מה חתם את תקופת הראשונים?

יהודה1

משתמש ותיק
שמעיה אמר:
כלפי ליא אמר:
לאור העובדה ש"המכלול" שתבעו מנטפרי להעביר את כולם אליהם, חסמו את הערך "ראשונים", בטיעון הבא:
על מנת להתאים דף זה למכלול דרוש לבצע בו תיקון כבד. הדף הועבר לטיפולם של עורכי אספקלריה.
ביקשתי מחבר שיש לו תוכנת סינון אחרת שיכול להביא מויקיפדיה את הערך, וממנה מסתבר שתוכלו להחכים יותר על מה מגדיר את תקופת הראשונים.

ועל הדרך אולי מישהו או @עמוס חדד יואיל בטובו להסביר איזה "תיקון כבד" מצפים "המכלול" לבצע בערך ולמה הם החליטו לבינתיים לחסוןם לנו אותו.

הנה הערך כפי שקיבלתי:
ראשוניםויקינתונים: ראשונים (Q2070193), כינו לרבנים שפעלו אחרי ימי "הגאונים" ועד לר"י קארו, וגם כינוי לתקופתם
כינויים: תקופת הראשונים, הראשונים, רִאשׁוֹנִים
קפיצה לניווטקפיצה לחיפוש
mTrqYYxhWoB1x2a02o2LkKt6Cmx7LbnfnIDEQ6ug08Bch4Crprh-eoIcYAaxYKih1DFllQgM6f8hR9f7Sn50modzTAjxsgpukJFhU5qkDRGNNYe7xhwvza6uuhD3KXetaXLnaWOFSBSKoSRfTW5LXv1Mo1Wqpqs=s0-d-e1-ft
 ערך זה עוסק ברבנים שפעלו בין המאה ה-11 למאה ה-15 לערך. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו ראשונים (פירושונים).
mTrqYYxhWoB1x2a02o2LkKt6Cmx7LbnfnIDEQ6ug08Bch4Crprh-eoIcYAaxYKih1DFllQgM6f8hR9f7Sn50modzTAjxsgpukJFhU5qkDRGNNYe7xhwvza6uuhD3KXetaXLnaWOFSBSKoSRfTW5LXv1Mo1Wqpqs=s0-d-e1-ft
 המונח "הראשונים" מפנה לכאן. לערך העוסק בתחנת רכבת, ראו תחנת הרכבת ראשון לציון - הראשונים.
השתלשלות ההלכה
ראשונים הוא כינוי בתולדות עם ישראל לרבנים שפעלו בין המאה ה-11 והמאה ה-15 לערך, במיוחד בהקשר של השתלשלות ההלכה ופרשנות התלמוד. תקופת הראשונים באה אחרי תקופת הגאונים ולפני תקופת האחרונים, ונודעה לה חשיבות רבה בעיצוב עולם ההלכה וביצירת ארון הספרים היהודי.[1]
 
בין הרבנים הבולטים שפעלו בתקופת הראשונים: הרי"ףרש"יבעלי התוספות, הרמב"ם, הרא"ש, בנו רבי יעקב בן אשר, הרמב"ן ומאות נוספים שיצרו בתחומי ההלכה,פרשנות המקרא והתלמוד, הפילוסופיה היהודיתהמיסטיקה היהודית, השירה, הפיוט ועוד.
תוכן עניינים
סקירה היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]ראשית תקופת הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]אין תאריך מוגדר לתחילת תקופת הראשונים. בדרך כלל נהוג לציין את תום תקופת הגאונים עם מותו של רב האי גאון בשנת ד' אלפים תשצ"ח (1038). המעבר מתקופת הגאונים לתקופת הראשונים מתאפיין בירידת קרנה של יהדות בבל שהיוותה את מרכז פסיקת ההלכה בזמן הגאונים, ובמעבר הקהילות היהודיות והיצירה היהודית לאירופה. מעבר זה בא לידי ביטוי ביחס ליהדות ספרד וליהדות צפון אפריקה ב"מעשה ארבעת השבויים",[2] על ארבעה רבנים חשובים שנשבו בבבל והובאו לספרד ולצפון אפריקה, שהתפרסם במיוחד עקב העובדה כי הוא מסמל את מעבר עולם התורה וההלכה מבבל - מערבה. ביחס ליהדות אשכנז, נהוג לקבוע את ראשית הפעילות לפי מעברה של משפחת קלונימוס מאיטליה לגרמניה, ולמעשה ייסוד יהדות גרמניה במחצית המאה העשירית.
מוקדי היצירה בתקופת הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]היצירה בתקופת הראשונים התרכזה בשני מוקדים גאוגרפיים - האחד באשכנז (גרמניה) וצרפת, והאחר בספרד - לרבות צפון אפריקה. בתווך פעלה יהדות פרובאנס.
 
