בלויא אמר:
אסכם בשבילך בקצרה.
שני תשובות שהם שלושה כתבו בהקשר לשאלתך - איך שייך מח' בדבר שחוזר על עצמו מידי שבת, אצל כל עמ"י?
א. שאינו חובה אלא רשות, והביאו לזה מד' הרמ"ע מפאנו, ובהמשך הוסיפו להביא מדברי הקרן אורה, וכאן נעתיק חלקו.
ב. כ"א נהג לפי רבו, וכעובדא דר"א גבי מילה דמיירי באיסור דאורייתא.
ג. לא הניחו כלל. גזירה שמא יוליכם ארבע אמות.
ד. תירוץ שלא הוזכר באשכול. בלאו הכי ל"ה איסור בהנחת תפילין גם למ"ד שבת אינו ז"ת לפמש"כ בשו"ת שאגת אריה סימן מא עיי"ש.
באשכול הערתי על תשובה ג' שהחליט מכובדי @דבש לפי שלא הניחו כלל. ועל זה הערתי ששגה בזה, וציינתי לדברי התוס' במנחות שמבואר להדיא שבחצר ובבית לא חששו אף לדעת רב, שמא יוליכם ד' אמות, כך ששוב הדרא קושיית לדוכתא. וכאן נוסיף למש"כ הרעק"א.
רבי עקיבא איגר מסכת שבת סא. וכעין זה כתב בגמ' ביצה טו.
מה תפילין בשמאל אף מנעלין בשמאל, ראיתי בספר עמק המלך פ' לך לך שנתן בזה טעם לשבח עפ"י דחז"ל חולין דף פ"ט בשכר שאמר אברהם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לב' מצות חוט של תכלת ורצועות של תפילין, מש"ה כיון דזכו לתפילין ע"י שאמר שרוך נעל, ניתן חשיבות לשרוך נעל לקשור בשמאל כקשירות תפילין. כתבו מעכת"ה לתרץ קושי' השאגת ארי' דלפי מאי דמוקי [מנחות ל"ו] בשבת כר' עקיבא ולדרשא דר"ע הא ליכא איסור ואמאי ודאי חשיכה חולץ ואי משום שמא אתו לאייתינהו ד' אמות ברשות הרבים (ואתם כתבתם שמא תפסק הרצועות ואתו לאייתינהו ד' אמות ברשות הרבים ואינו כן אלא משום דיצטרך לפנות ומוכרח להסירם קודם כן כתב רש"י וכן הוא בש"ע סי' ש"א סעיף ז') א"כ מאי פרכינן אי שבת זמן תפילין הא מ"מ ליתסר שמא אתי לאייתינהו ארבע אמות ברשות הרבים וכתבתם לתרץ קושיא זו וקושיית תוס' דהקשו באמת מאי מהני שבת זמן תפילין הא מ"מ אסור שמא אתי לאייתינהו ארבע אמות ברשות הרבים וממילא אפילו בבית אסור כדבש"ס לרב דכל מקום שאסרו לצאת ברשות הרבים גם בחצר אסור שמא יוציא לרשות הרבים והיינו על דברי הריטב"א בסוכה דבמקום ודאי מצוה לא גזרו ומש"ה אם שבת זמן תפילין לא גזרו רק ברה"ר דליכא ביטול מצוה אבל גזרו אף בביתו אבל למאן דאמר לילה לאו זמן תפילין אסור גם בביתו הדברים ראויים למי שאומרן דלהריטב"א לא קשה קושיית התוס' אבל לא חדשתם דבר על קושיית הש"א דהיסוד התירוץ הוא דהטעם דודאי חשיכה חולץ משום דאתי לאייתינהו ארבע אמות ברשות הרבים. אבל אם שבת זמן תפילין לא גזרו בביתו וזהו בעצמו תירוצו של השאגת ארי' הנ"ל אלא דהש"א נקט טעמו דהתוס' דאם שבת זמן תפילין כיון דאסור להסיח דעתו