איך הי' א''א מקריב את יצחק והרי הי' נטמא ממנו בטו''מ.

הצבי

משתמש ותיק
צ''ע.
ואולי הי' היתר כמו בציבור.
או שהיות ונצטווה למעשה שחיטה, הי' בזה קיום של שחיטה גם לגבי להוציא מטו''מ, וק''ו ממליקה שמטהרת מידי נבילה בקדשים בפנים אע''פ שאינה מטהרת בחוץ.
 

אבי חי

משתמש ותיק
מן הסתם היה טמא מת בלא"ה, ואפר פרה לא היה לו. והו"ל כעין טומאה הותרה בציבור.

מליקה מכשרת באכילה, משא"כ שחיטה באדם.
(ובאמת צ"ע אם אפשר לדון על דבר משולל כמו קרבן אדם במה שוה לשאר קרבנות)
 

אור זרוע

משתמש ותיק
הצבי אמר:
צ''ע.
ואולי הי' היתר כמו בציבור.
או שהיות ונצטווה למעשה שחיטה, הי' בזה קיום של שחיטה גם לגבי להוציא מטו''מ, וק''ו ממליקה שמטהרת מידי נבילה בקדשים בפנים אע''פ שאינה מטהרת בחוץ.

יש עוד להסמיך דוגמא לזה ממש"כ בשפ"א זבחים קיב, ב להתיר לישראל לאכול משחיטת גוי ששחט קרבן שלמים בבמה, וז"ל: "דכיון דב"נ מקריב בבמה א"כ לגבי קדשים בר שחיטה נינהו ורק בחולין אינו בר זביחה אבל בקדשים הוי בר זביחה. ונראה דלמ"ד דב"נ מקריב שלמים שרי לישראל לאכול מהם, כיון דלדידהו שרי שחיטתן והקרבתן כדין ולמה יהי' אסור לישראל".
 

חימקו

משתמש ותיק
הצבי אמר:
צ''ע.
ואולי הי' היתר כמו בציבור.
או שהיות ונצטווה למעשה שחיטה, הי' בזה קיום של שחיטה גם לגבי להוציא מטו''מ, וק''ו ממליקה שמטהרת מידי נבילה בקדשים בפנים אע''פ שאינה מטהרת בחוץ.

לא הבנתי - מה הבעיה להיטמא?
 

E. W

משתמש ותיק
חימקו אמר:
הצבי אמר:
צ''ע.
ואולי הי' היתר כמו בציבור.
או שהיות ונצטווה למעשה שחיטה, הי' בזה קיום של שחיטה גם לגבי להוציא מטו''מ, וק''ו ממליקה שמטהרת מידי נבילה בקדשים בפנים אע''פ שאינה מטהרת בחוץ.

לא הבנתי - מה הבעיה להיטמא?
במדרש כתוב שהוא היה ככהן גדול
 
 

לענ''ד

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
הא לא קשי מידי, דהא נשחט אינו מטמא עד שתצא נפשו. ברם בר מן דין, על כרחין דגופו של יצחק לא היה טמא לוּ נשחט; שאם לא כן, לא היה כשר להעלאה.
וכיצד היה עושה זריקה ושאר עבודות ?
אטו הריגת בנו בלבד הקרבה היא ?
 
 
לענ''ד אמר:
משה נפתלי אמר:
הא לא קשי מידי, דהא נשחט אינו מטמא עד שתצא נפשו. ברם בר מן דין, על כרחין דגופו של יצחק לא היה טמא לוּ נשחט; שאם לא כן, לא היה כשר להעלאה.
וכיצד היה עושה זריקה ושאר עבודות ?
אטו הריגת בנו בלבד הקרבה היא ?
 
יקבל הדם כשמפרכס ויזרקנו קודם שימות.
 

