אדרבה היא הנותנת, כיון שמודים שמעיקר הדין נוקטים כהגאונים וראיה שעושים את הברית, א"כ לשמור ר"ת זה רק בגדר 'חומרא', ואינו בגדר 'ספק' [אם היה ספק לא היינו עושים ברית], וכיון שכן קרי כאן 'הכסיל בחשך הולך' דעביד חומרי דמר וחומרי דמר דסתרי אהדדי [בערב שבת מחמיר כהגאונים ובמוצ"ש מחמיר כר"ת].חפר אמר:אין ספק שזה המנהג בארץ ישראל, בחו"ל רוב החסידים וחלק מהליטאים לא נוהגים ככה.
אבל כל זה באין ברירה, שאלו את אחד הבנים של הרב עובדיה יוסף זצ"ל שאביו הרעיש מאוד שחייבים לנהוג כשיטת ר"ת, האם זה חומרא או עיקר הדין, אז הוא אמר שזה חומרא שחייבים להחמיר, רק באין ברירה כגון בברית לא מחמירים.
לפני שמגיבים על 'הסברא התמוהה' שנראית כאן, נא לעיין היטב בליבון סוגיא זו המוצגת כאן, ורק לאחר מכן להגיב.
הנה ישנה סוגיא בתלמוד בכמה מקומות, שיש לה השלכה הלכתית רחבה, ואעפ"כ כמעט לא נידונה בספרי הפוסקים אלא במעט מהם, והיא להחמיר כחומרי דמר וחומרי דמר במקום דסתרי אהדדי, ונבאר את הדברים.
הנה בגמ' בעירובין (ו' ע"ב) ור"ה (י"ד ע"ב) וחולין (מ"ג ע"ב) איתא, שכשנחלקו ב"ש וב"ה, קודם שנקבעה הלכה כב"ה, הרוצה לעשות כב"ה או כב"ש הרשות בידו, ובלבד שלא יעשה כחומרי ב"ש וכחומרי ב"ה, דהוי הכסיל בחושך הולך, והיינו בתרי חומרי דסתרן אהדדי כגון שדרה וגולגולת, עי"ש.
והנה הר"ן בחידושיו לעירובין (ז' ע"א) כתב וז"ל: "היכא דסתרן אהדדי כלומר היכא דקי"ל דהלכתא כחד מינייהו כי הכא שהדבר ידוע שהלכה כב"ה ולפיכך אפילו ממדת חסידות לא עבדינן כתרי חומרי דסתרן אהדדי אבל במקום שהדבר ספק ודאי עבדינן כחומרי דמר וכחומרי דמר דבשל תורה הלך אחר המחמיר" ע"כ. אולם, יש לעיין בדבריו, דהא הגמ' מיירי לפני שנקבעה הלכה כב"ה, כמבואר שם, ושם לא ידוע שהלכה כב"ה ולכן הרוצה לעשות כב"ש עושה, דלאחר שנקבעה הלכה כב"ה, אף אם רוצה להחמיר כב"ש במקום דלא הוי חומרא דסתרא אהדדי אין לעשות כן, דב"ש במקום ב"ה אינה משנה, כמבואר בברכות ל"ו ועוד, וא"כ דבריו צ"ע.
אולם, בעצם מה שכתב שבמקום שהדבר ספק עבדינן כחומרי דמר ודמר אפילו כשסתרי אהדדי – כן מבואר בעוד ראשונים: כ"כ בפשיטות תוס' בר"ה (י"ד סע"ב ד"ה הכסיל), שכשמספקא ליה הלכתא כמאן- מצי להחמיר כתרוייהו עי"ש, וכ"כ עוד בנדה (ל"ו ע"א ד"ה הלכתא ודף מ"ז ע"ב ד"ה הלכה), עפ"י הגמ' המפורשת שם דפסקינן הלכתא לחומרא כתרוייהו אע"פ דסתרי אהדדי, עי"ש, וכ"ה בתוס' הרא"ש וברשב"א בנדה שם ושם, וכ"כ סה"ת (סי' קכ"ה) וממנו הוא בסמ"ג (עשה נ') גבי האומר אמרו בגט עי"ש (והובא בשו"ת הריב"ש החדשות סי' ל"ד). וכ"כ הרא"ש בתשובה (כלל כ' סי' ט"ז), שכשאין פסק הלכה ידוע אלא דמספקא לן, עבדינן לחומרא בכל מקום, ואין בזה חומרי דסתרי אהדדי עי"ש, וכ"כ ראבי"ה (סי' קצ"ט), גבי הא דאמר ר' יוחנן בשבת ל"ד דהלכה כר' יהודה לענין שבת וכר' יוסי לענין תרומה, וז"ל: "ואין זה תרי חומרי דסתרי אהדדי דמספק היה פוסק ויש דוגמא בפרק תפלת השחר בענין תפלת המנחה ותפלת הערב" ע"כ. וכן הריטב"א בעירובין ז' ע"א דעתו כן, שכתב: "גמריה אסתפק ליה פי' שלא היה לו מי שיברר לו האמת אבל מי שעשה חומרא דמר ודמר מפני שאינו יודע הדין אע"פ ששורת הדין כך יש לו לעשות מ"מ אכתי קרינא ביה שהוא כסיל הולך בחושך שהיה לו ללמוד ולא למד" ע"כ, ומבואר שאם יש לו ספק אמיתי כמאן לפסוק וא"א להכריע לא הוי הכסיל בחושך הולך, ועכ"פ לנהוג לחומרא צריך גם אם יכול לברר ולא בירר.
