לביא אמר:
אני מאמין ששאלה ג׳ כבר נפתרה בנושא זה במספר תירוצים.
אך שאלה ד׳ באמת חזקה.
נתנאל_ב אמר:
אבל אוכל להעתיק את מה שאני יישבתי בזה.
תירוצים על שאלות ג' וד'
ג) ראשית נאמר שבביאה"ל שם לא כתוב שיש איסור ללמוד ביחיד, אלא לשונו הוא "מ"מ לכתחלה מצוה להדר כל מה שיכול ללמוד בחבורה שעי"ז יש כבוד שמים יותר וכן אמרו חז"ל בכמה מקומות ברב עם הדרת מלך וכבר אמרו חז"ל (ברכות ו') שיש נפקא מינה בין מי שלומד ביחידי דאף שהקב"ה קובע לו שכר על זה מ"מ לא מכתבן מליה בספר הזכרונות משא"כ כשלומד שלא ביחידי נאמר עליהם בכתוב אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו וגו' ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו וכש"כ כשלומדים בעשרה יחד דאז קדמה שכינה ואתיא כדכתיב אלהים נצב בעדת אל וגם אמרו חז"ל אין התורה נקנית אלא בחבורה עוד אמרו חז"ל (ברכות ס"ג) על הפסוק הסכת ושמע ישראל וגו' עשו כתות כתות ועסקו בתורה גם עי"ז נושא הקב"ה פנים לישראל כדאיתא בתנד"א פ' כ"ג תשובת הקב"ה למדת הדין ששואלת לפניו למה הוא נושא פנים לישראל והלא כתיב האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים והשיב הקב"ה איך לא אשא פניו לישראל וכו' ולא עוד אלא שהן מלמדים את התורה ויושבים אגודות אגודות ועוסקים בתורה עיי"ש" ע"כ. הרי שכתב שיש "מצווה להדר" ללמוד בחבורה, וגם כשהביא את הגמ' בברכות ס"ג, לא הביא את הדין שאסור ללמוד יחידי, אלא שיש עניין של עשו כתות כתות ועסקו בתורה. וגם בתשובת הריב"ש כתב שהגריעותא במי שלומד יחידי הוא שיגיד לפעמים דברים שאינם מדוקדקים די הצורך, אך אין איסור בזה, וזה בעניין הביה"ל והריב"ש שהם בזמנינו. ובגמ' דאי' שהוא איסור, וכן מש"כ באבות דרבי נתן שכל שיש לו ביהמ"ד בעירו ואינו הולך לשם אין לו חלק לעוה"ב, עיין במהרש"א במכות י' שכתב שהוא משום שעלול לטעות והרי שגגת תלמוד עולה זדון, ועל זה אפשר לתרץ שפיר כמו שידוע שזה היה רק בזמנם שהיו לומדים את הכל בעל פה, ולכן היה צריך ללמוד עם אחרים כי הוא לבד לא יכול לדעת הכל, ויהיה דומה לאילו היום מישהו ילמד בגמ' שחלקים בה מחוקים וירצה לפסוק הלכה או להבין שמועה מזה, הרי ייצא לו דברים שאינם נכונים ויגלה פנים בתורה שלא כהלכה, ולכן אומר ר"מ שאין לו חלק לעוה"ב, אך כיום שהכל כתוב הרי שאם אדם רוצה ללמוד עניין מסוים, הרי שיש לו את הכל כתוב, וכי מה שילמד עם חברותא יותר טוב ממה שילמד עם ספרים.
אלא דפש לן לבאר את דעת הרמב"ם, שבאמת מצינו בהרבה מקומות שדרכו להביא את ההלכה שהייתה בזמנם ולכתוב שבזמן הזה ההלכה או המציאות היא אחרת, וכאן לא הזכיר מזה בכלל, לא בזמנם ולא בזמן הזה. והנראה לומר בדעת הרמב"ם, שבאמת משנ"ת קודם שיש הבדל בין זמנם לזמנינו הוא רק אופן אחד להסתכל על עניין זה, ואפשר גם שאדם ילמד בזמנינו יותר טוב מאשר עם חבורה, ועיין בספר חסידים סי' תתק"מ שכתב וז"ל "יש אדם מצליח בלימודו כשהוא עוסק לבד יותר ממה שהיה לו חבר לכך נאמר (משלי ה' י"ז) יהיו לך לבדך ויש מי שמצליח יותר אלא שהרב גאה ולא יודה על האמת או הרב כעסן שמא יעניש או מתבייש ומצער כשהוא אינו יודע להשיב או אינו הגון, וכן חבר או רב שצריך לרדותו או לנדותו או בושת לעשות לו מוטב שילמוד לבדו פן יחנף לרבו או לחבירו ועל כולם אמרו (שם כ"ג א') בין תבין את אשר לפניך" עכ"ל. ומזה נראה לומר שאע"פ שיש מעלה יתירה ללמוד בחבורה, הנה הוא רק אם זהו ההבדל היחיד שיש בין ב' צורות הלימוד, אך אם יש עוד הבדלים כמו למשל שאם ילמד בחבורה יבוא לקנטר את חברו או שישקע בתאוות הניצוח, הרי שמעלה זו של חבורה אינה קיימת בכה"ג, וזה כל אחד לפי עניינו, לא חשו הפוסקים והרמב"ם בתוכם לכתוב זאת, לפי שאי אפשר לקבוע בזה מסמרות. אשר על כן זהו העניין שהרמב"ם לא כתב את ההבדל בין היום לזמנם, משום שיש אנשים שכיום גם עם ספרים יבואו ללמוד מקופיא וחייבים ללמוד בחבורה, ויש אנשים שיתגאו וכו', אלא שבזמנם לא היה סברא זו, כי לא היה שייך ללמוד לבד, וע"כ שהיה צריך ללמוד בחבורה ואם היה מתגאה א"כ היה צריך לעבוד על מידת הגאווה, אך עכ"פ זה היה צורת הלימוד היחידה, ולא חש הרמב"ם לומר שבזמנם היה איסור וכיום זה כ"א לפי עניינו, משום שאין בזה נפק"מ לימינו. ועיין בתשובה הבאה שנכתב עוד מעניין זה של ללמוד יחידי ובחבורה.