לענ''ד

משתמש ותיק
עושה לי נורא לחשוב על זה...
(נפק"מ לכפרות של התרנגול - לחשוב מה היו עושים בו...)
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
לענ''ד אמר:
וכיצד היה עושה זריקה?
המנהג הקדום היה לשחוט את הקרבן על ראש המזבח (וכמו שניתן לשמוע מלשון הכתוב 'וזבחת עליו', כי בשרשו של דבר שם הוא מקום הזביחה), כן שמעתי משמו של מהרי"ל דיסקין, שמוכיח כן מפרשת העקדה (יבורך המערה את מקומו), ואז לכאורה לא היתה נוהגת זריקה, שנתחדשה עם העתקת השחיטה אל ירך המזבח.
 

המצפה לישועת ה'

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
לענ''ד אמר:
וכיצד היה עושה זריקה?
המנהג הקדום היה לשחוט את הקרבן על ראש המזבח (וכמו שניתן לשמוע מלשון הכתוב 'וזבחת עליו', כי בשרשו של דבר שם הוא מקום הזביחה), כן שמעתי משמו של מהרי"ל דיסקין, שמוכיח כן מפרשת העקדה (יבורך המערה את מקומו), ואז לכאורה לא היתה נוהגת זריקה, שנתחדשה עם העתקת השחיטה אל ירך המזבח.
כן שמעתי ג"כ.

ושמעתי שזה ביאור המאמר (היודע מקורו ימציאנו ותע"ב) כל האומר קרא ד"ושחט אותו על ירך המזבח", וכו', זוכרים לו עקידת יצחק.

וביארו בזה, שבאמת מקום השחיטה היה ראוי להיות ג"כ ע"ג המזבח, אלא שבעקידת יצחק עצמה נשתנה הדבר, כיון שכאשר היה יצחק עקוד ע"ג המזבח, אחר שקרא הקב"ה לאאע"ה ואמר לו שלא ישחטנו, ואז שלח לו הקב"ה את האיל שיעלהו לעולה תחת בנו, ובאותו הזמן לא היה יכול לשחוט את האיל ע"ג המזבח, שהרי יצחק היה עדיין עקוד ומונח עליו, ועל כן שחט את האיל "על ירך המזבח", ומני אז נקבע מקום השחיטה של הקרבנות במקום הזה, "על ירך המזבח", כדי לזכור עקידת יצחק, שכביכול מונח ועקוד הוא ע"ג המזבח.

(ואולי זוהי השמועה שנאמרה משמיה דהגריל"ד).

(אמנם קרא ד"וזבחת עליו" שדייק ממנו מר, נאמר כבר אחרי העקידה. ושמא האי "עליו" אינו אלא בסמוך לו, וכמו "ויבואו האנשים על הנשים", וכדפירש"י שם)
 
 

המצפה לישועת ה'

משתמש ותיק
המצפה לישועת ה' אמר:
שמעתי שזה ביאור המאמר (היודע מקורו ימציאנו ותע"ב) כל האומר קרא ד"ושחט אותו על ירך המזבח", וכו', זוכרים לו עקידת יצחק.
שוב מצאתי.
תנא דבי אליהו רבה ו' ו'.
"וכל כך למה. שבשעה שישראל מעלין את התמיד ע"ג המזבח וקורין את המקרא הזה צפונה לפני ה' זוכר הקב"ה עקדת יצחק".
ע"ש היטב.
 
המצפה לישועת ה' אמר:
המצפה לישועת ה' אמר:
שמעתי שזה ביאור המאמר (היודע מקורו ימציאנו ותע"ב) כל האומר קרא ד"ושחט אותו על ירך המזבח", וכו', זוכרים לו עקידת יצחק.
שוב מצאתי.
תנא דבי אליהו רבה ו' ו'.
"וכל כך למה. שבשעה שישראל מעלין את התמיד ע"ג המזבח וקורין את המקרא הזה צפונה לפני ה' זוכר הקב"ה עקדת יצחק".
ע"ש היטב.
הובא במ"ב א כ
 

chagold

משתמש ותיק
פינחס רוזנצוויג אמר:
לענ''ד אמר:
משה נפתלי אמר:
הא לא קשי מידי, דהא נשחט אינו מטמא עד שתצא נפשו. ברם בר מן דין, על כרחין דגופו של יצחק לא היה טמא לוּ נשחט; שאם לא כן, לא היה כשר להעלאה.
וכיצד היה עושה זריקה ושאר עבודות ?
אטו הריגת בנו בלבד הקרבה היא ?
יקבל הדם כשמפרכס ויזרקנו קודם שימות.
אסור להיטמא לגוסס, כמבואר בנזיר מג. דאיכא בי' לא יחלל. וכ"ש כ"ג.
(ובלא"ה הוי דם חלל).
אבל כמדו' שבקרבן ל"ש לדון טומאה. 
 