ומ"מ מבואר בדברי הריטב"א דהא דאמרינן הכסיל בחושך הולך היינו היכא שיכול לברר ואינו מברר ההלכה ומחמיר כדברי שניהם בחומרי דסתרי אהדדי, הלא"ה לא אמרינן הכסיל וכו'. אולם, מדברי הרשב"א בנדה (מ"ז ע"ב) מבואר אחרת, כי הוא כתב שם דלא אמרינן הכסיל בחושך הולך דמשום ספק היה פוסק כמר וכמר 'ולא להחמיר על עצמו' עי"ש, ומבואר דאמרינן הכסיל בחושך הולך היכא שיודע איך ההלכה אלא שרוצה להחמיר בחומרי דסתרי אהדדי.
ולכאורה נראה נ"מ בין הרשב"א לריטב"א בדורות האחרונים, שא"א להכריע בראיות וכדומה בין הראשונים, אולם יש דברים שהמנהג הוא כדעה אחת וזוהי עיקר ההלכה, שלדעת הריטב"א מותר להחמיר כדעה השניה אף בחומרי דסתרי אהדדי, כיון שאין בכוחנו להכריע אע"פ שכך המנהג. אולם, לדעת הרשב"א, דתלי בבא להחמיר על עצמו, כיון שאנן נהגינן מעיקר הדין כדעה אחת, אם בא להחמיר על עצמו בחומרי דסתרי אהדדי הוי כסיל בחושך הולך, דהא אין לנו ספק בעיקר הדין דהא נהגינן כדעה מסוימת, אלא בתור חומרא רוצה להחמיר כמו הדעה השניה. כ"נ לכאורה.
אולם שוב בינותי שאין פשוט כן לפי הריטב"א, דהא כיון שהמנהג שנהגו הוא כאחד מהפוסקים ונהגו כן מקדמת דנא, א"כ הפוסקים ההם הכריעו שכך יש לעשות, ועפ"י זה הונהג במשך הדורות, וא"כ חשיב שיודע הדין ושוב הוי הכסיל בחושך הולך אם מחמיר כתרי חומרי דסתרי אהדדי.
והמאירי בר"ה י"ד ובעירובין ז' כתב וזת"ד: אם יש מחלוקת שהחומרות סתרי אהדדי יש בחירה ביד התלמיד לפי שקול דעתו לפסוק כאחד משני הדברים וכו' ואם פסק בשניהם להחמיר נקרא כסיל וכן הדבר עכשו אצלי בפסקי הגאונים וכו' עי"ש, ונראה מדבריו דפליג על הראשונים הנ"ל, אלא ס"ל דבמקרה של ספק לאדם יכול הוא לבחור לו צד אחד לפי שיקול דעתו ואין לו להחמיר כשניהם. וע"ע בדבריו בגיטין נ"ג ע"ב גבי הנוטע בשבת ובשביעית, שהוא פסק לחומרא כר' יהודה בשבת וכר"מ בשביעית שבין בשוגג ובין במזיד יעקור, והקשה על עצמו הרי הוי כסיל, ותירץ שגם ר' יהודה מודה בכה"ג עי"ש, ולשיטתיה אזיל. ובאמת שכן מתבאר גם מדברי הרשב"א והר"ן גופייהו במקום אחר, וכמו שנבאר: דהנה הרמב"ן בחולין מ"ד ע"א הקשה איך אמרינן בעירובין כל היכא דמשכחת תרי תנאי וכו' עביד כחומרי וקולי דמר וכו' והא תניא במסכת ע"ז ז' ע"א ששני חכמים שחולקים בדאוריתא הלך אחר המחמיר, ותירץ דהתם שאין קולא וחומרא למר אלא קולא למר וחומרא למר שבזה הולכים להחמיר, אבל אם לכל אחד יש חומרא וקולא, בזה אמרינן שיעשה כקולי וחומרי דמר עי"ש, והעתיקוהו הרשב"א והר"ן שם, ומבואר דמיירי באדם שלא יודע ומסתפק לו איך לפסוק, דומיא דמסכת ע"ז, וכתבו שרק שם שיש קולא לזה וחומרא לזה