בין יהודי ספרד ליהודי אשכנז היו הבדלים רבים בדרכי החיים ובאופי היצירה, דבר שלבסוף הוביל להבדלי המנהגים בין האשכנזים למזרחים. בספרד נשמר מבנה הקהילה שאפיין את יהדות בבל בתקופת הגאונים, של הנהגה תורנית מרכזית שעל פיה יישק דבר, ומקור כוחה וסמכותה מן התלמוד הבבלי שנלמד בישיבות. לעומת זאת באשכנז ובצרפת הייתה אוטונומיה רבה לקהילות, והן נטו לשמר ולפתח מסורות ומנהגים שונים במקומות בהם חיו. העיסוק הלא-הלכתי בספרד נטה יותר לצד הפילוסופיה והקבלה, ואילו באשכנז נטה יותר לצד האגדה והמדרש. בספרד המוסלמית היה גם, בעיקר במחצית הראשונה של תקופת הראשונים, מצב ייחודי שבו העוצמה הפוליטית והתרבותית לא הייתה בידי הרבנים דווקא אלא אצל אנשי החצר, המשכילים והמשוררים (כשהם כולם אנשי תורה ומקיימי מצוות). זו הייתה מציאות נדירה, שלא נמצאה כמותה באשכנז ולא בשאר הקהילות היהודיות עד העת החדשה.
ישראל והעמים בתקופת הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]חיי היהודים באירופה בימי הביניים מתאפיינים במעברים תכופים מתקופות של שלווה יחסית לתקופות של רדיפות, פרעות וגירושים. המאה ה-11 הייתה נוחה יחסית ליהודים: בספרד המוסלמית (אל-אנדלוס) היה תור הזהב בעיצומו, ובגרמניה הלך והתבסס היישוב היהודי. אולם בסוף המאה בא מסע הצלב הראשון (1096), שבהיסטוריה של יהדות אשכנז מוכר יותר כפרעות תתנ"ו, ובעקבותיו עבר מרכז הכובד התורני לצרפת.
 
במאה ה-12 התעשר מאוד לימוד התורה בצרפת, על רקע עושר מקביל בתרבות הכללית בצרפת, בתקופה המכונה "הרנסאנס של המאה ה-12". בספרד, לעומת זאת, סימנה המאה ה-12 את סופו של תור הזהב, עם התקדמות הכיבוש הנוצרי (רקונקיסטה).
 
במאה ה-13 הייתה תקופה נוספת של שלווה יחסית: בצרפת ובאשכנז התקיימה פעילות לימודית רבה ונוסדו האוניברסיטאות הראשונות, אבל החלו גם סימנים של הרעת היחס אל היהודים: ויכוחים פומביים, בדרך כלל כפויים, בין מלומדים יהודים ונוצרים, ושרפת התלמוד במשפט פריז. בספרד התאוששה היצירה היהודית ממאורעות הכיבוש הנוצרי, ובדרך כלל נטו המלכים הנוצרים חסד ליהודים (למרות אירועים מקומיים כגון ויכוח ברצלונה).
 
במאה ה-14 החל המצב להידרדר, תחילה באשכנז ובצרפת ואחר כך בספרד. בצרפת היו בזה אחר זה סידרה של גירושי יהודים מן המדינה, עד שבסוף המאה כבר לא נותרו בה יהודים. חלקם ברחו מזרחה לאשכנז, וסבלו גם שם רדיפות ופרעות, אך לא גירוש כללי (משום שבצרפת היה שלטון מרכזי ובגרמניה שלטון מפוצל בין נסיכויות וערים קטנות). אחרים עקרו לספרד (מפורסם בהקשר זה מעברו של הרא"ש לטולדו ב-1305), והביאו למיזוג של מנהגי אשכנז ויצירתם בעולמם של יהודי ספרד[דרוש מקור]. באמצע המאה הורע עוד מצבם של היהודים באשכנז בעקבות מגפת המוות השחור. לקראת סוף המאה התעצמה גם רדיפת היהודים בספרד, בעת גזירות קנ"א (1391), ובמהלך המאה ה-15 גבר כוחה של האינקוויזיציה עד שבא לשיאו בגירוש ספרד.
 
על היצירה היהודית בתקופת הראשונים הייתה במידה מסוימת השפעה מן הפעילות המדעית וההשכלתית בעמים שבתוכם ישבו היהודים. בערי אירופה נוסדו האוניברסיטאות הראשונות, והחל עיון נרחב בכתבים היסטוריים, בעיקר בחיבורים של המשפט הרומי. פעילות זו השפיעה גם על היהודים, שאימצו את שיטות העיון המשפטי ודרכי המחקר לארון הספרים היהודי, בפרט לעיון בתלמוד[דרוש מקור]. היהודים גם אולצו להשתתף בוויכוחים עם אנשי דת נוצרים, דבר שדחף אותם לחדד ולנסח את עיקרי האמונה היהודית. ייתכן שגם העיסוק הנוצרי בכתבי הקודש השפיע על התגברות העיסוק היהודי בפרשנות המקרא[דרוש מקור].
סיום תקופת הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]סיום תקופת הראשונים איננו מוגדר בנקודת זמן ברורה. עם גירוש יהודי ספרד ופיזורם ברחבי אירופה באה נקודת מפנה בחיי היהודים ביבשת. חיבור השולחן ערוך היווה נקודת מפנה בספרות ההלכתית, בעיקר משום שהתקבל בכל קהילות ישראל. שני אירועים אלו, שמשותפת להם דמותו של רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך, וכן מהפכת הדפוס, מסמלים את המעבר מתקופת הראשונים לתקופת האחרונים[דרוש מקור].
 
