האם איסור שעטנז הוא משום מידת האכזריות

המצפה לישועת ה'

משתמש ותיק
כתוב בתורתינו הקדושה (ויקרא י"ט י"ט) וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ.
ולכאורה יש להביא מקור מהגמרא שטעם האיסור הוא משום רחמים והרחקה ממידת האכזריות.
(עיין בהמשך, שיובא שם מרבותינו הראשונים, שבקשו אחר טעמים למצוה זו, למרות היותה חוק).
קצת קשה להכנס לתוך הסוגיא בכריתות... אבל זה שווה את זה...
דהנה הגמרא בכריתות כ"א. שואלת על הפסוק "וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה" (ויקרא ז' כ"ו), למה נצרכו שניהם, 'עוף' ו'בהמה', ומיישבת:
"אי מה עוף שאין בה כלאים אף בהמה שאין בה כלאים, ת"ל ולבהמה, אי מה בהמה שאינה באם על הבנים אף עוף שאינו באם על הבנים, תלמוד לומר לעוף ולבהמה".
וביאור הדבר (כפי שפירש"י שם), שאם היה כתוב רק עוף, הייתי אומר, שדווקא עוף יש בדמו איסור אכילה, כיון שאין בנוצתו איסור שעטנז, אבל בהמה שיש בצמרה איסור שעטנז, כגון כבש, לא יהא בו איסור אכילת דם.
ואם היה כתוב רק בהמה, הייתי אומר, שדווקא בהמה יש בדמה איסור אכילה, כיון שאין בה איסור של אם על הבנים, אבל עוף טהור שיש בו איסור של אם על הבנים, לא יהא בו איסור אכילת דם.
ומבואר כאן בגמרא, שיש כאן סברא הפוכה מכל שאר הסוגיות, שבדרך כלל כשיש קולא אחת היא מביאה קולא אחרת, וכאן הוי איפכא, שכשיש קולא אחת, אני אומר דמשום קולא זו נבוא להחמיר באיסור אכילת דם.
וביאור הדבר נראה. שכיון שאיסור אכילת דם ודאי הינו משום האכזריות שיש בכך, על כן יש סברא לומר דבבע"ח שכבר מצווים לנהוג בו במידת רחמנות מסויימת, די בכך כדי שכבר לא יהא באכילת דמו אכזריות כ"כ, אבל בע"ח אחר שאין בו את המצוה האחרת של הרחמנות, וכבר נוהגין בו קצת במידת אכזריות במקום אחר, אם נתיר גם את אכילת דמו יהיה בכך אכזריות גדולה יותר, שעושין בו שני ענייני אכזריות, ועל כן אסרה בו התורה את אכילת הדם.
ובזה תתבאר הסוגיא היטב.
וכגון לענין החלק השני בגמרא, שיבואר כך, שאם היה כתוב רק בהמה, הייתי אומר דדווקא בבהמה אסרה התורה אכילת דם, כיון שמותר ליקח בה את האם על הבנים, ולענין זה אין מקיימים בה את מידת הרחמנות, ועל כן לא התירה התורה אכזריות נוספת, אבל עוף טהור, שיש אין בו ענין אכזריות של אם על הבנים, אולי יהיה מותר לאכול את דמו, דבזה לבד אין אכזריות כ"כ.
ולפ"ז, גם החלק הראשון בגמרא בהכרח יתפרש כך, שאם היה כתוב רק עוף, הייתי אומר, דדווקא בעוף אסרה התורה אכילת דם, כיון שמותר לעשות שעטנז מנוצתו, ואין בו את הרחמנות, אבל כבש, שיש בו כבר מצות רחמנות באיסור של שעטנז, שמא יהיה מותר לאכול את דמו, שלא יהיה בכך אכזריות כ"כ.
 

המצפה לישועת ה'

משתמש ותיק
פותח הנושא
וביאור הדבר שיש בשעטנז ענין של אכזריות, שמעתי לבאר.
שהרי בעצם, כשלוקח הצמר מהכבש הוא לוקח ממנו דבר המועיל לה, והכבש נשאר בעירום ובקור, אלא, שכשלוקח כדי להשתמש בצמר לצרכיו, ודאי שמותר לו ואין בכך אכזריות כלל, שהרי זה עיקר המטרה של הבע"ח, שיהנה מהם האדם – נזר הבריאה, לצרכיו.
אבל כל זה רק כשלוקח את הצמר ומשתמש בו בפני עצמו, ובעצם הוא בא להתחמם בצמר במקום שהכבש יתחמם בו, וזה ודאי רצוי ונכון.
אבל כשבא ליקח את הצמר ולערבו עם מין נוסף, הוא אינו בא רק להתחמם עם הצמר בלבד (במקום הכבש), אלא הוא עושה מהענין עסק מסחרי, מערבב פה ומוסיף שם, ואין זה צורת השימוש הפשוטה של ההנאה מהצמר בפני עצמו, אלא סתם ניצול של הכבש, להוסיף לעצמו עוד סוג של חוטים לתעשיית הטקסטיל שלו, ובזה יש אכזריות מסויימת שאסרתה התורה.
(ומ"מ לא נאסר אלא פשתן, כיון שזה המין הרגיל היחיד שהיה מצוי בזמנם חוץ מצמר, וכמו שכתב הרמב"ן, שיובאו דבריו לקמן, "ואסר הרגילים להעשות מהן בגד").
 

המצפה לישועת ה'

משתמש ותיק
פותח הנושא
ובעצם הסברא שהגמרא נוקטת, שיש כאן סברא הפוכה משאר הסוגיות, שבסוגיא זו הקולא במקום אחר בענין האכזריות, מביאה חומרא באיסור אכילת דם, ואילו החומרא במקום אחר מביאה כאן קולא.
ונראה לבאר, שלמדה כן מענין המצוה של כיסוי הדם, שהרי לא צוותה התורה את מצות כיסוי הדם רק על חיה ועוף ולא על בהמה, וצריך להבין טעם הדבר בדרך הפשט.
ואפשר, שהרי עיקר החילוק בין המין של 'בהמה' למין של 'חיה', בפשוטו הוא, ש'בהמה' היינו בע"ח ביתי, ו'חיה' היינו בע"ח שגדל בעיקרו בר, ולפ"ז אפשר לומר, שדווקא בחיה, אשר היתה חפשית לנפשה, והוא צד אותה מהחפשיות, וגם בא לשחטה ולאכלה, אז צריך הוא לכסות את הדם, שלא תהיה אכזריות כפולה, (וכן עוף, שודאי הינו חפשי בטבעו, ואינו תחת יד האדם, ולא בא לידו אלא ע"י צידה).
אבל בהמה שמעיקרה היתה משועבדת תחת ידיו, ולא צד אותה מבחוץ, ובה אף אם לא יכסה את הדם, אין בכך אכזריות כ"כ, שהרי לא עשה שני ענייני אכזריות באותו בע"ח.
(ובודאי שאחרי שזה החילוק המקורי, בין בהמה לחיה ועוף, התורה לא חלקה בפרטים, ובודאי אף חיה ועוף שהם ברשותו של האדם, יש בהם חובת כיסוי הדם).
 