אזלינן להחמיר מספיקא דאוריתא, אבל כשיש קולא וחומרא לכל אחד, בזה לא אמרינן שיעשה כחומרי דמר ודמר, אלא שיעשה כאחד מהם, וזה לא כמ"ש הרשב"א בנדה וכן הר"ן בעירובין. וכ"כ עוד הרמב"ן בלקוטיו לסנהדרין ל"ב, דהא דאמרינן הרוצה לעשות כב"ש וכו' בכל אדם מיירי עי"ש, וכ"כ החסדי דוד בפירושו לתוספתא בעדיות פ"ב, דמיירי באדם שאין בידו להכריע, ובזה אמרינן דאזיל לקולא ולחומרא כמר אם סתרי אהדדי עי"ש.
וא"כ נמצינו למדים שדעת תוס' וסיעתם שבכל מחלוקת בדאורייתא יש להחמיר, ואפילו אם יש חומרא וקולא למר וכן למר יש להחמיר כתרוייהו, ולפ"ז בביאור הגמ' בעירובין, שרצה לעשות כב"ש עושה וכו' ואם לא הוי כסיל בחושך, יש ב' ביאורים; דעת הריטב"א בעירובין ז', וכפי שביאר החק"ל (יו"ד סי' פ"ז דף קל"ג ע"א) את דבריו, וז"ל: "דכי תני הרוצה לעשות כב"ש עושה היינו דאיירי בחכם שדעתו נוטה לדברי ב"ש יעשה כב"ש ואי דעתו נוטה כב"ה יעשה כב"ה ואי תופס חומרי שניהם אף שדעתו נוטה לדברי אחד מהם נקרא כסיל אך אם אין בידו להכריע דעתו בזה הוא שאמרו בשל תורה הלך אחר המחמיר אע"ג דמיקרי כסיל" ע"כ. אלא שזה קשה מאוד בלשון הגמ' הרוצה לעשות כדברי ב"ש או ב"ה עושה, דלפי הריטב"א אין זה תלוי ברצונו, אלא אם נראה לו כדעת ב"ש עושה כמותם ואם נראה לו כדעת ב"ה עושה כמותם, ולא מיירי בחד גברא ובחד זימנא, ואין נראה כן. ולדעת הרשב"א בנדה מ"ז גם צריך לומר כעין זה, דהא כתב שאם עושה חומרי דמר ודמר מחמת חומרא הוי כסיל, ומשמע דמיירי ביודע מה ההלכה אלא שרוצה להחמיר, וא"כ מעיקר הדין צריך לנהוג כאחד מהם ולא כמו חבירו, והרי כתוב שהרוצה לעשות כמר או כמר רשאי ואם יודע מה ההלכה לא יכול לנהוג כמו השני, ולכן דעת תוס' וסיעתם צריכה ביאור בביאור הסוגיא הנ"ל.
ושו"ר, בספר חידושי רז"ה כללי חומרי דסתרי אהדדי, שהאריך בנידון זה, והביא את דברי תוס' במקומות הנ"ל, שבספק צריך להחמיר כתרי חומרי, וכתב בדף ע"א ע"ג שדבריהם צריך נגר להלמם מהסוגיא בעירובין הנ"ל ופשטא דברייתא דהרוצה לעשות כדברי ב"ש וכו' משמע ודאי אפילו היכא דמספקא ליה הלכה כדברי מי יכול לסמוך על אחד מהם בקולו ובחומרו והיינו משום דאלו ואלו דברי אלוהים חיים אבל אם יעשה כב' חומרי דסתרי אהדדי ודאי חד מינייהו שקר ולכן הוי כסיל וכו' וכתב בפנים ההלכה שם שנראה להכריע כדעה זו ושכ"ד הרשב"א בחולין, ושם כתב ליישב ג"כ את הגמ' בנדה ל"ו ומ"ז, שפסקו הלכה לחומרא כתרוייהו, דהתם לא מחמת ספק פסקו כן, אלא סבירא להו דתרוייהו איתנהו, עי"ש. ואם כי אנו הבאנו שבדברי הרשב"א יש סתירה בזה, מ"מ כ"ה דעת הרמב"ן והר"ן והמאירי וכנ"ל וברוך שכיונתי לדעתו.
