בקשת קבצים מאוצר החכמה פרוייקט השו"ת ומאגרים נוספים, וכן צילומי ספרים

בלויא

משתמש ותיק
תלמיד נאמן אמר:
אני צריך ב"טקסט" את תשובת פני יהושע (לבעל מגיני שלמה) חלק א' חלק חו"מ סי' ח' (על סוגיא דחרדל).

אודה מאוד למי שיוכל להעלות עבורי.
חיפשתי עבורכם ולא מצאתי.
אם תמצאו זאת, אנא  עשו מצוה והעלו את זה לכאן - 
https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%A4%D7%A0%D7%99_%D7%99%D7%94%D7%95%D7%A9%D7%A2/%D7%90/%D7%97%D7%95%D7%A9%D7%9F_%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98/%D7%97&action=edit&redlink=1
ותזכו לזיכוי הרבים הבאים אחריכם 

מצו"ב כפידיאף, אולי יש מישהו שיש לו פיינרידר [התכנה שממירה פידיאף לטקסט]
 

קבצים מצורפים

  • שו''ת פני יהושע חו''מ סי' ח.pdf
    2 MB · צפיות: 4

לענ''ד

משתמש ותיק
עקיבא אמר:
לענ''ד אמר:
אשמח לקבל מהספר "משל האבות על אבות" פרק ג' ז'.

אוצר החכמה_משל האבות - פרקי אבות ג ז - לוי, משה בן שמואל זאב_84_91.pdf

יישר כח !
יהי רצון שיעמדו לך הזכויות מהחיזוק שיהיה בעקבות הדברים שהבאת.
תודה רבה על האכפתיות והעמל הרב עבורי.
 

בלויא

משתמש ותיק
יש למישהו אולי טקסט של שבילי אמונה [אלדבי] ?
[אני צריך נתיב ד]
ייש"כ
 

יהודה בן יעקב

משתמש ותיק
בלויא אמר:
תלמיד נאמן אמר:
אני צריך ב"טקסט" את תשובת פני יהושע (לבעל מגיני שלמה) חלק א' חלק חו"מ סי' ח' (על סוגיא דחרדל).

אודה מאוד למי שיוכל להעלות עבורי.
חיפשתי עבורכם ולא מצאתי.
אם תמצאו זאת, אנא  עשו מצוה והעלו את זה לכאן - 
https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%A4%D7%A0%D7%99_%D7%99%D7%94%D7%95%D7%A9%D7%A2/%D7%90/%D7%97%D7%95%D7%A9%D7%9F_%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98/%D7%97&action=edit&redlink=1
ותזכו לזיכוי הרבים הבאים אחריכם 

מצו"ב כפידיאף, אולי יש מישהו שיש לו פיינרידר [התכנה שממירה פידיאף לטקסט]
בבקשה, מתוך פרויקט השו"ת
הצג קובץ מצורף פני יהושע א חומ ח.docx
 

תלמיד נאמן

משתמש ותיק
יהודה בן יעקב אמר:
בלויא אמר:
תלמיד נאמן אמר:
אני צריך ב"טקסט" את תשובת פני יהושע (לבעל מגיני שלמה) חלק א' חלק חו"מ סי' ח' (על סוגיא דחרדל).

אודה מאוד למי שיוכל להעלות עבורי.
חיפשתי עבורכם ולא מצאתי.
אם תמצאו זאת, אנא  עשו מצוה והעלו את זה לכאן - 
https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=%D7%A9%D7%95%22%D7%AA_%D7%A4%D7%A0%D7%99_%D7%99%D7%94%D7%95%D7%A9%D7%A2/%D7%90/%D7%97%D7%95%D7%A9%D7%9F_%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98/%D7%97&action=edit&redlink=1
ותזכו לזיכוי הרבים הבאים אחריכם 

מצו"ב כפידיאף, אולי יש מישהו שיש לו פיינרידר [התכנה שממירה פידיאף לטקסט]
בבקשה, מתוך פרויקט השו"ת
פני יהושע א חומ ח.docx
תודה רבה בהוקרה, כוח"ט
 

נדיב לב

משתמש ותיק
פלוני אמר:
אשמח די בדחיפות חידושי הצל"ח על חולין מעמ' 170 בערך, אני צריך אזור דף עב ועשרים עמ' קדימה
תודה רבה.
https://tablet.otzar.org/pages/?&restore=1&t=1620938483689&pagenum=151&book=200347

צל"ח מסכת חולין דף עב עמוד א
גמרא אשה מרגשת בעצמה. התוס' במסכת עבודה זרה [ל"ז ע"ב ד"ה דיקרב] ובמסכת נזיר [מ"ב ע"ב ד"ה בחבורי] ס"ל דטומאת אדם באדם בחיבורין הוא דאורייתא, והרמב"ם [הלכות טומאת מת] פרק ה' הלכה ב' ס"ל שהיא מדברי סופרים, ועיין שם בכסף משנה שס"ל לרמב"ם דרבא דאמר [עבודה זרה שם] לא תתלי בוקי סריקי ברב נחמן, חולק וס"ל דחיבורין לאו דאורייתא. ואומר אני להוכיח כדברי הרמב"ם ממשנתינו דקתני ופשטה החיה ידה ונגעה בו. והנה למסקנא דטומאה זו מדברי סופרים יש להקשות כיון שהוא גזרה שמא יוציא ראשו והאשה טרודה בצערה, א"כ אפילו נגע החיה רק באשה ג"כ תטמא טומאת ז' שמא הוציא ראשו ואז נטמאת האשה וממילא נטמאת החיה בחיבורין. בשלמא האשה בעצמה מרגשת בעצמה, ולהכי אפילו כעין משנתינו שנגעה החיה בוולד עצמו אין צורך לאוקמי שלא נגעה באשה, אלא אפילו נגעה טהורה לגמרי אפי' מטומאת ערב שהרי היא מרגשת בעצמה, וממילא אם תרגיש שהוציא ראשו תדע שהיא טמאה מחמת עצמה ולא תגע בטהרות, וכשמרגשת שעדיין לא הוציא ראשו גם החיה טהורה, אלא שבחיה גזרו שהיא אינה מרגשת, אבל להיפך החיה תטמא אפילו לא נגעה בולד. בשלמא לדעת הרמב"ם חיבורין דרבנן והוה גזירה לגזירה, אבל לדעת התוס' קשיא, בשלמא לפי ההוה אמינא שהיא דאורייתא שפיר, כיון דאשה טהורה על פי הדין אי משום בלוע לתוספות אי משום בית הסתרים לרש"י איך תטמא החיה, אבל למסקנא קשיא. ונראה דנקט ונגעה בולד להורות שטומאה דרבנן אפילו נגעה בוולד שלא תאסר, דשתי טבעות דאורייתא ואז החיה טמאה דאורייתא ומטמא האשה, קמ"ל דאפילו הכי האשה טהורה לפי שגם החיה לא נטמאת רק מדברי סופרים שמא יוציא, ואשה בעצמה מרגשת.
ולפי זה לפי דרשת ר"ע הנוגע במת בנפש וכו' איזה מת שבנפש וכו', קשה היה לקרא למכתב רבותא יותר שאפי' אינו נוגע במת אלא שנוגע בנפש שבו מת נטמא בחיבורין. ונראה בזה לתרץ מה דקשה ר' ישמעאל הביא ראיה לטהרה ור"ע הביא ראיה לטומאה, וממ"נ חד מיותר, דהא הסברה חיצונה כחד מינייהו. ובשלמא לפי סברת מהרש"א בסברת התוס' [ד"ה גזירה] דר' ישמעאל מטהר אפילו בנוגע במה שכבר יצא לחוץ ור"ע מטמא בנוגע אפילו במה שבפנים, א"כ כל אחד צריך ראיה לדבריו, אבל לשיטת רש"י קשה. ובפרט לפי קושית הגמרא ור"ע עובר במעי אשה מנא ליה, ופרש"י [ד"ה מדאורייתא] דמפשטא דקרא מפיק לטהר אפילו אינו מיותר. א"כ מי הכריח להגמרא לומר דלר' ישמעאל גולל הלכה למשה מסיני. ונראה דהתנא הקשה לר' ישמעאל תרי קראי ברביעית דם למה, ואמרתי על פי מה שכתב התוספות בסנהדרין [ד' ע"א ד"ה מניין] דדם צריך ריבוי שוב אין חילוק בין יוצא מאחד ליוצא מב' מתים דכל שטומאה ושיעורו שוה מצטרף. א"כ מחד קרא לר' ישמעאל לא אימעטו ב' מתים רק מקרא מיותר, ור"ע סובר נפשות קרי אי אפשר לומר דוהנפש אתי למעוטי ב' מתים, וא"כ על כרחך לרבות עובר, ור' ישמעאל סובר דובנפש אתי למעוטי משני מתים, וזה נגד הכלל דכל שטומאתו, ויותר ראוי לומר דאתי לרבות עובר ולכן צריך מיעוט בפירוש יגע על פני השדה, אבל אי הוי אתי לגולל לא הוה מוקמינן ליה לעובר, משום דהוה אמרינן בנפש אדם אתי לרבות עובר.
ואמנם עיקר הנלע"ד הוא, דלר"ע איצטריך במת בנפש, אף שהסברא החיצונה דסופו לצאת לא מקרי בלוע, אלא דאז גם האשה היתה טמאה, ולכן כתיב הנוגע במת בנפש דדוקא נוגע במת אבל נוגע בנפש אשר בו המת טהור, א"כ מוכח שהאשה טהורה דאל"כ גם הנוגע טמא בחיבורין, ומזה יש לנו הוכחה לר"ע לחלק בסופו בין טבעת אחד לשנים.
ובזה מתורץ מה דקאמר רבה עובר סופו לצאת, וקשה א"כ גם האשה למה טהורה לשיטת התוס' [ד"ה כי קאמר רבה] דמטמא במשא. ואם באנו לחלק בין טבעת א' לב' טבעות וכמ"ש התוס', זה אינו, דזהו קודם שבאנו לחלק בין סופו לצאת רק שעדיין לא זכינו לסברא דמי לא עסקינן דאכל תרומה לאלתר, אז יש חילוק בין טבעת א' וכו', אבל לפי מה דמחלק בין סופו לצאת א"כ אפילו טבעת א' אין ראיה, דהרי טומאה בלוע מוהאוכל נבלתה גמיר ושם אין סופו לצאת דאדרבה סופו להתעכל, וא"כ בסופו לצאת אפילו בטבעת א' אין ראיה להתיר, ולמה האשה טהורה. ולפי מה שכתבתי ניחא, דמוקמינן מתניתין כר"ע ולר"ע מזה הפסוק עצמו הנוגע במת מוכח שהאשה טהורה מדהצריך ליגע במת עצמו. ומה שהקשה רבא והא שתי טבעות וכו', ומה קושיא דלמא רבה מוקי מתניתין כר"ע ואיהו סבר כר' ישמעאל ולר' ישמעאל גם החיה טהורה והוה שתי טבעות. נלע"ד דרבא לשיטתו, דאי הוה ס"ל בחיבורין לאו דאורייתא כדאמר [עבודה זרה ל"ז ע"ב] לא תתלו בוקי סריקי ברב נחמן וכמ"ש לעיל בשם הכסף משנה, וא"כ לדידיה ליכא שום הוכחה לר"ע לטהר האשה, ולר"ע גם האשה טמאה, וא"כ שפיר הקשה.
ובזה נראה לענ"ד כוונת רש"י [ע"א ע"ב] מה דפירש בסוף ד"ה כי קאמר רבה וכו', דקמ"ל רבה דטעמא דמתניתין משום בלוע. ולכאורה קשה מי הכריחו לזה דטעמא דמתניתין משום בלוע, ומה חסר לנו דבמתניתין באמת אף בלא בלוע טהור משום בית הסתרים, אלא רבה עצמו קמ"ל דין זה דבלוע. ועוד היא גופא קשיא, הא לרש"י על כרחך במשנה בית הסתרים הוא דלא הוי לרש"י בלוע רק כב' טבעות, כיון דלרש"י הטבעת אינו מטמא במשא וכן האדם. ובזה אמרתי לרש"י דהוכרח לומר ב' טבעות, ולמה לא אמר כפשוטו קמ"ל רבה אפילו בבלוע ממש כגון דבר המטמא במשא, ואמרתי משום דתינח טומאה בלוע מיירי בנבילה אבל טהרה בלוע לא משכחת, ואף דמשכחת בזב אמרתי דשם בנדה [מ"ג ע"א] מבואר דאין סתרו של זב מטמא במשא, וא"כ שוב הוה ליה מגע בית הסתרים, ואם זב אחר נשא אדם אשר בלע טבעת ג"כ נ"ל דאין זה מקרי שזב נושא הטבעת רק הזב נושא את האדם והאדם נושא הטבעת.
ובזה ישבתי מה שקשה, לרש"י נשאר קושיית התוס' בד"ה אטו אנן מגבו, שהקשה דנימא דיו ולא יציל בהיסט הזב, ומה שתירצו דמפכים קטנים וכו', זה ניחא לשיטתם דגם לר"ע בלוע אינו מטמא, ופלוגתייהו דר' ישמעאל ור"ע בהוציא ידו, ואם כן סוגיא זו לר"ע ולדידיה כל שאינו במגע אינו במשא. אבל לרש"י לר"ע בלוע מטמא, וסוגיא זו לר' ישמעאל, וא"כ לר' יוחנן אליבא דר' ישמעאל לקמן (דף קכ"ד ע"ב) אפילו מה שאינו במגע ישנו במשא, ע"ש בתוס' בד"ה [והכא] (ו)היינו טעמיה. ועוד, דגם לבר פדא עכ"פ תפשוט בעיא דרב אויא לפי מה שכתב בזב בלא"ה לא מטמא במשא דהוה משא בית הסתרים.
והנה בריש שמעתין [ע"א ע"א ד"ה כך טהרה בלוע] פירש רש"י טהרה בלוע, בלע טבעת ונכנס לאוהל המת. והוא נגד מסקנא דרש"י. ואמרתי באמת דזה תלוי בפלוגתא, דלמ"ד דחיבורין דאורייתא ואדם הנוגע במת בשעת חבורו מטמא אדם טומאת ז', וא"כ דין זה בחיבורו כמת עצמו, א"כ מטמא גם במשא, ושפיר היה ראוי לטמא הטבעת אם לא משום בלוע, אבל אי חיבורין לאו דאורייתא אינו כמת עצמו, וא"כ אינו מטמא הטבעת רק במגע והוה בית הסתרים, ומתחלה שעדיין לא זכינו לשתי טבעות פירש רש"י דברי רבה למ"ד חיבורין דאורייתא, ובמסקנא אמר דאי ממתניתין הוה מוקמינן משום בית הסתרים והוה אמרינן באמת חיבורין לאו דאורייתא, וקמ"ל רבה דחיבורין דאורייתא והטעם משום בלוע, ואף על פי דעכשיו מצינו בלוע בטבעת א', מ"מ הוכרח בגמרא לחדש נפקא מינה לשתי טבעות, דאי לענין טבעת א' אכתי לא אשמעינן רבה כלום דעכ"פ שמעינן ממתניתין דהטבעת טהורה, יהיה הטעם משום בלוע או יהיה הטעם משום חיבורין לאו דאורייתא עכ"פ הטבעת טהורה. והא דפירש רש"י [ע"א ע"ב ד"ה כי קאמר רבה] דקמ"ל רבה דטעמא דמתני' משום בלוע. משום דהוה קשה לרש"י רבה דקאמר סופו לצאת וכי לא ידע דגם טבעת סופו לצאת, אמנם רבה קמ"ל דחיבורין דאורייתא, וא"כ על כרחך משנה דטבעת אינו מחלק בין סופו לצאת, ופליג על משנה זו, וא"כ איהו סובר כמשנה דטבעת, ורבא לשיטתו דס"ל חיבורין לאו דאורייתא, ואם כן אין ראיה ממשנה דטבעת.
שם במשנה וחכמים אומרים מגע טרפה שחוטה. הרז"ה [כ"ה ע"א מדפי הרי"ף] הוכיח דבקדשים איירי דאי בחולין מה ענין מגע טרפה לחולין, ולכן לרבנן לא קשיא כלל במה הוכשר שחיבת הקודש מכשיר, ועיקר הוכחתו של ר' שמעון בן לקיש (דף ע"ד ע"ב) דאמר אלא לדידך במה הוכשר, עיקר ההוכחה מדברי ר' מאיר שאמר הכשר מגע נבילה. ואין לומר דלמא ר' מאיר ג"כ איירי בקדשים, זה אינו שהרי לא נזכר בדבריו קדשים כלל, אבל בדברי רבנן ממילא משמע קדשים דבחולין אין טרפה שחוטה מטמא כלל. אלא דהיא גופה קשיא וכי בדין טרפה קאי תנא להורות שהיא מטמא בקדשים, והלא תנא בשחיטת חולין קאי, והוה לרבנן למימר שהבשר טהור, אלא דאז הוה אמינא דגם רבנן סברי שחיטה עושה ניפול, והא דמטהרי רבנן היינו משום דלא סבירא ליה כר' שמעון דאמר שחיטה מכשרי אלא דם מכשיר, ולא הוכשר הולד ולכך טהור, ולכך אמרו מגע טרפה שחוטה להורות דבקדשים קאי, ואפילו הכי אינו מגע נבילה, מכלל דסבירא ליה אין שחיטה עושה ניפול.
אלא דהיא גופא קשיא למה פליגי במגעו ולא פליגי באבר עצמו, דר' מאיר ס"ל שהוא נבילה וחכמים ס"ל שהוא טרפה. וצ"ל כמו שאמר בריש הסוגיא [ע"ג ע"א] לרבינא דנקט חתכה איידי דתני רישא חתכה וכו', הכי נמי איידי דתני רישא הבשר טהור להודיענו שאין העובר מקבל טומאה מחיים אפילו הוא מת במעי אמו כחי חשוב כמו אמו, תני נמי סיפא פלוגתייהו בבשר העובר ולא באבר עצמו. אי נמי משום סיפא עצמו נקט הבשר מגע נבילה, דבזה מוכח דבעובר מת מיירי, דאי בחי אין בהמה מקבלת טומאה מחיים, דהא דתנינא הלך לבית הקברות נטמא, מוקי לה ר' יוחנן לקמן (דף ע"ה ע"א) כבית שמאי, ואם כן על כרחך בעובר מת מיירי, וקמ"ל כרבה דאפילו בעובר מת פליגי רבנן וס"ל אין שחיטה עושה ניפול. ולרב חסדא דאמר מחלוקת בח', צריך לומר חילוק שאף שבן ט' אינו מקבל טומאה מחיים אבל בן ח' מקבל טומאה מחיים, וגם כן היא גופה קמ"ל מתניתין שהבשר של העובר מקבל טומאה מחיים הואיל והוא בן ח', דהא ודאי למאן דמוקי מתניתין בחי בבן ח' מוקי לה, דבבן ט' חי לר' מאיר אינו ניתר בשחיטת אמו וכמו שכתב התוספות לקמן [ע"ד ע"א ד"ה מחלוקת].