המצפה לישועת ה'

משתמש ותיק
פותח הנושא
ובעצם הענין של מצוות אשר שורש טעמם משום אכזריות. 
עיין ברמב"ן שכתב במצות שילוח הקן (דברים כ"ב ו') "כי יקרא קן צפור לפניך. גם זו מצוה מבוארת מן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כ"ב כ"ח). כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם".
וכן ביאר באיסור של בשר בחלב (דברים י"ד כ"א) "או להיותנו קדושים, שלא נהיה עם אכזרי לא ירחמו, שנחלוב את האם ונוציא ממנה החלב שנבשל בו הבן. ואף על פי שכל בשר בחלב יכנס בלאו הזה, כי כל מינקת תקרא אם וכל יונק יקרא גדי, והוא דרך הבישול, והנה בכולם אכזריות".
 

המצפה לישועת ה'

משתמש ותיק
פותח הנושא
במה שכתבנו לעיל שרבותינו עמלו למצוא טעם למצות השעטנז.
הנה רש"י כתב על הפסוק של שעטנז "את חקותי תשמרו. ואלו הן בהמתך לא תרביע כלאים וגו', חקים אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר".
וכתב הרמב"ן על דבריו, וז"ל "ואין הכונה בהם שתהיה גזרת מלך מלכי המלכים בשום מקום בלא טעם, כי כל אמרת אלוה צרופה, רק החקים הם גזירת המלך אשר יחוק במלכותו בלי שיגלה תועלתם לעם, ואין העם נהנים בהם אבל מהרהרין אחריהם בלבם ומקבלים אותם ליראת המלכות, וכן חוקי הקדוש ברוך הוא הם הסודות אשר לו בתורה שאין העם במחשבתם נהנים בהם כמשפטים, אבל כולם בטעם נכון ותועלת שלימה".
ופירש שם הרמב"ן בהמשך, שהטעם בשעטנז הוא אטו כלאי זרעים וכלאי בהמה. וז"ל "וטעם כלאי הבגדים, להרחיק התערובות במינין, ואסר הרגילים להעשות מהן בגד.
והרב אמר במורה הנבוכים (ג' ל"ז) טעם השעטנז, מפני שהיה בזמן ההוא בגד ידוע לכומרי בעלי הכשפים שבהם היו עושים כל מעשיהם, ואמר שמצא זה כתוב בספריהם. ולפי שהיה ענין גדול ורצוי להם מאד שיפעלו בו פעולותם הידועות לעבודה זרה ולשדים תרחיק אותו התורה מכל אדם, כי התורה תבא למחות מעשיהם ולהכחיד זכרם". עכ"ל.
הרי שטרחו רבותינו למצוא טעם לאיסור השעטנז.
 
המצפה לישועת ה' אמר:
ביאור הדבר שיש בשעטנז ענין של אכזריות, שמעתי לבאר.
ואני שמעתי לבאר באופן אחר,
כי הכבשים מגדלים צמר כל שנה, ובימות הקיץ רב החום וקשה על הכבשים, וטוב להם שמגלח אותם בעל הבית, ועד ימות החורף כבר גדל להם צמר חדש.
והנה ידוע שבגד צמר חלש בטבעו, וכשעושה ל בעל הבית בגד מצמר היר שנעשה שחקים בתוך שה, ולכן יחזור לגזוזו את צאנו.
אבל אם יארגנו עם פשתן היציב והחזק, ישאר בגדו בחזקו גם כעבור שנה, ולא יטרח לגוז את צאנו ונמצא הצאן מצטער מהחום הגדול.
 

המצפה לישועת ה'

משתמש ותיק
פותח הנושא
פינחס רוזנצוויג אמר:
המצפה לישועת ה' אמר:
ביאור הדבר שיש בשעטנז ענין של אכזריות, שמעתי לבאר.
ואני שמעתי לבאר באופן אחר,
כי הכבשים מגדלים צמר כל שנה, ובימות הקיץ רב החום וקשה על הכבשים, וטוב להם שמגלח אותם בעל הבית, ועד ימות החורף כבר גדל להם צמר חדש.
והנה ידוע שבגד צמר חלש בטבעו, וכשעושה ל בעל הבית בגד מצמר היר שנעשה שחקים בתוך שה, ולכן יחזור לגזוזו את צאנו.
אבל אם יארגנו עם פשתן היציב והחזק, ישאר בגדו בחזקו גם כעבור שנה, ולא יטרח לגוז את צאנו ונמצא הצאן מצטער מהחום הגדול.
ביאור נחמד.
ובאמת לפ"ז מיושב יותר למה דווקא פשתן נאסר, ולא שאר המינים כמו משי וכדומה.(ואי"צ לסברת הרמב"ן שאסר המין המצוי).
אמנם קשה קצת איך הכבשים מסתדרים בהיותם לא מבוייתים עם ענין זה של החום בקיץ. וכי הם נזקקים לסיוע האדם בשביל צרכיהם הבסיסיים.
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
המצפה לישועת ה' אמר:
יש כאן סברא הפוכה מכל שאר הסוגיות, שבדרך כלל כשיש קולא אחת היא מביאה קולא אחרת, וכאן הוי איפכא.
הכא במידת 'כלל ופרט וכלל' עסיקינן, שאי אתה מביא אלא כל שהוא כעין הפרט, ולא את שאינו כעין הפרט. לאמר, אין כאן ענין של חומר וקול, אלא ענין של דומה ואינו דומה.​
ולפיכך, אם היה הכתוב פורט דם עוף בלבד, לא הייתי מביא אלא דם בהמה הדומה לפרט, דהיינו דם שור ועז שאין בצמרם כלאים כעין הפרט, ולא הייתי מביא דם בהמה שאינה דומה לפרט, דהיינו דם כבש שיש בצמרו כלאים.
דומיא דתניא התם, דדם האדם אינו בכלל איסור ד'כל דם לא תאכלו', לפי שאינו כעין הפרט, משום שאין בשרו מטמא טומאת אוכלין כבשר עוף ובהמה.
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
המצפה לישועת ה' אמר:
לא צוותה התורה את מצות כיסוי הדם רק על חיה ועוף ולא על בהמה, וצריך להבין טעם הדבר בדרך הפשט.
.
הרמב"ן בפרשת אחרי מות מבאר הטעם וזה לשונו:​
וּלְכָךְ צִוָּה עוֹד לְכַסּוֹת כָּל דָּם בְּחַיָּה וּבְעוֹף, כִּי לֹא יִתְקָרֵב דָּמָם עַל הַמִּזְבֵּחַ, כִּי גַּם בָּעוֹפוֹת לֹא יִקְרַב מֵהֶם רַק שְׁנֵי מִינִין בִּלְבַד, וְגַם הֵם אֵינָן נִשְׁחָטִין. אֲבָל בַּבְּהֵמוֹת – רֹב הַמְּצוּיִין נִשְׁחָטִין לַשֵּׁם הַנִּכְבָּד, וְדָמָן לְכַפֵּר, וְאֵין רָאוּי לְכַסּוֹתָן. וְלֹא חָשַׁשׁ לְכַסּוֹת דַּם הַחֻלִּין בַּבְּהֵמָה, כִּי אֵין הַחֻלִּין בַּמִּדְבָּר, וְגַם אַחֲרֵי כֵן עַל הָרֹב יְצַוֶּה.
 

המצפה לישועת ה'

משתמש ותיק
פותח הנושא
משה נפתלי אמר:
המצפה לישועת ה' אמר:
יש כאן סברא הפוכה מכל שאר הסוגיות, שבדרך כלל כשיש קולא אחת היא מביאה קולא אחרת, וכאן הוי איפכא.
הכא במידת 'כלל ופרט וכלל' עסיקינן, שאי אתה מביא אלא כל שהוא כעין הפרט, ולא את שאינו כעין הפרט. לאמר, אין כאן ענין של חומר וקול, אלא ענין של דומה ואינו דומה.ולפיכך, אם היה הכתוב פורט דם עוף בלבד, לא הייתי מביא אלא דם בהמה הדומה לפרט, דהיינו דם שור ועז שאין בצמרם כלאים כעין הפרט, ולא הייתי מביא דם בהמה שאינה דומה לפרט, דהיינו דם כבש שיש בצמרו כלאים.דומיא דתניא התם, דדם האדם אינו בכלל איסור ד'כל דם לא תאכלו', לפי שאינו כעין הפרט, משום שאין בשרו מטמא טומאת אוכלין כבשר עוף ובהמה.
הרב "משה נפתלי", דבר ראשון ישר כח על הדברים הנפלאים.
אני ג"כ בתחילה חשבתי ללמוד כמוך ממש.
ובאמת ברור שהנושא הוא רק שיהא "כעין הפרט" וכמו שכתבת.
אמנם לכאורה מסתבר מאוד, שצריך שבאותו "כעין הפרט" תהיה הגדרה עם סברא, אשר מחמתה מסתבר לומר דווקא כאן את האיסור של אכילת דם, ולא בדבר שלא קיימת בו הסברא הזו.
ולא מועיל לזה סתם הגדרה ערטילאית, ללא סברא, שקיימת כאן ואינה קיימת בדבר אחר.
ובאמת כל שאר הסברות שם, כגון "שיש בהם טומאה קלה וטומאה חמורה" וכן "שיש בהן איסור והיתר", הוי ענין של חומרא ברורה, אשר קיימת בעוף ובבהמה, ויש סברא להגיד שרק בדברים אלו שיש בהם חומרא זו, יהיה בהן ג"כ את החומרא של איסור אכילת דם ג"כ. (ולאפוקי דם אדם שאין בו את החומרא של 'טומאה קלה', וכמו שהזכרת)
וכן הסברא של "מין בשר", אף שאי"ז חומרא ממש, מ"מ ודאי הוי סברא, שדווקא בדבר שהוא מין בשר, יש בו יותר שם של "דם" אמיתי, דם אשר הוא השבר שמחיה את הבע"ח ויש לו משמעות של דם, ולא בדבר שאינו מין בשר (וכגון דם ביצים דמפקינן שם) ואין לו כ"כ משמעות של דם.
אבל כאן לכאורה הוי סברות הפוכות ממש מכל זה, "מה עוף שאין בו כלאים", וכי בגלל שיש בו קולא שאין בו איסור של כלאים, נאמר שזו הסיבה אשר מחמתה יש בעוף איסור של אכילת דם.
וכן "מה בהמה שאינה באם על הבנים", וכי בגלל שיש בו קולא שאין בו איסור אם על הבנים, נאמר שזו הסיבה אשר מחמתה יש בבהמה איסור של אכילת דם.
 

המצפה לישועת ה'

משתמש ותיק
פותח הנושא
משה נפתלי אמר:
המצפה לישועת ה' אמר:
לא צוותה התורה את מצות כיסוי הדם רק על חיה ועוף ולא על בהמה, וצריך להבין טעם הדבר בדרך הפשט.
.
הרמב"ן בפרשת אחרי מות מבאר הטעם וזה לשונו:​
וּלְכָךְ צִוָּה עוֹד לְכַסּוֹת כָּל דָּם בְּחַיָּה וּבְעוֹף, כִּי לֹא יִתְקָרֵב דָּמָם עַל הַמִּזְבֵּחַ, כִּי גַּם בָּעוֹפוֹת לֹא יִקְרַב מֵהֶם רַק שְׁנֵי מִינִין בִּלְבַד, וְגַם הֵם אֵינָן נִשְׁחָטִין. אֲבָל בַּבְּהֵמוֹת – רֹב הַמְּצוּיִין נִשְׁחָטִין לַשֵּׁם הַנִּכְבָּד, וְדָמָן לְכַפֵּר, וְאֵין רָאוּי לְכַסּוֹתָן. וְלֹא חָשַׁשׁ לְכַסּוֹת דַּם הַחֻלִּין בַּבְּהֵמָה, כִּי אֵין הַחֻלִּין בַּמִּדְבָּר, וְגַם אַחֲרֵי כֵן עַל הָרֹב יְצַוֶּה.
לא הכרתי את דברי הרמב"ן, ותשו"ח על הבאת הדברים.
אמנם שבעים פנים לתורה. ויש לכאורה מקום לפרש גם כן כמו שנתבאר למעלה, בהבנת ההגבלה של מצות כיסוי הדם לחיה ועוף בלבד. (כמדומני גם ששמעתי ג"כ את הביאור הזה מיהודי ת"ח).
 
 
המצפה לישועת ה' אמר:
פינחס רוזנצוויג אמר:
המצפה לישועת ה' אמר:
בהיותם לא מבוייתים
כמדומה שלזני הבר לא גדל כל כך הרבה צמר.
הזנים המבוייתים של ימינו לא היו בעבר זני בר ג"כ?
ברור שהם מבויתים משחר ההסטוריה, ולא ידוע על תקופה שהכבשים לא היו מבויתים, הזן המבוית שונה מאוד מזני הבר.

