עקב הסילוף, הנני מעתיק כאן את לשון הים של שלמה מסכת בבא קמא פרק ד
יא. דין שיזהר אדם בדבורו בכל כחו, שאל יוציא דבר מגונה מפיו:
אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן (ל"ח ע"ב), אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, אפי' שכר שיחה נאה. דאלו בכירה דקאמרה מואב, א"ל הקדוש ברוך הוא למשה (דברים ב, ט) אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה. מלחמה הוא דלא. הא אנגריא צריך לעביד בהו. צעירה, דקאמרה בן עמי, א"ל הקדוש ברוך הוא למשה (שם שם, י"ט) וקרבת מול בני עמון, אל תצורם ואל תתגר בם כלל. ואפילו אנגריא לא תעביד בהו. כלל גדול הוא בזה, שיזהר אדם בדבורו כמו במעשיו, ועוד יותר. שאפי' על המותר לומר מדקדק הקדוש ברוך הוא במי שאינו מוציא בלשון יפה מנופה כסולת נקייה. כדאיתא בפ"ק דפסחים (ג ע"א) צא ולמוד ממדותיו של הקדוש ברוך הוא, שעקם ח' אותיות, שכתב (בראשית ז', ח) אשר איננה טהורה, ולא כתב הטמאה, ואעפ"י שאין זה מגונה ממש. וכמה פעמים נאמר טמאה בתורה, אפ"ה הראה הקדוש ברוך הוא בכבודו מדת ענוה לבשר ודם, שילמוד דרך ארץ, ויוסיף לקח, לעיין בכל מלה ומלה. ומשום הכי קבלתי מן הראשונים, שהיו נזהרים שלא לומר בתלמוד בצים, אלא בעים, וכן כל כה"ג. וארמוז לך מעט מזוהר (ח"ג קכ"א ע"ב), וז"ל, כל מלה דנפקת מפומיה דבר נש, האי מלה בקע וסלקא, ובקע רקיעין, וקיימא באתר דקיימא, עד דעאל לילה, ונשמתא סלקא, ואחיד לההוא מלה, ואעיל קמיה מלכא. דכתיב (מיכה ז', ה) משוכבת חיקך שמור פתחי פיך. וכדין אתער שם ההוא מלה, והוי חובה עליה דבר נש עכ"ל, ודי בהערה זאת למבינים: