תרי"ג עיטין - עצות לְמַה?

הערשלה

משתמש ותיק
ראיתי בדעת תורה לר' ירוחם זצ"ל ממיר שכתב (ואתחנן) וז"ל:
"הנה כי תרי"ג המצוות נקודה אחת להם ולנקודה אחת הן כולן בזוהר נקראים תרי"ג המצוות תרי"ג עיטין - עצות איך לבא אל הנקודה האמצעית. לא הן כלעצמן הנן התכלית, דרכים הן להגיע אל הנקודה והתכלית, נתיבות ישרות לעילאי עילאין שרשא דשרשין, ממנה האצילות לכל ובה כלולים כל, בסוד נעוץ סופו בתחילתו ואדם הזוכה ומקיים מצוה אחת מאלה התרי"ג המצוות כראוי וכהוגן וכדברי הרמב"ם ז"ל שלא ישתף עמה כוונה מכוונות העולם בשום פנים אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה כמו שביארתי לך (יעוין על זה בהקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות פרק חלק) הנה זכה בה לחיי העוה"ב, גם באחת כבר בא בנקודה".

אשמח לשמוע דעת הת"ח דפה ולהבין, מהי הנקודה האמצעית שמדבר עליה?

נ.ב. עדיפות למקורות שאינם חסידיים.
 

HaimL

משתמש ותיק
בפשטות - לעשות את רצונו הפשוט (גם במצוות שלכאורה יש בהן טעם ארצי). מעין הרעש שעוררו דברים כאן, שכאילו טעם השבת הוא יום מנוחה כדרך כל הארץ.
 

הערשלה

משתמש ותיק
פותח הנושא
HaimL אמר:
בפשטות - לעשות את רצונו הפשוט (גם במצוות שלכאורה יש בהן טעם ארצי). מעין הרעש שעוררו דברים כאן, שכאילו טעם השבת הוא יום מנוחה כדרך כל הארץ.
דבריך נראים לי ממש הפוכים ממה שכותב ר' ירוחם שהמצוות אינן התכלית, אלא רק הן רק דרכים למטרה אחרת.
 

שש אנוכי

משתמש ותיק
לדבקות
שהיא השלמות האמיתי כד'מס"י
וזה מטרת האדם וסדר עליתו להדבק בבורא.
 

HaimL

משתמש ותיק
הערשלה אמר:
HaimL אמר:
בפשטות - לעשות את רצונו הפשוט (גם במצוות שלכאורה יש בהן טעם ארצי). מעין הרעש שעוררו דברים כאן, שכאילו טעם השבת הוא יום מנוחה כדרך כל הארץ.
דבריך נראים לי ממש הפוכים ממה שכותב ר' ירוחם שהמצוות אינן התכלית, אלא רק הן רק דרכים למטרה אחרת.
אני מבין את דבריו כאן שבא לשלול את כוונות המכוונים בעשיית המצווה כוונות פרטיות, אלא הכוונה היא כללית, שזהו עצה ודרך שנתן הקב"ה לעשות את רצונו הפשוט, ותל"מ. וראה את דברי הרמב"ם ז"ל שהביא.
 
 

הערשלה

משתמש ותיק
פותח הנושא
שש אנוכי אמר:
לדבקות
שהיא השלמות האמיתי כד'מס"י
וזה מטרת האדם וסדר עליתו להדבק בבורא.
היכן בדיוק כמו זאת המס"י?
יש"כ.
 

שש אנוכי

משתמש ותיק
ספר מסילת ישרים פרק א

וכשתסתכל בדבר תראה כי השלמות האמיתי הוא רק הדביקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך אומר (תהלים עג): ואני קרבת אלקים לי טוב. ואומר (שם כז): אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית - ה' כל - ימי חיי וגו', כי רק זה הוא הטוב. וכל זולת זה שיחשבוהו בני האדם לטוב, אינו אלא הבל ושוא נתעה. אמנם לכשיזכה האדם לטובה הזאת, ראוי שיעמול ראשונה וישתדל ביגיעו לקנותה, והיינו שישתדל לידבק בו יתברך בכח מעשים שתולדתם זה הענין והם הם המצות.
 