ד) דברי הרח"ף צריכים ביאור בפני עצמם, דהרי לא מזכיר את הסברא שבזמנינו יש ספרים ובזמנם לא היה, אלא שכל מה דאי' בגמ' הוא דווקא על חו"ל ולא על א"י. והסברא נראה לומר בדבריו, שהרי כל העניין הוא כמש"כ המהרש"א שמא יבוא לטעות, וזה היות ויכול להיות שיש סברא אחרת שכתובה במק"א ואינו יודע אותה, ואם יישב בחבורה הרי אחד מבני החבורה מן הסתם יעלה את הסברא הזו וישמע הלומד ויחכים ממנו, וכל זה בחו"ל, אך סובר הרח"ף שבא"י שאווירה מחכים, הרי שאדם יכול גם לבד ע"י עמלו בתורה להגיע לסברא הישרה שלא תסתור מקומות אחרים, משום חכמתה של א"י.
ועתה לקושיות; את הקושי' ממסכת כלה (בטעות נדפס פרק ח' ואינו שם אלא בפרק ה' הלכה ד') נכתב שמצינו שם שהוא "נתבע" על כך, והנה לא כתוב שהוא "נתבע" על כך, אלא שיעץ לו אחיתופל ללמוד בחבורה. שז"ל המשנה שם "אמר ליה, דוד, למה אתה יושב לבדך ועוסק בתורה, אין דברי תורה מתקיימין אלא בחברים" ע"כ. והיינו שא"ל שיותר טוב ללמוד בחבורה כי גם אם אין הבדל כשהוא בא"י לגבי האפשרות לטעות, מ"מ בחבורה יש מעלה יותר, וכמו שכתב בביאה"ל הובא בתשובה הקודמת, שמכתבן מיליה בספר הזכרונות וכל מה שאמר לו זה שכך ד"ת מתקיימין, ונראה לבאר שהכוונה מתוך שיש כמה שלומדים יחד וצריך להסביר ולבאר דבריו, לא במהרה הוא שוכחם, וכן יותר ברורים לו כמש"כ ומתלמידי יותר מכולן (תענית ז' ע"א).
ואת הקושי' הרי רבי יוסי בר"ח היה בא"י ודרש כן, וסותר להרח"ף. נראה ליישב שאעפ"י שהיה בא"י, שייך גם בא"י שלומד בד בבד, ופשוט שגם הרח"ף מודה שיש בא"י את הבעיה של חרב אל הבדים אם אדם בעל גאווה ולא מוכן לקבל שום סברא משום אדם ותמיד יחשוב שסברתו נכונה, הרי גם אם ילמד עם הרבה אנשים ובא"י גם ילמד בד בבד, והאזהרה של ריב"ח היא כללית לא ללמוד בצורה כזו כאילו הלומד מבין הכל ולא זקוק לאחרים, וזה באמת שייך שיהיה גם בא"י, ומש"כ הרח"ף שבא"י אין לחוש לעניין זה הוא שלא יחשוב אדם בינוני שאין בו גאווה מיוחדת שהלימוד ביחיד הוא סיבה בפנ"ע לחוסר הצלחה בלימוד, ע"ז אומר הרח"ף שאוירה דא"י מחכים ויכול להגיע לאמת התורה גם בעמל התורה ובענווה ויכווין דעתו לאמת.
ומה שכתוב בנדרים הוא לא שייך כלל לעניינינו, ששם איירי רק במעלה של חבורה ולא באיסור ללמוד ביחידות, עיי"ש במפרשים שמתוך שהם בחבורה כ"א מחדד את חברו, ופשוט שאמנם בא"י לא חייבים חבורה בכדי לא לטעות, אך מ"מ אם לומד בחבורה הריהו מעולה יותר ומתחדד יותר. עוד יש לומר בזה, שמצד חרב אל הבדים לא חייב דווקא ללמוד תורה בחבורה אלא יכול לפני כן לדבר עם מישהו אחר על הסוגי' ולשמוע את סברתו, וכשלומד לבדו וחזור על סברותיה של אחרים וכמו בספרים בימינו, אך כאן נאמר עוד עניין של ללמוד בחבורה שכשלומדים ביחד ממש כל אחד מחדד את חברו בקושיות ותירוצים, וזו תוספת מעלה.
ותירוצים אלו טובים גם לקושי' הקודמת, שלכן לא כתב הרמב"ם, כי הרי יכול ללמוד לבד אבל אח"כ ידבר עם מישהו אחר בלימוד באותה סוגי' ולא יטעה, והרי שלא שייך לומר שהלימוד שלו הוא בד בבד אפי' שבפועל למד את הסוגי' לבד ורק אח"כ דיבר עם מאן דהוא. וכן יכול להיות אדם שילמד עם חברים ועם ספרים ובא"י וכו' וכו', ובכ"ז נקרא לומד בד בבד אם הוא גאוותן ואינו מוכן לשמוע שום סברא אחרת ממה שחושב, ושוב רואים אנו שזה דבר התלוי בכאו"א, לכן סמך הרמב"ם על מש"כ לגבי עמל התורה, וענווה, ולימוד בלילה, שכך מי שעושה את זה, ממילא לימודו לא יהיה בד בבד כי תמיד ירצה לשמוע מה אחרים אומרים.