 

זכרונות

משתמש ותיק
לעצמו נברא אמר:
לכאו' לא היה טמא טומאת נבילה ,כמו שעיר המשתלח ועגלה ערופה שיוצאים מידי נבילה דכל שנתקיים בו דינו מוציא מידי נבילה וא"צ מעשה שחיטה בדווקא.


מאן יימר דשעיר המשתלח ועגלה ערופה אינם מטמאים טומאת נבלה 
הגם דבשעיר אמרינן דחייתו לצוק זו היא שחיטתו, ולכן אם נשחטה אמו לחולה ביום כיפור הרי הוא נאסר לשילוח מדין אותו ואת בנו  והגם דשעיר המשתלח אינו אסור בהנאה דלא אמרה תורה שלח לתקלה כדאיתא ביומא סז, אבל עגלה ערופה אסורה בהנאה, מירדתו לנחל איתן,  אבל מהיכי תיתי דלא מטמאין טומאת נבלה,
ומש"כ "דכל שנתקיים בו דינו מוציא מידי נבילה וא"צ מעשה שחיטה בדווקא", זה אינו נכון, דשור הנסקל יוכיח 
רש"י שמות פרק כא פסוק כח
ולא יאכל את בשרו - ממשמע שנאמר סקול יסקל השור, איני יודע שהוא נבלה, ונבלה אסורה באכילה, אלא מה תלמוד לומר ולא יאכל את בשרו, שאפילו שחטו לאחר שנגמר דינו, אסור באכילה. בהנאה מנין, תלמוד לומר ובעל השור נקי, כאדם האומר לחבירו יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום, זהו מדרשו.  
 

עלה מבבל

משתמש ותיק
עי' תוס' חולין ג. שכתבו שי"ל דאברהם לקח מאכלת שהיתה עשויה מקרומית של קנה, ולפי"ז קושיא מעיקרא ליתא שלא היה ברזל ולא שייך בזה חרב הרי הוא כחלל
 

זכרונות

משתמש ותיק
עלה מבבל אמר:
עי' תוס' חולין ג. שכתבו שי"ל דאברהם לקח מאכלת שהיתה עשויה מקרומית של קנה, ולפי"ז קושיא מעיקרא ליתא שלא היה ברזל ולא שייך בזה חרב הרי הוא כחלל
התס' לא כתבו שאברהם לקח מאכלת מקרומית של קנה, אלא הגמ' אומרת שטמא ששחט בקרומית של קנה וע"ז שואלים תוס' הרי צריך כלי כדילפינן מויקח את המאכלת, הרי שהמאכלת הייתה כלי 
 
 

עלה מבבל

משתמש ותיק
זכרונות אמר:
עלה מבבל אמר:
עי' תוס' חולין ג. שכתבו שי"ל דאברהם לקח מאכלת שהיתה עשויה מקרומית של קנה, ולפי"ז קושיא מעיקרא ליתא שלא היה ברזל ולא שייך בזה חרב הרי הוא כחלל
התס' לא כתבו שאברהם לקח מאכלת מקרומית של קנה, אלא הגמ' אומרת שטמא ששחט בקרומית של קנה וע"ז שואלים תוס' הרי צריך כלי כדילפינן מויקח את המאכלת, הרי שהמאכלת הייתה כלי 
ז"ל התוס'ואם תאמר והיאך ישחוט בקרומית של קנה והא בעינן כלי כדמוכח בסוף התודה (מנחות דף פב:) ובסוף דם חטאת (זבחים דף צז:) דדריש מדכתיב ויקח את המאכלת לשחוט את בנו דעולה טעונה כלי וילפינן כולהו מעולה וי''ל כגון דתיקנה לקרומית ועשאה כעין כלי
ולכאו' אתה צודק דאין כוונת התוס' לומר דמאכלת של אברהם היה קרומית אלא די"ל דהא דאמרי' התם בגמ' כגון ששחט בקרומית של קנה היינו שעשאה כעין כלי. אבל מ"מ מבואר בתוס' עצם הדבר דמאכלת לאו בדוקא שהיה מתכת אלא יתכן שהיה קרומית ונעשה כעין כלי.
[ואכן לא לכך נתכוונתי לעיל, כי זכרתי דברי התוס' ממה שלמדתי לפני זמן רב, וייש"כ על התיקון,]
 

