מהמילה "כה" לומדים גם שצריך בלשון הקודש וגם שצריך בשם המפורש, אך שם המפורש אינו מעכב (בגבולים אסור, ואף במקדש לא כולם ברכו בשם המפורש, אלא אם כן נאמר על פי דברי המקובלים שכולם ברכו במקדש בשם המפורש אלא שההבדל היה בניקוד) ואם כן לכאורה כדרך שבמקום שאסור לומר את השם המפורש או אף במקדש שמותר אבל בזמן שיש סיבה להימנע מכך - אז אומרים במקומו שם אחר, אז לכאורה גם שינויים אחרים מהכתוב אם אינם שינוי מהעניין לא אמורים לעכב (אלא שאין לשנות בלי סיבה, ואין סיבה לשנות). והייחודיות של אמירה בלשון הקודש אולי אינה רק מצד שאין לשנות מלשון הכתוב אלא גם מצד חשיבות הלשון עצמה.