סיום תקופת הראשונים היה כרוך גם במפנה תודעתי שחל במאות המאוחרות של התקופה, הקשור במושג של ירידת הדורות. בני הדורות המאוחרים ראו עצמם כפחותים בדרגה לעומת גדולי הדורות שקדמו להם, וממילא תפסו את עצמם כ"אחרונים" לעומת ה"ראשונים" שקדמו להם. לתפיסה זו היו גם השלכות מעשיות, מאחר שרוב האחרונים ראו את עצמם כמי שאינם יכולים לחלוק על הראשונים ולפסוק בניגוד לדעתם.
היצירה הספרותית בתקופת הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]פרשנות המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר ששקעה מעט המחלוקת העזה עם הקראים שהייתה בתקופת הגאונים, ועל רקע תהליכים מקבילים בעולם הנוצרי, חזרו חכמי היהדות לעסוק בפרשנות המקרא, ובפרט בפרשנות לתורהרש"יכתב את הפירוש היסודי, המשלב פשט עם מדרשים ומעט דקדוק. נכדו של רש"י, הרשב"ם, הדגיש עוד יותר את חשיבותו של העיסוק בפשט לאור "הפשטות המתחדשים בכל יום". בספרד כתב רביאברהם אבן עזרא פירוש לפי דרכו, והרמב"ן היה הראשון מבין פרשני המקרא היהודיים שהביא בביאורו לתורה את ארבעת הרבדים של פירוש התורה על דרך הפרד"ס. פירושים נוספים הם פירושיהם של רבי יוסף קרא, רבי יוסף בכור שור, רבי עובדיה ספורנו, החזקוני (הנושא אופי אקלקטי), רבי יעקב בן אשר בעל הטורים, רבנו בחיי בן אשר, רבי יצחק אברבנאלרד"קרלב"ג ועוד.
פרשנות התלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]במקביל לספרות ההלכתית נכתבה בתקופת הראשונים ספרות ענפה של פרשנות לתלמוד הבבלי. כבר אחרוני הגאונים החלו בכתיבת פירושים, ובמעבר מתקופת הגאונים לתקופת הראשונים נכתבו פירושיהם של רבנו נסים ורבנו חננאל. גם פירושו של הרי"ף, שהוזכר לעיל, נכתב באותה תקופה. באשכנז נכתבו בראשית תקופת הראשונים אוסף של פירושים לתלמוד המתאפיינים בתמציתיות ובבהירות, שמטרתם לסייע ללומד בהבנת הסוגיה. פירושים אלו מכונים "פירושי מגנצא", ולהם משתייך למשל פירושו של רבנו גרשום מאור הגולהסוגת פירושים זו הגיעה לשיא בפירוש רש"י לתלמוד, שהפך עד מהרה לחלק בלתי נפרד של לימוד הגמרא.
 
נכדיו של רש"י, רשב"ם ורבנו תם, יחד עם נינו ר"י הזקןר"ש משאנץ והריצב"א כבר היו מראשי המדברים בסוגת הפרשנות החדשה שהתפתחה בצרפת: התוספותבעלי התוספות כבר לא עסקו רק בפרשנות הטקסט אלא החלו להקשות מסוגיה אחת על חברתה. הם לא חששו לכלול בדיון אחד סוגיות ממסכתות שונות ולתרץ את הסתירות ביניהן בדרכים שונות. חלק מבעלי התוספות, למשל הרא"ש, שילבו בחיבוריהם בין הפרשנות ופסיקת ההלכה. ספרות התוספות המשיכה להיכתב בצרפת עוד כמאתיים שנה (לערך מאמצע המאה ה-12 ועד המאה ה-14).
 
במקביל נכתבה פרשנות עשירה בספרד. פרשני ספרד המוקדמים, הר"י מיגאש, רבי יצחק אבן גיאת ואחרים, וכמובן הרי"ף, פעלו כבר מתחילת תקופת הראשונים. במאה ה-13 כתב הרמב"ן את פירושו לתלמוד, ששילב את חריפותם של בעלי התוספות עם הפרשנות הספרדית. אחרי הרמב"ן נכתבו עוד פירושים וחידושים רבים בספרד, החשובים שבהם פירושי הרא"ה והרשב"א תלמידי הרמב"ן, הריטב"א תלמידם והר"ן.
 
קו נוסף של פרשנות התלמוד נמשך בקהילות פרובאנס, החל מהראב"ד ומרבי זרחיה הלוי בעל "המאור" שחיבר השגות על הרי"ף ועד פירושו המקיף של רבי מנחם המאירי, שאסף וסיכם את כל פרשנות התלמוד שקדמה לו.
פסיקת הלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]בתקופת הראשונים התעצב עולם ההלכה ונכתבו חיבורים רבים שעסקו בפסיקת הלכה באופן מסודר ונרחב. לצד ספרות שו"ת ענפה, שהמשיכה את מסורת השו"ת מימי הגאונים, החלו להיכתב ספרי הלכה שיטתיים המקיפים את כל עולם ההלכה המעשי, ובחלקם אף הבלתי-מעשי (כגון משנה תורה לרמב"ם, חיבור העוסק גם בהלכות הקרבנות ובית המקדש). בשלב מאוחר יותר החלו להיכתב גםמונוגרפיות, חיבורים הלכתיים שעסקו בנושא אחד והקיפו אותו מכל צדדיו.
 
גם בשטח הספרות ההלכתית ניכר הבדל בין יהדות ספרד ליהדות אשכנז. בעוד אצל יהדות ספרד התאפיינה ההלכה בצמידות לתלמוד הבבלי ולכללי פסיקה שנקבעו מתקופת הגאונים ואילך, הרי אצל יהדות אשכנז הושפעה פסיקת ההלכה במידה רבה מן המנהגים שרווחו בציבור וממסורת אבות. פרופ' תא-שמע הראה בספרו "מנהג אשכנז הקדמון" כי מסורת הפסיקה האשכנזית הזו מקורה במנהג הארץ-ישראלי, שעבר דרך יהדות איטליה לאשכנז, עוד לפני שהגיע התלמוד הבבלי לשם[דרוש מקור]. זאת לעומת הפסיקה בספרד, שהמשיכה את אופני פסיקת ההלכה שקבעו הגאונים בבבל ועיקרם הסתמכות על התלמוד הבבלי כיסוד פסיקת ההלכה.
 