אבי חי

משתמש ותיק
chagold אמר:
פינחס רוזנצוויג אמר:
לענ''ד אמר:
וכיצד היה עושה זריקה ושאר עבודות ?
אטו הריגת בנו בלבד הקרבה היא ?
יקבל הדם כשמפרכס ויזרקנו קודם שימות.
(א) אסור להיטמא לגוסס, כמבואר בנזיר מג. דאיכא בי' לא יחלל. וכ"ש כ"ג.
(ב) (ובלא"ה הוי דם חלל).
(ג) אבל כמדו' שבקרבן ל"ש לדון טומאה. 
א. מח' תנאים אמוראים ראשונים ופוסקים. ועכ"פ אינה טומאה אלא אזהרה.
ב. דם שיצא כשהוא עדיין חי אינו מטמא.
ג. מסתבר.

 
 

אשרי העם

משתמש ותיק
המג"א בספרו זית רענן (סו"פ וירא) הקשה קושיא אחרת, והיא דמיד אחר שישחוט אאע"ה את יצחק - יהיה אונן, ואיך יוכשרו כל שאר המלאכות של זריקת הדם והקרבת הקרבן כמבואר בזבחים (טז, א) [ובשלמא על השחיטה עצמה י"ל דבאין כאחד, ורק אחרי השחיטה נהיה אונן, ובזמן השחיטה עצמה - עדיין אינו אונן, אך על שאר העבודות שלאחר שחיטה קשה]. ושם כתב לתרץ דאעע"ה היה לו דין כהן גדול, דכשר להקריב גם כשהוא אונן. ויל"ע עוד בכ"ז.
 

בן עזאי

משתמש ותיק
אשרי העם אמר:
המג"א בספרו זית רענן (סו"פ וירא) הקשה קושיא אחרת, והיא דמיד אחר שישחוט אאע"ה את יצחק - יהיה אונן, ואיך יוכשרו כל שאר המלאכות של זריקת הדם והקרבת הקרבן כמבואר בזבחים (טז, א) [ובשלמא על השחיטה עצמה י"ל דבאין כאחד, ורק אחרי השחיטה נהיה אונן, ובזמן השחיטה עצמה - עדיין אינו אונן, אך על שאר העבודות שלאחר שחיטה קשה]. ושם כתב לתרץ דאעע"ה היה לו דין כהן גדול, דכשר להקריב גם כשהוא אונן. ויל"ע עוד בכ"ז.

מעניין שהרי מפרכס עדיין כחי הוא, וכמו שכבר כתבו לעיל. [ויתכן דכוונתו להקשות אם לא יספיק לעשות הכל עד שתצא נפשו].

משנה מסכת אהלות פרק א 
 
  • אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו ואפי' מגוייד ואפי' גוסס זוקק ליבום ופוטר מן היבום מאכיל בתרומה ופוסל בתרומה וכן בהמה וחיה אינן מטמאין עד שתצא נפשם הותזו ראשיהם אף על פי שמפרכסים טמאין כגון זנב של לטאה שהיא מפרכסת: 
 

לעצמו נברא

משתמש ותיק
זכרונות אמר:
לעצמו נברא אמר:
לכאו' לא היה טמא טומאת נבילה ,כמו שעיר המשתלח ועגלה ערופה שיוצאים מידי נבילה דכל שנתקיים בו דינו מוציא מידי נבילה וא"צ מעשה שחיטה בדווקא.