והנה בעירובין ו' ע"ב ובתוס' שם סד"ה ומי עבדינן (ובסוגיא שם), וכן בכתובות ו' ריש ע"א ובשטמ"ק שם בריש העמוד מבואר לכאורה איפכא, שמחמירים גם בכה"ג, עי"ש (ועי' במהר"ם שיף בכתובות שם שעמד בזה). אולם, נראה שאין זו סתירה, דבאמת בכה"ג אין בזה משום הכסיל בחושך הולך, דאע"פ שלכל הדעות הדבר מותר כל אחד מטעמו, מ"מ כיון שהמחלוקות אינן קשורות זב"ז אין זה נקרא כסיל, ולכן 'מותר' לעשות כשניהם לחומרא, אבל אין זה מחייב לעשות כן, ואדרבה הרוצה לעשות לקולא רשאי וזהו עיקר הדין. לפיכך, כתב שם השטמ"ק שכיון שהם ב' עניינים שאינם תלוים זב"ז 'בידינו' לפסוק כתרוייהו וכו' עי"ש, וגם כל הנדון שלו היה איך מותר להחמיר כשניהם והרי הכסיל בחושך הולך וכו' עי"ש, אבל חובה ודאי שאין לעשות כן. וכן בגמ' בעירובין הנ"ל ובתוס' שם דנו איך היה מותר לעשות חומרי דרב ושמואל וכו' עי"ש, וע"ז כתבו התוס' שהן מחלוקות שונות והגמ' הסיקה שאין זה חומרי דמר ודמר, ואע"פ שלכל הדעות מותר שם ללא דלתות, מ"מ החמירו שם על עצמם ואין בזה איסור, אבל חובה לפסוק כן לא שמענו, ולכן הרדב"ז כתב שמעיקר הדין א"צ להחמיר בכה"ג. וכ"ש אם מחמת שרוצים להחמיר כב' הדעות יצא קולא כגון שלא לברך מחמת סב"ל וכדומה שבזה נראה שאין לעשות כן, דהא כיון שלמעשה אין דעה שסוברת שאין לברך דהא לכל אחד צריך לברך מטעם אחר, לא שייך להחמיר ולא לברך, ורק במקרים של הגמרות הנ"ל, דמיירי בחומרא גרידא, 'מותר' להחמיר, ודוק.
ולפי הנ"ל יש בעיה להחמיר חומרת ר"ת לענין השקיעה וצה"כ, דחשיב תרי חומרי דסתרי אהדדי, דהא בכניסת השבת מחמירים כגאונים שלא עושים מלאכה משקיעת החמה לעינינו, ובמוצ"ש מחמירים שלא עושים מלאכה עד זמן ר"ת, והוי הכסיל בחושך הולך, וכבר העיר בזה בספר אורות חיים (דרוק) סוף פרק עשירי, אלא שהוא כתב עפ"י דעת התוס' וסיעתם דכיון דהוי ספק שרי להחמיר ואין בזה תרי חומרי עי"ש, אולם לדידן אין זה בגדר ספק, דהא המנהג כדעת הגאונים מעיקר הדין, וכולם מודים בזה בין לענין ק"ש בכל יום בצה"כ ובין לענין אכילת כזית בסוכה בליל יו"ט הראשון של סוכות ובין לענין ברית מילה בנולד לאחר כעשרים דקות מהשקיעה בליל שבת שמלים אותו בשבת, וגם במוצ"ש ודאי שעיקר ההלכה כדעת הגאונים, אלא שלחומרא רוצים לנהוג כדעת ר"ת, ובזה לכל הדעות הוי תרי חומרי דסתרי אהדדי. והרה"ג דוד יוסף בספרו הלכה ברורה בקונטרס כי בא השמש הקדיש לזה את הפרק האחרון לדון בענין, אבל המעיין היטב בדבריו יראה שדן בכמה סברות וחילוקים שנסתרים מדברי הרשב"א בנדה מ"ז והרמב"ן בחולין מ"ד וסנהדרין ל"ב שהבאנו לעיל, וכבר הבאנו שבספר אורות חיים העיר בזה, אלא שאין תירוצו מועיל לדידן, ודוק היטב.