כבר בתחילת תקופת הראשונים חיבר הרי"ף את ספר ההלכות שלו, שעיקרו ציטוט הטקסט התלמודי בהשמטת כל החומר הלא-הלכתי. במהרה קיבל ספר הרי"ף מעמד בכורה, ובהרבה מקומות החליף את התלמוד כספר העיון העיקרי[דרוש מקור]. כמאה שנה אחריו כתב הרמב"ם את ספר משנה תורה, ובכך הציג לראשונה ספר פסקים המחולק לפי נושאים ומקיף את כל עולם ההלכה, החל מדיני היום-יום ועד "הלכות יסודי התורה" ו"הלכות מלכים ומלחמותיהם". חידוש נוסף ב"משנה תורה" היה בכך שמובאים בו רק פסקי ההלכה הסופיים, ללא כל משא ומתן או ציון מקורות. הראב"ד, בן דורו של הרמב"ם, חיבר "השגות" על משנה תורה, והיה הראשון בספרות עמוסה של "נושאי כלים" שפירשו והרחיבו את משנה תורה.
 
בספרד המשיכה להיכתב ספרות הלכתית. את החיבורים החשובים כתבו הרמב"ן, הרא"ש והרשב"א. החלו להיכתב מונוגרפיות הלכתיות המקיפות נושא הלכתי אחד, כגון "תורת האדם" של הרמב"ן ו"תורת הבית" של הרשב"א. גם באשכנז נכתבה ספרות הלכתית, כגון כתביו של המהר"ם מרוטנבורג, "ספר יראים" של רבי אליעזר ממיץ, "אור זרוע" של רבי יצחק מוינה ואחרים. בראשית המאה ה-14 חיבר רבי יעקב בן הרא"ש את הספר "ארבעה טורים", שכלל גם את מנהגי האשכנזים וגם את מנהגי הספרדים, וקבע את חלוקת עולם ההלכה המעשי לארבעה תחומים:
לאחריו הייתה דומיננטית באשכנז ספרות השו"ת והמנהגים, שבה החלו מנהגי אשכנז להיקבץ. כדוגמת מהר"ם מינץמהרי"ל ומהרי"ק וממנה קיבץ הרמ"א את מנהגי אשכנז במפה שכתב על השולחן ערוך.
 
ספרות ההלכה של תקופת הראשונים נחתמה בכתביו של רבי יוסף קארו, שחיבר את "בית יוסף" כפירוש ל"ארבעה טורים" ואת שולחן ערוך כספר פסקים המתמצת את "בית יוסף", ומחולק אף הוא לארבעת חלקי ההלכה. הרמ"א הוסיף הגהות לשולחן ערוך ובהן הפסקים והמנהגים שנהגו באשכנז, על פי הספרות שנכתבה מאז הטור, כגון כתבי מהרי"ל ורבי ישראל איסרלין בעל "תרומת הדשן".
 
כללי הפסיקה המקובלים קובעים כי ראשון אינו יכול לחלוק על אחד מן הגאונים, ואחרון אינו יכול לחלוק על אחד מן הראשונים; ומכאן שחלוקת התקופות בין הגאונים, הראשונים והאחרונים אינה רק חלוקה היסטורית אלא יש לה גם משמעות הלכתית. עם זאת גם לכללים אלו היו יוצאים מן הכלל - הגר"א, למשל, חלק לעיתים על הראשונים, וכן מקובל אצל חלק מהאחרונים לחלוק על ראשונים בנימוק שאילו היו רואים ספר כזה או אחר היו משנים דעתם[דרוש מקור].
מניין המצוות[עריכת קוד מקור | עריכה]חיבורי מניין המצוות הם סוגה ייחודית לתקופת הראשונים, של חיבורים המשלבים פרשנות המקרא, הלכה ותלמוד. המחברים ניסו לעגן את המסורת החז"לית לפיה יש בתורה בדיוק תרי"ג (613) מצוות, ברשימה ברורה ומסודרת של מצוות. החיבורים המפורסמים בסוגה זו הם ספר המצוות לרמב"ם (עם השגות של הרמב"ן), ספר מצוות גדול של רבי משה מקוציספר מצוות קטן לרבי פרץ מקורביל וספר החינוך.
פילוסופיה, הגות ומיסטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]את החיבור הראשון העוסק באופן מסודר בהגות היהודית - "ספר האמונות והדעות" - כתב כבר בתקופת הגאונים רב סעדיה גאון, אולם התחום התבסס והתעשר בעיקר בתקופת הראשונים. החיבורים הידועים בתחום זה הם הכוזרי של רבי יהודה הלוימורה נבוכים ושאר ספרי הרמב"ם, וכן חיבורי הרמב"ן, רבי חסדאי קרשקש, רבי יוסף אלבו ועוד. חלק מחיבורי הפילוסופיה נוצרו על רקע מגע עם ההגות הנוצרית באשכנז ובצרפת ועם ההגות האסלאמית בספרד.
 
תחום המיסטיקה היהודית התרחב אף הוא. חסידי אשכנז פיתחו תורה מיסטית עשירה ומורכבת עם השלכות מעשיות לתחומי התפילה והתשובה ולמנהגי פרישות וסגפנות. בין חיבוריהם המפורסמיםספר חסידים, המיוחס לרבי יהודה החסיד, ו"ספר הרוקח" של רבי אלעזר מוורמס. במאה ה-13 החל עיסוק נרחב בתורת הקבלה, ובאותה תקופה גילה רבי משה די לאון את ספר הזוהר, שהיה בכתב-יד ולא התפרסם עד אז. בסוף תקופת הראשונים התקבצה בצפת חבורה גדולה של מקובלים, החשוב שבהם האר"י.
פיוט ושירה, דקדוק ומילונאות, ותרגום[עריכת קוד מקור | עריכה]פיוטים נכתבו בעם ישראל עוד מימי התלמוד, אך עולם הפיוט והשירה התפתח במאות אלו, בעיקר בספרד. פייטני ספרד ומשורריה לא חששו לחבר לצד שירת הקודש גם שירי חול, לרבות שירי יין ותענוגות, ואף אימצו אל עולם השירה כלים ורעיונות מן השירה הערבית של אותה תקופה. מן המשוררים הגדולים של יהודי ספרד ידועים שמותיהם של רבי שמואל הנגיד, רבי יהודה הלוי, רבי משה אבן עזרא, רבי שלמה אבן גבירול ואחרים. בתקופה זו השתכללה לשון השירה ונקבעו לה חוקים ומשקלים קפדניים, והמשוררים גם ביקרו את שירי עמיתיהם ואף את שירי הקדמונים; מפורסמת בהקשר זה ביקורתו הנוקבת של רבי אברהם אבן עזרא על שירי הפייטן אלעזר הקליר בן המאה השישית.
 