הערשלה

משתמש ותיק
פותח הנושא
HaimL אמר:
הערשלה אמר:
HaimL אמר:
בפשטות - לעשות את רצונו הפשוט (גם במצוות שלכאורה יש בהן טעם ארצי). מעין הרעש שעוררו דברים כאן, שכאילו טעם השבת הוא יום מנוחה כדרך כל הארץ.
דבריך נראים לי ממש הפוכים ממה שכותב ר' ירוחם שהמצוות אינן התכלית, אלא רק הן רק דרכים למטרה אחרת.
אני מבין את דבריו כאן שבא לשלול את כוונות המכוונים בעשיית המצווה כוונות פרטיות, אלא הכוונה היא כללית, שזהו עצה ודרך שנתן הקב"ה לעשות את רצונו הפשוט, ותל"מ. וראה את דברי הרמב"ם ז"ל שהביא.
האם כוונתך לעשייה לשמה ומאהבה כלשונו?
כלומר שהתכלית היא האהבה.
 

שמעיה

משתמש ותיק
צריך לבדוק בזוהר עצמו, לא?
(היינו, בירור כוונת רבינו ירוחם חשוב מאוד, אך ראשית לכל צריך לדעת את המשמעות המקורית של המונח.)
 

הערשלה

משתמש ותיק
פותח הנושא
שמעיה אמר:
צריך לבדוק בזוהר עצמו, לא?
(היינו, בירור כוונת רבינו ירוחם חשוב מאוד, אך ראשית לכל צריך לדעת את המשמעות המקורית של המונח.)
זוהר יתרו פב: 
"וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר, רבי יהודה פתח (תהלים קו) מי ימלל גבורות יי' ישמיע כל תהלתו, בכמה ארחין אורייתא אסהידת בבר נש דלא יחוב קמי מאריה, בכמה ארחין יהיב ליה עיטא דלא יסטי מארחוי לימינא ולשמאלא, בכמה ארחין יהיב ליה עיטא היך יתוב קמי מאריה וימחול ליה דתנן שית מאה ותלת עשר זיני עיטא יהיב אורייתא לבר נש למהוי שלים במאריה בגין דמאריה בעא לאוטבא ליה בעלמא דין ובעלמא דאתי, ויתיר בעלמא דאתי דהא תנינן כל מה דקודשא בריך הוא אשלים ליה לבר נש מאינון טבאן דזכי בהו לעלמא דאתי אשתלים בהו".

תרגום ללה"ק:
"וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח, (תהלים קו) מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה' יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ. בְּכַמָּה דְרָכִים הֵעִידָה הַתּוֹרָה בָּאָדָם שֶׁלֹּא יֶחֱטָא לִפְנֵי רִבּוֹנוֹ. בְּכַמָּה דְרָכִים נָתְנָה לוֹ עֵצָה שֶׁלֹּא יִסְטֶה מִדְּרָכָיו יָמִין וּשְּׂמֹאל. בְּכַמָּה דְרָכִים נָתְנָה לוֹ עֵצָה אֵיךְ יָשׁוּב לִפְנֵי רִבּוֹנוֹ וְיִמְחֹל לוֹ. שֶׁשָּׁנִינוּ, שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר מִינֵי עֵצָה נָתְנָה תוֹרָה לָאָדָם לִהְיוֹת שָׁלֵם בְּרִבּוֹנוֹ, מִשּׁוּם שֶׁרִבּוֹנוֹ רוֹצֶה לְהֵיטִיב לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא, וְיוֹתֵר לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁהֲרֵי שָׁנִינוּ, כָּל מַה שֶּׁהִשְׁלִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָאָדָם - מֵאוֹתָן טוֹבוֹת שֶׁזּוֹכֶה בָּהֶם לָעוֹלָם הַבָּא הִשְׁתַּלֵּם בָּהֶם".
 

בשלמא

משתמש ותיק
שמעיה אמר:
צריך לבדוק בזוהר עצמו, לא?
(היינו, בירור כוונת רבינו ירוחם חשוב מאוד, אך ראשית לכל צריך לדעת את המשמעות המקורית של המונח.)
דתנן שית מאה ותלת עשר זיני עיטא יהיב אורייתא לבר נש למהוי שלים במאריה בגין דמאריה בעא לאוטבא ליה בעלמא דין ובעלמא דאתי, ויתיר בעלמא דאתי. 
 
 

הערשלה

משתמש ותיק
פותח הנושא
כעת מצאתי ברמב"ם הלכות תמורה פרק ד
"ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים".

נראה מהרמב"ם כדברי הזוהר שקיום המצוות אינם התכלית, אלא הן עצות לתיקון הדעות וליישור המעשים.
לכאורה זאת הגדרה שונה ממה שכתב המס"י שהתכלית היא הדביקות.
 

HaimL

משתמש ותיק
הערשלה אמר:
HaimL אמר:
הערשלה אמר:
אני מבין את דבריו כאן שבא לשלול את כוונות המכוונים בעשיית המצווה כוונות פרטיות, אלא הכוונה היא כללית, שזהו עצה ודרך שנתן הקב"ה לעשות את רצונו הפשוט, ותל"מ. וראה את דברי הרמב"ם ז"ל שהביא.
האם כוונתך לעשייה לשמה ומאהבה כלשונו?
כלומר שהתכלית היא האהבה.
"מאהבה", כלומר - אהבה היא הסיבה. "לשמה" - כלומר, קיום המצווה הוא-הוא התכלית (כדוגמה הייתי אומר מה שכתב הרמב"ם ז"ל בעצמו, שאע"פ שתק"ש מגזה"כ היא רמז יש בה, עיין בדבריו בהלכות תשובה).
 
 

הערשלה

משתמש ותיק
פותח הנושא
HaimL אמר:
הערשלה אמר:
HaimL אמר:
אני מבין את דבריו כאן שבא לשלול את כוונות המכוונים בעשיית המצווה כוונות פרטיות, אלא הכוונה היא כללית, שזהו עצה ודרך שנתן הקב"ה לעשות את רצונו הפשוט, ותל"מ. וראה את דברי הרמב"ם ז"ל שהביא.
האם כוונתך לעשייה לשמה ומאהבה כלשונו?
כלומר שהתכלית היא האהבה.
"מאהבה", כלומר - אהבה היא הסיבה. "לשמה" - כלומר, קיום המצווה הוא-הוא התכלית (כדוגמה הייתי אומר מה שכתב הרמב"ם ז"ל בעצמו, שאע"פ שתק"ש מגזה"כ היא רמז יש בה, עיין בדבריו בהלכות תשובה).
כלומר עשיה מחמת אהבה - מביאה לתכלית.
אילו עשייה שאינה מחמת אהבה אלא מחמת סיבה אחרת - אינה מביאה לתכלית.

ועיין את לשונו של הרמב"ם לעיל שאכן המצוות הן עצות לתיקון הדעות וליישור המעשים, שזה כנראה התכלית לדעתו.
 

HaimL

משתמש ותיק
הערשלה אמר:
HaimL אמר:
ועיין את לשונו של הרמב"ם לעיל שאכן המצוות הן עצות לתיקון הדעות וליישור המעשים, שזה כנראה התכלית לדעתו.
כן, התפיסה של הרמב"ם היא שבקיום המצוות יש גם כן התועלת הזאת, קצת דומה לאמונה שבזכות לימוד תורה מקבלים שכל של תורה, ואפשר למעשה לדעת את הכל.
 
 

הערשלה

משתמש ותיק
פותח הנושא
HaimL אמר:
הערשלה אמר:
HaimL אמר:
ועיין את לשונו של הרמב"ם לעיל שאכן המצוות הן עצות לתיקון הדעות וליישור המעשים, שזה כנראה התכלית לדעתו.
כן, התפיסה של הרמב"ם היא שבקיום המצוות יש גם כן התועלת הזאת, קצת דומה לאמונה שבזכות לימוד תורה מקבלים שכל של תורה, ואפשר למעשה לדעת את הכל.
אז לכאורה אלו ממש המילים של הזוהר הק' דלעיל 'למהוי שלים במאריה'.

