אמנם כבר קיימים 2 אשכולות בנושא (
'עין יהב' 'בד"ץ העדה מקילים בצפון הערבה'), אך עדיין יש מקום להוסיף סיכום מסודר על כל הנושא.
הסיכום המדובר הוא מעלון 'לענין הלכה' פרשת לך לך תשפ"ב. ואני הקטן הוספתי מפה ובה מצויינים המקומות השונים הנתונים בדיון, וכן סיכום השיטות.
עלון 'לענין הלכה' לך לך תשפ"ב
גדר 'חוץ לארץ' לענין שביעית
נחלקו פוסקי זמננו מה הם גבולות הארץ לענין כל ההלכות התלויות בארץ, ובגליון זה נאריך בעיקר בגבול הדרומי שזה עיקר הנ"מ למעשה כיון שיש מקומות שהועדי הכשרות נוהגים לקחת משם לכתחילה (וכבר התחילו בשמיטה זו למכור ירקות ממקומות אלו (פארן וכדו'), ניתן לברר עם משגיח הכשרות מקור התוצרת), ומאידך דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל ועוד להחמיר בזה שאין לאכול משם[1] מחמת שמקומות אלו עדיין לא נפקי מספק ארץ ישראל וכן רגילים לפרסם דעתו בזה במשך השמיטה[2].
[ועדי הכשרות נוהגים לרשום מקור התוצרת על הקופסת שימורים וכדו'].
יש לציין שזה שאלה שדנו בעיקר רק מזמן המנחת יצחק, ובזמן החזון איש כמעט לא היה נוגע למעשה, ולכן דעת החזו"א בענין מבוסס על שמועות לא ברורות ונחלקו הפוסקים בדעתו.
תושבי חוץ לארץ: דבר זה נוגע באירופה ועוד מקומות בחו"ל שמייבאים סלטים שם במשך השמיטה.
הנוסע לחוץ לארץ בשמיטה: ראוי לברר עם רבני המקום וכדו' בענין המכשלות המצויות בחנויות שמצוי שמוכרים פירות ושימורים מתוצרת ארץ ישראל שנאסרו באכילה (לפעמים נאסרו לכתחילה, לפעמים נאסרו בדיעבד) מחמת דיני שמיטה.
הערבה הצפונית (ספק ארץ ישראל)
חלק הדרומי של ארץ ישראל (בערך מדרומה של ים המלח עד אילת) נקרא ה'ערבה', חלק הצפוני ממנה נקרא ערבה הצפונית, והדרומי ערבה הדרומית.
שאלה: האם מותר לאכול ירקות מ'הערבה הצפונית' האם דינו כחוץ לארץ או דילמא נחשב כחלק מארץ ישראל בדיני התורה והירקות משם נאסרים באכילה (משום ספיחין).
תשובה: הנידון תלוי בגבולות התורה המוזכרות בפרשת מסעי היכן הם והאריכו הפוסקים בענין ושנוי הדבר במחלוקת.
לדעת הגרש"ז אויערבך זצ"ל אפשר לסמוך על וועדי הכשרות המקילין להביא ירקות מהערבה הצפונית[3] (מטעם ספיקא דרבנן לקולא) (ועי' משמרת השביעית קונטרס הגבול הדרומי סוף הספר עמ' נד).
הגר"י ליברמן שליט"א האריך מאוד בביאור הנושא בספריו משנת יוסף, ועל דעתו סמכו הבד"ץ עדה"ח ועוד פוסקים, להחשיב רוב הערבה הצפונית כחו"ל.
וע' בשו"ת אור לציון (פ"ו סע' א) שהאריך לבאר גבולות ארץ ישראל, והסיק שאילת ויטבתה הוא ודאי חוץ לארץ בין להקל בין להחמיר. ונאות הככר הנמצא דרומית לים המלח, מעיקר הדין נראה שאין בו דיני שביעית (ע"ש בהערה). עכ"ל. [וכ"ש מקומות שרוב וועדי הכשרות מקילין בהם פארן, עין יהב, שהוא יותר דרום שאפשר להקל בזה].
דעת הגר"ח קניבסקי שליט"א (דרך אמונה הל' תרומות פ"א) שאמנם יש להוכיח שגבול הדרומי הוא נחל צין סמוך לים המלח[4] (ומצפה רמון הוא חוץ לארץ) וכדעת המקילין, אך ציין שם (במפה עמ' ח) ששלח את הדברים לחמיו הגרי"ש אלישיב זצ"ל וזה תשובתו "עברתי על מ"ש בענין הגבול הדרומי של א"י הן אמנם הדברים בנויים ומיוסדים על מקורות נאמנים בבלי ירושלמי תוספתא ראשונים ואחרונים עם כל זאת להורות עפ"ז הלכה למעשה הלכה ומורין כן לע"ד אכתי מידי ספיקא לא נפקי עד שיבוא ויורה צדק". ע"ע להלן בזה.