אגב ביות, החיטה התרבותית לא יכולה לגדול כלל בלי סיוע אדם.
 
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
המצפה לישועת ה' אמר:
מסתבר מאוד, שצריך שבאותו "כעין הפרט" תהיה הגדרה עם סברא, אשר מחמתה מסתבר לומר דווקא כאן את האיסור של אכילת דם, ולא בדבר שאין קיימת בו הסברא הזו. ואין מועיל לזה סתם הגדרה ערטילאית, ללא סברא, שקיימת כאן ואינה קיימת בדבר אחר.
ומה הסברא שאין הגנב חייב תשלומי כפל אלא על בעלי חיים שנבלתם מטמא במגע ובמשא, ולא על העופות?
 

כמעיין המתגבר

משתמש ותיק
המצפה לישועת ה' אמר:
כתוב בתורתינו הקדושה (ויקרא י"ט י"ט) וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ.
ולכאורה יש להבי
קצת פילוסופיה.
הגמ' רק אומרת שאם לומדים עוף מבהמה או להיפך אפשר ללמוד רק את מי שדומה לו במצוות שיש בו ולא את מי ששונה ע''י שיש בו מצה אחרת שזה מראה שהוא שונה.
אין דרך חז''ל להיכנס לטעם המצוות ואף אנו כך נוהגים.
אגב פרקי דרבי אליעזר כותב שטעם שעטנז כדי שלא יתערב קרבנו של קין עם קרבנו של הבל. (פרקי דרבי אליעזר דרכו בכך, אבל הש''ס אין דרכו בכך).
 
 

המצפה לישועת ה'

משתמש ותיק
פותח הנושא
משה נפתלי אמר:
המצפה לישועת ה' אמר:
מסתבר מאוד, שצריך שבאותו "כעין הפרט" תהיה הגדרה עם סברא, אשר מחמתה מסתבר לומר דווקא כאן את האיסור של אכילת דם, ולא בדבר שאין קיימת בו הסברא הזו. ואין מועיל לזה סתם הגדרה ערטילאית, ללא סברא, שקיימת כאן ואינה קיימת בדבר אחר.
ומה הסברא שאין הגנב חייב תשלומי כפל אלא על בעלי חיים שנבלתם מטמא במגע ובמשא, ולא על העופות?
כוונת מר בודאי לסוגיא ר"פ מרובה. וכבר נשתברו שם הרבה מוחות וקולמוסין.
אמנם עדיין לכאורה כאן גרע טפי, דהתם מ"מ הוי חומרא כל שהיא, והקושיא היא רק על הדמיון של חומרא מהלכות טומאה וטהרה להלכות חיובי כפל. (אגב, גם כאן בסוגיא זו לומדים מהלכות טומאה וטהרה להלכות איסורי אכילה).
אבל כאן כל עיקר הסברא הוי קולא בלבד, והיכן מצינו שקולא מביאה חומרא, היאך ההגדרה תוגדר לפי הקולא שבדבר, ומכח הגדרה זו יצא חומרא בהלכות איסור אכילת דם. הלא דבר הוא.
 

המצפה לישועת ה'

משתמש ותיק
פותח הנושא
ועוד, גם לו יהיבנא שהצדק עם כבודו, ששייך לומר "כעין הפרט" גם על דבר שאינו חומרא וקולא, אלא סגי בכך שיש בו הגדרה שמגדירה את הענין בצורה מסויימת, ועל פיה נקבע "כעין הפרט".
מ"מ, בודאי שצריך שההגדרה תהיה על ענין חיובי שישנו בפרט, ולא על ענין של שלילה והעדר.
ואילו כאן בסוגיא בכריתות, ההגדרה היא לכאורה ענין של שלילה בלבד, "מה עוף שאין בה כלאים", וכן "מה בהמה שאינה באם על הבנים", ודבר כזה ודאי אין בו לכאורה שום הגיון, היאך קובעים הגדרה לפי העדר ושלילה. (ובודאי גם שלא מצינו "כעין הפרט" כזה, בשום מקום).
ועל כן מסתבר לכאורה לומר כמו שנתבאר למעלה, שכאן יש סברא אשר משליכה על הטעם של איסור כיסוי הדם עצמו, ועל כן היא נחשבת להגדרה לענין איסור כיסוי הדם למרות שבשרשה היא שלילה.
 

המצפה לישועת ה'

משתמש ותיק
פותח הנושא
כמעיין המתגבר אמר:
הגמ' רק אומרת שאם לומדים עוף מבהמה או להיפך אפשר ללמוד רק את מי שדומה לו במצוות שיש בו ולא את מי ששונה ע''י שיש בו מצה אחרת שזה מראה שהוא שונה.
עי' בהודעה הקודמת, תשובה ששייכת גם להערתך זו.
 

המצפה לישועת ה'

משתמש ותיק
פותח הנושא
כמעיין המתגבר אמר:
אין דרך חז''ל להיכנס לטעם המצוות ואף אנו כך נוהגים.
לכאורה רבותינו הראשונים כן היה דרכם לפרש את טעמי המצוות, והאריכו טובא בטעמי המצוות כל אחד בדרכו הוא.
וכגון הרמב"ן בפירושו לתורה, שפעמים אין-ספור מפרש את טעמי המצוות, וכגון דבריו שהובאו כאן לעיל לענין שעטנז
המצפה לישועת ה' אמר:
וכתב הרמב"ן וז"ל "ואין הכונה בהם שתהיה גזרת מלך מלכי המלכים בשום מקום בלא טעם, כי כל אמרת אלוה צרופה, רק החקים הם גזירת המלך אשר יחוק במלכותו בלי שיגלה תועלתם לעם, ואין העם נהנים בהם אבל מהרהרין אחריהם בלבם ומקבלים אותם ליראת המלכות, וכן חוקי הקדוש ברוך הוא הם הסודות אשר לו בתורה שאין העם במחשבתם נהנים בהם כמשפטים, אבל כולם בטעם נכון ותועלת שלימה".
ופירש שם הרמב"ן בהמשך, שהטעם בשעטנז הוא אטו כלאי זרעים וכלאי בהמה. וז"ל "וטעם כלאי הבגדים, להרחיק התערובות במינין, ואסר הרגילים להעשות מהן בגד. והרב אמר במורה הנבוכים (ג' ל"ז) טעם השעטנז, מפני שהיה בזמן ההוא בגד ידוע לכומרי בעלי הכשפים שבהם היו עושים כל מעשיהם, ואמר שמצא זה כתוב בספריהם. ולפי שהיה ענין גדול ורצוי להם מאד שיפעלו בו פעולותם הידועות לעבודה זרה ולשדים תרחיק אותו התורה מכל אדם, כי התורה תבא למחות מעשיהם ולהכחיד זכרם". עכ"ל.
 
