נדיב לב אמר:
תורתו אומנותו אמר:
גבעת לוד אמר:
הוא כותב שהרמב''ם מרא דאתרא דארץ ישראל, דבר זה תמוה הוא בעיני, והרי רוב שנותיו היו במצרים מאשר בא''י?
זה לא קשור לאשכול, אך רצוני להבין זאת
יש בנו"ט לצטט מה שכתב בספר יד מלאכי - כללי הש"ע ורמ"א - אות ג
כלל זה נקוט בידך כל מקום שהרב מוהריק"א ז"ל פוסק דין בב"י דעתו לפסוק לכל המקומות ושינהגו בכל המקומות כפי אותו הפסק אבל כשלא פסק בב"י ההלכה אלא בספר הקצר דעתו שלא יחויב אותו פסק אלא בארץ המערב לבד כי הספר ההוא מיוסד כולו על פי הרמב"ם ז"ל
דנהיגי בארץ המערב כוותיה, שיירי כנה"ג אורח חיים סי' תצ"ה בהגהות הב"י אות ה' ואחריו נמשך הר"ב הלכה למשה חלק ב' פרק ג' מהלכות גזילה הלכה י"ב ושם בפי"ז הלכה ה' ביאר דהיינו דווקא כשבב"י סתם הדברים ולא גילה דעתו אבל היכא שבב"י גילה דעתו לפסוק דלא כהרמב"ם היאך יפסוק הוא עצמו להפך בש"ע כל כה"ג לא נמצא מפורש כ"ש דאין כלל זה מוסכם דהא בכמה דוכתי חזינן דפסק בש"ע הפך דעת הרמב"ם עכ"ד, ועיין כנה"ג אורח חיים סוף הלכות פורים ודוק ובכנה"ג א"ה סי' קי"ט הגהות הטור אות מ"ח
מצאתי עוד חידוש אחר דאף בב' פסקי דינים דסתרי זה לזה בש"ע אמרינן דבמקום א'
סתם כדעת הרמב"ם לבני א"י ומערב דגרירי אבתריה ומה שפסק במקום אחר כדעת החולקים על הרמב"ם הוא לשאר המקומות שלא קבלו עליהם לדון כדברי הרמב"ם.
דברי הכנסת הגדולה תמוהים מאוד. וכי מרן השולחן ערוך כיוון בספרו רק לבני מרוקו (וה"מוסתערבים" - בני ארץ ישראל שאינם מצאצי המגורשים)?
כך או כך, כשיצא השולחן ערוך כבר "השתלטו" המגורשים מקסטיליה האדוקים בפסקי הרא"ש על רוב ככל בני המערב (אגב, "תוספי הרא"ש" נדפסו לראשונה מכ"י על ידי צאצאי המגורשים מפאס). לאחר פולמוס חריף הם הנהיגו היתר נפיחת הריאה - שלא כדעת הרמב"ם וכמנהג המקום. וכך עד ימינו, הלכות רבות נקבעות בקהילות יוצאי מרוקו כדעת הרא"ש.
המעניין שמיד לאחר הגירוש הנהיגו מגורשי קסטליה תקנה (ב"תקנות המגורשים") לפסוק כפי הכלל שמאוחר יותר יאמץ אותו רבי יוסף קארו, כתרי מגו לתלת - רי"ף רמב"ם ורא"ש (יש על כך מאמר נפלא של רבי דוד עובדיה בספרו "נהגו העם"). (אפשר שהבית יוסף למד כן מחמיו רבי יצחק סבע שהיה מבני פאס ואותו ראה רבי יוסף קארו כרבו.)
מאוחר יותר מעידים חכמי מרוקו על קבלת דברי מרן רבי יוסף קארו אפילו כנגד אלף פוסקים, כאשר בפועל ישנן חריגות לא מעטות מפסקיו, בפרט כשהוא סוטה מדעת הרא"ש. (עם זאת, מעניין לציין את דבריו של רבי יוסף בן סאמון [עדות ביהוסף ח"ב, סז ג] "ודבר זה מוחזק ומקויים אצלנו במערב יותר ויותר מכל העולם, לעשות כדברי מרן בש"ע בכל עניין").
יצויין שהיו בין חכמי מרוקו שלא הסכימו עם השינויים של רבי יוסף קארו ואחרים, ודעתם הייתה שיש ללכת תמיד בעקבות הרמב"ם - כפי מנהג המערב הקדמון. ביניהם היו רבי כליפא בן מלכא, שאף שהיה מצאצאי המגורשים, בספרו כף נקי הוא קובל על מנהג מרוקו לברך על ההל בר"ח, משום שבני המערב קיבלו את הרמב"ם.
חכם נוסף היה רבי חיים בן עטר. הוא הציב לעצמו ולבני ישיבתו "כנסת ישראל" מטרה ויעד, לבאר את כל התלמוד לפי דעת הרמב"ם (פרי יצירתם על כמה מסכתות נדפס בספר ראשון לציון). הוא הביע את דעתו הנחרצת כנגד גדולי המגורשים מקסטיליה (שאגב, הוא מעיד כי הוא מבני בניהם) שהתערבו במנהג המקום בעניין היתר הנפיחה, אותה הוא ביאר באריכות בספרו פרי תואר (סימן טל).