אלא שעדיין אני אומר דלמה לחכמים להזכיר ענין הטרפה בכאן, וסתם הוה להו למימר וחכמים מטהרים, ומה שכתבתי דהוה אמינא שטעמייהו של חכמים משום שלא הוכשר בדמו דאמיה, תינח בשר העובר אבל בשר הבהמה למה טהור, והרי מה שאמר ר' מאיר הבשר מגע נבילה כולל העובר והבהמה, וכן פירש רש"י לעיל (דף ס"ח ע"ב ד"ה הבשר), וא"כ כיון שעל זה קאי וחכמים מטהרים גם על בשר הבהמה, והרי הבהמה שפיר הוכשרה, וממילא נדע שטעמייהו שהשחיטה מטהרת את האבר.
אלא שבאמת דברי רש"י הנ"ל [ס"ח ע"ב] סתרי למה שכתב רש"י במתניתין, שהרי דברי רש"י הנ"ל הוא שכל העובר והבהמה נגעו באבר, ובמשנתינו [ע"ב ע"א] פירש רש"י הבשר מגע נבילה, בשר העובר. ונראה דהעובר ודאי נוגע באבר אבל הבהמה אינה נוגעת רק במקום חתך, ונוכל לומר דאפילו לר' מאיר דסובר שחיטה עושה ניפול והאבר מטמא משום אבר מן החי, מ"מ מקום חתך אינו מטמא משום אבר מן החי רק הרי הוא ככל העובר וטומאת מגע יש בו. אלא שצריך לומר מה חילוק יש בין מקום חתך לשאר האבר הלא מקום חתך אסור באכילה כמו האבר, אמנם ההפרש הוא שזה יש לו תקנה בחזרה אבל האבר אין לו תקנה בחזרה, וכל זה למסקנא דלעיל דמאן דסבר שאבר עצמו מותר בחזרה איתותב וקאי בתיובתא (דף ס"ח ע"ב), אבל לפי ההוה אמינא שגם אבר מותר בחזרה ואפילו הכי שחיטה עושה ניפול לר' מאיר, א"כ הוא הדין מקום חתך עושה ניפול. וזהו כוונת רש"י, דלעיל (דף ס"ח) שם קאי רש"י על התא שמע שרצה לפשוט מהך ברייתא קתני מיהא רישא הוציא עובר ידו והחזירה ואח"כ שחט אמו מותר שהאבר מותר דמהני ליה חזרה, א"כ לפי זה אין הפרש בין האבר למקום חתך, ושפיר פירש רש"י הבשר מגע נבילה הבהמה וכל העובר נגעו באבר, שגם הבהמה נוגעת במקום חתך. אבל משנתינו פירש רש"י אליבא דהילכתא דאבר עצמו לא מהני חזרה, וא"כ מקום חתך אפשר דאין שחיטה עושה ניפול, לכך פירש"י הבשר מגע נבילה בשר העובר לחוד.
וא"כ למסקנא שפיר רק בשר העובר הוא מגע נבילה או מגע טרפה לכל מר כדאית ליה, אבל בשר בהמה אינו נוגע כלל באבר היוצא, א"כ שפיר הוצרכו רבנן לומר מגע טרפה, שאם אמרו סתם וחכמים מטהרים, הוה אמינא שגם לחכמים שחיטה עושה ניפול אלא שמטהרין לפי שמחוסר הכשר דס"ל דלא כר' שמעון ושחיטה אינה מכשרת, וכל זה לר' יוחנן דסבר לקמן (דף ע"ד ע"ב) דתרי גופי נינהו, אבל לר' שמעון בן לקיש דסבר חד גופה והולד מוכשר בדם שחיטה, א"כ קשיא ליתני סתם וחכמים מטהרין.
ונלע"ד דלר' שמעון בן לקיש בלאו הכי לא קשה משום דאיכא למימר דלכך תנן מגע טרפה שחוטה, ומדהוא מגע טרפה מכלל דבהמה כשרה היא, דאל"כ הרי הבהמה והולד כולם טרפה נינהו מצד עצמם בלי מגע האבר, ובא להורות בזה דוקא שחיטה של בהמה כשרה הוא דמטהר האבר לרבנן, אבל שחיטת בהמה טרפה עושה ניפול, ואף שהבהמה עצמה הועילה השחיטה לטהר מידי נבילה, אבל לאבר היוצא שחוטת טרפה אינה מועיל אפילו לרבנן. והא דאמרינן לקמן (דף ע"ה ע"א) השוחט את הטרפה ומצא בה בן ט' חי שאם מת טהור מלטמא, היינו לעובר שבפנים, אבל לאבר היוצא לא מהני, ומכל שכן שניחא לגירסת הרז"ה [כ"ה ע"א מדפי הרי"ף] דגריס לקמן השוחט את הבהמה ולא גריס הטרפה.
אלא דלר' יוחנן ללישנא קמא לא שייך תירוץ זה, דהא צריך ליתן לב ללישנא קמא דאמר ר' יוחנן אבל באבר דבהמה כולי עלמא שחיטה עושה ניפול, מנ"ל הא דרבנן מודו בזה. וצריך לומר לפי שמצד הסברא ס"ל לר' יוחנן דיותר מצלת על שאינו גופה וכו', וא"כ קשה למה פליגי באבר דעובר, הוה ליה לפלוגי באבר המדולדל להודיע כוחייהו דרבנן, אלא ודאי דבהא מודו רבנן. אלא דאכתי קשה ודלמא פליגי גם באבר המדולדל אלא דנקט אבר העובר להורות דאפילו באבר דעובר דוקא בכשרה מטהרי רבנן אבל בטרפה מודו, נמצא דגם בזה הוא כוחייהו דרבנן וכחו דר' מאיר, אבל אי הוה נקט באבר המדולדל הוה רק כוחייהו דרבנן ולא כחו דר' מאיר כלל, אלא ודאי דלר' יוחנן לא כיוונו רבנן כלל להורות דוקא שחיטת כשרה, אלא נקטו מגע טרפה משום דאי הוה קתני סתם מטהרין הוה אמינא שטעמייהו משום שלא הוכשר. אלא דאכתי קשה תינח העובר אבל בשר הבהמה למה טהור, ואי משום שאין בשר הבהמה נוגע באבר, הרי נוגע במקום חתך. וצריך לומר דאכתי הוה אמינא דרבנן מטמאין האבר דשחיטה עושה ניפול אלא דמקום חתך מטהרין, ולכך אין בהמה נוגעת באבר היוצא, ומאי טעמא הוה אמרינן לרבנן בזה שיטמאו האבר משום ניפול ויטהרו מקום חתך, ועל זה קאמר האי אית ליה תקנתא בחזרה, פירוש מקום חתך, והאי לית ליה תקנתא בחזרה, פירוש אבר היוצא. ומתורץ קושיית הרשב"א על הרי"ף שפירש לעיל (דף ס"ח ע"ב [כ"ד ע"א וע"ב מדפי הרי"ף]) במערבא מתנו וכו' דלר' יוחנן ג"כ אבר עצמו אסור, א"כ איך קאמר כאן לר' יוחנן האי אית ליה תקנתא בחזרה, ולדידי ניחא דעל מקום חתך קאי.
עוד נראה לענ"ד לתרץ קושיית הרשב"א, דהרי לכאורה בלא"ה גם לפירוש רש"י לעיל דלר' יוחנן גם לפי דמתנו במערבא אבר עצמו מותר, מ"מ מי הכריח להגמרא כאן לומר דאית ליה תקנתא בחזרה שהוא עכ"פ נגד הדין, דהרי איתותב ר' יוחנן ורב ושמואל פליגי עליו, ויותר הוה ליה למימר אית ליה תקנתא בלידה שאם יולד כולו יש לו היתר בשחיטת עצמו. אלא דהא ליתא, דהא על כרחך פלוגתא דר' מאיר ורבנן או במת מיירי או בבן ח' חי, דבן ט' חי אינו ניתר לר' מאיר בשחיטת אמו כלל רק בשחיטת עצמו וכמו שכתבו התוספות בשמעתין [ע"ד ע"א] בד"ה מחלוקת, וא"כ אין לו היתר בשחיטת עצמו, אמנם יש לו היתר שאם לא יצא כולו וישאר במעי אמו עד שיולד כולו אחר שיכלה חדשיו הרי יש לו היתר. וזה כוונת הגמרא [ע"ג ע"א] זה יש לו תקנה בחזרה, שיחזיר האבר לפנים וישהה עד שיכלו חדשיו ויהיה ניתר בשחיטת עצמו, ואולי אם לא יחזיר האבר אפילו ישהה במעי אמו עד שיכלו חדשיו לא מהני, דאבר זה לא נגמרו חדשיו, ואפילו אם נימא דמהני, מ"מ אורחא דמלתא שאם אינו מחזיר האבר אין דרכו לשהות זמן ארוך עד שיכלה חדשיו, וא"כ אין כאן קושיא על הרי"ף כלל.
הן אמת לפי מה שכתב הבית הלל שכל עובר בן ט' חי שהוציא ידו אף שנולד אח"כ ולא היה לו שחיטת האם כלל אפילו הכי האבר שיצא נשאר באיסורו, והפרי חדש [בקונטרס אחרון סימן י"ד] השיג עליו. ולפי דעת הבית הלל א"כ פשוט לתרץ קושיית הרשב"א, האי אית ליה תקנתא בחזרה להתירו בשחיטת עצמו. אלא שכבר הוכחתי שלא איירי בבן ט' חי, וגם כבר הכה הפרי חדש על קדקדו של הבית הלל, ובאמת דברי הבית הלל אין להם שחר דלמה יהיה האבר היוצא אסור בשחיטת עצמו, וגם התבואות שור [סימן י"ד ס"ק ח'] הוכיח מדאמרינן (בדף ס"ט ע"א) אי לר' מאיר איסור יוצא ליכא, ואם איתא להך דינא דבית הלל א"כ גם לר' מאיר משכחת איסור יוצא.
אמנם דינא דידי שכתבתי שאם הוציא ידו קודם שכלו חדשיו ולא החזירו ושוב נולד כשכלו חדשיו האבר נשאר באיסורו, נלע"ד נכון, ואף שהתבואות שור לא פסק כן. וטעמא דידי שאבר זה לא נתבטל במעי אמו והרי אבר זה כנפל. ואין להקשות גם לדידי משכחת לר' מאיר איסור יוצא, וא"כ איך אמרינן דלר' מאיר ליכא איסור יוצא. יש לומר דשם קאי בגמרא לענין אי אמרינן אבר מוליד אבר, והא ודאי שנבילה אינו מוליד, ולדידי שאיסור אבר זה משום נפל, והא ודאי שנפל אינו מוליד, וא"כ לא שייך לומר באבר זה לא אבר מוליד אבר ולא מבלבל זרעיה.
עוד נראה לע"ד לתרץ קושיית הרשב"א על הרי"ף על פי מה שכתב הרז"ה לקמן (דף ע"ד ע"ב) דמוקי ר' יוחנן לר' מאיר כר' שמעון דשחיטה מכשיר, וכתב הרז"ה [כ"ה ע"א מדפי הרי"ף] אבל מדברי רבנן דאמרי מגע טרפה שחוטה בלאו הכי לא קשיא במה הוכשר, דהרי רבנן בקדשים מיירי דחיבת הקודש מכשיר. והנה לעיל (דף ס"ט ע"א) דבעי רב חנניא הוציא עובר ידו בעזרה וכו', אם נפרש דלא מיבעיא ליה כלל שיהיה מותר בלי חזרה שהרי עכ"פ לא קרינן ביה בבהמה תאכלו, אלא עיקר הבעיא דלא שייך ביה בשר בשדה ומהני ליה חזרה, וא"כ נוכל לומר דלהך לישנא דס"ל לר' יוחנן דבאבר דבהמה לכ"ע שחיטה עושה ניפול, באמת ס"ל למפשט בעיא דרב חנניא לקולא, וכיון דרבנן בקדשים מיירי על כרחך בעזרה נשחטו, ושפיר קאמר דאי אית ליה תקנתא בחזרה דבעזרה מחשב שדה ומהני ליה חזרה.
ובזה נוכל לומר דר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש לשיטתייהו, דלר' יוחנן מיירי בקדשים דאל"כ במה הוכשר, דליכא לאוקמי לרבנן כר' שמעון דשחיטה מכשרת, דאי אפשר לאוקמי לרבנן דלא כהלכתא, וכיון דמיירי בקדשים א"כ איכא למימר דלכך מטהרי בעובר משום דאית ליה תקנתא בחזרה, משא"כ באבר דבהמה. אבל ר' שמעון בן לקיש לשיטתו דסובר לקמן חד גופא ומוכשר בדמא דאמיה, ומיירי רבנן אפילו בחולין, ומגע טרפה שחוטה היינו שאם יגע בו אח"כ קודש יקבל ממנו טומאה, וא"כ לית ליה תקנתא בחזרה, וא"כ אין חילוק בין אבר דבהמה לעובר, ולכן אמר בין בזה ובין בזה פליגי.
ולמסקנא דס"ל לר' יוחנן איפכא דהאבר דבהמה לכ"ע אין שחיטה עושה ניפול, ג"כ נוכל לומר דר' יוחנן ורשב"ל לשיטתייהו, דהא ודאי מלתא דרשב"ל צריך טעם, דכיון דמצינו דר' מאיר אמר בפירוש אם טהרה שחיטת טרפה אותה ואת האבר המדולדל בה, מנ"ל לר' שמעון בן לקיש דלדבריהם דרבנן קאמר הכי ואיהו לא ס"ל. ונלע"ד משום דיש לדקדק כפי מה שכתבתי בתחלת דברי דלמה פליגי במגע ולמה לא פליגי באבר עצמו, דר' מאיר ס"ל דאבר מטמא במשא וחכמים ס"ל שהוא רק טרפה שחוטה. ונראה דאי הוה פליגי באבר לא הוה ידעינן כלל דר' מאיר ס"ל שחיטה עושה ניפול אפילו באבר דעובר, אלא הוה מוקמינן ליה בבן ט' חי, ור' מאיר לשיטתו דאינו ניתר בשחיטת אמו כלל, ולכן אבר הנחתך הוה אבר מן החי, ורבנן סבירא ליה כשיטתייהו דמותר בשחיטת אמו ולכן ס"ל שהוא טהור.
וא"ת א"כ כבר איפליגי ביה חדא זימנא בבן ט' חי אם ניתר בשחיטת אמו, ולמה פלוגתא דכאן. יש לומר דאיצטריך ללמדנו דאין שחיטה עושה ניפול, דאי עושה ניפול למה מטהרי רבנן, ולכך תנן הבשר מגע נבילה, ואי ס"ד דבן ט' חי הוא ור' מאיר לשיטתו שאינו ניתר עם אמו, א"כ חי לגמרי הוא ואיך יקבל טומאה, אלא ודאי דמיירי במת או בבן ח' וטעמיה דר' מאיר משום ניפול.
אבל אם נימא כדברי הרז"ה לקמן (דף ע"ה ע"ב) במה דאמרינן טעון שחיטה ואם מת טהור מלטמא במשא, דכתב הרז"ה אף דס"ל לר' מאיר אף בבן ט' חי שאינו ניתר בשחיטת אמו באכילה מ"מ הועילה לו שחיטת אמו לטהרו מידי נבילה, שאפילו מת אח"כ טהור מלטמא, א"כ הדרא קושיא לדוכתיה וניפלגו באבר עצמו, ואף דמוקמת בבן ט' חי אכתי מוכח לר' מאיר דשחיטה עושה ניפול, דאל"כ כבר נטהר בשחיטת אמו. אלא דדברי הרז"ה קשיין, דהרי לא מצינו לר' מאיר שיהא טהור משום נבילה ולא יהיה מותר באכילה, דאל"כ מאי מקשה לרבנן א"כ תתירנו באכילה, ונימריה לנפשיה, אבל אם נימא שמודה ר' מאיר באבר דבהמה והואיל והיא גופה ולא נחלק אלא באבר דעובר שאינו גופה. והנה עד כאן לא מקרי העובר אינו גופה אלא מה שיצא לחוץ, אבל מה שבפנים נחלקו בו ר' יוחנן וריש לקיש, דלר' יוחנן דסובר לקמן (דף ע"ד ע"ב) מונין בו ראשון ושני אף זה מקרי אינו גופה, אבל לרשב"ל חד גופה, ונמצא לרשב"ל אי הוה מודה ר' מאיר באבר דבהמה אז בודאי היה מודה גם בבן ט' חי שעכ"פ אף שאינו מתיר באכילה מטהר מידי נבילה כדברי הרז"ה, וא"כ קשה למה פליגי במגע ולא פליגי באבר עצמו, ואעפ"כ הוה מוכח דסבר ר' מאיר שחיטה עושה ניפול וכנ"ל. אלא על כרחך דר' מאיר פליג גם באבר דבהמה דכל שאינו מתיר באכילה אינו מטהר מידי נבילה אם אינו מחובר ממש, אבל ר' יוחנן לשיטתו דס"ל תרי גופי נינהו, ואף דמודה באבר דבהמה, היינו משום שהוא חד גופא, אבל בעובר אף שכולו בפנים כל שאינו מתירו באכילה אינו מטהר מידי נבילה, וליתיה לדברי הרז"ה, ולכך לא פליגי באבר עצמו משום דא"כ לא הוה ידעינן דשחיטה עושה ניפול.
עוד נראה לענ"ד דרשב"ל הוכיח דר' מאיר לדבריהם קאמר וליה לא ס"ל, דאי ס"ד דמודה ר' מאיר באבר דבהמה, א"כ למה הוצרכו חכמים לומר טרפה יוכיח, ולמה לא אמרו אבר דבהמה יוכיח, אלא ודאי דבאמת פליג ר' מאיר גם באבר דבהמה, ואיך יכריעו חכמים מדבר שנחלק בו, ולכך הוצרכו להכריע מטרפה שמודה ר' מאיר שמטהר מידי נבילה.
אמנם ר' יוחנן לשיטתו דס"ל אין בו אלא מצות פרוש, וא"כ אפילו למי שהיה רוצה להחמיר בו אין בו טעם להחמיר מן התורה רק מדברי סופרים, וכמו שכתבו התוספות [ע"ג ע"ב] בד"ה מאי טעמא דר' יוחנן אליבא דר' מאיר ע"ש, וא"כ לא היה אפשר לחכמים להכריע מדבר המותר מן התורה על אבר האסור מן התורה. אבל רשב"ל אפשר דס"ל דבשר בשדה טרפה לאו אסמכתא הוא אלא איסור לאו ממש, וא"כ קשיא למה לא אמרו אבר דבהמה יוכיח, אלא ודאי דבאמת נחלק ר' מאיר גם באבר דבהמה, ולפי זה מוכח דר' יוחנן דאמר מצות פרוש היינו רק מדרבנן ולא כדעת הרב המגיד [הלכות מאכלות אסורות פ"ה הי"א] דס"ל גם לר' יוחנן היינו פרוש מן התורה. ולפי זה קשה למה רבא דאמר חסורי מחסרא וכו' שינה מלשון הברייתא ואמר אם טהרה שחיטת טרפה אותה, ולא אמר אבר המדולדל בה. בשלמא לריש לקיש דאמר לדבריהם דרבנן אבל ליה לר' מאיר לא ס"ל, א"כ אחז רבא מה ששייך אליבא דר"מ ממש, אבל כיון דלר' יוחנן גם ריש לקיש ס"ל הכי, והרי רבא עצמו אמר הלכה כרשב"ל בתלת, וא"כ בהא הלכה כר' יוחנן, א"כ למה שינה רבא מלשון הברייתא.
בשלמא בלא זה הוה אמינא לתרץ דבלא זה הוה אמינא דגם ר' יוחנן מודה שאסור מן התורה כדברי הרב המגיד, והנה לר' יוחנן ודאי דלר"מ שחיטת טרפה אינה מטהר את העובר אפילו הוא כולו בפנים, דהרי ר' יוחנן ס"ל דעובר ובהמה תרי גופי נינהו, והרי ר' מאיר אמר אם טהרה שחיטת טרפה מפני שהיא גופה, א"כ העובר שאינה גופה אפילו כולו בפנים אין שחיטת טרפה מטהרתו. ולפי זה ק"ו הדברים שאין שחיטת טרפה מטהר אבר המדולדל בה, ק"ו הדברים, ומה עובר שבפנים ששחיטת כשרה מתירתו אפילו באכילה אין שחיטת טרפה מטהרתו מידי נבילה, אבר המדולדל שאין שחיטת כשרה מטהרתו באכילה לדעת הרב המגיד ק"ו שאין שחיטת טרפה מטהרתו מידי נבילה, ואם כן על כרחך לא נחלקו ר' יוחנן ורשב"ל אלא בשחיטת כשרה אבל בשחיטת טרפה גם ר' יוחנן מודה דלר' מאיר שחיטה עושה ניפול, וא"כ גם אליבא דר' יוחנן הא דאמר ר' מאיר אם טהרה שחיטת טרפה אותה ואת האבר המדולדל, לדבריהם קאמר אבל ליה לא ס"ל, וא"כ שפיר עביד רבא דדילג את האבר המדולדל ודברי ר' מאיר.
וגם אפילו אי הוה פליג ר' יוחנן בהא עם רשב"ל אם היה פלוגתייהו רק אליבא דר' מאיר א"כ אין בו נפקא מינה לדינא, א"כ איכא למימר דרבא סבירא ליה כרשב"ל, ועד כאן לא קאמר רבא הלכה כרשב"ל רק בתלת רק במה שנוגע לדין. אבל לפי מה שכתבתי לעיל דרשב"ל לשיטתו דס"ל שהוא אסור מן התורה ור' יוחנן ס"ל שאסור מדרבנן, א"כ יש בפלוגתייהו נפקא מינה לדינא, וגם אליבא דר' יוחנן ר' מאיר אליבא דנפשיה, אמר א"כ למה אחז רבא שיטת ריש לקיש ולא שיטת ר' יוחנן.
ועוד קשה, דלפי הנ"ל מוכח דפליגי בשחיטה כשרה אבל בשחיטת טרפה גם ר' יוחנן מודה דלר' מאיר עושה ניפול, א"כ קשה מה דאמר [ע"ג ע"ב] שחיטה תנינא, למה הקשה מסיפא ולא מרישא דתנן התם [לקמן קכ"ז ע"א] האבר והבשר המדולדלין בבהמה מטמאין טומאת אוכלין במקומן וצריכין הכשר, ופירש רש"י [שם בד"ה וצריכין הכשר] דליכא למימר שסופו לטמא טומאה חמורה ואין צריך הכשר דשמא ישחטנה ואין שחיטה עושה ניפול, ואם כן ממילא מוכח דאין שחיטה עושה ניפול.
בשלמא לשיטת הרז"ה דס"ל דלר' מאיר בן ט' חי אף שטעון שחיטה מ"מ שחיטת אמו כבר טהרתו מידי נבילה. והנה אני מוסיף בו דברים, שאם טהרתו מידי נבילה שאפילו ימות אינו מטמא רק שחיטה צריך להתירו באכילה, א"כ ק"ו שטהרתו מידי טרפה ואין הטרפה פוסל בו. ולפי זה מרישא לא היה יכול לפשוט דהוה מוקמינן ליה בבן ט' חי הנמצא בבהמה שאין סופו לבוא לידי טומאה חמורה כלל שכבר נטהר מידי נבילה, אבל ממציעתא פשיט שפיר, דהרי קשה למה צריך לר' מאיר הכשר דם הא ר' מאיר ס"ל שחיטה מכשרת כקושיית התוספות [ע"ג ע"ב ד"ה הוכשרו בדמיה], אלא ודאי דמיירי בשחיטת טרפה, ואי ס"ד בבן פקוע הא אפילו לר' מאיר אין טרפות פוסל בו. ועוד, אפילו נימא דלא קאמר הרז"ה אלא שמטהרתו מידי נבילה ולא מידי טרפה, מ"מ איך אמר ר' שמעון לא הוכשר, והרי הוכשר בשחיטה, דהרי עכ"פ צריך שחיטה מדרבנן, ולר' שמעון אין הטרפות פוסל בו שהרי איהו סובר שנטהר בשחיטת האם אלא שצריך שחיטה מדרבנן, וכיון שצריך שחיטה מדרבנן א"כ מוכשר מדרבנן, ואפילו האבר המדולדל אין בו איסור בדרבנן שעיקר איסורו משום בשר בשדה טרפה, ובזה לא שייך טרפות.
וכל זה לשיטת הרז"ה, אבל לשיטת שאר הפוסקים קשה, בשלמא בלא זה הוה אמינא דפלוגתייהו דר' יוחנן ורשב"ל בשחיטת טרפה אם עושה ניפול לר"מ אבל בשחיטת כשרה כ"ע מודו שאינו עושה ניפול לכ"ע, וא"כ רישא הוה מוקמינן בכשרה, אבל מציעתא דתנן הוכשרו בדמיה קשה קושיית התוס' למה לי הכשר דם הא ר' מאיר ס"ל כר' שמעון דשחיטה מכשרת, אלא ודאי דמיירי בטרפה ואפ"ה אינו מטמא משום אבר מן החי דשחיטה אינו עושה ניפול אפילו בטרפה, ושפיר קאמר תנינא.
ובזה מתורץ התימא של התוס' [שם ד"ה שחיטה תנינא] שהקשו אדפריך תנינא טפי הוה ליה לאקשויי לריש לקיש. ולדידי לא קשה, דעד כאן לא הוכרחנו לקמן (דף ע"ד ע"ב) לומר דר' מאיר ס"ל כר' שמעון דשחיטה מכשרת אלא לר' יוחנן דס"ל תרי גופי נינהו, אבל לריש לקיש לא ס"ל לר' מאיר כלל שחיטה מכשרת, ומשנתינו שהבשר מגע נבילה הטעם שהוכשר בדמא דאימיה. וא"ת אכתי איך אפשר לאוקמי בשחיטה כשרה, א"כ איך אמר ר"ש לא הוכשרו והרי ר' שמעון ודאי ס"ל שחיטה מכשרת. יש לומר הרי רצה [לומר] לקמן (בדף קכ"ט ע"ב) שטעמיה דר' שמעון משום שהוא אוכל שאינו יכול להאכילו לאחרים, ואף דבשחיטה כשרה אינו עושה ניפול, מ"מ אסור לישראל מן התורה לדעת הרב המגיד [הלכות מאכלות אסורות פ"ה הי"א], ולגוי בלא"ה אסור משום דלדידיה שחיטה ומיתה כחדא נינהו, וא"כ לדידהו שחיטה דינה כמיתה ועושה ניפול.
אבל לפי מה שהוכחתי לעיל דר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש דוקא בשחיטה כשרה פליגי, א"כ קשיא מדוע לא פשיט מרישא, וגם למה לא הקשה לר' שמעון בן לקיש.
ואין להקשות אף בלא זה אכתי היכי מוכח דמיירי בשחיטת טרפה דילמא בשחיטת כשרה, והא דשחיטה אינו מכשיר הוא מטעם שכתבו התוס' [ד"ה הוכשרו בדמיה] כיון שהאבר אסור אין שחיטה מכשרת לאבר זה, ובפרט אם האבר אסור מן התורה. נלע"ד על פי מה שכתבו התוס' (בדף קכ"ז ע"ב) דגם בהכשר שחיטה אמרינן בהמה נעשית יד לאבר, ע"ש בתוס' בד"ה ומר סבר. וא"כ על כרחך מוכרח לכולהו אמוראי שם דאיירי בשחיטת טרפה, דאל"כ למה לא הוכשר בשחיטה לר' מאיר, ולמה לי הכשר דם, זולתי למאן דמוקי התם פלוגתייהו בנתקנח הדם בין סימן לסימן דאז איכא למימר דכ"ע ס"ל אין בהמה נעשית יד, ור' יוחנן אמר שם בהדיא דפליגי באוחז בקטן וכו', וא"כ לר' יוחנן על כרחך מוכח דאיירי בשחיטת טרפה ולכן מקשה לר' יוחנן תנינא, אבל על רשב"ל אפילו אי הוה סבר ר' מאיר שחיטה מכשרת, ליכא קושיא, דלדידיה איכא למימר דפלוגתייהו בנתקנח הדם ולכ"ע אין בהמה נעשית יד ולכן אין שחיטה מכשרת.
אלא דזה לא מחשב תנינא, כיון דבמשנה איכא למימר דאיירי בשחיטת כשרה ואין בהמה נעשית יד לכ"ע ופלוגתייהו בנתקנח הדם, ועיקר הוכחה הוא מדברי ר' יוחנן דמוקי באוחז בקטן, ואיכא למימר דמשום שכבר אמר דאפילו בטרפה אין שחיטה עושה ניפול ואיכא לאוקמי שם בטרפה, משום הכי הוא דאמר דפלוגתייהו באוחז בקטן וכו'.
ובכגון זה תירצתי מה דמייתי ור' שמעון אומר לא הוכשרו, משום דעיקר הוכחה דמיירי בטרפה הוא מדלא הוכשר בשחיטה, ואי הוה הוכחה זו רק מדברי ר' מאיר לא שייך תנינא, דהרי דבר זה עצמו שר' מאיר ס"ל שחיטה מכשרת מדברי ר' יוחנן הוא דשמעינן לה, ולכך הוצרך לאתויי סיומא ור' שמעון אומר לא הוכשר, ור' שמעון בפירוש ס"ל שחיטה מכשרת.