וכן הביא לעיל הרב @משה נפתלי מהרמב"ן, לענין כיסוי הדם בחיה ובעוף ולא בבהמה
משה נפתלי אמר:
הרמב"ן בפרשת אחרי מות מבאר הטעם וזה לשונו:
וּלְכָךְ צִוָּה עוֹד לְכַסּוֹת כָּל דָּם בְּחַיָּה וּבְעוֹף, כִּי לֹא יִתְקָרֵב דָּמָם עַל הַמִּזְבֵּחַ, כִּי גַּם בָּעוֹפוֹת לֹא יִקְרַב מֵהֶם רַק שְׁנֵי מִינִין בִּלְבַד, וְגַם הֵם אֵינָן נִשְׁחָטִין. אֲבָל בַּבְּהֵמוֹת – רֹב הַמְּצוּיִין נִשְׁחָטִין לַשֵּׁם הַנִּכְבָּד, וְדָמָן לְכַפֵּר, וְאֵין רָאוּי לְכַסּוֹתָן. וְלֹא חָשַׁשׁ לְכַסּוֹת דַּם הַחֻלִּין בַּבְּהֵמָה, כִּי אֵין הַחֻלִּין בַּמִּדְבָּר, וְגַם אַחֲרֵי כֵן עַל הָרֹב יְצַוֶּה.
וכהנה רבות.
ועי' רמב"ם במוה"נ חלק ג' פרקים ל"ה עד מ"ט, שחילק את המצוות כולם לארבעה עשר חלקים, ופירש שם את טעמי כל המצוות לפי דרכו באריכות.
וכן ספר החינוך כידוע מפרש בכל מצוה את טעמה.
וכהנה ברבים מרבותינו, הראשונים והאחרונים.
 

המצפה לישועת ה'

משתמש ותיק
פותח הנושא
כמעיין המתגבר אמר:
אין דרך חז''ל להיכנס לטעם המצוות ואף אנו כך נוהגים.
כיון שטענתך היא טענה רווחת, אשר שגורה מאוד בפי הציבור כדבר פשוט, אאריך מעט להוכיח, שאף חז"ל אין זו דרכם, ובודאי אף הם דרשו רבות את טעם המצוות ואף קבעו דינים על פי הטעם שקבעו.

עי' ר"ה ט"ז. "מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח, מפני שהפסח זמן תבואה הוא, אמר הקדוש ברוך הוא הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות, ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת, מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא, אמר הקדוש ברוך הוא הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן, ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג, אמר הקדוש ברוך הוא נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה".

וכן לענין עגלה ערופה סוטה מ"ו. "מפני מה אמרה תורה הביא עגלה בנחל, אמר הקדוש ברוך הוא יבא דבר שלא עשה פירות ויערף במקום שאין עושה פירות ויכפר על מי שלא הניחו לעשות פירות".

ב"ק ס"ז: "מפני מה אמרה תורה טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה, מפני שנשתרש בחטא".

ב"ק ע"ט: "שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מגזלן, אמר להן זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו וזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו, כביכול עשה עין של מטה כאילו אינה רואה ואוזן של מטה כאילו אינה שומעת".

עוד שם "אמר רבי מאיר, בא וראה כמה גדול כח של מלאכה, שור שביטלו ממלאכתו חמשה, שה שלא ביטלו ממלאכתו ארבעה, אמר רבן יוחנן בן זכאי, בא וראה כמה גדול כבוד הבריות, שור שהלך ברגליו חמשה, שה שהרכיבו על כתיפו ארבעה".

סנהדרין קי"ב. "מפני מה אמרה תורה נכסי צדיקים שבתוכה יאבדו, מי גרם להם שידורו בתוכה ממונם לפיכך ממונם אבד".

נדה ל"א: "מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן, אמר להן בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת" וכו', ע"ש.

עוד שם "ומפני מה אמרה תורה זכר לשבעה ונקבה לארבעה עשר, זכר שהכל שמחים בו מתחרטת לשבעה נקבה שהכל עצבים בה מתחרטת לארבעה עשר, ומפני מה אמרה תורה מילה לשמונה, שלא יהו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים. תניא היה ר"מ אומר, מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה, מפני שרגיל בה וקץ בה, אמרה תורה תהא טמאה שבעה ימים כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה".

הרי להדיא דחז"ל בהרבה מקומות דרשו את טעם התורה, וביארוהו באופנים שונים.
 
ומלבד כל זה ידוע שדעת ר' שמעון, לדרוש תמיד טעמא דקרא אף לענין דינא, וקובע גם מכח הטעם דינים והלכות שונות, כידוע, ומתיר לחבול בגד עשירה (ב"מ קט"ו.) וכו'. ואכמ"ל.
ואף לדעת ר' יהודה, דפליג ולא דריש טעמא דקרא, כבר כתב התורא"ש בב"מ צ"א., מכח הסוגיא שם (שאומרת שמותר לחסום שור בדישו כשהאכילה קשה לשור ולבריאותו), שבדברים שהטעם ברור, גם ר' יהודה מודה דדרשינן טעמא דקרא אף לענין ההלכה.

וז"ל "היתה אוכלת ומתרזת מהו. אפילו למאן דלא דריש טעמא דקרא לקמן בפרק המקבל, דאמר אלמנה בין עניה בין עשירה אין ממשכנין אותה, היינו משום דפשטיה דקרא משמע בין עניה בין עשירה, אבל הכא פשיטא דרחמנא לא אזהר אלא לטובתה של בהמה, אי משום דמעלו לה אי משום דלא ליצטער".

ועוד ידוע, שדעת החת"ס (יו"ד ח"ב סי' רנ"ד) שלענין להחמיר לכו"ע דרשינן טעמא דקרא.

וז"ל "אמנם אנן קיי"ל כר' יהודה, דלא דריש טעמא דקרא להקל עליו, ופשוט דלעולם ניחוש לטעמא להחמיר אפילו לר' יהודה, רק היכא שע"י הטעם נבוא להקל לא דרשינן טעמא". (שם מיירי לענין מצות כתיבת ספר תורה, שכתב הרא"ש שבזמנינו היא מתקיימת ע"י כתיבת ספרים וחידושי תורה בתושבע"פ, ע"ש).

וביאור דבריו, דדווקא להקל, נחשב שדרישת הטעם עוקרת את המשמעות הפשוטה של הכתוב, ולא אמרינן הכי לדעת ר"י, אבל להחמיר ולהוסיף על דין התורה, אי"ז עוקר כלל את משמעות הכתוב, ובזה לכו"ע דרשינן טעמא דקרא אף לענין להוסיף דינים חדשים ע"פ הטעם.