ברמח"ל מופיע עניין הדביקות, האם זה שונה מדעת הרמב"ם?
מהי דעת מתוקנת ועשיה ישרה שעליה מדבר הרמב"ם?
וכן האם יש חולקים בעניין זה?
 
 
הערשלה אמר:
כעת מצאתי ברמב"ם הלכות תמורה פרק ד
"ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים".

נראה מהרמב"ם כדברי הזוהר שקיום המצוות אינם התכלית, אלא הן עצות לתיקון הדעות וליישור המעשים.
לכאורה זאת הגדרה שונה ממה שכתב המס"י שהתכלית היא הדביקות.
נו, ר' @הערשלה, ממש לא מזמן שוחחנו כאן על דברי הרמב"ם במו"נ ובשמונה פרקים שמבאר באר היטב את כוונתו,
לדוגמא:
שמונה פרקים לרמב"ם פרק ד
וזה, שהתורה אמנם אסרה מה שאסרה וציוותה מה שציוותה - מזאת הסיבה, רצוני לומר: כדי שנתרחק מן הקצה האחד יותר על צד ההרגל. שאיסור המאכלות האסורות כולם, ואיסור הביאות האסורות, והאזהרה מן הקדשה, וחיוב כתובה וקידושין, ועם כל זה לא תהיה מותרת תמיד, אלא תאסר בעיתות הנידה והלידה, ועם זה סייגו חכמינו למעט התשמיש, והזהירו מזה ביום, כמו שבארנו בסנהדרין - הנה זה כולו אמנם חייבו ה' כדי שנתרחק מן הקצה הרע מרחק רב, ונצא מן המיצוע אל קצה העדר ההרגשה בהנאה מעט, כדי שתיקבע בנפשותינו תכונת הזהירות. וכן כל מה שבא בתורה מנתינת המעשרות והלקט והשכחה והפאה והפרט והעוללות, ודין השמיטה והיובל, והצדקה די מחסורו - אמנם זה כולו קרוב לפזרנות, כדי שנתרחק מקצה הכילות מרחק רב, ונתקרב לקצה הפזרנות, כדי שתיקבע בנו הנדיבות. ובזאת הבחינה בחן רוב המצוות, ותמצאן כולן מרגילות כוחות הנפש. כמו שנאסרו הנקמה וגאולת הדם, באומרו: +ויקרא יט, יח+ "לא תקום ולא תטור", +שמות כג, ה+ "עזוב תעזוב", +דברים כב, ד+ "הקם תקים", וכו', כדי שיחלש כח הקנאה והכעס. וכן: +דברים כב, א+ "השב תשיבם", כדי שתסור תכונת העין הרעה. וכן: +ויקרא יט, לב+ "מפני ש[י]בה תקום והדרת פני זקן", +שמות כ, יא+ "כבד את אביך", +דברים יז, יא+ "לא תסור (מכל) [מן] הדבר אשר יגידו לך", כדי שתסור תכונת העזות, ותיקנה תכונת בושת הפנים. ושוב הרחיק מן הקצה האחר גם כן, רצוני לומר: הביישנות, ואמר: +ויקרא יט, יז+ "הוכח תוכיח את עמיתך", +דברים יח, כב+ "לא תגור(ו) ממנו", כדי שתסור הביישנות גם כן, ונשאר בדרך האמצעית.
 

הערשלה

משתמש ותיק
פותח הנושא
יושב בשבת תחכמוני אמר:
הערשלה אמר:
כעת מצאתי ברמב"ם הלכות תמורה פרק ד
"ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים".