גם באשכנז נכתבו פיוטים בתקופת הראשונים. חלק מן הפיוטים, בעיקר סליחות וקינות, משקפים את תנאי החיים הקשים של יהודי אשכנז, ועוסקים בתיאור הצרות והרדיפות שחוו.
 
לצד עולם השירה הלך והתפתח חקר דקדוק השפה העברית ואוצר המילים שלה. את העיסוק הדקדוקי והמילוני החל, עוד בתקופת הגאונים, רב סעדיה גאון. את מלאכתו המשיכו תלמידו דונש בן לברט ומנחם בן סרוק, שחיברו ספרי דקדוק ומילונים, בין השאר לתועלת המשוררים והפייטנים. אחריהם חידש רבי יהודה חיוג' את תפיסת השורש השלָשי בעברית. את תפיסותיו פיתח והעמיק רבייונה אבן ג'נאח, שנחשב לגדול מדקדקי העברית בימי הביניים. גם אחרי אבן ג'נאח המשיכו להיכתב ספרי דקדוק עבריים, למשל בידי שלמה בן אברהם בן פרחון שכתב את "מחברת הערוך" ורבי דוד קמחי ואחרים במשפחתו. גם אצל חכמי צרפת ואשכנז התקיים עיון דקדוקי, למשל אצל רש"י ורבנו תם. בין המדקדקים התקיימו לעיתים קרובות ויכוחים ופולמוסים על נושאים מקומיים או כלליים.
 
מפעל נוסף שפעל בתקופה זו היה מפעל התרגום. חיבורי חכמי ספרד הלא-הלכתיים נכתבו ערבית יהודית, ותורגמו עוד בתקופת הראשונים לעברית. את מפעל התרגום הובילה משפחת המתרגמים הידועה אבן תיבון.

יש לך איזה הסבר לחסימה זו? משהו מסגנון טירוף, עיוות, מחלת נפש?

https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D&diff=159623&oldid=159615
 

יהודה1

משתמש ותיק
"לצד עולם השירה הלך והתפתח חקר דקדוק השפה העברית ואוצר המילים שלה. את העיסוק הדקדוקי והמילוני החל, עוד בתקופת הגאונים, רב סעדיה גאון. את מלאכתו המשיכו תלמידו דונש בן לברט ומנחם בן סרוק, שחיברו ספרי דקדוק ומילונים, בין השאר לתועלת המשוררים והפייטנים. אחריהם חידש רבי יהודה חיוג' את תפיסת השורש השלָשי בעברית. את תפיסותיו פיתח והעמיק רבייונה אבן ג'נאח, שנחשב לגדול מדקדקי העברית בימי הביניים. גם אחרי אבן ג'נאח המשיכו להיכתב ספרי דקדוק עבריים, למשל בידי שלמה בן אברהם בן פרחון שכתב את "מחברת הערוך" ורבי דוד קמחי ואחרים במשפחתו. גם אצל חכמי צרפת ואשכנז התקיים עיון דקדוקי, למשל אצל רש"י ורבנו תם. בין המדקדקים התקיימו לעיתים קרובות ויכוחים ופולמוסים על נושאים מקומיים או כלליים.
"
למחוק את זה? כך אתם רוצים שזה יהיה באנציצקלופדיה חרדית? את הידע על דברים כאלה אפשר למצוא במקומות אחרים.
 

יהודה1

משתמש ותיק
לגוף השאלה, יש מי שמוציא דפים של סדר הדורות ולדבריו סוף הראשונים הוא בגירוש ספרד. אבל לענ"ד אין בכלל קו ברור בנושא כי זה לא כמו התנאים שנגמרה התקופה כשנחתמה המשנה או האמוראים שנגמרה תקופה כשנחתם התלמוד. אלא שכל אחד הכיר את מקומו וידע אם הוא ראוי לחלוק על רבותיו שבדורות הקודמים, ובכל דור נעשה גבול מאוחר יותר לעד מי יכולים לחלוק. אפשר לראות את זה אצל הפוסקים שמביאים תמיד את הקודמים להם. למשל התרומת הדשן בדרך כלל לא חולק על בעלי התוספות, אבל האחרונים מחשיבים אותו כראשון. מה שהובא בויקיפדיה שהראשונים לא יכולים לחלוק על גאונים זו טעות. כדאי גם לראות בהקדמה של הרמב"ן על ספר המצוות. זו בעצם תגובה לטענת הרמב"ם בהקדמתו. בזמנו איש לא העיז לחלוק על הבה"ג והרמב"ם פקפק על זה.
 

השר מקוצי

משתמש רגיל
שאר לעמו אמר:
מכובדי, אצרף ברכותי לבואך לבית המדרש 'פורום לתורה'

אדייק מעט באי דיוקים שנפלו.
הנימוקי יוסף היה תלמידו של הר"ן בזקנותו, ובעיקר תלמידו של תלמיד הר"ן הגדול רבנו חסדאי קרשקש.
לעומת זאת ביטוי החזו"א היה על רבנו יוסף חביבא בעל הנימוקי יוסף, ולא חלילה על רבנו נסים גירונדי, וכמו שכתבו לעיל באשכול.
איפה מובא החזו''א הנ''ל?
 