צל"ח מסכת חולין דף עו עמוד א
ברש"י במשנה בד"ה נשבר העצם וכו', אם רוב בשר קיים, מפרש בגמרא רוב עוביו ורוב הקיפו. הנה אין דרכו של רש"י להביא במשנה מה שאינו הכרח להפשט, ומה בעי רש"י בזה ודי היה לו אם היה אומר סתם בגמרא מפרש. ולא עוד אלא ששום מאן דאמר אינו סובר שיהיה הפירוש במשנה או בברייתא רוב עוביו ורוב הקיפו רק בחדא סגי, אלא שמתוך דלא ידעינן הלכתא כמאן אי כמ"ד רוב עוביו אי כמ"ד היקיפו ולכן אמר רב פפא בעינן תרווייהו מצד חומרת הספק, אבל שיהיה הפירוש במשנה ובברייתא שניהם יחדיו הא ליתא, וא"כ היכי קאמר רש"י בגמרא מפרש רוב עוביו ורוב הקיפו, דמשמע שמפרש בגמרא פירוש המשנה ככה וזה ליתא. ועוד שאפילו לדינא אני מסופק בזה, שהרי לכך הכריע רב פפא דבעינן תרווייהו משום דלא ידעינן הלכתא כמאן, וכלל גדול הוא בספיקא דאיסורא ובפלוגתא דאמוראי דבשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים אחר המקיל, ולפי מה דמסקינן לעיל (דף ע"ג ע"ב) אברים המדולדלים לית בהו אלא מצות פרוש בעלמא, ובין לרב ובין לשמואל משנתינו על כרחך מיירי היכא שהבהמה מותרת, ולשמואל בכל גווני הבהמה מותרת, ולרב על כרחך מיירי למטה מארכובה, שהרי אמר במשנתינו אין שחיטתו מטהרתו, דקאי על האבר וכמו שפירש רש"י לקמן [ע"ב] בהדיא בדברי רב דאמר זה וזה אסורות ומשנתינו מיירי למטה מארכובה, ע"ש ברש"י. וכיון שכן דמשנתינו מיירי באיסור דרבנן למה נצריך תרווייהו והיה לנו להקל דסגי בחד מינייהו יהיה איזה שיהיה.
ובזה אמרתי לקמן [ע"ב] דקבע הך אוקימתא דרוב עוביו או הקיפו אברייתא דת"ר נשבר העצם ויצא לחוץ וכו', ולמה לא קבע אמשנתינו דתנן אם רוב בשר קיים הוה ליה לפרש וכמה רוב. ובשלמא למה שכתב הר"ן [כ"ו ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה ת"ר] בשם הרשב"א בשם רבו רבינו יונה דמתני' וברייתא לאו בחד גווני מיירי, ומשנתינו בלא יצא לחוץ ולא בעינן כלל לא רוב עוביו ולא רוב הקיפו, א"כ שפיר אתי דלא קבע אמשנתינו. אבל לפרש"י דגם משנתינו בעי רוב עוביו והקיפו ומשנתינו עם ברייתא דלקמן בחד גווני מיירי, א"כ קשה כנ"ל. אמנם למה שכתבתי אתי שפיר, משום דרצה לומר על זה הכרעתו דרב פפא דבעינן תרווייהו, ובמשנתינו דמיירי במקום שאינו אסור רק האבר והוא רק מדרבנן, לא היה יכול רב פפא להכריע בזה דבעינן תרווייהו.
ובזה נלע"ד דרבינו יונה שכתב דמשנתינו מיירי בלא יצא לחוץ ולא בעי כלל רוב עוביו או הקיפו, לשיטתו אזיל, דהר"ן [שם כ"ו ע"א מדפי הרי"ף] כתב בשמו להכריע כלישנא קמא מכח מה דאמרינן לקמן בגידין שסופן להקשות וכו', ובעצם הקולית אין שם גידין כלל ומכלל דבעצם השוק מיירי, ומוכח כלישנא קמא דגם בעצם השוק יש טרפות. דאין לומר דמיירי לענין איסור אבר, דא"כ היכי אמר רב פפא [ע"ז ע"א] רשב"ל ואיסורא דאורייתא, והרי האבר אין בו רק מצות פרוש. והדבר תמוה בעיני מאד, דלשיטת רבינו יונה דבעצם הקולית ליכא גידין וא"כ מיירי בעצם השוק, א"כ איך אמר רב פפא רשב"ל ואיסורא דאורייתא, והרי רב פפא עצמו אמר בשם רב דבעצם השוק אין שם טרפה, דהרי רב פפא מפרש ארכובה עצמו כדעולא, וא"כ מה בכך שיהיה הלכתא כלישנא קמא, מ"מ רב פפא דאיהו מרא דשמעתא בלישנא בתרא איך אמר איסורא דאורייתא, והרי לדידיה ליכא בעצם השוק בשבירה שום איסור דאורייתא. אלא ודאי רב פפא סובר כלישנא קמא דלעיל דבאבר דעובר דכ"ע שחיטה עושה ניפול, וא"כ גם האבר אסור מדאורייתא.
ורבינו יונה אעפ"כ הוכיח דקיי"ל כלישנא קמא דרב, ולא מקושיית רב פפא אלא מדאישתיק ליה רבה, ואמאי אשתיק, ואף על פי דמסיק דאישתיק משום דהדר ביה ר' יוחנן וס"ל שגידין שסופן להקשות אין דינן כבשר, מ"מ לא גריע מעור והרי בעור יש תרי לישני אליבא דר' יוחנן, ולחד לישנא עור לבדו ג"כ מציל, והרי באבר שהוא למסקנא דסוגיא דלעיל (דף ע"ג ע"ב) רק מצות פרוש מדרבנן הוה לן למיזל לקולא שאפילו עור מציל, ורבה גופה אמר לעיל (דף ס"ח ע"ב) כטרפה דלית ליה תקנתא לאבר בחזרה, וא"כ לדידיה ודאי לרבנן לא גרע אבר דבהמה מאבר דעובר ששחיטה לרבנן אינו עושה ניפול, עיין לעיל (דף ע"ג ע"א) שעיקר טעמיה דלישנא קמא שרצה להחמיר באבר דבהמה יותר מאבר דעובר היינו משום דעובר אית ליה תקנתא בחזרה, ולרבה זה ליתא, וא"כ למה שתק רבה. אלא ודאי הלכה כלישנא קמא דרב וגם הבהמה אסורה ויש כאן איסור דאורייתא אפי' לרבה.
ועכ"פ יצא לנו מזה דלרבינו יונה שאין בעצם הקולית גידין הללו, ודאי דרב פפא ס"ל שאבר עצמו אסור מדאורייתא, וא"כ גם על המשנה היה יכול רב פפא לומר בעינן תרווייהו אף שהמשנה מיירי מארכובה ולמטה במקום שהאבר לחוד נאסר, וא"כ למה קבע הגמרא דברים הללו על הברייתא ולא על המשנה, אלא ודאי דהמשנה מיירי בלא יצא לחוץ ולא בעינן לא רוב עוביו ולא רוב הקיפו רק שיהיה רוב בשר קיים.
ונחזור לדברי רש"י שפירש במשנתינו רוב עוביו ורוב הקיפו לחומרא, אף דמשנתינו מיירי לענין איסור אבר לחוד, ואולי סבר רש"י כדעת הרב המגיד שפירש דעת הרמב"ם בפ"ה מהלכות מאכלות אסורות [הלכה י"א] שאפילו במקום שאבר לחוד נאסר מ"מ אסור מדאורייתא אלא שאין בו מלקות, וזה שאמרו בגמרא שאין בו אלא מצות פרוש היינו מן התורה, ולכך פסק הרמב"ם שם בכל הבעיות להחמיר, ולכך כתב רש"י דבעינן רוב שניהם.
והואיל ואני עומד בדברי הרמב"ם שם אומר אני מה שכתב הרב המגיד שם הלכה ח' וז"ל, ונתבאר בגמרא שגידין הרכין אין מצילין הואיל וסופן להקשות ולזה לא הזכירן רבינו, עכ"ל הרב המגיד. ואני אומר א"כ היה לו לרמב"ם להזכיר ההיפך ולומר שאין מצילין. אבל נלע"ד שעד כאן לא פלפלו בגמרא אם גידין הרכין מצילין, אלא להך לישנא דעור לבדו אינו מציל, אבל להך לישנא דעור לבדו מציל ק"ו שגידין הרכין מצילין, שודאי שגידין הללו עדיפי מעור, שהרי מתחלה רצה ר' יוחנן לומר שהם כבשר ממש. וא"כ כיון שהרמב"ם פסק שם שעור לבדו ג"כ מציל, לא הוצרך להזכיר דין הגידין ובודאי שמצילין.
ונחזור לדברי רש"י שפירש במשנתינו רוב עוביו ורוב הקיפו, משום דסובר דגם אבר המדולדל אסור מדאורייתא. ומה שכיון בזה לפרש כן במשנתינו הציע בזה הקדמה למה שמפרש לקמן [ע"ב] בדברי רב דאמר ואם לאו זה וזה אסור, וכתב רש"י ומתניתין דקתני ואם לאו אין שחיטתו מטהרתו דמשמע אבר אסור ובהמה מותרת אלמטה מן הארכובה קאמר. אבר אסור, משום מדולדל. והנה היא גופה קשיא למה שבק התנא איסור הבהמה למעלה מן הארכובה ומהדר אאיסור אבר שהוא למטה מן הארכובה, והלא עכשיו יש לטעות דגם למעלה מארכובה הבהמה מותרת וכמו שסובר שמואל באמת, והוה ליה לתנא למיתני למעלה מן הארכובה שהבהמה כולה אסורה. וצריך לומר שאז הוה אמינא דלמטה מארכובה אפילו האבר מותר, וקמ"ל מתניתין רבותא דאבר. ועל זה קשה, שביק לן תנא איסור הבהמה שהוא דאורייתא ונותן מקום לטעות באיסור תורה ומהדר אאיסור אבר שהוא רק מדרבנן. ולכך פירש רש"י במשנה דגם באבר בעינן עוביו והקיפו משום דגם אבר אסור מן התורה, [אלא שמצאתי שרש"י בעצמו פירש בהדיא לעיל (דף ע"ד ע"א) בד"ה אלא מצות פרוש, מדרבנן]. אלא דאכתי אין זה מספיק אצלי, דאכתי קשה שביק התנא איסור בהמה שהוא במלקות ומהדר אאיסור אבר שאפילו נימא שהוא מן התורה אפ"ה אינו איסור מלקות, דהרי קיימ"ל אכלו אינו לוקה שאין בו רק מצות פרוש וכמבואר לעיל (דף ע"ד ע"א).
ובזה אמרתי פירוש דברי הגמרא [ע"ב] ששלחו מתם כוותיה דרב והדר שלחו כוותיה דשמואל והדר שלחו כוותיה דרב ואבר עצמו מטמא במשא. ויש לתמוה, בשלמא מה ששלחו מתחלה כוותיה דרב, הוא שפיר שהלכתא כוותיה באיסורין, אלא מה דשלחו פעם שניה כוותיה דשמואל צריך טעם. ועוד, כיון שהיה להם באמצע איזה טעם המכריחם להכריע כשמואל, א"כ לבסוף מה קסברי דהדר שלחו כוותיה דרב, ומה הוסיפו בה עתה דברים שאבר עצמו מטמא במשא.
ונראה על פי מה שכתבתי דלרב קשיא מתניתין למה נקט אין שחיטתו מטהרתו על האבר, והלא הבהמה כולה אסורה, ואי כתירוץ רש"י שמיירי למטה מארכובה, היא גופה קשיא למה שביק התנא רבותא דאיסור בהמה שהוא מן התורה ונקט רבותא דאבר שהוא לרוב הפוסקים מדרבנן, ואפילו להרב המגיד אליבא דרמב"ם מ"מ אין בו מלקות וכנ"ל. ורציתי לומר דאיסור בהמה כבר מוכח מרישא, ורב לשיטתו דללישנא קמא דרב יהודה דלעיל דארכובה היינו הנמכרת עם הראש, וא"כ קשיא קושיית עולא מאי וכן שניטלו צומת הגידין, וצ"ל תני רכובה בלא צומת הגידין ותני צומת הגידין בלא רכובה, וא"כ על כרחך נחתך לאו דוקא והוא הדין נשבר, דבנחתך לא משכחת רכובה בלא צומת הגידין, וכדהקשה עולא באמת והא נחתך קתני. אבל לרב צ"ל נחתך והוא הדין נשבר ושפיר משכחת רכובה בלא צומת הגידין בנשבר, וא"כ ממילא מוכח מרישא עצמה דנחתך והוא הדין נשבר, ולכך מהדר בסיפא אאיסור אבר דאפילו למטה מארכובה עכ"פ אבר אסור.
ובזה אפשר לפרש מה שמקשה הגמרא ולשמואל יאמרו אבר ממנה מוטל באשפה וכו'. ולכאורה והרי הוציא עובר ידו או שאר אברים היוצא אסור ושאר העובר מותר, ואפילו הוציא כמה אברים כל זמן שלא יצא רובו או ראשו אברים שיצאו קיימי באיסור ושאר העובר מותר ואפילו יצאו אברים שהנשמה תלויה בהם, ולמה לא הקשה יאמרו אבר מוטל באשפה. ולחלק בזה בין עובר לבהמה הוא קצת דוחק. ועל פי דרך הנ"ל נראה לפרש דעל מה שחותך אחר שחיטה ומשליך לאשפה לא איכפת לן, רק כך מקשה לשמואל כיון דלדידך נחתך דוקא ולא נשבר א"כ לא משכחת רכובה בלא צומת הגידין, וא"כ ליכא למימר רכובה דמתניתין היינו הנמכרת עם הראש, דא"כ קשה מאי וכן שניטלו צומת הגידין, וצריך לומר דרכובה עליונה ולמטה ממנה כשר, א"כ יאמרו אבר שחיות תלוי בה מוטל באשפה בחיי הבהמה, שהרי כיון שנחתך עצם השוק למעלה ומוטל באשפה א"כ גם הגידין מוטלין באשפה ומותרת.