נראה מהרמב"ם כדברי הזוהר שקיום המצוות אינם התכלית, אלא הן עצות לתיקון הדעות וליישור המעשים.
לכאורה זאת הגדרה שונה ממה שכתב המס"י שהתכלית היא הדביקות.
נו, ר' @הערשלה, ממש לא מזמן שוחחנו כאן על דברי הרמב"ם במו"נ ובשמונה פרקים שמבאר באר היטב את כוונתו,
לדוגמא:
שמונה פרקים לרמב"ם פרק ד
וזה, שהתורה אמנם אסרה מה שאסרה וציוותה מה שציוותה - מזאת הסיבה, רצוני לומר: כדי שנתרחק מן הקצה האחד יותר על צד ההרגל. שאיסור המאכלות האסורות כולם, ואיסור הביאות האסורות, והאזהרה מן הקדשה, וחיוב כתובה וקידושין, ועם כל זה לא תהיה מותרת תמיד, אלא תאסר בעיתות הנידה והלידה, ועם זה סייגו חכמינו למעט התשמיש, והזהירו מזה ביום, כמו שבארנו בסנהדרין - הנה זה כולו אמנם חייבו ה' כדי שנתרחק מן הקצה הרע מרחק רב, ונצא מן המיצוע אל קצה העדר ההרגשה בהנאה מעט, כדי שתיקבע בנפשותינו תכונת הזהירות. וכן כל מה שבא בתורה מנתינת המעשרות והלקט והשכחה והפאה והפרט והעוללות, ודין השמיטה והיובל, והצדקה די מחסורו - אמנם זה כולו קרוב לפזרנות, כדי שנתרחק מקצה הכילות מרחק רב, ונתקרב לקצה הפזרנות, כדי שתיקבע בנו הנדיבות. ובזאת הבחינה בחן רוב המצוות, ותמצאן כולן מרגילות כוחות הנפש. כמו שנאסרו הנקמה וגאולת הדם, באומרו: +ויקרא יט, יח+ "לא תקום ולא תטור", +שמות כג, ה+ "עזוב תעזוב", +דברים כב, ד+ "הקם תקים", וכו', כדי שיחלש כח הקנאה והכעס. וכן: +דברים כב, א+ "השב תשיבם", כדי שתסור תכונת העין הרעה. וכן: +ויקרא יט, לב+ "מפני ש[י]בה תקום והדרת פני זקן", +שמות כ, יא+ "כבד את אביך", +דברים יז, יא+ "לא תסור (מכל) [מן] הדבר אשר יגידו לך", כדי שתסור תכונת העזות, ותיקנה תכונת בושת הפנים. ושוב הרחיק מן הקצה האחר גם כן, רצוני לומר: הביישנות, ואמר: +ויקרא יט, יז+ "הוכח תוכיח את עמיתך", +דברים יח, כב+ "לא תגור(ו) ממנו", כדי שתסור הביישנות גם כן, ונשאר בדרך האמצעית.
כלומר שהתכלית שתיקבע באדם תכונת הזהירות, הנדיבות ויסורו המידות הרעות כדי שאדם יהיה מתוקן.
א"כ שאלתי האם זה לא מה שאומר הזוהר על שלימות האדם?

ושמא אולי זה הדביקות שעליה מדבר הרמח"ל...
 
 

בת עין

משתמש ותיק
הערשלה אמר:
שמעיה אמר:
צריך לבדוק בזוהר עצמו, לא?
(היינו, בירור כוונת רבינו ירוחם חשוב מאוד, אך ראשית לכל צריך לדעת את המשמעות המקורית של המונח.)
זוהר יתרו פב: 
"וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר, רבי יהודה פתח (תהלים קו) מי ימלל גבורות יי' ישמיע כל תהלתו, בכמה ארחין אורייתא אסהידת בבר נש דלא יחוב קמי מאריה, בכמה ארחין יהיב ליה עיטא דלא יסטי מארחוי לימינא ולשמאלא, בכמה ארחין יהיב ליה עיטא היך יתוב קמי מאריה וימחול ליה דתנן שית מאה ותלת עשר זיני עיטא יהיב אורייתא לבר נש למהוי שלים במאריה בגין דמאריה בעא לאוטבא ליה בעלמא דין ובעלמא דאתי, ויתיר בעלמא דאתי דהא תנינן כל מה דקודשא בריך הוא אשלים ליה לבר נש מאינון טבאן דזכי בהו לעלמא דאתי אשתלים בהו".