וכן אמנם נטה דעת הגר"נ קרליץ זצ"ל (חוט שני עמ' רלב) להקל שמצפה רמון ודרומה לה הוא חוץ לארץ (וכ"ש עין יהב ופארן), אך למעשה כל השטח הסמוך לים המלח ודרומה לה יש להחשיבו כספק, והשטח שהוא מדרום הרבה מכנגד ים המלח שהוא יותר סמוך לאילת [בערבה] הוא ודאי חוץ לארץ.
ודעת המנחת יצחק להקל בזה (ראה ס' מנחת ירושלים).
ובחידושים וביאורים להגר"ח גריינמן זצ"ל (מכות ח.) הוכיח שגבול הדרומי מסתיימת קצת דרום מים המלח של זמננו והביא ראיה ממדידות של ערי מקלט דכתיב 'ושלשת את גבול ארצך'[5] (וזה בערך באותו מקום שנטה דעת הגר"ח קניבסקי שליט"א רק הגר"ח קניבסקי לא סמך על זה למעשה ע' לעיל).
ולדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל אסור[6] לאכול ירקות מהערבה הצפונית[7] [משום חשש גמור של איסור ספיחין], כיון דהוה ספק דרבנן של חסרון ידיעה ולכן חייבים להחמיר[8], ורק במקומות דרומיים יותר, מעיר יטבתה עד אילת הורה דאפשר לסמוך על הוראת החזון איש להקל בזה דדינה כחוץ לארץ (הגר"י אפרתי שליט"א יום עיון ניסן תשע"ד ושו"ר בס' ישא יוסף ח"ה שביעית ס' י - יב).
וע' בארחות רבינו (ח"ב עמ' שסט) שאמר החזון איש במפורש שאינו מתחשב בספק בגבולות, וגם לא לענין צירוף, וכן כתב בס' שבות יצחק (שם עמ סח) בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל.
ובקונטרס הגבול הדרומי כתב כשדנו לפני הגרי"ש אלישיב זצ"ל מדברי הרמב"ם בהל' קידוש החודש והביאם הכפתור ופרח [לענין תרומות ומעשרות בשיטת רבי יהודה], שארץ ישראל היא מהמעלה השלשים עד שלושים וחמש, השיב שאם כן למעלה מקו השלושים צפונה בודאי אסור ליקח משם (למעלה מעיר יטבתה סמוך לאילת), ולמטה מזה לדרום יש להקל שכבר הורה זקן, וליחידים אמר להעדיף פירות נכרים[9].
ערבה צפונית שהשריש לפני שביעית: אכן אם השריש לפני שביעית אז לדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל להקל בזה במקומות אלו כשיטת הר"ש דכן הורה החזון איש (שבות יצחק שביעית עמ' צה (וכתב שם אף לנוהגין כהשו"ע) וכן ע' בס' משנת הגרי"ש[10] עמ' צא). וכן הובא למעשה דעה זו בספר השמיטה להגרימ"ט זצ"ל פ"ו ס' ב.
הוראה שנמסרה לפירסום: וע' בס' שבות יצחק (שביעית עמ' סד) שעל פי הוראת הגרי"ש אלישיב זצ"ל בשמיטה תשס"א ובשמיטה תשס"ח מסר הגר"י דרזי שליט"א (בע"מ שבות יצחק) מודעה דלהלן לפרסם ברבים: "בדבר הירקות שמביאים מהערבה למעלה מקו רוחב השלושים, ראוי להביא לידיעת הציבור את הוראות רבותינו שהירקות שנזרעו שם בשביעית אסורים בדיעבד משום איסור ספיחין, וצריך שאילת חכם על השימוש בכלים שבישלו בהם ירקות אלו. הדבר נוגע הן לכל יחיד בביתו, הן למסעדות בישיבות ובתתי"ם, והן לבעלי שמחה שמשתמשים בשירותי קייטרינג ואולמות. [וא"צ להאריך בחומר איסור מאכלות אסורות שמטמטמין את הלב]. גם בירקות שנזרעו בשישית יש ליזהר מאיסור שמור ונעבד, ולפי מנהג ירושלים ועוד מקומות שמור ונעבד אסורים גם בדיעבד", ע"כ.
וע"ש בעמ' סז שהגרי"ש אלישיב זצ"ל אסר לקחת משם ירקות אפילו לכשרות רגילה של הרבנות.
(ע' ס' משמרת השביעית קונטרס על הערבה ומשנת הגרי"ש אלישיב זצ"ל).
ע' בדרך אמונה (ח"ב תרומות פ"א ציון הלכה ס"ק קס) בשם החזון איש ש'שעיר' שקורין היום אילת ודאי חוץ לארץ, ע"ע להלן.
וכן ע' במשמרת שביעית שם שהביא מס' ארץ ישראל להגרימ"ט, ודעת הגר"פ אפשטיין זצ"ל וכן כתב בס' מקראי קודש (פסח ח"ב ס' נח אות ב') שיש לנקוט שאילת הוא ארץ ישראל גם לענין תרומות ומעשרות (עכ"פ לחומרא), וביאר הגרמ"מ קארפ שליט"א (בקונטרס הגבול הדרומי) ע"פ מה שכתב בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ג ס' מג שהסכים לכך החזון איש ע"ש) שזה מחמת מה שמשמע בפסוקים שהיה כיבוש שלמה המלך עד אילת (ולקח מס משם), ויש לזה דין קדושת עולי מצרים.