ועל פי זה נלע"ד לתרץ קושיית רש"ל בים של שלמה [פרק רביעי סימן י"א] שהקשה על הרא"ש דס"ל דארכובה הנמכרת עם הראש היינו עצם התחתון עצמו, ונחתך בערקום גופיה הוה למעלה מארכובה ופסולה, ושם אין שום צומת הגידין, שהרי האי מאן דאמר דערקומא גופא אמר להו ר' אבא לא תציתו ליה וכו', וא"כ שפיר משכחת רכובה בלא צומת הגידין וצומת הגידין בלא רכובה, ומאי הקשה עולא לרב יהודה. ואומר אני שעולא באמרו והא נחתך קתני, כוונתו בזה לסתור דעת הרא"ש, וכך הם הוצעת הדברים, שעולא הקשה אלא לדידך מאי וכן שניטלו וכו', שסבר שערקום הוא שנקרא ארכובה בין למ"ד עליונה ובין למ"ד תחתונה הכל הכוונה על הערקום, וכדעת הרא"ש בתשובה [כלל כ' סימן ט"ז] ולא כפירוש הרא"ש בפסקיו [סימן ז'], ולכן הקשה להוכיח דאין כוונת המשנה על התחתונה דא"כ היינו ניטלו צומת הגידין, ורב יהודה השיב לו רכובה בלא צומת הגידין, השיב לו סברת הרא"ש בפסקיו דארכובה היינו עצם התחתון עצמו וערקום מחשב למעלה מארכובה, וא"כ שפיר משכחת גם בנחתך רכובה בלא צומת הגידין. ועל זה הקשה לו עולא והא נחתכו קתני, וכוונתו היא גופה קשיא למה קתני נחתכו וניתני נשבר שהוא רבותא יותר, אלא על כרחך דלהכי קתני נחתך משום דעל ידי זה אנו אומרים דארכובה היינו עליונה דאי תחתונה א"כ מאי וכן שנטלו צומת הגידין, וא"כ על כרחך ארכובה היינו הערקום, ושפיר מוכח.
וכל זה לסברת עולא דלא ס"ל שיש ק"ו אם במקום צומת הגידין טרפה ק"ו למעלה, אבל באמת רב לא הדר ביה, וקושיית עולא לרב לאו כלום היא, דאדרבה להכי קתני נחתך להורות דהיינו ארכובה תחתונה ולמעלה היינו בערקום, דאי עליונה קשיא למה ליה למיתני כלל כיון דתנן צומת הגידין טרפה ק"ו נחתך הרגל למעלה שאז ממילא גם צומת הגידין נטולין, אלא ודאי דארכובה היינו תחתונה, אבל אי הוה קתני נשבר הוה אמינא דארכובה היינו עליונה. ואין אנו צריכין לסברת התוס' [ע"ב ד"ה ואם לאו] שכתבו דנקט נחתך משום סיפא, דלמטה אפילו נחתך כשר.
ונחזור למה שכתבנו דאף דלרב בנשבר למעלה מארכובה גם הבהמה אסורה מ"מ נקט בסיפא אין שחיטה מטהרתו דקאי על האבר, משום דמיירי למטה מארכובה, ולהשמיענו רבותא דאבר אפילו למטה מארכובה עכ"פ אבר אסור, ורבותא דבהמה שאסורה למעלה מארכובה מרישא שמעת לה, דעל כרחך נחתך דרישא היינו נשבר דאל"כ לא משכחת רכובה בלא צומת הגידין, וכל זה ללישנא קמא דרב יהודה, אבל לעולא או ללישנא בתרא הא ליתא. ואולי זהו כוונת רש"י מה שכתב בריש שמעתין כלישנא קמא קיי"ל, ולקמן פסיק הלכתא אפילו בנשבר העצם ק"ו בנחתך לגמרי. והרא"ש [סימן ז'] תמה על ראייתו של רש"י דמנ"ל לרש"י דפלוגתא דרב ושמואל מיירי למעלה מארכובה התחתונה, ואולי פלוגתייהו מיירי למעלה מארכובה עליונה.
וחוץ לדרכינו רציתי לומר, משום דלקמן [ע"ב] פירש רש"י בדברי שמואל, וזה לשון רש"י, ולשמואל מתניתין בין למעלה ובין למטה קאמר ושני ליה למתניתין בין נחתך לגמרי לנשבר העצם משום דהכא גידין קיימא, עכ"ל רש"י. וא"כ פשוט ליה לרש"י שאין מקום לחלק בין נחתך לנשבר אלא מכח הגידין, אבל אם היה לנו הוכחה שטרפות העצם בנחתך הוא מצד עצמו ולא מצד הגידין, א"כ היה ראוי להטריף גם בנשבר, ואי ס"ד דלשמואל מתניתין בארכובה עליונה, א"כ נחתך למטה מארכובה עליונה שהוא למעלה מהגידין כשרה, אף שניטל העצם אם הגידין שבתחתיתו לא משגחינן בהו כיון שאין החתך בגידין עצמם, א"כ לפי זה על כרחך נחתך למעלה דהיינו בקוליות אין הטרפות מצד הגידין אלא מצד עצמו שמכה של חתיכת העצם טרפה, א"כ למה נשבר כשר, אלא ודאי דלשמואל ארכובה היינו תחתונה.
ולפי זה על כרחך מוכח דרש"י לא ס"ל כדעת הרא"ש דנחתך בערקום גופא מקרי למעלה מארכובה וטרפה ללישנא קמא דרב, דא"כ יהיה שמואל דלא כחד מינייהו, דכעולא וכרב פפא לא אתי שמואל כמו שהוכחתי לעיל, דלדידהו כיון דנחתך עצם השוק למעלה מגידין כשר א"כ על כרחך טרפות של עצם הקוליות מצד עצמו ולא מצד הגידין, וכלישנא קמא דרב ג"כ לא אתי כיון דללשון זה נחתך נגד הערקום טרפה, ושם ליכא גידין וג"כ אין הטרפות משום הגידין, א"כ למה נשבר כשר ומה בין נחתך לנשבר. אלא על כרחך דלרש"י ערקום גופא הוא הארכובה, ולמעלה ממנו הוא הנקרא למעלה מארכובה, ודלא כבעל אשל אברהם שכתב דלרש"י נחתך נגד הערקום טרפה.
ומה שהוכיח האשל אברהם מדברי רש"י בריש שמעתין בד"ה למטה מן הארכובה וכו', דלא תימא ארכובה דמתניתין היינו עליונה שבין הקוליות וכו' ומאי למטה וכו', ע"ש ברש"י. והקשה האשל אברהם ומה אתי רב יהודה לאפוקי מפירוש זה ומה הפסד יהיה בפירוש הזה, כיון שעל כרחנו נפרש למטה ממנה ומכל עצם האמצעי, ובעצם האמצעי אפילו בגובהו נטריף מכח כל שכן, א"כ היינו הך, אלא ודאי דנפקא מינה לענין נגד הערקום, ע"ש באשל אברהם. גם מהר"ם מלובלין הרגיש בדקדוק זה. ואני אומר שאם היינו מטריפין מכח ק"ו אבל לא נזכר טרפות עצם השוק מצד עצמו במשנה, א"כ כל עיקר טרפות דיליה הוא מצד הגידין, ואז נשבר כשר בעצם השוק, משא"כ עכשיו דארכובה הוא תחתונה ונזכר טרפות עצם השוק במשנה מצד עצמו ולא מצד הגידין, שהרי עדיין לא הזכיר טרפות הגידין, ואז גם בנשבר טרפה. ואף שעולא הקשה לרב יהודה לדידך וכו', היינו דעכ"פ במשנה נחתך קתני, ואי עיקר טעם המשנה להודיענו שטרפות שלו מצד עצמו כדי שנדע שגם נשבר טרפה, היה לו למיתני נשבר בהדיא.
ועל פי דרכנו בלא"ה דברי רש"י נכונים ולא קשיא קושיית הרא"ש, וכוונת רש"י דכיון דקיי"ל דנשבר טרפה א"כ למה נקט בסיפא אין שחיטה מטהרתו, שביק תנא למעלה מארכובה איסור הבהמה ונקט למטה מארכובה איסור אבר, אלא על כרחך דאיסור בהמה כבר מוכח מרישא דעל כרחך נחתך היינו נשבר, דאל"כ לא משכחת רכובה בלא צומת הגידין, וא"כ ממילא מוכח דארכובה היינו תחתונה.
ומעתה לרב פפא דמתני אליבא דרב לישנא בתרא, היא גופה קשיא לרב למה שביק תנא איסור בהמה שהיא דאורייתא ואיסור מלקות ונקט איסור אבר שהוא רק איסור דרבנן, ועכ"פ מלקות בודאי אין בו. ואמרתי שזהו כוונת השלחו מתמן, דמתחלה שלחו כוותיה דרב משום דקיי"ל כוותיה באיסורין, ומתניתין לא הוה קשיא להו משום שמתחלה שמעו לישנא קמא דרב יהודה, ואז לא קשיא מתניתין כנ"ל, והדר שמעו לישנא דרב פפא ואז הוה קשיא להו מתניתין שביק תנא איסור מלקות כנ"ל, ולכך שלחו כוותיה דשמואל משום דדיוקא [ד]מתניתין כוותיה, והדר שלחו כוותיה דרב והוסיפו דברים שאבר מטמא במשא, והיינו דס"ל שחיטה עושה ניפול ויש באבר הזה איסור אבר מן החי ממש, וגם האבר איסור דאורייתא ומלקות, וא"כ שפיר נקט במשנה רבותא דאבר, ולא קשיא מתניתין לרב כלל. ועכ"פ למאן דס"ל שאבר הוא איסור דרבנן ממילא מוכח דקיי"ל כלישנא קמא דרב יהודה, וכיון דמכריע בגמרא לעיל (דף ע"ד ע"א) שאין בו אלא מצות פרוש, ממילא שפיר הוכיח רש"י דקיי"ל כלישנא קמא. ובזה קשה לי על רבינו יונה כיון שכל עיקר הוכחתו להוכיח כלישנא קמא הוא ממה שאין באבר איסור דאורייתא וכמו שכתבתי לעיל [ד"ה ורבינו יונה] בשמו, א"כ בקיצור היה לו להוכיח כהוכחת רש"י.
ונחזור לדברינו, ששלחו שאבר עצמו מטמא במשא כדי לתרץ מה דנקט במשנה אין שחיטה מטהרתו, ומיירי למטה מארכובה באיסור אבר, וגם זה אסור מדאורייתא שהרי מטמא במשא, ולפי זה מוכיח שגם בלמטה מארכובה ג"כ מטמא במשא. ובזה אמרתי לתרץ מה דאיתא באשל אברהם אם יש מקום לחלק בטומאת משא בין למטה מארכובה ובין למעלה מארכובה, א"כ מאי מותיב רב חסדא ודלמא אינהו דשלחו שמטמא מיירי למעלה מארכובה וברייתא אולי מיירי למטה מארכובה. ולדידי ניחא, דעל כרחך אינהו גופייהו בלמטה מארכובה שלחו שמטמא במשא, ושפיר אותיב רב חסדא.
ובזה יש לתרץ מה שקשה על רבא דאמר [ע"ב] אהדורי אפירכא למה לך אותיב ממתניתין וכו'. ולכאורה קשה, הא ודאי יש לחלק בין שחיטת טרפה לשחיטת כשרה, ולומר דשחיטת כשרה אינו עושה ניפול ושחיטת טרפה עושה ניפול. ואל תתמה שהרי באמת יש חילוק בין שחיטה למיתה ומיתה עושה ניפול אף ששחיטה אינו עושה ניפול, וא"כ גם בשחיטה יש לחלק בין שחיטה המתרת באכילה לשחיטה שאינה מתרת, וא"כ ממתניתין לא הוה מצי לאקשויי דמתניתין מיירי בשחיטה כשרה ואינהו דשלחו מטמא מיירי בשחיטת טרפה, ובפרט אי מיירי למעלה מארכובה דלרב הבהמה אסורה, ולכך מתיב מברייתא דמיירי בהדיא משחיטת טרפה. אבל לפי מה שכתבתי דאינהו דשלחו ואבר מטמא, היינו לתרץ משנתינו דקתני אין שחיטה מטהרתו דמשמע שהבהמה מותרת, וא"כ מוכח דגם שחיטה כשרה עושה ניפול, ושפיר אמר רבא אותיב ממתניתין.
