ברשות הרב
@המלבן
מצרף מאמר השייך גם לענין הנידון כאן.
בס"ד
נתינת צדקה קודם התפילה
-א-
א. כתב הכף החיים (או"ח סי' רלה סק"ד) בשם האריז"ל (שער הכוונות נב:) שאין צריך ליתן צדקה קודם תפילת ערבית כמו בשחרית, יען שהוא עתה זמן דינים קשים. והיינו דאף על פי שקודם תפילת שחרית צריך ליתן צדקה כמבואר בשו"ע (או"ח סי' צא ס"א), וכן קודם תפילת מנחה כתב בכף החיים (שם סי' רלב סק"ג) בשם האריז"ל שהיה נותן צדקה קודם שהתחיל להתפלל, מכל מקום לא היה נותן קודם תפילת ערבית, לפי שהוא זמן דין.
וצריך ביאור מהא דאיתא בירושלמי (שקלים פ"ה ה"ד) רבי חיננא בר פפא הוה מפליג מצוה בליליא, כלומר שהיה מפליג במצות צדקה בלילה. ופגע בו מזיק אחד ואמר לו הרי כתיב (דברים יט יד) 'לא תשיג גבול רעך', והיינו שהלילה הוא זמן דין ואינו זמן של צדקה וחסד. אמר ליה ולא כן כתיב (משלי כא יד) 'מתן בסתר יכפה אף'. והיינו דאף על פי שלילה הוא זמן דין נתן רב חיננא צדקה שהרי מתן בסתר יכפה אף, ולמה לא יתנו צדקה מאותו הטעם גם קודם תפילת ערבית. ובשו"ת בצל החכמה (ח"ג סי' לב) הוסיף להקשות נמי מהבבלי (כתובות סז:) גבי עובדא דמר עוקבא שהיה נותן לעני אחד כל יום ארבעה זוזים, ואיתא התם דההוא יומא נגהא ליה למר עוקבא לבי מדרשא, אתיא דביתהו בהדיה, כיון דחזיוה דקא מצלי ליה לדשא וכו'. ומבואר דלפי שחשכה לו למר עוקבא לא רצה לילך יחידי בלילה, כדאיתא בגמרא (חולין צא.) אמר ר"י מכאן לתלמיד חכם שלא יצא יחידי בלילה. וכן כתב שם המאירי (ד"ה הצדקה). ומזה נמי מוכח שאפשר ליתן צדקה בלילה, וכמו שמר עוקבא הלך שם ליתן צדקה לאותו עני בלילה.
עוד יש להקשות מלשון הרמב"ם (מתנו"ע פ"י הט"ו) שכתב, גדולי החכמים היו נותנין פרוטה לעני קודם 'כל' תפילה, ומשמע מזה שגם קודם תפילת ערבית היו נותנים צדקה. וכן הוא תמוה מהטעם הנזכר בגמרא (ב"ב י.) לגבי נתינת צדקה קודם התפילה, שנאמר (תהילים יז טו) 'אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך', וכי בתפילת ערבית לא שייכת המעלה של אני בצדק 'אחזה פניך' שלפיכך אין צריך ליתן בה צדקה.
ב. ובשו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' מג ד"ה ועוד) הביא הירושלמי הנזכר, ומפרש לה שבאמת אין לעשות צדקה בלילה, זולת 'מתן בסתר יכפה אף'. והיינו דכיון שלילה הוא זמן דין, היתר נתינת צדקה בה הוא רק באופן של מתן בסתר יכפה אף. וכן מבואר בברכי יוסף (או"ח סי' רלה אות א) שכתב בביאור דברי האריז"ל שלא היה נותן צדקה קודם תפילת ערבית, לפי שאין כוונתה כמו בשחרית, אבל מכל מקום מועלת ומגינה מן המזיקין, ואפילו אם נתן בלילה, והביא שם ראיה מהירושלמי הנ"ל. ומבואר דפירש נמי דברי הירושלמי כהבנת המהרש"ם.