ולכאורה יש להוכיח כדבריו מכמה סוגיות בש"ס.

וכגון מהסוגיא בכתובות ע"ב. של דין כיסוי הראש באשה, אשר התירה לגלות את השיער בבית ובחצר, אע"פ שבתורה לא נתפרש חילוק כלל, ועל כרחך היינו משום הטעם של המצוה, וכמו שהארכתי כאן

וכן מהסוגיא בסנהדרין. דאיתא במשנה שם כ"ז: דאוהב ושונא פסולים הם לעדות, ובגמ' (כ"ט.) דיש שונא מקרא "והוא לא אויב לו יעידנו, ולא מבקש רעתו ידיננו", ומקשה התם "אשכחן שונא אוהב מנלן" ומסיק שם "אלא סברא הוא, אויב מאי טעמא משום דמרחקא דעתיה, אוהב נמי מקרבא דעתיה".

וכן בסנהדרין נ"ה. דמיבעי ליה בדין נכרי הבא על הבהמה, אי טעמא דדין "ואת הבהמה תהרגו" משום תקלה וקלון, ובנכרי לא חיישי' לקלון, או דטעמא משום תקלה בלבד, והאי טעמא בנכרי נמי איתא. וכעי"ז מיבעי ליה התם (נ"ה:) לענין ישראל הבא על הבהמה בשוגג, ע"ש.

וכן מבואר בסוגיא בשבת כ"ב. "אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה וכו', דתניא ושפך וכסה, במה ששפך יכסה, שלא יכסנו ברגל, שלא יהו מצות בזויות עליו, הכא נמי שלא יהו מצות בזויות עליו".
הרי שדורשים את טעם הפסוק שלא יכסה ברגל משום טעמא דביזוי המצוה, ומכח זה אף מוציאים דין נוסף בענין נר חנוכה.
 
עוד איתא שם כ"ג. "חצר שיש לה שני פתחים צריכה שתי נרות וכו', ומנא תימרא דחיישינן לחשד, דתניא, אמר רבי שמעון בשביל ארבעה דברים אמרה תורה להניח פיאה בסוף שדהו, מפני גזל עניים, ומפני ביטול עניים, ומפני החשד, ומשום בל תכלה" וכו'.
הרי להדיא, שדורשים טעם בדין שכתבה התורה שצריך פאה בקצה השדה, ומכח סברא אחת אף מוציאים דין לענין חשד בנר חנוכה.
 
 

כמעיין המתגבר

משתמש ותיק
המצפה לישועת ה' אמר:
כמעיין המתגבר אמר:
אין דרך חז''ל להיכנס לטעם המצוות ואף אנו כך נוהגים.
כיון שטענתך היא טענה רווחת, אשר שגורה מאוד בפי הציבור כדבר פשוט, אאריך מעט להוכיח, שאף חז"ל אין זו דרכם, ובודאי אף הם דרשו רבות את טעם המצוות ואף קבעו דינים על פי הטעם שקבעו.
עם כל זה שהארכת, יש חילוק, אנן קי''ל כרבי יהודה דאין דורשים טעמא דקרא, והדברים די נראים שמחלוקת ר''י ור''ש היא נקודתית בכמה מצוות בלבד, דהיינו במה שברור טעמו לגמרי לכו''ע דרשינן, ובמה שלא ברור כלל לכו''ע לא דרשינן ובדבר אמצעי נחלקו, אבל רוב המצוות לא ברור כלל טעמם, ואף אם אמרו חז''ל או הראשונים טעם, אמרו כן רק לפי הדרש, אבל לפי הפשט דהיינו שיהיה בזה השלכה לדינא אין לנו לדרוש, ואתה באת להוציא מזה נפק''מ לדינא, דהיינו שלפי דבריך יש בזה נפק''מ על פי דברי הש''ס, וכן לא יעשה.
 

כמעיין המתגבר

משתמש ותיק
המצפה לישועת ה' אמר:
כמעיין המתגבר אמר:
הגמ' רק אומרת שאם לומדים עוף מבהמה או להיפך אפשר ללמוד רק את מי שדומה לו במצוות שיש בו ולא את מי ששונה ע''י שיש בו מצה אחרת שזה מראה שהוא שונה.
עי' בהודעה הקודמת, תשובה ששייכת גם להערתך זו.
קושייתך מסברא בעלמא בדבר שאינו נראה מוכרח כלל, פשטות הדברים דבכל דהוא פרכי' ומחלקים בין הדברים ואף גבי כלל ופרט.
 
 

המצפה לישועת ה'

משתמש ותיק
פותח הנושא
כמעיין המתגבר אמר:
אבל רוב המצוות לא ברור כלל טעמם
למה לנו להמציא ולחדש כך.
חז"ל קבעו רק מצוה אחת כחוק בלי טעם, והיא "פרה אדומה". "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני".
כל שאר המצוות אינם חוקים, ובודאי שומה עלינו להבינם ולבארם, ככל שידינו - יד כהה - משגת.
אגב, ידיעת הטעם של המצוה, אינה רק קיום מצות ת"ת, בבחינת "דרוש וקבל שכר", אלא אף מוסיפה ומחזקת את החיבור למצוות, ולקיומם מתוך חיות פנימית והבנה.
כמעיין המתגבר אמר:
ואף אם אמרו חז''ל או הראשונים טעם, אמרו כן רק לפי הדרש, אבל לפי הפשט דהיינו שיהיה בזה השלכה לדינא אין לנו לדרוש, ואתה באת להוציא מזה נפק''מ לדינא, דהיינו שלפי דבריך יש בזה נפק''מ על פי דברי הש''ס, וכן לא יעשה.

הארכתי לעיל להביא מדברי מרנא החת"ס, שדווקא להקל לא דרשינן טעמא דקרא. כלומר, דרק כשבאים ע"י הטעם לעקור את המשמעות הפשוטה של הכתוב, בזה לא דרשינן טעמא דקרא. (אגב, הדברים ידועים ופשוטים אצל כל הלומד סוגיית "טעמא דקרא", וכמו שהוכחתי לעיל מכמה ראיות מהש"ס, ע"ש, וכהנה יש עוד רבות, הבאתי את דבריו רק מפני לשונו הצחה, שהעמיד את הנקודה במילים קצרות).

העולה מהדברים, שכל דין שייצא מכח הטעם, שאינו סותר ומפקיע את המשמעות הפשוטה של לשון הכתוב, בזה לכו"ע דרשינן טעמא דקרא.