ליכא חשש שמא יצא בהן לרשות הרבים ומעכת"ה נקטו טעמא של הריטב"א הנ"ל ומאי הפרש בין זה לזה אם הטעם מזה או מזה ובחנם הארכתם להעמיד את דבריכם לקושיית הש"א עם דברי הריטב"א דהלא בתירוצו של התוס' דאם זמן תפילין הוא אסור בהיסח הדעת וליכא חשש דיוציאם לרשות הרבים ג"כ מתורץ קושיית הש"א בסגנון זהו כמו שכתב באמת השאגת ארי' עצמו וא"כ לא חדשתם רק ליתן עוד תי' על קושיית התוספות. ולדידי קשה טובא לשיטת הרמב"ם ז"ל דאף לטעמא דר"י הגלילי דיליף לה מימים ימימה הכל הוא רק לענין הנחה ולא לענין החליצה א"כ מאי פריך אי שבת לאו זמן תפילין לילה ג"כ לאו זמן תפילין הא מ"מ אין איסור לקיימן עליו ומשום הכי מצלי בהו לאורתא דההרחקה שעשו חז"ל לחייב ולחלוץ דשמא יפיח עשו רק משתכלה הרגל וצלע"ג.
להלן דברי הקרן אורה עירובין צו.
תוס' בד"ה ימים כו' ולכאורה אין להניח תפילין בחוה"מ כו', אבל בירושלמי (מו"ק פ"ג ה"ד) משמע דצריך להניח כו', ועיין בביאורי הגאון ר"א ז"ל שדחה דרב אליבא דר' יהודא קאי דסבירא ליה שבת זמן תפילין, ולפמש"כ לעיל בשיטת הירושלמי דהא דתניא אחד האיש ואחד האשה אתיא כמ"ד לא מיחו בידם, אבל לא לחיובא, אם כן לא שמעינן כלל לר' מאיר ור"י דשבת זמן תפילין, ושפיר שמעינן מעובדא דר' חננאל (שם) דצריך להניח תפילין בחוה"מ אפילו למ"ד שבת וי"ט לאו זמן תפילין, והתוס' ז"ל במ"ק (י"ט ע"א ד"ה ורבי יוסי) הביאו ראיה ממתני' דכותב אדם תפילין לעצמו, ואי לאחר המועד מה לי לעצמו מה לי לאחרים, ודחו דהתם ר' מאיר ור"י איירי במתניתין, והם סברי דשבת זמן תפילין, וגם ע"ז ק"ק, אם כן אמאי לא הביאו הש"ס להוכיח הכא ממתניתין דמ"ק דסבירא ליה לר' מאיר ור"י שבת זמן תפילין, והוי עדיף יותר מלהוכיח מדיוקא דברייתא, ועל עובדא דרב חננאל י"ל דהוא סבירא ליה כת"ק דהכא דפטור שבת וי"ט לא מחוור היא, ולהכי בחוה"מ חייב להניחם, והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות תפילין כתב דפטור דלילה ילפינן מושמרת את החוקה כו', ופטור דשבת מולך לאות, והוא דלא כמאן, וי"ל בזה דממשנתינו יש קצת ראיה לדבריו ז"ל, דלמ"ד דהכל ילפינן מושמרת אם כן כי היכא דאיכא איסורא להניח בלילה, לר"א בעשה ולר"י בלאו, ה"נ דאיכא איסורא בשבת, ואם כן אמאי שרינן להכניסן זוג זוג כיון דאיכא איסורא, אלא ש"מ דסתמא דמתני' יליף מלך לאות, אלא די"ל דשלא בכוונה ליכא איסורא, וכן משמע במנחות פרק הקומץ (מנחות ל"ו ע"ב) אך קשה אם כן הא דפליגי התם ר"א ור"י אי עובר בעשה או בלאו תיפוק ליה משום בל תוסיף כיון דמיירי על ידי כוונה דווקא, ולפנינו יתבאר עוד אי"ה בדין בל תוסיף.