תרגום ללה"ק:
"וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח, (תהלים קו) מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה' יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ. בְּכַמָּה דְרָכִים הֵעִידָה הַתּוֹרָה בָּאָדָם שֶׁלֹּא יֶחֱטָא לִפְנֵי רִבּוֹנוֹ. בְּכַמָּה דְרָכִים נָתְנָה לוֹ עֵצָה שֶׁלֹּא יִסְטֶה מִדְּרָכָיו יָמִין וּשְּׂמֹאל. בְּכַמָּה דְרָכִים נָתְנָה לוֹ עֵצָה אֵיךְ יָשׁוּב לִפְנֵי רִבּוֹנוֹ וְיִמְחֹל לוֹ. שֶׁשָּׁנִינוּ, שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר מִינֵי עֵצָה נָתְנָה תוֹרָה לָאָדָם לִהְיוֹת שָׁלֵם בְּרִבּוֹנוֹ, מִשּׁוּם שֶׁרִבּוֹנוֹ רוֹצֶה לְהֵיטִיב לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא, וְיוֹתֵר לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁהֲרֵי שָׁנִינוּ, כָּל מַה שֶּׁהִשְׁלִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָאָדָם - מֵאוֹתָן טוֹבוֹת שֶׁזּוֹכֶה בָּהֶם לָעוֹלָם הַבָּא הִשְׁתַּלֵּם בָּהֶם".

הפירוש של 'למיהוי שלים במאריה', אין הכוונה על שלימות של האדם שיהא שלם במידותיו וכדומה, שאם כן מה הפירוש של 'במאריה'.

אלא הכוונה הוא כמו 'ואהיה תמים עמו' שאמר דוד המלך, כעניין 'תמים תהיה עם ה' אלקיך', 'ויתהלך אברהם את האלקים' וכל הדומה לו, שמורה על דביקות בבורא בכל מצב ('התהלך עמו בתמימות ותצפה לו', כלשון רש"י שם).
 

בת עין

משתמש ותיק
הערשלה אמר:
בת עין אמר:
הנקודה היא כמובן הדביקות הגמורה בבורא.
אשמח למקור שאינו חסידי.

נסיתי שעה ארוכה לחפש מקור לא חסידי ולא הצלחתי למצוא, מלבד דברי רבי ירוחם שהזכרת.

האמת היא שאין כל פלא בדבר, שכן דברי הזוהר האלו עומדים בבסיס ההשקפה החסידית שההתדבקות בבורא עומדת מעל כל המצוות, וכל המצוות מוליכות אליה, ואכן דברי הזוהר האלו נזכרים למאות בספרי החסידות.

כנראה אין כל כך מקום להשקפה זו מחוץ לחסידות, שם המצוות עיקר והעבודה שבלב טפילה לה.
 

הערשלה

משתמש ותיק
פותח הנושא
בת עין אמר:
הערשלה אמר:
בת עין אמר:
הנקודה היא כמובן הדביקות הגמורה בבורא.
אשמח למקור שאינו חסידי.

נסיתי שעה ארוכה לחפש מקור לא חסידי ולא הצלחתי למצוא, מלבד דברי רבי ירוחם שהזכרת.

האמת היא שאין כל פלא בדבר, שכן דברי הזוהר האלו עומדים בבסיס ההשקפה החסידית שההתדבקות בבורא עומדת מעל כל המצוות, וכל המצוות מוליכות אליה, ואכן דברי הזוהר האלו נזכרים למאות בספרי החסידות.

כנראה אין כל כך מקום להשקפה זו מחוץ לחסידות, שם המצוות עיקר והעבודה שבלב טפילה לה.
אכן במקורות החסידיים רעיון זה מוזכר הרבה פעמים.
אבל דוקא @שש אנוכי הביא לעיל את דברי המס"י שמזכיר גם את הדביקות כתכלית המצוות.