אלא דלפי זה מוכח דלרב פפא אין בעצם השוק איסור דאורייתא בנשבר, וזהו דלא כדעת המעדני מלך [אות ב'] שכתב לפרש דעת הרי"ף דלרב פפא ג"כ נשבר במקום צומת הגידין טרפה. האמנם אם היה מקום לחלק בשחיטה עושה ניפול בין למטה מארכובה ובין למעלה לענין טומאת משא, אם כן לא היה עולא מקשה לרב יהודה, ושפיר יש לאוקמי משנתינו רכובה בלא צומת הגידין כדמשני רב יהודה, ומה שהקשה עולא והא נחתך קתני, יש לומר דהיינו נשבר, וקרי ליה נחתך להורות שבשעת שחיטה נעשה נחתך, דשחיטה עושה ניפול והרי הוא כחתוך, והורה בזה שאבר עצמו מטמא במשא שכיון שהוא כנחתך ממילא הוא אבר מן החי, ולמטה מארכובה כשרה השחיטה אפילו לאותו אבר, דלמטה אינו שחיטה העושה ניפול. ומה דקתני בסיפא אין שחיטה מטהרתו דמשמע שאבר אסור ומיירי למטה הארכובה, לא שמטמא במשא אלא שאין שחיטה מטהרתו באכילה מדברי סופרים, שעכ"פ מצות פרוש יש בו אפילו למטה מארכובה.
אמנם אמרתי בזה לפרש קושיית עולא שהקשה אלא לדידך מאי וכן שניטל צומת הגידין, הנה אין הקושיא דלא ליתני וכן שניטל צומת הגידין, דהרי גידין בלא ארכובה ודאי משכחת, וא"כ תני רישא רכובה וצומת הגידין ותני סיפא גידין בלא רכובה, אלא עיקר הקושיא דניתני רק ניטלו צומת הגידין, וכמו שפירש רש"י [ד"ה והא נחתכו] בהדיא. וא"כ לא היה לו לעולא להקשות מאי וכן שניטלו וכו', אלא כך היה לו להקשות אלא לדידך הא תני ליה סיפא וכן שניטלו צומת הגידין. ולדידי אתי שפיר, דגם עולא ידע דיש לפרש רכובה בלא צומת הגידין בנשבר, והא דקתני נחתך היינו נשבר, וקורא אותו נחתך להורות שמטמא במשא דבשעת שחיטה נחתך הוא דשחיטה עושה ניפול, ונקט פסולה שגם השחיטה לענין אותו אבר פסולה, אלא דקשיא לעולא א"כ דמתניתין לענין טומאת משא מיירי, מאי וכן שניטלו צומת הגידין, ואטו אם נפסקו הגידין מטמאין במשא, ואפילו ניטלו לגמרי מאי טומאת אבר מן החי יש בהו, שאין טומאת אבר מן החי אלא באבר אבל מה שאינו אבר אפילו בשר מן החי אינו מטמא. וכשהשיב לו רב יהודה תני רכובה וכו', הקשה לו והא נחתך קתני, וממ"נ אי נחתך ממש לא משכחת רכובה בלא צומת הגידין, ואי נשבר וקוראו נחתך משום טומאה כנ"ל, א"כ מאי וכן.
עוד נלע"ד לתרץ קושיית רש"ל על הרא"ש שהבאתי למעלה. ואומר אני כאשר נדקדק בדברי רב יהודה שאמר למטה למטה מן הארכובה למעלה למעלה מן הארכובה, באיזה ארכובה הנמכרת עם הראש, ועיין ברש"י בד"ה למטה וכו'. ולפירושו קשה, דהא לכולהו פירושים למעלה הוא למעלה ממש ולא נחלקו אלא בלמטה, דרב פפא אינו מפרש למטה ממש אלא למטה מארכובה ומצומת הגידין, וזה בא רב יהודה לאפוקי מזה בלישנא קמא, וא"כ לא היה לו לומר אלא למטה למטה מן הארכובה, ולמה אמר כלל למעלה למעלה מן הארכובה. ועוד, מה בא רב יהודה לחדש בזה כלל, הלא גם אם נפרש כדרב פפא הדין שוה ומה נפסיד בזה. ומהר"ם מלובלין הרגיש בזה ואמר שזהו נתינת טעם על פירושו על ארכובה תחתונה וכו', עיין במהר"ם וזהו דוחק. וגם קשה, למה יהיב סימנא הנמכרת עם הראש, וא"כ יהיה השואל צריך לילך אל הטבח לידע אופן המכירה, והיה לו לומר ארכובה תחתונה. וגם בדברי עולא קשה, באמרו כנגדו בגמל ניכר, וא"כ מי שלא ראה גמל לא ידע, והיה לו לומר בארכובה עליונה. וגם קשה במשנה כפל הלשון למטה מארכובה כשרה ולמעלה פסולה, וחדא מינייהו מיותר, שאם אמר למטה כשרה נדע מהדיוק שלמעלה פסולה, וכן להיפך אם יאמר למעלה פסולה מכלל דלמטה כשרה.
וקושיא זו הקשה בני הנבון כמר שמואל שי', והוסיף בה דברים שקושיא זו הוא רק לעולא אבל לרב יהודה לא קשיא מידי, דלרב יהודה איצטרכו תרווייהו, דאי הוה קתני רק למטה כשרה הוה אמינא לעולם למעלה ג"כ כשרה, והא דנקט למטה ולא נקט רבותא יותר דלמעלה כשרה, היינו משום דהתנא מלתא פסיקתא נקט דלמטה בכל מקום כשרה, אבל למעלה לאו מלתא פסיקתא דהרי במקום צומת הגידין טרפה, אבל לעולם למעלה מצומת הגידין כשרה וכדס"ל לעולא באמת, לכך קמ"ל תנא דמתניתין למעלה פסולה לומר דמלתא פסיקתא היא דלמעלה בכל מקום פסולה. וכן אי הוה תני למעלה לחוד ולא הוה תני למטה, אז הוה אמינא דארכובה היינו ארכובה עליונה ולמעלה מארכובה עליונה הוא דפסולה, שעיקר הוכחת רב יהודה שארכובה היינו תחתונה היינו מדפסיק ותני למטה כשרה, ואי ארכובה היינו עליונה היכי פסיק ותני למטה כשרה, הא איכא עכ"פ דוכתא למטה דפסולה דהיינו במקום צומת הגידין. אבל אם באמת לא הוה קתני במשנה למטה כשרה, אז הוה אמינא דארכובה היינו עליונה, וכל זה לרב יהודה, אבל לעולא קשה ניתני חדא ותיתי אידך מדיוקא, עד כאן דברי בני שי'.
והשבתי לו שגם לעולא לא קשיא מידי, שאם שנינו למטה לחוד הוה אמינא ארכובה תחתונה, שעיקר הוכחת עולא דארכובה היינו עליונה דאי ס"ד תחתונה א"כ היינו צומת הגידין ומאי וכן שנטלו וכו', אבל אי לא הוה תני באמת למעלה פסולה אין כאן קושיא, דצומת הגידין ודאי איצטריך לגידין בלא רכובה, רק עיקר קושיית עולא למעלה פסולה, ואי הוה תנן רק למעלה פסולה ג"כ הוה אמינא ארכובה היינו תחתונה, ואף על פי ששנינו צומת הגידין אעפ"כ תני רכובה להודיענו דאפילו נחתכה רכובה עצמה אפ"ה דוקא למעלה פסולה אבל למטה כשרה, אבל עכשיו ששנינו למטה בפירוש שפיר מוכח הוכחת עולא. וגם אי סבר עולא כשמואל בלא"ה לא קשיא דתרווייהו צריכי, דתני למעלה להודיע דאפילו למעלה דוקא נחתך הא נשבר כשר, ומה שהקשה עולא לרב יהודה דלא ליתני רק ניטלו צומת הגידין, לדידיה הקשה דאיהו אליבא דרב אמר, ולרב ליכא למימר דתני לדיוקא להכשיר נשבר שהרי לרב גם נשבר טרפה. וכן לעולא אי הוה תני רק למעלה פסולה ולא שנינו בפירוש למטה כשרה, אכתי הוה אמינא דגם נשבר טרפה, והא דקתני נחתך לרבותא דדיוקא דאפילו נחתך לגמרי ג"כ דוקא למעלה פסולה הא למטה כשרה, לכך תני בפירוש למטה כשרה. וכל זה אמרתי חוץ לדרכנו, אבל לדרכנו לתרץ כל דיוקים הנ"ל גם זה יתורץ ממילא.
ונראה על פי שהקשה הרא"ש דיוקים אהדדי, דרישא תני למטה מארכובה כשרה משמע הא נחתך בארכובה עצמה טרפה, ובסיפא תני למעלה מארכובה פסולה משמע הא ארכובה עצמה כשרה, וניחא ליה להרא"ש דארכובה היינו עצם התחתון עצמו, ולמטה ממנו היינו ארכובה עצמה ולמעלה ממנו היינו הערקום. ועל זה הקשה הרש"ל בים של שלמה הקושיא הנ"ל דא"כ משכחת לה רכובה בלא צומת הגידין.
ונראה דבין עולא ובין רב יהודה שניהם באו לתרץ כפל הלשון במשנה, וגם רומיא דדיוקים אהדדי כמו שהקשה הרא"ש. והנה הרשב"א כתב בשם הראב"ד דערקום גופיה נמכר עם העוקץ וא"כ אינו נמכר עם הראש, וזה ודאי שאפי' אם נפרש ארכובה היינו עצם התחתון עצמו וכמו שפירש הרא"ש בפסקיו, וכן לעולם ראש עצם השוק עצמו וכמ"ש הרא"ש וגם הרשב"א, מ"מ עכ"פ גם הערקום בין התחתון ובין העליון ג"כ שייך לקרותו ארכובה וכמו שכתב הרא"ש בתשובה [כלל כ' סימן ט"ז] באמת שעיקר פירוש הארכובה הוא דבר הנברך והנכפף.
ומעתה נבוא לפרש הגמרא וכך הם דברי רב יהודה, למטה למטה מארכובה למעלה למעלה מארכובה, א"כ קשה תרווייהו למה לי חדא מדיוקא דחבריה נשמע, ולא עוד [אלא] שקשיין אהדדי דלמטה היינו למטה מארכובה ומשמע הא ארכובה עצמו דהיינו ערקום פסולה, ולמעלה למעלה מארכובה משמע הא ערקום עצמו כשר, וקשיין אהדדי. אלא ודאי דארכובות לאו היינו ערקום שיש בו שלשה חילופין למטה ממנו ולמעלה ממנו והוא עצמו, אלא באיזה ארכובה אמרו בארכובה הנמכרת עם הראש, דהיינו עצם התחתון עצמו שאיהו הוא הנמכר עם הראש לא הערקום הנמכר עם העוקץ. וא"כ שהיינו עצם התחתון אין בו רק שני חילוקים למעלה ממנו והוא עצמו הוא בכלל למטה, שאין לך למטה ממנו אלא הוא עצמו, וא"כ לא קשיין דיוקים אהדדי, וכדברי הרא"ש עצמו שתירץ כן.
ובזה ממילא מתורץ כפל הדברים, דאי לא הוה תנן במשנה אלא חדא בבא אז הוה אמינא דארכובה היינו הערקום. ופשיטא שאי הוה תני למעלה ממנו פסולה הוה אמינא שלמעלה מערקום הוא דפסול הא ערקום עצמו כשר, אלא דאפילו אי הוה תנן למטה מארכובה כשר ואז הוה מוכח הא בארכובה עצמו דהיינו הערקום פסול, מ"מ אכתי הוה אמינא שבתוך הפרק שבין ערקום לעצם התחתון הוא כשר דזה למטה מערקום, ולכך שנינו תרווייהו, ואז קשיין הדיוקים אהדדי, ומתוך כך אנו למדים שעצם התחתון עצמו היינו ארכובה.
ועולא ג"כ בא לתרץ כל הנ"ל ולכן אמר כנגדו בגמל ניכר, דהיינו ראש עצם השוק עצמו לא הערקום שבין שוק לקוליות, וג"כ לא קשה אהדדי דעצם השוק נקרא ארכובה ולמעלה ממנו בכל מקום טרפה, ולמטה ממנו בכל מקום כשר, ובעצם השוק עצמו יש חילוק בין מקום צומת הגידין שהוא טרפה ובין למעלה מצומת הגידין שכשר, וג"כ איצטריכו תרווייהו דאל"כ הוה אמינא שערקום העליון הוא ארכובה ולמעלה ממנו הוא דטרפה הא בערקום עצמו כשרה. ולמטה לחוד ג"כ לא היה יכול למיתני, דאכתי הוה אמינא דהיינו הערקום, וא"כ בין הערקום להעליון לעצם השוק הוה אמינא דכשר, לכך שנינו תרווייהו, ומכח רומיא ידעינן דהיינו עצם השוק בעצמו, ולמעלה ממנו דהיינו בין עצם השוק לערקום העליון טרפה.
ובזה מתורץ מה שמסיים רב פפא וארכובה עצמו כדעולא, והוא שפת יתר שהרי כיון שאמר למטה ממנו ומצומת הגידין מכלל דהיינו ארכובה עליונה, ובפרט לגירסת הרא"ש דלא גריס בדברי רב פפא למעלה למעלה ממנו ומצומת הגידין, ע"ש. ולדידי אתי שפיר, דאכתי הוה אמינא דארכובה עליונה היינו ערקום העליון, והוה קשה דיוקים אהדדי, לכך הוצרך לומר וארכובה כדעולא דהיינו ראש עצם השוק בעצמו.
ומעתה בא עולא והקשה לרב יהודה בלישנא קמא, דאכתי קשה למה לי כפל הדברים וניתני רק חדא, ואין לומר דאז הוה אמינא דארכובה תחתונה היינו ערקום התחתון וא"כ למעלה מערקום הוא דטרפה, א"כ קשה מאי וכן שניטלו צומת הגידין, הא למעלה מערקום היינו צומת הגידין, וא"כ מתורץ מה שהקשה הים של שלמה על הרא"ש.
 