סלטים מהערבה הצפונית (ספק ארץ ישראל)
לנוהגים כדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל לא לאכול ירקות מהערבה הצפונית יש לדעת שתוצרות שעליהם רשום 'פארן' הוא מהערבה הצפונית ואסור באכילה משום איסור ספיחין לדעה זו.
[1] אכן ע' להלן שבתחילת שמיטה אין איסור אכילה מחמת ספיחין בירקות שהתחילו לגדול בערב שמיטה (וניתן לברר בלוח שמיטה).
[2] רגילים הבהמ"ד גבוה להלכה בהתיישבות בראשות הגר"י אפרתי שליט"א (אמונת איש) לפרסם מודעות בענין הערבה הצפונית, 'להנוהגין כדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל'. [וכונתם בזה שהנושא שנוי המחלוקת גדולה בין הפוסקים זצוק"ל ויבלחט"א וכל א' יעשה ע"פ דעת רבותיו].
[3] ס' משמרת השביעית קונטרס על הערבה.
[4] והביא ראיה מגמ' ב"ב דף עד "מאי דכתיב כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה אלו ז' ימים וד' נהרות שמקיפין את א"י".
[5] ע' קובץ מוריה שנת י"ט, עמ' קכה ואילך, שהאריך בזה הג"ר זלמן מנחם קורן שליט"א, ממה שמפורש בתורה שיש מחברון עד שכם הוא שליש ארץ ישראל (87 ק"מ), ומדד עוד 87 ק"מ והגיע לאיזור נחל צין (כעין הגבול של הגר"ח קניבסקי שליט"א).
עוד ראיה כתב שם - הרי כתוב בתורה (במדבר לד: ג) שים המלח הוא קצה גבול מזרחי, ואם נמשך עד אילת נמצא שים המלח אינו קצה גבול מזרחי והמשך הגבול ג"כ גבול מזרחי ולא גבול דרומי, ואף אם נימא שהתייבש ים המלח במשך השנים, האריך הגר"ז קורן שליט"א לבאר שאמנם ים המלך התייבש כמה קילומטרים במאה חמשים שנה האחרונות, ואמנם יש מקום שנאות הככר הוא בתוך התחום (ע"ע באור לציון לעיל), אבל אין מקום לחשוש שחצבת הוא בתוך תחום א"י.
[ולכן למעשה ניתן להקל במקומות עין יהב ופארן].
[6] שמענו מהגר"י אפרתי שליט"א כי כמה וכמה פעמים שאל ושב וחזר ושאל למרן רבינו זצוק"ל אודות ההשלכה למעשה שהערבה הצפונית היא ספק ארץ ישראל והיו דבריו ברורים למעשה כמו שכתבנו בישא יוסף לאסור השימוש בתוצרת המובאת משם.
ובזכרוני שהסכים מרן זצוק"ל לדון כשבאו בשמינית לאסור מחמת נזרע ולא מחמת ספיחין [דהיינו לאחר חנוכה] ועל זה אמר שגזירות כאלו אין לגזור באותם מקומות כיון שהיו רבנים חשובים זצ"ל ושליט"א שהתירו את הדבר.
[7] ובתחילת החורף יש יותר צדדים להקל דהוה 'שמור ונעבד' שהחזון איש הקיל בדיעבד ומקום צורך (היכן דלא נזרע בשביעית והתחיל לגדול בשישית).
[8] והוסיף הגרי"ש אלישיב זצ"ל שאם הדין היה להקל בכל שטחי הספק משום ספיקא דרבנן לקולא, היה מותר ליקח ירק אפילו מהישוב מוצא הסמוך לירושלים, דספק אם התישבו שם עולי בבל ואין בו איסור ספיחים (שבות יצחק שם עמ' סז). [דאיסור ספיחין תלוי בקדושה שניה שהתישבו במקום, ואנו לא יודעים היכן היה הישוב והיכן לא היה].
[9] וביאר בשבות יצחק (שם עמ' סג) דאמנם הרמב"ם שם מיירי לענין מקום ראית הירח ולא בא לציין גבולות ארץ ישראל ע"ש, ועוד שבמקום אחר ברמב"ם (פי"א הי"ז) משמע שארץ ישראל היא מהמעלה עשרים ותשע [ולפ"ז גם אילת בתוך הגבול], וגם יש מרחק רב מיטבתה שעליה הורה החזון איש להיתר עד תחילת המעלה השלושים. מ"מ בצירוף דברי הרמב"ם י"ל שכל זה בכלל ספק דרבנן שיש לו גבול מוגדר, כי מקו השלושים ומטה משקל הספק הוא שונה, ולכן אפשר להקל מספק.
[10] וע"ש דכתב בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל שאם יבוא מישהו לשאול אם אין מקום להחמיר ולחשוש לדעת הרמב"ם לא יאמר לו שלא נכון להדר ולהחמיר, ע"כ.