ותמה לפי זה בשו"ת בצל החכמה הנ"ל (ח"ג סי לב) שאם כן למה לא נתן האריז"ל צדקה קודם תפילת ערבית, ומטעמא דמתן בסתר יכפה אף. וביאר בזה על פי לשון הברכי יוסף במקום אחר (יו"ד סי' רמז אות ב) שכתב שהאריז"ל היה נותן צדקה 'לגבאי' בתפילת שחרית ובתפילת מנחה אבל לא בתפילת ערבית, עיי"ש. ואם כן אפשר לומר שדווקא לגבאי לא היה נותן האריז"ל קודם תפילת ערבית, אבל למתן בסתר יכפה אף היה נותן. ולכאורה מבואר כדבריו להדיא בברכי יוסף הנ"ל (או"ח סי' רלה אות א), שהביא דברי האריז"ל, והוסיף על זה שכתב הרב המקובל מהר"י צמח בכוונתו, רצה לומר ליתן צדקה מהכוונה ומאותו הטעם הנזכר בצדקה של שחרית ומנחה, אבל הצדקה בכל עת מועלת, אלא שלאו בכל הזמנים ובכל התיקונים שווה. וכן כתב בסידור יעב"ץ (דיני תפילת ערבית ב) שקודם תפילת ערבית אינו זמן כמו בשני התפילות שיש לדקדק לתת צדקה לפניה, אבל חלילה מלמנוע מלתת צדקה למי שצריך לה, שמצוותה בכל עת.
ג. ועל פי זה ישב בשו"ת בצל החכמה מה שאיתא בספר מנהגי החתם סופר (פ"א אות ז) שהחתם סופר היה נוהג ליתן מטבע אחד למתן בסתר קודם כל תפילה, ואפילו קודם תפילת ערבית, על ידי אחד מתלמידיו העומדים סמוכים לשולחנו. וכתב על זה בהערות שם שזה שלא כמו שסבר היעב"ץ הנ"ל שכתב דערבית לאו זמן צדקה הוא. ודחה זאת בשו"ת בצל החכמה, דלכאורה על פי דברי המהרש"ם אין זה סתירה לדברי היעב"ץ, דאדרבא כיון שמתן בסתר שייך גם בלילה אתי שפיר מנהג החתם סופר.
אמנם יש לבאר לפי זה, שנמצא דנתינת צדקה קודם תפילת ערבית הכוונה בנתינתה הוא למתן בסתר יכפה אף, ודלא ככוונה שבנתינה שקודם תפילת שחרית ומנחה, וכמבואר בדברי הברכי יוסף והיעב"ץ. וצריך ביאור מהו הכוונה בנתינה של שחרית ומנחה, ובמה חלוקה נתינה של ערבית מנתינה של שחרית ומנחה.
-ב-
ד. והנה בענין מעלת נתינת צדקה איתא בגמרא (ב"ב י.) תניא ר"י אומר גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר (ישעיה נו א) 'כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות'. עוד איתא בגמרא (שבת קלט., סנהדרין צח.) אמר עולא אין ישראל נפדה אלא בצדקה, שנאמר (ישעיה א כז) 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה'. ומבואר מזה שממעלות הצדקה לקרב את הגאולה, ולפדות את ישראל משביים וגלותם.
והביא זאת הרמב"ם להלכה (מתנו"ע פ"י ה"א) וזה לשונו, חייבין אנו להזהר במצות צדקה יתר מכל מצות עשה וכו', ואין ישראל נגאלין אלא בזכות הצדקה שנאמר 'ציון במשפט ושביה בצדקה'. והטור (יו"ד סי' רמז) הביא דברי הרמב"ם והוסיף עליו, ואומר 'שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות'. והיינו שהטור הביא גם את מקורו של ר"י בגמרא שגדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, כיון שר"י ועולא דבר אחד אמרו.
ה. והנה בתורה נאמר בפרשת ראה (דברים טו ו-ז) 'כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלהיך נתן לך לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון. כי פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסרו אשר יחסר לו'.
