שאלה מסוכנת. אך אולי היא פתח נוסף לדיון.
האם יהיה מותר לומר שיש הלכות שהם בנויות על רגש?
יותר מדויק, הלכות שאומרות איך לבטא בצורה מעשית את הרגש הנדרש ע"י המצוה בעצמה.
למשל הלכות אבילות.
או הלכות שנוגעות לכיבוד או"א.
האם אתם מכירים למעשה, ילדים שקמים בכניסת הוריהם?
ואם אתם מכיר ילד כזה, האם אתם כמבוגרים נוהגים כך ביחס להוריכם.
(טוב, עכשיו יקפצו כמה ויגידו אני, אני, וגם אני. השאלה היא כללית ולא עליך המושלם)
יש בעיה. קימה לפני אבא מבטא רגש מסוים.
יתכן שהיום קימה כזו מהווה התנהגות שלא מתקבלת בצורה שהיתה מתקבלת בעבר.
(אולי האנשים היום פחות רשמיים)
בחורים בישיבה מסתכלים על הקימה בכניסת הר"מ למסירת השיעור,
כמו עמידה של חיילים למסדר ולא כקימה של הידור.
בדומה לזה הלכות אבילות באים לבטא רגש או ליצור רגש,
בצורה שהיום אותם פעולות נתפסים כהלכה לעשות 'פעולה' ותו לא.
יש לי עוד דוגמא,
בסיום תפילת שמונה עשרה צריך לפסוע שלש פסיעות בסדר פעולות מסוים שמתואר במדויק בהלכה,
הפסיעות האלו מוגדרות 'כעבד הנפרד מרבו',
עכשיו בכנות,
מתי בפעם האחרונה כשפסעת את אותם שלשה פסיעות הרגשת את ההרגשה הזו?
בקושי הרגשת 'עבד', ובוודאי שלא 'נפרד'.
(שוב פעם, עכשיו יקפצו כמה ויגידו אני, אני, וגם אני. ובקהילה שלנו ממש מקפידים על זה וכו' השאלה היא כללית ולא עליך המושלם)
הבעיה היא שאין לנו את הרגש הזה בכלל של 'עבד שנפרד מרבו',
זה הרי לא מופיע בתרבות שלנו, ולכן אין לנו אל מה להשוות את אותו רגש ביחס לקב"ה.
עכשיו לא משנה לי האם אותם שלשה פסיעות נועדו לבטא את ההרגשה הזו או ליצור את אותו רגש,
בפועל אנחנו עושים את הפעולה הזו כמשהו טכני ולא יותר.
הזכירו כאן את בריסק. שם באמת זה החינוך, לעשות פעולות. אין כ"כ התייחסות לרגש של המצווה. יש גזירת הכתוב לעשות כך וכך וכך.
פתחתי שזו שאלה מסוכנת.
אני הרי מודע היטיב לבעיה בשאלה הזו, ולבעיה שבעצם העיסוק בה, ואין צורך להטיף לי על כך.
הרי אני ודאי לא אסכים לשינוי של זיז בשום פרט או הנהגה שהופיעה אצל הקדמונים.
אז מה הפתרון?
לסדר לעצמינו את הרגשות בחזרה.
אולי יש מי שיכול לומר איך עושים זאת, הלוואי.
וגם זה חלק ממצב של גלות.