סענדער אמר:
במחילה ממעכ"ת של @ענבשהל לא הבנתי את השאלה כלל ועיקר.
היכן מצאת שאסור לזמר יחד עם החזן?
אם מלשון השו"ע 'לשתוק', הרי לא כתוב כאן כלל שהכוונה גם לשתוק מלזמר.
אם מלשון המשנ"ב, איני יודע למה ציטטת רק חלק מדברי המשנ"ב ולא את כל דבריו, וזה לשון המשנ"ב: היינו לא מיבעי שאסור לומר עם הש"ץ כל הברכה דהוי ברכה לבטלה, אפילו למנקט עמו איזה תיבות מאמצעו ג"כ אין נכון דיש לחוש משום שיגרא דלישנא יוציא ברכה מפיו וכ"ש אותם המגביהים קולם ומזמרים עם הש"ץ דהוי כיוהרא ויש לגעור בהם דהוי כקלות ראש. עכ"ל. הרי לנו כאן שלשה חששות: 1] שיגרא דלישנא שיביא לברכה לבטלה. 2] יוהרא. 3] קלות ראש. ועתה בואו חשבון: קלות ראש לא שייך כאן בימי הדין. יוהרא ג"כ לא שייך אם נהגו רבים לעשות כן, ובפרט בזמנינו לא שייך כ"כ יוהרא. ושיגרא דלישנא ג"כ לא שייך במקומות שמרוחקים מסיום הברכה. או אם מזמרים רק התנועה בלבד.
אם מלשון השערי תשובה, גם מזה אין ראיה לאיסור. שהרי לא כתב אלא שהיו שנהגו לומר בלחש, ועל אלו אין למחות. אבל לא כתוב בדבריו שאם יהיה מי שינהג לומר בקול שיש למחות בידו.
חכמת ממני ר' @סענדער, וכשקראתי את המ"ב לא חשבתי על היישוב היפה שהבאת. אך כאשר ישבתי לעיין בתשובתך עדיין מסופק אני ביישובך ואתחיל ראשון ראשון.
ראשית, מדברי השו"ע בלבד אכן קשה לומר שמדבר רק על זמרה, אך מביא שם בסוף סעיף ד' במ"ב: "לענין איסור שיחת חולין כתוב בס"ז" משמע שהאיסור על הציבור לשתוק שמוזכר הוא דווקא לשתוק מלומר התפילה עם החזן, ק"ו שלומר אותה בקול, וכן משמע מדברי הב"י סי' קכ"ד. וכן, כל האחרונים שמצאתי מפרשים את דברי השו"ע "לשתוק", ככוונתו לא לומר התפילה יחד עם החזן. אך, כפי שהבאת מדברי השו"ע לבדו לא מוכרע הדבר, על-כן הבאתי את דברי המ"ב ושערי התשובה.
משערי תשובה דווקא כן משמע שמוחים על מי שאומר בקול:
"לשתוק עבה"ט ועיין בתשו' הרא"ש אותם האומרים עם הש"ץ באמצע הברכה אף שאין כאן ברכה לבטלה שאין פותחין וחותמים ברוך וגם יש ט' דצייתי מ"מ נראה כקלות ראש. וכתב בש"צ בשם מאמר מרדכי דמ"ש בש"ע שישתוק היינו שלא ידבר דברים בטלים או שאינם י"ח וגם אין איסור קלות ראש אלא במגביהים קולם אבל בלחש נראה דעדיף טפי שמכוין יותר למה שאמר החזן ומדברי הב"ח והא"ר משמע דאפי' בלחש איכא קפידא והוא אינו סובר כן ע"ש ונראה לנהוג כהב"ח והא"ר דיש לחוש דבשיגרא דלישנא יבא ג"כ לומר הברכה ויהיה ברכה לבטלה ויש נוהגין במוסף ר"ה בפסוקי מלכיות זכרונות ושופרות לומר בלחש הפסוקים עם הש"ץ כרי לעורר עצמם בכוונת הלב ואין למחות בידם ומ"ש בשם הרמ"ע מפאנו כ' בש"צ דאושי קמאי ע"ז ובפרט ביודע בסודן של דברים כו'. והאנשים הנגשים אל השם נהגו כמנהג חסידים הראשונים להיות הסידור פתוח לפניהם בחזרת התפלה ולכוין בכל מלה ע"ש. וכ"כ בשל"ה:"
משמע שמביא שצריך לנהוג כב"ח
האוסר אפילו בלחש, ובא לחדש שבר"ה אלו הנוהגים לומר
בלחש אין לגעור בהם, ומכלל לאו אתה שומע הן, ואלה המזמרים צריך לגעור בהם, וכן מובא בטור לקמן.