וזה כלל גדול בדין "לא דרשינן טעמא דקרא", שלא נאמר שאין להוציא דינים ע"פ הטעם, אלא אך ורק שאין לעקור על פיו את הדינים היוצאים מהלשון הפשוטה של המצוה, אבל כל זמן שאין בכך עקירה של המשמעות הפשוטה, ודאי דרשינן טעמא דקרא אף אם יצאו דינים ע"פ טעם זה.

ולפ"ז ברור מאוד, דלענין נידו"ד, כיון שאנו באים לחפש אחר הגדרה שתגדיר את ה"כעין הפרט" של "עוף" ו"בהמה", ודאי שאם נמצא הגדרה שתלך לפי הטעם של המצוה, אין בכך שום סתירה למשמעות של לשון הכתוב, שהרי היא רק באה להגדיר את הכתוב, ולא לסתור אותו כלל ממשמעותו הפשוטה.

וא"כ יוצא שהטעם כאן לא בא להפקיע מלשון הכתוב הפשוטה, אלא אדרבה לפרשו ולבארו, ובודאי בזה אזלינן בתר הטעם, וכנ"ל.



אמנם יש לידע עוד, שלענין נידונינו אין צריך לכל זה.

שהרי כבודו בעצמו בהערתו הבאה כתב:
כמעיין המתגבר אמר:
קושייתך מסברא בעלמא בדבר שאינו נראה מוכרח כלל, פשטות הדברים דבכל דהוא פרכי' ומחלקים בין הדברים ואף גבי כלל ופרט.

ובודאי שעיקר דבריך נובעים מנקודה נכונה, שענין "כעין הפרט" הוא ענין של הגדרה גרידא, ולא סיבה גמורה לעיקר המצוה.

אמנם על מה שכתבת ש"בכל דהוא פרכינן", בזה נראה לי לחלוק על דבריך, שהרי בפשטות צריך שתהיה הגדרה עם אחיזה כלשהיא בענין המצוה, ובודאי ג"כ שצריך שתהיה הגדרה חיובית ולא הגדרה שלילית, וכמו שהארכתי בזה לעיל.

אבל כיון שבודאי עדיין נשאר עיקר הנקודה, שהנושא כאן הוא נושא של הגדרה בלבד, בודאי א"כ שלתת הגדרה לפי טעם המצוה, אי"ז נחשב כלל "דרשינן טעמא דקרא", אלא רק לקבוע משמעות והגדרה של "כעין הפרט" על המצוה, וזה ודאי אפשר לעשות גם על פי הטעם של המצוה. (ומה שאח"כ יצא מכך דינים, אי"ז מכח הטעם עצמו, אלא כפועל-יוצא מענין ההגדרה שנקבעה. וז"ב).
 

אבי חי

משתמש ותיק
פינחס רוזנצוויג אמר:
אגב ביות, החיטה התרבותית לא יכולה לגדול כלל בלי סיוע אדם.
אפשר פירוט?
אא"כ כוונתו להפצת המין.

(אם זה ארוך/מסובך אולי עדיף בה"פ, שלא להסיט את האשכול)
 

נדיב לב

משתמש ותיק
בחיפוש בפורום מצאתי שמביאים כמה טעמים באיסור שעטנז. אולי יועיל למר.

מתוך האשכול - גישת התועלתנות? - יש לה מקום ביהדות?!


הפקדתי שומרים אמר:
כמידי שבוע הרב @pkd מעלה עלון נפלא מקורי (ממליץ בחום) והשבוע ליקט בשם כמה מהספרים על טעם השעטנז. ובחלקם זה מאד משקף את הגישה הנ"ל.

"לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו" (כב, יא)
נזקי השעטנז בטבע! איסור לבישת שעטנז הוא מהאיסורים שהם בגדר של חוק - ללא סיבה (ראה רש"י ויקרא יט, יט: "חקים אלו גזרת מלך, שאין טעם לדבר). ואף שאין ידוע לנו טעמו של איסור זה, אמנם בדורות האחרונים נתגלה שתערובת של צמר פשתים יחדיו - הינה תערובת מזיקה מטבעה. שטן שממונה להזיק ללובש שעטנז!
כתב רבינו הריקאנטי (פרשת קדושים) : "ופי' מלת שעטנז, מצאתי לחכמי הקבלה שפירשו שיש שטן אחד ממונה על מי שלובש שעטנז, ויכול להזיק, והוא שטן ע"ז - בצירוף אותיות שעטנז, והעו"ג שאינן יודעים לכון במילה קורין לו "שטאנס", וע"כ רשום בספר התורה, שעטנז ג"ץ - סימן התגין, כדי להורות שהמתעסק בתורה נצול מהמקטרג ההוא, שהוא מלאך המזיק שהוא שטן ע"ז ג"ץ - צורר גדול לאדם, יורד ומתעה עולה ומסטין נוטל רשות ונוטל נשמה".
מה השבית את הטלגרף? - הנצי"ב בספרו "העמק דבר" (ויקרא יט, יט) כתב דבר פלא אודות נזקי השעטנז: "והוא מסתרי הטבע, וידועים לחכמי הטבע, שהקושר חוט שזור של צמר ופשתים יחד על חוט הברזל של הטעלעגראף - מפסיק המשכת הדיבור שנדבר מרחוק, הרי הוא משנה טבע הברזל וחוקי הטבע שבה". ובהערות על העמק דבר כתב (הערה 131)" : ואילו היה כותב רבינו היום, יכול היה לציין כי בחללית, בחלל החיצון, בד העשוי צמר ופשתים מתפורר". מה יגרום למכשיר הרפואי להפסיק את פעולתו? בתקופתו של הגאון המהרש"ם זצ"ל, המציאו חוקרי הרפואה מכשיר ייחודי ומופלא. המכשיר הורכב מחלקי מגנט - ומתכת, ובכח אלקטרוני חשמלי. והרופא קשר ידו לידו של החולה - ובאמצעות מכשיר זה, הצליח הרופא לזהות את סוג המחלה של החולה. והנה התגלה, שאם יהיה בין החולה והרופא חוט אחד של צמר ופשתים יחדיו - מיד יתבטל כוחו האלקטרוני חשמלי של המכשיר ויפסיק כח פעולתו (תכלת מרדכי למהרש"ם ח"ג עמ' קלד).
מדוע נעצר הקרון? בספר "אזנים לתורה" מביא (ויקרא יט, יט): "וראיתי בספר אחד שכשבנו לפני ס' שנה ויותר רכבת חשמלית בקיוב, לא זז הקרון ברחוב אחד ממקומו, ובדקו המהנדסים את החבל שעל הקרון ומצאו, כי הוא קלוע מצמר ופשתים, ויחליפו אותו בחבל של פשתים נקי, ואז עבר זרם החשמל דרך החבל והקרון הלך לדרכו. ויתמו איש אל אחיו ויאמרו, מה נאמנים המה חוקי התורה, האוסרים לבישת שעטנז, הרי אנו רואים, שחיבור צמר ופשתים מזיק לאריג ומכלה ממנו יסוד האש".

