ובא הכתוב לומר, שאצל הקב"ה לא שייך זה כלל, ואנו יכולים לצפות לישועה בכל יום שימלא בקשתנו. כי הסיבה הראשונה שאצל האדם, לא שייכת להבורא יתברך. כי עם ה' החסד, דהיינו שעמו דבוק תמיד החסד כי הוא מקור החסד והטוב ולא תמו לעולם, וכמו דכתיב חסדי ה' כי לא תמנו וגו'. והסיבה השניה שלא יכול למלא הבקשה, בודאי גם כן לא שייכת אצלו. ולזה אמר והרבה עמו פדות, רוצה לומר שאל יתמה האדם איך נוכל לצפות ולחכות שתהיה הגאולה במהרה אחרי אשר אנו כעת בתוקף המצוקות, כי אצל הקב"ה לא שייך זה, שיש אצלו כמה מיני פדיון, יש פדיון שנמשך כמה חדשים או שנה כמו ביציאת מצרים, ויש שמתרוממת קרן ישראל בלילה אחד כמו שהיה בזמן חזקיהו המלך שסנחריב מלך אשור כבש את כל העולם תחת רשותו, ואחר כך בא במצור עם כל חילו שהיה מחנה גדול על ירושלים, וחירף וגידף וידבר על אלקי השמים כעל אלהי עמי הארצות, ובלילה ההוא יצא מלאך ה' ויך את כל המחנה, וישכימו בבקר והנה כולם פגרים מתים, ושב בבושת פנים לארצו, וזהו שכתוב בתורה בפרשת וארא, כי עתה [דהיינו תיכף באותו רגע] שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ, רוצה לומר שיש בידי לסלקך תיכף מן העולם, וכמו שהיה אצל חזקיהו, ולא אצטרך לדבר עמך כלל וכלל, ואולם בעבור זאת העמדתיך וגו':
ויש שהקב"ה נותן בלב מלכי האומות שיכירו כולם האמת וירצו להיטב עם ישראל, וכענין שנאמר בכורש שהכריז בכל מלכותו כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלהי השמים מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל וגו' וינשאהו בזהב ובכסף וגו'. כלל הדברים, לא ימנע מהקב"ה שום סיבה להשלמת חפצו, וזהו שכתוב והרבה עמו פדות