איני ממהר להסיק שזה נידון בוויכוח חו"מ...
 
 

שש אנוכי

משתמש ותיק
HaimL אמר:
הערשלה אמר:
HaimL אמר:
אז לכאורה אלו ממש המילים של הזוהר הק' דלעיל 'למהוי שלים במאריה'.
קצת הפוך זמ"ז. הזוה"ק אומר שלים במאריה. הרמב"ם מדבר על שלמות בשכל ובמידות.
מעיון מועט בכתבי הרמב"ם ובנו הר"א
למדתי שדרכו היא שהתכלית היא דבקות בדומה למתואר בספרי חסידות התפשטות הגשמיות וכו'
אבל הדרך של הרמב"ם היא ע"י דבקות במושכלות ע"י פילו' שמביאה להכרת ה' בבירור ודבקות המחשבה בו
ולזה צריך גם תיקון המידות

וממילא הכל הולך למקום אחד ואין הפרש אלא בדרך העולה.
 

הערשלה

משתמש ותיק
פותח הנושא
שש אנוכי אמר:
HaimL אמר:
הערשלה אמר:
אז לכאורה אלו ממש המילים של הזוהר הק' דלעיל 'למהוי שלים במאריה'.
קצת הפוך זמ"ז. הזוה"ק אומר שלים במאריה. הרמב"ם מדבר על שלמות בשכל ובמידות.
מעיון מועט בכתבי הרמב"ם ובנו הר"א
למדתי שדרכו היא שהתכלית היא דבקות בדומה למתואר בספרי חסידות התפשטות הגשמיות וכו'
אבל הדרך של הרמב"ם היא ע"י דבקות במושכלות ע"י פילו' שמביאה להכרת ה' בבירור ודבקות המחשבה בו
ולזה צריך גם תיקון המידות

וממילא הכל הולך למקום אחד ואין הפרש אלא בדרך העולה.
אשמח מאוד לקבל את המקורות המדויקים מהם הגעת למסקנותיך.
ייש"כ.
 
 

שש אנוכי

משתמש ותיק
בת עין אמר:
הערשלה אמר:
בת עין אמר:
הנקודה היא כמובן הדביקות הגמורה בבורא.
אשמח למקור שאינו חסידי.

נסיתי שעה ארוכה לחפש מקור לא חסידי ולא הצלחתי למצוא, מלבד דברי רבי ירוחם שהזכרת.

האמת היא שאין כל פלא בדבר, שכן דברי הזוהר האלו עומדים בבסיס ההשקפה החסידית שההתדבקות בבורא עומדת מעל כל המצוות, וכל המצוות מוליכות אליה, ואכן דברי הזוהר האלו נזכרים למאות בספרי החסידות.

כנראה אין כל כך מקום להשקפה זו מחוץ לחסידות, שם המצוות עיקר והעבודה שבלב טפילה לה.
מקורות למעלת הדבקות [מס' 'ובו תדבק' איתא באוצה"ח]:

ויתכן שתכלול הדביקה לאמר שתהיה זוכר השם ואהבתו תמיד לא תפרד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו ולבו איננו עמהם אבל הוא לפני ה' ויתכן באנשי המעלה הזאת שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים כי הם בעצמם מעון לשכינה כאשר רמז בעל ספר הכוזרי... רמב"ן


וישים תכליתו תכלית האדם מאשר הוא אדם והיא ציור המושכלות לא זולת זה אשר החזק והנכבד שבהם השגת האלוה והמלאכים ושאר פעולותיו כפי היכולת ואלה האנשים הם עם האלוה תמיד והם אשר נאמר להם אלוהים אתם ובני עליון כולכם וזהו המבוקש מן האדם רצוני לומר שזאת היא תכליתו... רמב"ם במו"נ 