ובאור החיים (שם) פירש הפסוקים בדרך רמז, שירמוז להעיר הערה גדולה על אחד המיוחד שבאומה שאליו אנו מקוים ומצפים מתי יבוא, והוא 'מלך ישראל משיחנו' אשר הוא 'אביון' וכבר נמשל ל'עני', כאומרו (זכריה ט ט) 'עני ורוכב על החמור'. ומעתה אביון, הוא תאב בדבר זה שהוא אחד שעריך, שזה יספיק למלאות תאוותו לבוא ברינה. ואומרו בארצך, העיר מקום תאוותו היא 'ארץ הקדושה' אשר ה' אלהיך נותן לך, שהוא תאב מתי תפקד העיר היונה 'חמדת הלבבות'. ומסיים האור החיים, ויצו ה' לכל איש ישראל שלא יאמץ את לבבו וגו', אלא יתחזק בכל עוז ותעצומות למלא חשק האחד המיוחד, כי באמצעות מעשה בני אדם, ובפרט במצות הצדקה, דכתיב (ישעיה נד יג) 'בצדקה תכונני'. עיי"ש. ועיין עוד באגרת הקדש להרש"ז מלאדי (סוף אגרת ט) מה שכתב בזה.
ומדבריו נראה שפירש כן גם בפסוקי התורה שמצות צדקה מקרבת ביאת המשיח והגאולה, ועל ידי הצדקה הרי הוא ממלא כביכול את חשקו של מלך המשיח, שהרי הצדקה מקרבת את התגלותו. וצריך ביאור מה השייכות בין מצות צדקה לבין הגאולה וביאת משיח, ואמאי באמת הגאולה תלויה 'בפרט' במצות צדקה כלשונו של האור החיים.
ו. עוד איתא בגמרא (ב"ב י.) לגבי המעלה בנתינת צדקה, דרש רבי דוסתאי ברבי ינאי, בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם אדם מביא דורון גדול למלך ספק מקבלין אותו הימנו ספק אין מקבלין אותו ממנו, ואם תמצי לומר מקבלין אותו ממנו, ספק רואה פני המלך ספק אינו רואה פני המלך. והקב"ה אינו כן, אדם נותן פרוטה לעני זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר (תהילים יז טו) 'אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך'.
והגמרא שם הביאה שרבי אליעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי, אמר כתיב 'אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך'. והביא זאת הרמב"ם להלכה (מתנו"ע פ"י הט"ו) שכתב, גדולי החכמים היו נותנין פרוטה לעני קודם כל תפלה ואחר כך מתפללין, שנאמר 'אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך'. ופסקו כן הטור והשו"ע (או"ח סי' צב ס"י).
ומבואר מזה שאחד ממעלות הצדקה הוא לזכות ולראות פני השכינה, ולפיכך היו גדולי החכמים נותנין צדקה לעני קודם התפילה. והיינו שהתפילה היא בבחינת 'אחזה פניך', וכביכול על ידי נתינת הצדקה הרי הוא יכול לזכות בתפילתו ולראות פני השכינה. וכמו שכתב כן השו"ע (או"ח סי' צח ס"א) בביאור כיצד צריך לעמוד ולהתפלל וזה לשונו, המתפלל צריך שיכון בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו, ויחשב כאלו 'שכינה כנגדו' וכו', וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמות ולהתגברות כח השכלי עד שהיו מגיעים 'קרוב למעלת הנבואה'.
ונמצא שהחובה ליתן צדקה קודם התפילה הוא כאחד מהמכשירים לתפילה כדת וכראוי, וכמו שנפסק כן להלכה. ויש להתבונן אם יש קשר ושייכות בין מעלת הצדקה כמכשיר לזכות ולראות פני השכינה, לבין מעלת הצדקה כמכשיר לקירוב הגאולה וביאת משיח.
-ג-
ז. ויתכן לבאר זאת על פי מה שהביא בספר תשואות חן (פר' וארא) בשם הבעל שם טוב ז"ל בענין הכתוב (תהילים סט יט) 'קרבה אל נפשי גאלה', שפירושו שהוא תפלה על גאולה פרטית של הנפש שלו מגלות היצר הרע, וכשיגאל כל אחד גאולה פרטית אז יהיה אחר כך גאולה כללית, ויבוא משיח במהרה בימינו אמן. וכן הובא בספר בעל שם טוב על התורה (פר' בראשית אות קסו).
