, וכ"ש אם אתה הולך מראש ומקנה לו מדעת, כדי להכנס בכח לכלל 'אונס', אי"ז בגדר 'אונס' כלל. 

כמדומה שזה פשוט.
זה לא בגלל אונס, זה בגלל שהמצווה לקרוע בגדיו שלובש ולא בגד של חבירו

המצוה היא לא לקרוע את בגדיו (מבחינה ממונית), אלא את הבגד שמונח עליו במציאות.

ומלבד שזה פשוט מסברא, שהרי כל מהות הקריעה היא רק משום פעולה של צער ואנינות, יש גם להביא ראיה לכך.

שהרי אם קורע את הבגד של חבירו שעליו, כשחבירו מסכים לו לקרוע, בודאי שיוצא ידי חובתו, ומוכח שהמצוה היא על קריעת הבגד שעליו, ולא על הבגד שמשוייך לו מבחינה ממונית.
וגם אם חבירו אינו מסכים, הרי שעבר על איסור מזיק, אך מ"מ קרע (אם לא שיהא כאן מצהב"ע).
 

אחד תם

משתמש רגיל
איש מזרע אהרן אמר:
וכבר שמעתי מישהו שביקשו ממנו "לקנות" בגד, והוא אמר שהוא קונה ומרשה לקרוע...

לפני כמה שנים נסעתי בואוטובוס לכותל
אברך שישב על ידי ביקש להקנות לי את בגדיו

עד היום לא הקניתי לו את זה בחזרה
אם נמצא כאן יואיל לפנות אלי בפרטי ונגיע לפשרה מוסכמת....


לגופו ש"ע דעת הפוסקים שהקנאה אינה מועילה להפטר
ולכאורה חיוב הקריעה הוא גם אחר זמן כשיש באפשרותו לקרוע
 

צבי הירש

משתמש ותיק
huo yuc יום טוב אמר:
למה על מת לא שמענו שמקנים את הבגדים, כי מצטערים ולכן רוצים לקרוע
משאין כן כשבאים לכותל "ולא חסר כלום" לא רוצים לקרוע 
הסברא נכונה מאד
אמנם באמת גם במת נהגו שהנמצאים בשעת יציאת נשמה לא קורעים, נגד הדין
ושני המנהגים נתקנו מאותה סיבה, שאף אחד לא ירצה לבא לכותל, ולא להיות בשעת יציאת נשמה, ויצא שכרו בהפסדו, ולכן תיקנו שלא יקרעו
 
 
חלק עליון תַחתִית