התיקונים שתיקנו האבות אעפ"י שרובם הם במעשה או בפה הכל הם לתקן הלב כי לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות הוא מבין וכתיב ולישרים בליבותם וכו ומצוות הלב תחילתם אנכי ה' אלוקיך שיהא מאמין בכל ליבו שהשם שהוציאו ממצרים הוא אלוקיו והנה מ"ע ואהבת את' ה אלקיך ולדבקה בו וכו ומצאתי פסוק אחד והוא כולל כל המצות והוא את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד וגו והנה מלת תירא כוללת כל מצוות ל"ת בפה ובלב ובמעשה וזאת היא המדריגה הראשונה שיעלה ממנה על עבודת השם הנכבד והנורא והיא כוללת כל מ"ע ואלה ידריכו לבו וירגילוהו עד שידבק בשם הנכבד כי בעבור זה האדם נברא כי לא נברא לקנות שיניחנו לאחרים ולא לבנות בנינים ויעזבם לאחרים והוא ידור תחת הארץ וכו'... הרוקח

ודע כי המעלות העליונות נמסרו לנו במצות עשה כמו מעלת הבחירה וכו ומעלות האהבה שנאמר ואהבת את ה אלוקיך ומעלות הדבקות שנאמר ובו תדבק וכו ובעבור המעלות האלה נברא האדם שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו ומה תקות הנברא אם לא ישים עמל נפשו ועיקר עסקו בדברים שנברא בעבורם... ר"י בשערי תשובה 

בתורתנו הקדושה תכלית ואחרית כל האזהרות וכל הגמולות הוא הדבקות בו יתברך ולזה רמז רבי אברהם בן עזרא בפסוק ולדבקה בו שאמר ולדבקה בו בסוף והוא סוד גדול ויש שחשבו שרמז על סוד אליהו ואמר עליו הרמב"ן ז"ל שאין הסוד ההוא מטעם המקרא הזה ואמת הוא לפי הכוונה ההיא אבל לפי דעתי הקצרה לא נתכוין אלא לסוד הגדול שיהיה מעון לשכינה ונפשו צרורה מחיים בצרור החיים שזה דעת הרמב"ם.. הריטב"א בספר הזכרון

ועוד רבות רבות עיין בס' הנ"ל פרק א' כאן
 

שש אנוכי

משתמש ותיק
הערשלה אמר:
שש אנוכי אמר:
HaimL אמר:
קצת הפוך זמ"ז. הזוה"ק אומר שלים במאריה. הרמב"ם מדבר על שלמות בשכל ובמידות.
מעיון מועט בכתבי הרמב"ם ובנו הר"א
למדתי שדרכו היא שהתכלית היא דבקות בדומה למתואר בספרי חסידות התפשטות הגשמיות וכו'
אבל הדרך של הרמב"ם היא ע"י דבקות במושכלות ע"י פילו' שמביאה להכרת ה' בבירור ודבקות המחשבה בו
ולזה צריך גם תיקון המידות

וממילא הכל הולך למקום אחד ואין הפרש אלא בדרך העולה.
אשמח מאוד לקבל את המקורות המדויקים מהם הגעת למסקנותיך.
ייש"כ.
עיין בס' שציינתי קודם בפרק על משנת הרמב"ם ובנו
[יצא לי לראות גם מחוץ לספר זה איך אין לי מקומו כרגע ומן הסתם ציין שם רוב ככל הדברים]

עיין שם היטב ממה שהביא מהמו"נ ח"ג פ' נ"א ואילך
 
 

אור החכמה

משתמש ותיק
הערשלה אמר:
כעת מצאתי ברמב"ם הלכות תמורה פרק ד
"ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים".

עי' סהמ"צ להרמב"ם ל"ת שסה, ועי' מו"נ ח"ג פכ"ו בארוכה ואע"ז דברים ד ו ובספרו יסוד מורא שער ח, ועי' רמב"ן דברים כב ו שהוכיח מכמ"ק שבכל מצוה יש טעם ותועלת ותיקון לאדם מלבד שכרה. 
 
 
חלק עליון תַחתִית