 

השר מקוצי

משתמש רגיל
חכם באשי אמר:
@כלפי ליא , אם יש לך משהו כנגד המכלול, תפתח אשכול של טעויות שלהם. וכולם יודו לך על זה.

בעיקר הנידון, לגבי סיום תקופת הראשונים, זכור אני כי הגרב"ש דויטש שליט"א במבואו על מהרי"ק הוצאת אורייתא, מדבר על ענין זה.
אם אפשר להעלות את זה כאן?
 
 

שאר לעמו

משתמש ותיק
השר מקוצי אמר:
שאר לעמו אמר:
מכובדי, אצרף ברכותי לבואך לבית המדרש 'פורום לתורה'

אדייק מעט באי דיוקים שנפלו.
הנימוקי יוסף היה תלמידו של הר"ן בזקנותו, ובעיקר תלמידו של תלמיד הר"ן הגדול רבנו חסדאי קרשקש.
לעומת זאת ביטוי החזו"א היה על רבנו יוסף חביבא בעל הנימוקי יוסף, ולא חלילה על רבנו נסים גירונדי, וכמו שכתבו לעיל באשכול.
איפה מובא החזו''א הנ''ל?
אינני זוכר כעת. מקווה שמי מחברי הפורום  יידע להצביע על המקור.
 
 

מכל מלמדי השכלתי

משתמש ותיק
באשכנז גירוש ספרד.
בארצות המזרח נמשך עוד קצת.

כך כתב הרב יעקב חיים סופר באחד מכרכי ישורון אודות מרן הבית יוסף שהוא נקרא בתקופת הראשונים אף שהרמ"א שהוא בן דורו נחשב אחרון
 

תלמיד נאמן

משתמש ותיק
בנציון אמר:
ובזמן הר"ן שנחשב מחכמי הראשונים, במדינות אשכנז כבר היו אחרונים [כלומר חכמים מאשכנז שחיו באותה תקופה של הר"ן נחשבים אצלנו אחרונים].
כמדומני שבזמן הר"ן (בספרד) חיו האגודה והגהות אשר"י (באשכנז)
 

תלמיד נאמן

משתמש ותיק
תיובתא אמר:
זכורני בשם הגרח"ק שתקופה נחתמת ע"י אדם גדול העולה בגדולתו על קודמיו. דומני שכתב שהר"ן חתם את תקופת הראשונים. אם יעלה בידי אעלה את המקור לדבר.

לפי הידוע לא מקובל לומר שהר"ן היה גדול מקודמיו, כנראה כוונתכם לתקופת הגאונים, רב האי גאון היה אחרון הגאונים ועליו נאמר "אחרון בזמן וראשון במעלה".
 

תלמיד נאמן

משתמש ותיק
אלירן לוי אמר:
מקובל שהר"ן והריב"ש חתמו את תקופת הראשונים כמו"כ הטור נחשב כראשון ואף התרומת הדשן. 
מי שמקביל לזמן הריב"ש והנמוק"י (בספרד) הוא מהר"ש מנוישטט (באשכנז), מהר"ש היה רבו של מהרי"ל, מהרי"ל היה דור לפני תרומת-הדשן.
 

חושבני

משתמש רגיל
שאר לעמו אמר:
מבקש אמת אמר:
שאר לעמו אמר:
למשל: מה שכתבו, עפרא לפומייהו, שדרכי הלימוד של הראשונים הושפעו גם מההשכלה הכללית והאוניברסיטאות שקמו באירופה.

העובדה שהיהודים הושפעו בכל מקומות מושבותיהם מהאוירה שסביבם היא עובדה ידועה ומוכחת שאין טעם להתווכח עליה. מה שכן נכון זה שעצם הטענה נראית לי משונה לפחות לגבי יהדות אשכנז, מאחר ובאשכנז וצרפת היהודים חיו בין אכרים נבערים ולא היה להם קשר באופן כללי עם חכמי האומות. בספרד כנראה המצב היה שונה.
לא על זה אני מערער.
השירה, וניואנסים אחרים, הושפעה
אבל לא החקירה המדוקדקת בעיון התורה אצל חכמי הראשונים ... הס מלומר.

וכמובן ששיטות הלימוד שבין הראשונים בארצותם לא הושפעו מן הנכרים אלא מן החכמים הגדולים של דור דור.


בספר "מכתב מאליהו" להגרא"א דסלר, בפרק "ארץ ישראל" כותב בזה הלשון:
 
"שכל השפעת הקדושה שבחוץ לארץ באה דרך שרי האומות, היינו דרך מידותיה של העם והמדינה שישראל יושבים שם, כי גם דרך עבודת ה' היא לפי מדת הבחינה ההיא, אבל בארץ ישראל ההשפעה באה בדרך ישרה מאתו ית', כי העבודה שם היא בדרך לשמה לבד".

 

ובהערה שם:

"רבינו זצ"ל הדגים זאת בהעירו, למשל, שהרוסים הם חמי רגש ואופן עבודת ה' שהתפרסם שם היה החסידות; הליטאים הם קרים ומחושבים, ואופן עבודת ה' שהתפתח בארצם היה עיון התורה ולימוד המוסר; הגרמנים מקפידים מאד על משמעת וסדר, ושם התפתח עבודת ה' של קפדנות בשמירת מסורת ומנהגים, כך שכל גולה השתמשה לצורכי הקדושה בכלים ובמידות של האומה שגרו בקרבה, והיינו השפעת שרי האומות".
 