בשלמא

משתמש ותיק
אודה מאוד למי שיעלה
ספר קבלת האר"י (אביבי) עמ' 220-223
ייש"כ וכוח"ט
 

צצבביי

משתמש חדש
נצרך לי ספר משנת הגרי"ש, הפרק שמדבר על שמיטת כספים.
תודה רבה רבה מראש, ותבוא עליו הרבה ברכה.
 

בלויא

משתמש ותיק
אם אפשר בבקשה מהר"ם שיף סוף מס' חולין, מבאר בענין הפסוק ואנכי הסתר אסתיר
יישר כח
 

טוביה פריד

משתמש ותיק
בבקשה דחוף לי טוב"י הלכות שבת רמב עד רנג. (שירת דבורה)
ושו"ע רמ"ב עד רג"ג מאותה מהדורא.

ייש"כ גדול ועצום. תודה רבה רבה.
 

יהודה24

משתמש חדש
אני צריך את חידושי הגרי"ז על הרמב"ם הלכות תפילין פ"ג הלכה טז' ( או יז' אני לא זוכר בדיוק איזה הלכה) אשמח אם מישהו יוכל לעלות את זה. תודה רבה.
 

LAMDAN

משתמש רשום
אני צריך שו"ע יו"ד סי' קצו - כולו
א"א להדפיס באוצה"ח
אשמח מאוד לכל מי שיכול לעזור בנידון
 

בער ולא אדע

משתמש רגיל
מי שיוכל לסייע בידי בפירוש הרש"ר הירש לויקרא פרק כג פסוקים א-מד אודה לו מאוד!!
נ.ב. מעט דחוף תבורכו משמים
הרב @לבי במערב אולי יוכל לסייע
 

בער ולא אדע

משתמש רגיל
בער ולא אדע אמר:
מי שיוכל לסייע בידי בפירוש הרש"ר הירש לויקרא פרק כג פסוקים א-מד אודה לו מאוד!!
נ.ב. מעט דחוף תבורכו משמים
הרב @לבי במערב אולי יוכל לסייע

בכל לשון של בקשה 
 

בן ראם

משתמש ותיק
בער ולא אדע אמר:
בער ולא אדע אמר:
מי שיוכל לסייע בידי בפירוש הרש"ר הירש לויקרא פרק כג פסוקים א-מד אודה לו מאוד!!
נ.ב. מעט דחוף תבורכו משמים
הרב @לבי במערב אולי יוכל לסייע

בכל לשון של בקשה 
כמה דקות. מנסה
 
 

בן ראם

משתמש ותיק
בער ולא אדע אמר:
בער ולא אדע אמר:
מי שיוכל לסייע בידי בפירוש הרש"ר הירש לויקרא פרק כג פסוקים א-מד אודה לו מאוד!!
נ.ב. מעט דחוף תבורכו משמים
הרב @לבי במערב אולי יוכל לסייע

בכל לשון של בקשה 
בבקשה. עדכן אם הצלחת לפתוח הצג קובץ מצורף רשר הירש ויקרא.rar
 
 

בער ולא אדע

משתמש רגיל
בן ראם אמר:
בער ולא אדע אמר:
בער ולא אדע אמר:
מי שיוכל לסייע בידי בפירוש הרש"ר הירש לויקרא פרק כג פסוקים א-מד אודה לו מאוד!!
נ.ב. מעט דחוף תבורכו משמים
הרב @לבי במערב אולי יוכל לסייע

בכל לשון של בקשה 
בבקשה. עדכן אם הצלחת לפתוחרשר הירש ויקרא.rar
ישר כח גדול 
אך לא הצלחתי לפתוח 
אלו הם שתי החלונות שהוא פותח לי כשאני פותח את הקובץ אתה יודע מה אני אמור לעשות
צילום מסך.jpg
 

קבצים מצורפים

  • צילום מסך.jpg
    צילום מסך.jpg
    27.6 KB · צפיות: 70
חלק עליון תַחתִית