זה כמובן לא משהו דיני אלא תחושתי
שהרי איסורי 'טומאה' אין לנו, ואין משמעות ל'טהרה' שלנו.
קיום תקנת עזרא היא במים שאובין, כמפורש במשנה, ובגמ', מ' סאה מ"מ - לאתויי שאובין [וי"א לאתוי טבילה בתוך כלי!!!]
אלא שיש ירושלמי מעניין, אעתיק מש"כ בזה:
חידוש מעניין ראיתי בירושלמי (ברכות ג' סוף הל' ד') 'א"ר יעקב בר אבון כל עצמן לא התקינו את הטבילה הזאת אלא שלא יהו ישראל כתרנגולין הללו משמש מיטתו ועולה ויורד ואוכל... ביקשו לעקור את הטבילה הזאת מפני נשי הגליל שהיו נעקרות מפני הצינה אמר להן רבי יהושע בן לוי חבר שהוא גודר את ישראל מן העבירה אתם מבקשים לעקור אותו מהו גודר ישראל מן העבירה מעשה בשומר כרמים אחד שבא להיזקק עם אשת איש עד שהן מתקינין להן מקום איכן הן טובלין עברו העוברין והשבין ובטלה העבירה... א"ר חייא בר ווה כל עצמן לא התקינו את הטבילה הזאת אלא מפני תלמוד שאם אתה אומר לו שהוא מותר אף הוא אומר אני אלך ואעשה צרכי ובא ושונה כל צורכו ומתוך שאתה אומר אסור הוא בא ושונה כל צורכו...' - וביאר במראה הפנים שכאן המקור לדברי הרמב"ם שתקנת עזרא היתה מפני התלמוד [='הוא בא ושונה כל צרכו'], ובי"ד שאח"כ התקינו שלא יתפלל עד שיטבול [='שלא יהיו ישראל כתרנגולין'].
ובהמשך הירושלמי 'א"ר ינאי שמעתי שמקילין ומחמירין בה וכל המחמיר בה מאריך ימים בטובה מקילין בה לרחוץ במים שאובין, מחמירין בה לטבול במים חיים' - ונחלקו מה כוונת הירושלמי, שהחרדים כתב 'מים חיים - לאו דוקא, אלא ה"ה למקוה מי גשמים, אלא לאפוקי שאובין', אך מראה הפנים כתב 'לא מצינו חומרא זו לטבילת שאר טמאים מדאורייתא, מלבד בזאת שמפורש בכתוב 'וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים' - שהן ממעיין הנובע... ואפשר דטעמא דחומרא דהכא מפני גודל הגדר כדמשמע מהאי עובדא דאשת איש דלעיל דקאמר עד שהן מתקינין להן מקום איכן הן טובלין וכו', ומפני שסתם מקואות לא היו צריכין לחזור אחריהן כל כך דמצוין הן, ולפי שהתקינו במים חיים היו צריכין לחזור אחריהן בטורח הרבה עד שבין כך עברו העוברין והשבין ובטל העבירה'. לא זכיתי לעמוד על דברי מראה הפנים, שהרי הפסוק שהוא ציטט לגבי מים חיים נאמר רק לגבי זב, ואילו על בעל קרי כתוב רק 'וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטָמֵא עַד הָעָרֶב' - אמנם העירוני (הרב שמואל לוין שליט"א) שבמהד' עוז והדר מתוקנת לשונו 'מלבד בזב' ולא 'מלבד בזאת', וממילא קושייתי הוסרה מאיליה.
מ"מ לשון הירושלמי משמע כדברי המראה הפנים - אבל קשה להאמין שחז"ל תיקנו טבילה במים חיים לבעל קרי, דבשלמא זב, הוא אירוע מאד יוצא דופן ונדיר, וזו הטבילה היחידה שהתורה הצריכה מים חיים [ובפרה אדומה ומצורע - הצורך במים חיים איננו לטבילה עצמה], אך לומר שחז"ל תיקנו טבילת עזרא במים חיים - הוא רחוק מהדעת, שהרי היא תקנה קבועה, ומצויה הרבה יותר מזב, ואוסרת את האיש והאשה בתורה ובתפילה, וכדי להשיג את התועלת שיחשבו פעמיים לפני מצות עונה, וכ"ש לפני ביאת עבירה - הרי די בטירחה של טבילה במקוה קרה חלקלקה וחשוכה [ובבבל בעונת הגשמים הרי אפילו הנהרות המצויים של פרת וחידקל - כבר אינם בחזקת מים חיים, לדעת אבוה דשמואל]. ממילא צ"ל שאין כוונת הירושלמי שמעיקר הדין חייבים מים חיים, אלא שהיו כאלו שקבלו על עצמם להחמיר בטבילה זו כמו בזב כדי להקשות על עצמם ולמעט הנסיון, ומצד שני היו כאלו שהקילו אפילו במים שאובים כיון שאינה טבילה מן הדין, וכל המחמיר בה מאריך ימים, ומסתבר שהירושלמי נקט את שני הקצוות, ויש גם דרגות באמצע, וכמה שיותר מחמירים יותר משובח, ולפ"ז יש מקור לחומרא להצריך מים חיים (הרב לוין); אלא שגם לפי ביאור זה נלענ"ד שהני מילי בזמן שהתקנה היתה קיימת, כלומר שנמנעו מתורה ותפילה עד שיטרחו לטבול, כל חד לפום טירחא וקושי שנטל על עצמו, אך לאחר שהתקנה בטלה, ואיננו מתבטלים לא מתורה ולא מתפילה עד הטבילה, ונמצא שכל שנותר מתקנת עזרא היא רק כעין טהרה, ואין בה שום דבר הגודר מהעבירה, וכ"ש אצל המורגלים לטבול כל יום - אין אפילו מה שימנע מלהיות אצל נשותיהם כתרנגולים - אינני רואה שום סיבה שיהיה עניין ללכת בדוקא למקוה כשרה או למעיין, שהרי כלפי תקנת עזרא המקורית די בטבילה בשאובין.
[עוד ידיעה מעניינת בירושלמי שם על המסירות נפש על טבילה זו: 'ר' יוסי בר חלפתא הוה אתי באיסמטא בליליא והוה חמרא מהלך בתריה על חד בית שיח א"ל ההוא גברא בעי מסחי א"ל לא תסכן נפשך א"ל מן נדה ומן אשת איש ההוא גברא בעי למיסחי אפי' כן א"ל לא תסכן בנפשך כיון דלא שמע ליה א"ל ייחות ההוא גברא ולא יסוק וכן הוות ליה; ר' יוסי בן יוסי הוה אתי באילפא חמא חד קטר גרמיה בחבלא מיחות ומיסחי א"ל לא תסכן בנפשך א"ל ההוא מיכל בעינא א"ל אכיל ההוא גברא בעי מישתה א"ל שתי כיון דמטון ללמינה א"ל תמן לא שרית לך אלא בגין סכנתא דנפשא ברם הכא אסור לההוא גברא למיטעם כלום עד שעתא דיסחי' (כלומר החמר התעקש לטבול בבור בלילה כדי להטהר ממה שבא על אשת איש שגם היתה נדה, והרב אמר לו שלא יסתכן, ולא שמע לו, והרב קילל אותו שלא יעלה, וכך הוה; ובמעשה השני היה אחד שקשר עצמו כדי לרדת מהספינה לטבול בים כדי שיוכל לברך על המאכל והשתיה, והרב אמר לו שמפני הסכנה יאכל וישתה ללא טבילה, וכשהגיעו לנמל אמר לו הרב שכעת חלפה הסכנה ואסור לו לטעום עד שיטבול)].