שאר לעמו

משתמש ותיק
כל זה אינו על מסורת התורה ודרכי העיון של הראשונים.
נכון שאסכולת אשכנז ואסכולת ספרד שונות בדרך הלימוד, אך לא מחמת הטמעות בגויים ההמה, אלא שזה מתחיל מתקופת הרי"ף ורגמ"ה (מה שאני יכול לזהות), ואולי קודם.
אצל האחרונים כבר מוצאים השפעת המנטליות (מישהו הביא פעם מהחיד"א ולא זכור לי היכן, אודות דרך הפסיקה 'הרכה' אצל הספרדים לעומת 'הקפדנית' אצל האשכנזים).
 

משולש

משתמש ותיק
אולי גזירות קט באירופה? (המגיפה השחורה)
המהרי"ל נולד מיד אחר כך, יש מסווגים אותו וחבריו כ"קדמונים" (משהו בין ראשונים לאחרונים).
 

לבי במערב

משתמש ותיק
בכללות אכן ניתן לומר כי תקופת ראשוני אשכנז תמה בגזרות קח-קט.
בארצות ספרד - גרוש ספרד הוא קו־התפר (שבעצם נמשך כמאה שנה, בין גזרות קנא לגרוש ברנ"ב).
 

מ אלישע

משתמש ותיק
תיובתא אמר:
זכורני בשם הגרח"ק שתקופה נחתמת ע"י אדם גדול העולה בגדולתו על קודמיו. דומני שכתב שהר"ן חתם את תקופת הראשונים. אם יעלה בידי אעלה את המקור לדבר.

כעין זה בספר "החפץ חיים חייו ופועלו" חלק ג'
שרב האי גאון היה אחרון הגאונים בזמן.

 
 

תלמיד נאמן

משתמש ותיק
שאר לעמו אמר:
כל זה אינו על מסורת התורה ודרכי העיון של הראשונים.
נכון שאסכולת אשכנז ואסכולת ספרד שונות בדרך הלימוד, אך לא מחמת הטמעות בגויים ההמה, אלא שזה מתחיל מתקופת הרי"ף ורגמ"ה (מה שאני יכול לזהות), ואולי קודם.
אצל האחרונים כבר מוצאים השפעת המנטליות (מישהו הביא פעם מהחיד"א ולא זכור לי היכן, אודות דרך הפסיקה 'הרכה' אצל הספרדים לעומת 'הקפדנית' אצל האשכנזים).

כבר רבינו יונה והרמב"ן שילבו גם מדרך בעלי התוספות (כי הם היו חלק מרבותיהם).
 

נכד גדולים

משתמש רגיל
לכאורה חתימת תקופה הייתה במאורע כל שהוא.
1. משה קיבל תורה מסיני.
2. מסרה ליהושע.
3. ואחריו הזקנים. (באותה תקופה לא הייתה נבואה נפוצה ולא היה נביא קבוע אלא היו נביאים שהתנבאו לעתים. -ראה בעל ידי עבדיך ספר שמואל בתחילתו).
4. נביאים משמואל ואילך היו נביאים כסדר. -וחגי זכריה ומלאכי היו סוף נביאים.
5. אנשי כנסת הגדולה ואחריהם התנאים. ושמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה וראשון התנאים כמש"כ באבות.
6. התנאים- נכתבו במשנה ונסתיימה התקופה כשרבי חתם את המשנה. -רב תלמיד דרבי לא נכנס למשנה ומ"מ היה לו מעמד של תנא כדאי' רב תנא ופליג.
7. אמוראים- נסתיים כשנחתם התלמוד בבלי.
8. רבנן סבוראי.
9. גאונים היו דור הממשך לאמוראים והסבוראים בסורא ופומודיתא. -התקופה נסתיימא כשנסגרו מקומות התורה שם והתחיל מרכז התורה באירופה עם הסיפור בארבעת השבויים. רבינו חושיאל גאון אביו של רבנו חננאל היה אחרון הגאונים והר"ח הינו ראשון לראשונים.
10. עפ"י הנ"ל שמובא בספרים חשבתי שתקופת הראשונים הסתיימה בכתיבת ספר ארבעה טורים שהתקבל בכל תפוצות ישראל. הטור המהרי"ל ותרומת הדשן הינם חתימת התקופה.
אמרתי כל הנ"ל לגאון הגדול רבי מאיר צבי ברגמן שליט"א שחיבר ספר על נושא זה ואמר לי שלמעשה ישנה מחלוקת וחוסר בהירות בנושאים אלו היכן נסתיימה התקופה.
 

לבי במערב

משתמש ותיק
נכד גדולים אמר:
לכאורה חתימת תקופה הייתה במאורע כל שהוא.
מהו המאורע, חתימת הספר?
נתחלפו למר סיבה במסובב.

כמדומה שנכון יותר להגדיר כי חתימת תקופה באה - בד"כ - בשל צרות וגזרות שתקפו על עמנו, ומחמתן נתמעטו המוחות והלבבות.


ובלאה"כ: רבנן סבוראי הוסיפו בתלמוד עצמו הגהות וסוגיות, כך שקשה להגדירם כ'אחר חתימת התלמוד' (ועד"ז בתלמוד ירושלמי - שעיקר עריכתו נעשתה ע"י רבי יוחנן, אך הוסיפו בו עוד בעשורים שלאחר מכן).
 

לא נהירא

משתמש חדש
לפי הרב מאזוז, תקופת הראשונים באשכנז נגמרה עם המגיפה השחורה בסביבות 1350.
תקופת הראשונים בספרד הסתיימה עם גירוש ספרד 1492.
 