מה גרם למחלה המסתורית בכפר התימני?
אחד ממומחי השעטנז מעיד, ששמע מאחד מרבני עדת תימן את הסיפור הבא: באחד מהכפרים בתימן, סבלו בני המקום ממחלת עור מוזרה ומסתורית. לאחר בירור מקיף התברר, שבאותו פרק זמן הובאו לכפר שמיכות רבות - שהיו עשויות צמר ופשתים, ושילוב זה גרם למחלת העור.
הרופאים מצווים לנכריים לא ללבוש שעטנז! - בהגדה של פסח "שערי זבול" עמ' פג מביא מעשה שסופר ע"י אדם גדול, שארע באחת ממדינות אירופה, שהיה חולי ומגפה שמתו ממנה רבים מן בני נכר, ואילו בקהילת היהודים שגרו שם - לא נפגע אפילו אחד. החלו הרופאים לחקור על פשר הדבר: חלקם סברו שהיהודים מחוסנים מהמחלה ההיא היות והם נימולים. רופאים אחרים טענו שהיהודים אינם פגיעים למחלה מחמת כך שאינם אוכלים חזיר שקצים ורמשים. והיה אי מי מהרופאים שהסבירו, שהיהודים אוכלים רק בשר שחוט ונקי ולפיכך גופם מחוסן ממחלות. ואכן, ניסו הנכריים לעשות גם את כל הדברים הללו, אך ללא הועיל - המחלה המשיכה לתת את אותותיה בגויי הארץ, ולא פסקה המגפה מקרבם. עד שבאחד מהימים, נקרא רופא נכרי לבקר חולה יהודי (שחלה במחלה רגילה שאינה קשורה למגפה) והורה ליהודי לשכב על מצע של צמר ופשתים - כיון שאינו קר מידי ולא חם מידי (היות ומשולבים בו שני כוחות מנוגדים של צמר חם ופשתן קר) ואמר היהודי לרופא, שתורתנו אוסרת ללבוש או לשכב על צמר ופשתים יחדיו. הרופא כששמע זאת, הרגיש שיש קשר בין דבר זה למגפה, בהיות שמנהג אנשי המקום הנכריים - ללבוש גופם ולהציע מיטתם בשעטנז. וציוו הרופאים לכל אנשי אותו מקום, לבל ילבשו או יציעו תחתם שעטנז. ומני אז פסקה המגפה מהם. והיו כל הרופאים מהללים ומשבחים את משה רבינו, ואומרים שלא נמצא חכם כמותו בחכמת אויר העולם. כי שקל את האויר - וידע כי אחר שלשת אלפי שנה ישתנה מזג האויר, ולבישת השעטנז תהיה גורמת מגפה בעולם, לפיכך אסר לישראל לבישת השעטנז, ולא אמר להם הטעם, לפי שבזמנו לא היה מוליד מגיפה.
מהי אגודת "לובשי הצמר הנקי"? - באירופה התארגנה בעבר קבוצת נכרים תחת השם: "לובשי הצמר הנקי". אנשי אותה קבוצה התנזרו לגמרי מעירוב של צמר ופשתים. ובספר "כרם פתחיה" להג"ר פתחיה מנקין זצ"ל, ח"א עמ' קפ מביא אודות קבוצה יחודית זו: "רק במאה הי"ט נפקחו עיני הפרופסור יעגער חוקר נודע בזמנם, לראות את הטוב הצפון בהתנזרות מצמר ופשתים יחדיו. הפרופסור הזה המציא תחבולה חדשה לשמירת בריאות האדם, אשר תחזק את גופו ותגן עליו מכל מחלה ופגע רע. התחבולה הזאת פשוטה מאוד ובנקל ישתמש בה כל אדם: הוא חקר ומצא כי מחלות רבות המציקות את האדם, באות לו ממלבושיו, אשר חומרם אינם דרושים לבריאותו. ביחוד, מחליט הפרופסור, כי הבגדים העשוים מחומר מעורב צמר ופשתן מזיקים מאוד לאדם, ואין טוב להחזקת בריאותו ולשמירתו מכל דבר מזיק - רק מלבושים מצמר נקי מבלי תערובת כל שהוא עם פשתן. הפרופסור הנ"ל הוא בן נ"ב שנה, והוא בריא וחזק כבן ל' שנה בכל הפרטים, לפני חמש שנים היה חולה במחלות הרבה, ומן הנמנע היה לו לעלות במדרגות. ומן היום שהתחיל להשתמש בתחבולתו, שב לאיתנו ונתחדשו כנשר נעוריו, במלוא מובן המלה! כל מלבושיו מן הכתונת על בשרו - עד מעיל העליון, ומכסה ראשו, כולם עשויים מצמר נקי בלי תערובת פשתן, אף חוט אחד. והוא עובר ודורש ברבים - לזכות את בני האדם בתחבולתו זאת, רבים הם שקבלו שיטתו ומספרם עולה לאלפים ולרבבות, וקבוצה זו קרויה בשם "לובשי הצמר הנקי", ואף הנשיא ביסמארק נמנה על קבוצה זו יחד עם כל בני בית.
 

המצפה לישועת ה'

משתמש ותיק
פותח הנושא
ישר כח.

אמנם יש להדגיש, שאין להשוות כלל בין טעמים מושכלים ותורניים אשר אפשר לקבוע על פיהם את שורש המצוה.
לבין טעמים ארציים וטכניים, שבודאי א"א לקבוע על פיהם את טעם שורש המצוה, אלא אפשר רק להוסיפם לאחר המצוה.

שהרי בודאי א"א לומר שהתורה כתבה לנו את המצוות רק כדי להגן עלינו ממחלות ומרעין בישין, שהרי המצוות נועדו לצרף בהן את הבריות, לזככם ולקדשם.

להציל יהודי ממידת האכזריות, יש בזה מובן רוחני ותורני, וכמו עוד מצוות רבות, ואילו להצילו מענין של פגע גשמי, אין זה אלא כסגולה ולא כמצוה תורתית.

טעמים כאלו אפשר להוסיף רק בתור סיפור מהצד, היאך יהודים ניצולים ע"י המצוות מפגעים רעים, אבל ודאי לא כדי לבאר את עיקר טעם המצוה.
 
 
הרב @נדיב לב מביא רשימה מרתקת של מקרי טבע שנגרמו משעטנז,
האם יש מקור למקרים אלו חוץ מ'ספר אחד' שמובא באוזנים לתורה?
כי בכל חכמי הגויים ובכל מלכותם לא נשמע כדבר הזה.
 
חלק עליון תַחתִית