מאן יימר דשעיר המשתלח ועגלה ערופה אינם מטמאים טומאת נבלה 
הגם דבשעיר אמרינן דחייתו לצוק זו היא שחיטתו, ולכן אם נשחטה אמו לחולה ביום כיפור הרי הוא נאסר לשילוח מדין אותו ואת בנו  והגם דשעיר המשתלח אינו אסור בהנאה דלא אמרה תורה שלח לתקלה כדאיתא ביומא סז, אבל עגלה ערופה אסורה בהנאה, מירדתו לנחל איתן,  אבל מהיכי תיתי דלא מטמאין טומאת נבלה,
ומש"כ "דכל שנתקיים בו דינו מוציא מידי נבילה וא"צ מעשה שחיטה בדווקא", זה אינו נכון, דשור הנסקל יוכיח 
רש"י שמות פרק כא פסוק כח
ולא יאכל את בשרו - ממשמע שנאמר סקול יסקל השור, איני יודע שהוא נבלה, ונבלה אסורה באכילה, אלא מה תלמוד לומר ולא יאכל את בשרו, שאפילו שחטו לאחר שנגמר דינו, אסור באכילה. בהנאה מנין, תלמוד לומר ובעל השור נקי, כאדם האומר לחבירו יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום, זהו מדרשו.  
תוס מפורש בחולין פב. ד"ה עגלה ערופה.
ולעצם קו' יש לחלק בין שור הנסקל שהעניין הוא ובערת הרע ואין אנו באים לעשות מעשה מכשיר לעגלה ערופה ושעיר המשתלח.
 

זכרונות

משתמש ותיק
לעצמו נברא אמר:
זכרונות אמר:
לעצמו נברא אמר:
לכאו' לא היה טמא טומאת נבילה ,כמו שעיר המשתלח ועגלה ערופה שיוצאים מידי נבילה דכל שנתקיים בו דינו מוציא מידי נבילה וא"צ מעשה שחיטה בדווקא.


מאן יימר דשעיר המשתלח ועגלה ערופה אינם מטמאים טומאת נבלה 
הגם דבשעיר אמרינן דחייתו לצוק זו היא שחיטתו, ולכן אם נשחטה אמו לחולה ביום כיפור הרי הוא נאסר לשילוח מדין אותו ואת בנו  והגם דשעיר המשתלח אינו אסור בהנאה דלא אמרה תורה שלח לתקלה כדאיתא ביומא סז, אבל עגלה ערופה אסורה בהנאה, מירדתו לנחל איתן,  אבל מהיכי תיתי דלא מטמאין טומאת נבלה,
ומש"כ "דכל שנתקיים בו דינו מוציא מידי נבילה וא"צ מעשה שחיטה בדווקא", זה אינו נכון, דשור הנסקל יוכיח 
רש"י שמות פרק כא פסוק כח
ולא יאכל את בשרו - ממשמע שנאמר סקול יסקל השור, איני יודע שהוא נבלה, ונבלה אסורה באכילה, אלא מה תלמוד לומר ולא יאכל את בשרו, שאפילו שחטו לאחר שנגמר דינו, אסור באכילה. בהנאה מנין, תלמוד לומר ובעל השור נקי, כאדם האומר לחבירו יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום, זהו מדרשו.  
תוס מפורש בחולין פב. ד"ה עגלה ערופה.
ולעצם קו' יש לחלק בין שור הנסקל שהעניין הוא ובערת הרע ואין אנו באים לעשות מעשה מכשיר לעגלה ערופה ושעיר המשתלח.
צודק שעגלה ערופה אינה מטמאה טומאת נבלה כמבואר בזבחים ע: מדכתיב בה כפרה כקדשים, אבל היכן מצאת  בשעיר המשתלח שאינו מטמא טומאת נבילה,
דהא דכתיב בה כפרה דווקא על הווידוי, אבל בדחייתו לצוק לא כתוב כפרה 
 
 
חלק עליון תַחתִית