לא נהירא

משתמש חדש
הוא לא תולה את הסיבה בגזירות אלא במגיפה שכילתה את רוב מניין תלמידי חכמים באשכנז. אבל אולי זה היינו הך למעשה.
 

לבי במערב

משתמש ותיק
למגפה גם נלוו 'גזרות' (בלשון השגורה אז: שחיטות איומות). ומסיימין בטוב.
 

משולש

משתמש ותיק
מעניין אילו גזירות יש להם כוח להחליף תקופה ואילו לא.
למשל:
איזו תקופה נחתמה בגזירות תתנ"ו? האם ניתן לומר שראשוני אשכנז וצרפת שלפני תתנ"ו (כמו רש"י ורגמ"ה) היו בעלי משנה סדורה לעומת אלו שאחרי תתנו שהיו בעלי פלפול?

איזו תקופה נחתמה בפרעות תח-ותט? (חייב להיות הבדל בין פולין שלפני כן לפולין שאחרי כן).

האם כיום התבהרה כבר התמונה איזו תקופה נחתמה בשואה או שאנחנו עדיין קרובים למאורעות ולא יכולים עדיין להגדיר את ההבדל בין תקופתנו לתקופת טרום השואה.

לכאורה חורבן בית המקדש השני חתם את תקופת הזוגות (תקופה שהתחילה מיוסי ויוסי והמשיכה עד הלל ושמאי שתלמידיהם נכחו בחורבן בית המקדש, ועליהם כנראה נאמר: "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכם רבתה מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות" ומן הסתם זה שלא שימשו כל צרכם לא היה באשמתם אלא בגלל שלא יכלו מחמת הצרות וההריגות).

תקופת התנאים לא ממש נחתמה בחתימת המשנה, כי אפילו רב היה תנא ופליג וכל שכן רבי חייא דודו, וכן עוד כמה וכמה חכמים שעמדו על התפר הרבה שנים אחרי רבי.
ומעניין לבדוק מה קרה לעם ישראל בזמן רב ורבי חייא שגרם לסיום תקופת התנאים (האם זה משהו שקרה בארץ ישראל? וגרם להתמוטטות עולם התורה שם והעברת כובד המשקל לבבל?).

מה שכתבו לעיל שהסבוראים הוסיפו על התלמוד, חידוש לי והייתי שמח לשמוע מקורות ועד כמה זה שכיח, ואולי גם אצלם יש מושג שסבוראים מסויימים שהיו בתחילת התקופה נחשבים ל"אמורא ופליג" כמו רב ביחס לתנאים... (משא"כ סבוראים מאוחרים יותר רק שיננו את התלמוד).

סיום תקופת השופטים יתכן שהיה בשני מאורעות קשים: מלחמת פילגש בגבעה, ונפילת בני ישראל וארון האלקים ביד פלשתים.

סיום תקופת הנביאים היתה קשורה אולי לעליית מלכות יוון על ישראל? (בבניית בית המקדש היו אנשי כנסת הגדולה ובהם כמה נביאים, בסופו של דבר נשאר "שיירי כנסת הגדולה" ובראשם שמעון הצדיק שהוא קיבל את פניו של אלכסנדר מוקדון ראש מלכות יוון).

ועם זאת מעניין איזו תקופה נחתמה בחורבן בית המקדש הראשון.
 

לבי במערב

משתמש ותיק
פולין אכן השתנתה כליל אחרי גזרות ת"ח ות"ט.
בתקופת האמוראים היו רדיפות גדולות כנגד יושבי א"י (שנשלטו בידי רומא), לעומת בני בבל שישבו בשקט יחסי (תחת מלכות פרס).
[סוגיא דריש קדושין משל הסבוראים היא, ועוד].

הייתי מגדיר את אופי דורנו כ'תקופת המלקטים' (שנצנים לה נראו עוד קודם מלחה"ע), אך שמא מוקדם עדיין מלקבוע מסמרות.
 

לביא

משתמש ותיק
מכל מלמדי השכלתי אמר:
כך כתב הרב יעקב חיים סופר באחד מכרכי ישורון אודות מרן הבית יוסף שהוא נקרא בתקופת הראשונים אף שהרמ"א שהוא בן דורו נחשב אחרון
ידוע כי מרן הב״י נולד בתקפות הראשונים, אך לא נולד ראשון.
 

לביא

משתמש ותיק
משולש אמר:
תקופת התנאים לא ממש נחתמה בחתימת המשנה, כי אפילו רב היה תנא ופליג וכל שכן רבי חייא דודו, וכן עוד כמה וכמה חכמים שעמדו על התפר הרבה שנים אחרי רבי.
זכורני שיש מחלוקת להסביר מה כוונת רב שהיה תנא ופליג, די״א שהיה חשוב כממש תנא, וי״א כמו שהמהרש״ל וכד׳ היו חולקים על ראשונים.
 

מבקש לשמוע

משתמש רגיל
עד שנשאל מתי נחתמה התקופה ומדוע, יש לשאול האם יש כזה דבר "ראשון" או "אחרון?" למאי נפקא מינה? ומהו ההבדל היסודי ביניהם?
הרי כפי שכבר כתבו, לענין לחלוק על הקודמים הדבר משתנה מחכם לחכם, וגם תלוי מיהו החכם הקודם שעליו באים לחלוק.
ואם לענין הגדלות, ברור שישנו הבדל תהומי בין ראשוני הראשונים לאחרוני הראשונים, שהינו גדול אולי אף מההבדל בין אחרוני הראשונים לבין ראשוני האחרונים. א"כ למאי נפקא מינה אם חכם פלוני נקרא "ראשון" או "אחרון?"
ומי בכלל קבע את החלוקה המהותית הזאת, אם ישנה?
 
חלק עליון תַחתִית