ובספר תולדות יעקב יוסף (פר' שמיני פח.) הביא כן בשמו, והוסיף שעוד קודם שהאדם מתפלל על הגאולה הכללית צריך הוא להתפלל על הגאולה הפרטית לנפשו. והיינו דכיון שהגאולה הכללית תלויה בגאולה הפרטית ונמשכת ממנה, צריך הוא להקדים להתפלל על גאולתו הפרטית, ועל ידי זה יהיה הגאולה הכללית, ותלויים המה זה בזה, וזהו 'קרבה אל נפשי גאלה'.
ואפשר לבאר דברי הבעל שם טוב על פי המבואר בגמרא (יומא ט:) שבית ראשון חרב מפני עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, ובית שני חרב מפני שנאת חנם השקולה כנגד שלשתן. והיינו שהחורבן והגלות הכללית אירעו בתוצאה מהחורבן והגלות הפרטית של כל אחד. ואם כן הוא הדין לגבי הגאולה, שאם עם ישראל יגאל עצמו מגלותו הפרטית, בתוצאה מזה יגאלו גאולה כללית.
ולפי זה אפשר לבאר, שמכיון שהנותן צדקה קודם התפילה זוכה ורואה פני השכינה בבחינת 'אחזה פניך', נמצא שזה גורם לגאולתו הפרטית מגלות היצר הרע, שהרי הגלות הפרטית היא מה שאינו רואה ומרגיש את פני שכינה ונתון בידי היצר הרע, ועל ידי נתינת צדקה קודם התפילה נפעל בתפילתו הגאולה הפרטית שזוכה ורואה פני השכינה. ועל ידי הגאולה הפרטית ממילא תבוא הגאולה הכללית ויבוא משיח צדקנו במהרה בימינו.
ונמצא לאור האמור, שכוונת דברי הגמרא והפוסקים במעלת הצדקה שמקרבת את הגאולה וביאת משיח, היינו במיוחד כלפי נתינת צדקה שקודם התפילה, שעל ידה זוכה בתפילתו ורואה פני השכינה, וכיון שנפשו נגאלת מגלותה הפרטית הרי בתוצאה מזה נמשכת ונעשית הגאולה הכללית, ומקרב בזה את ביאת משיח והגאולה, ובאמת יש קשר ושייכות בין מעלת הצדקה כמכשיר לזכות ולראות פני השכינה, לבין מעלת הצדקה כמכשיר לקירוב הגאולה וביאת משיח.
ח. ועל פי זה שנתבאר דענין הצדקה שקודם התפילה הוא על מנת לזכות לקבל פני השכינה, כמו שנאמר 'אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך', והיינו שהוא בבחינת 'קרבה אל נפשי גאלה' והיא הגאולה הפרטית. אם כן הרי לענין זה אין חילוק בין אם הוא נותן את הצדקה לעני דוקא או שהוא נותן הצדקה לגבאי, דגם כשהוא נותנה לגבאי הוא גורם בזה 'קרבה אל נפשי גאלה' וזוכה לקבל פני השכינה בתפילתו שהיא הגאולה הפרטית.
אמנם כל זאת אמור דוקא לגבי נתינת צדקה שקודם תפילת שחרית ומנחה, אבל בערבית שהוא זמן דין קשה אין נתינת הצדקה שקודם התפילה כענין הצדקה שקודם שחרית ומנחה, שאין עניינה בעבור 'קרבה אל נפשי גאלה' אלא מצד 'מתן בסתר יכפה אף', וכמו שביאר בשו"ת בצל החכמה. והיינו דאף על פי שהפסוק 'אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך' האמור לגבי נתינת צדקה קודם התפילה שייך בודאי גם בנתינת צדקה שקודם תפילת ערבית, ואם כן בהכרח לומר דגם כשנותן צדקה קודם תפילת ערבית בשביל 'מתן בסתר יכפה אף' הרי זה גורם ומסייע לו להגיע בתפילתו עד כדי 'אחזה פניך', מכל מקום אין זה כמטרה ל'קרבה אל נפשי גאלה' אלא ל'מתן בסתר יכפה אף', ומה שאין כן בשחרית ומנחה שענין הנתינה שקודם התפילה הוא בעבור 'קרבה אל נפשי גאלה', ומצד זה הרי זה מסייע לו להגיע בתפילתו לבחינת 'אחזה פניך', ולא מצד 'מתן בסתר יכפה אף'.