ובדברי המ"ב קשה לי קצת. שנראה לי שמקורו הוא מתשובת הרא"ש שמביא הטור:
"וז"ל אדוני אבי הרא"ש ז"ל בתשובת שאלה: יש לגעור באותם המגביהים קולם ואומרים עם החזן תפלת י"ח וקדושה, ואף לר"י דאמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו, היינו בספק התפלל אם לא, אבל הכא שהתפלל כבר אסור להתפלל שנית, והחזן מתפלל להוציא מי שאינו בקי והקהל יש להם לשתוק ולכוין לברכת החזן לומר אמן, וכשאין ט' בבית הכנסת המכוונים בברכת ש"צ, קרוב בעיני להיות ברכת ש"צ ברכה לבטלה, כי נתקנה ברכת ש"צ לאומרה בי', וכשאין ט' המכוונים לברכותיו נראה כברכה לבטלה. לכן כל אדם יעשה עצמו כאילו אין תשעה זולתו ויכוין לברכת החזן. והמזמרים עם החזן נראה כקלות ראש." (טור שם)
וב"י שם מבאר:
"וז"ל א"א ז"ל בתשובת שאלה כלל ד' יש לגעור באותם המגביהים קולם ואומרים עם החזן תפלת י"ח וקדושה כלומר שיהיו חוזרים ואומרים עם החזן מתחילת תפלת י"ח עד הסוף עם פתיחת כל הברכות וחתימתן והיו אומרים עמו הקדושה מלה במלה והיו מגביהים קולם כשחוזרים לומר תפלה עם ש"ץ ולכן כתב שראוי לגעור בהם משני טעמים האחד שכיון שכבר התפללו אסור להם להתפלל דהא דא"ר יוחנן הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו בספק התפלל דוקא הוא אבל בודאי התפלל לא ולטעמיה אזיל הרא"ש שכתב בתשובה שאין להתפלל תפלת נדבה בלא חידוש וכדברי רבינו האי שכתב רבינו בסימן ק"ז ומשום דלפי זה קשה שהרי החזן חוזר ומתפלל אע"פ שכבר התפלל לכך כתב והחזן מתפלל להוציא את מי שאינו בקי ומשום דהוה אפשר למשמע מהא דמי שהוא בקי יכול להפסיק ולשוח בעוד שהחזן חוזר התפלה שהרי אינו חוזר אלא להוציא את שאינו בקי לכך כתב וכשאין ט' בב"ה המכוונים בברכת ש"צ קרוב בעיני להיות ברכת ש"צ ברכה לבטלה וכו' ואחר כך חזר לומר הטעם השני שראוי לגעור בהם והוא מפני שמגביהים קולם ומזמרים עם החזן ונראה כקלות ראש ומפני כך אף ע"פ שלא היו אומרים פתיחת הברכות וחתימתן היה ראוי לגעור בהם מאחר שנראה כקלות ראש ואף על פי שהרד"א כתב וז"ל כתב הרא"ש בתשובה אלו שחוזרים ואומרים התפלה עם ש"צ מלה במלה אפילו אינם חותמים עמו צריך לגעור בהם שש"צ מתפלל להוציא את מי שאינו בקי והקהל יש להם לשתוק וכו' י"ל דלא חש למינקט היכא דאומרים י"ח עם פתיחתן וחתימתן כיון דאפי' אם אינן פותחין וחותמין נמי צריך לגעור בהם ומפני כך דילג מדברי הרא"ש ואף לרבי יוחנן וכו' אסור להתפלל שנית משום דאותם דברים לא אתו אלא היכא דאומר הי"ח עם פתיחתן וחתימתן דאילו בלא פתיחה וחתימה ה"ל תחנונים בעלמא והא ודאי לא מיתסר לאדם שיתחנן ויחזור ויתחנן וא"כ גם הוא מפרש דתחילת דברי הרא"ש באומרים י"ח עם פתיחתן וחתימתן הם ועוד יש לפרש דברי הרא"ש דהכי קאמר יש לגעור באותם המגביהים קולם עם החזן שאע"פ שאינם אומרים פתיחת הברכו' וחתימתן וגם יש לגעור באותם שאומרים עם החזן תפלת י"ח וקדושה מלה במלה עם פתיחת הברכות וחתימתן ונתן טעם תחילה למה ראוי לגעור באומרים עם החזן תפלת י"ח וקדושה וכו' ואח"כ נתן טעם למה ראוי לגעור באותם שמגביהים קולם ומזמרים עם החזן ולא משמע לי לפרש שאינו טוען עליהם אלא שאסור להתפלל שנית והמזמרים עם החזן דנקט מילתא באפי נפשה היא דא"כ אמאי כתב שיש לגעור באותם המגביהים קולם דמאחר דטעם הגערה אינה אלא מפני שאסור להתפלל שנית מאי איריא מגביהים אפילו אינם מגביהים נמי לכך נראה לפרש כמו שכתבתי:"
וע"ש בב"ח. אם-כן החילוק שהבאת, חילוק נכון הוא: דין איסור הזמר המובא בפוסקים מחולק לשניים - הראשון מדין ברכה לבטלה (שאין לנו לחשוש לכך בתפילת ר"ה היכן שלא מזמר החלקים הקרובים לסוף הברכה), והשני מדין קלות ראש. דין יוהרא, המובא במשנה ברורה לא מוזכר לא בתשובת הרא"ש ולא בב"י או בב"ח ולא נהירא לי כלל מהיכן מביא זאת המ"ב. ויראה לי לבאר שהדין שהביא המ"ב שמיחזי כיוהרא איננו כדין יוהרא הרגיל שאנו מכירים שהוא לנהוג במנהגי חסידות (שהרי אם הזמר אסור לפי הפוסקים איזו חסידות יש כאן? וא"ת כשמנגן מיחזי כמכוון יותר, עדיין יש להקשות שהרי התירו הפוסקים לומר בלחש לשם כוונה אך לא התירו לזמר כלל ואין זה דקדוק הלכה אלא היפך זה?!), אלא יוהרא הדומה לקלות ראש מעין: "עשאוני בניך ככנור שמנגנים בו לצים" (על אף ששם מדובר בנושא אחר לחלוטין). ואם-כן יוהרא כזו הרי היא יוהרא שמתגאה בקולו, וגאווה ושחצנות כזאת גם אם רבים עושים אותה היאך תהיה מותרת?
והדין האחרון בו יש לעיין הוא דין קלות ראש - ומה נחמד בעיני ויקר לי עד מאוד פירושך שפירשת שבימי הדין אין אנו חוששין לקלות ראש, והרי זהו מליץ יושר נפלא על עמך ישראל, אך עדיין זהו חידוש שלא ראיתי ברבותינו (ואם יש עמך מקור בדבר זה אשמח מאוד לראותו), והפך זה כן מצאתי:
"כתוב באגודה האוכלים בר"ה לא יאכלו כל שבעם למען לא יקלו ראשם ותהיה יראת ה' על פניהם והרב מהר"ש לוריא כתב שקיבל מזקנו שלא אכל דגים בר"ה כדי למעט תאות האנושי במקצת דבר המסויים ויזכור יום הדין ולא יבא לידי קלות ראש"
(ב"ח סי' תקצז), ואם רבנו מהר"ש לוריא חשש לכך מה נאמר אנחנו? וכן יש בעיני ראיה קצת להביא שנגינה בתפילה עלולה ח"ו להביא לידי קלות ראש חמורה מאוד בתפילה מדברי תחכמוני שהביא ר' @יהודה1 עיין לעיל.