ללכת ברחוב 'כמו בבית'

נדיב לב

משתמש ותיק
דוד ריזל (הפרסומאי) אמר:
חייל של הרבי אמר:
לגבי כוס קפה, קורה לי הרבה שאני לא מספיק לשתות בבית ואני יוצא עם כוס קפה לרכב, כך שתראה אותי הולך אפילו עשרות מטרים ליד הבניין שלי עם קפה. ואז אני שותה ברכב בנסיעה. לדעתי זו לא גאווה. אני פשוט חייב קפה כל בוקר.
לגבי מגבת, אם הלכתי למקווה ב7 וחצי, והייתי בבית כנסת עד 2, אתה רוצה שאני פשוט אשאיר שם את המגבת? אין לי כסף לכ"כ הרבה מגבות.
@שואל כעניין כתב:  הדוגמא הספציפית הזו איני רואה כל בעיה כיהודי חסידי שמקפיד לטבול כל יום זה לא פרקטי להביא את המגבת בתוך שקית כי כידוע בכולל ובביכ"ס יש מתלים למגבות אבל לא לשקיות
אכן את הדוגמאות האחרות שהבאת הם אכן לא מתאימות לבני מלכים

לא התכוונתי למי שמקפל את המגבת ומצניעה,
התכוונתי למי שהולך עם מגבת פרוסה על כל גופו בצורה בולטת.
 



לליטאי ללכת למקווה זה כמו ללכת לבריכה, ..סבון פנים, סבון רחיצה, שמפו, ומרכך... ודורדורנט קטן... והכל בתיק גב מהוקצע.. וחסל הבעיה..ככה זה כשהולכים פעם ב.. :)

ידידנו [mention]ריזל וסייעתא טעות, צ"ל וסיעתו[/mention] - אם השאלה היא "בגדר..להניף את האגודל הדרך לקחת מגבת למקווה".. זו בעיה שלכם לא שלנו, אז קדימה תסתדרו ביניכם...:)

בכל מקרה בעיניי, חסיד שהולך עם מגבת בדרך הלוך חזור מהמקווה - ההסתכלות חיובית, הא למה הדבר דומה קצת.. לאדם שנוטל בידיו ד' מינים או מצות לפסח, ומתחבבת המצווה בעיני רואיה, והמגבת כמובן אינה חפצא דמצווה אבל זה הענין של חיבוב מצווה הטבילה שנגלה באמצעותה.. והפליא אותי קצת לקרוא, שהטרוניה עלתה מצד אלו שערך המקווה תופס מקום חשוב, גבוה מעל גבוה... אבל אפשר להבין, במקרה המדובר מתלווה ענין הד"א הלא פחות חשוב, ומסתבר שזה מה שהפריע למכובדנו דוד רייזל נ"י.
ובלי קשר ישיר לכאן, רק לנקודה של חוסר פרגון כללי זו בעיה מצויה בחלקים נרחבים במגזר החרדי - לפרגן לחילוני או לשונה יותר קל מלפרגן לחרדי דומה. לא כולם.



 

זאב בודד

משתמש ותיק
דוד ריזל (הפרסומאי) אמר:
מפריע גם לך ?
לראות אנשים שהולכים ברחוב בגאווה כזאת,
'כאילו זה הבית שלהם'.

דוגמאות
יוצאים מהבית עם כוס קפה חמה, ויש שגם עולים עמה לאוטובוס.
מסתובבים עם המגבת בצהריים או בערב, כי בבוקר הם הלכו למקווה. גם בדרך למקווה זה לא נראה הכי מנומס, אבל זה עוד יותר קביל.
ויש את אלה שהולכים למקווה (או לים ולבריכה) עם ביגוד בסיסי וקצר ונעלי בית.
דומני שתחושה זו נובעת דווקא מהרגשה של ,''אני בעל הבית, וכולם חייבים לספור אותי''.
לעצם העניין:
בנושא זה מוכרח להיות הבדל בין שומרי הדת לשאינם, בין שמרן לליברל.
אין כאן המקום להאריך, אך כל הבקי בסוגיות אלו יודע כי מקור הקורלציה בין מאפייני השיטות הללו, הוא- הכרה בערך של צורת האדם ( וכ''ז עוד קודם העיסוק ב''גדלות האדם'') , אם נבוא לדון בנושא זה, ברור שמקורו הוא בהכרה בצורת האדם, ואכן לכל איש מאמין ראוי להתהלך במכובדותהראויה לנברא בצלם.
 
 

מענה לשון

משתמש ותיק
לי מפריע אנשים שמורידים את הנעלים בבית כנסת או המדרש..

לי מפריע לראות אנשים הולכים עם נעלים בלי גרבים..

לי מפריע אנשים שהולכים ברחוב עם ראש על הכתפיים וכובע ביד..

לי מפריע שמסלסלם את הפאות הרטובות לכל עבר..

לי מפריע לשמוע אנשים ברחוב שמפריע להם כל הנזכר..

גם מפריע לי שמפריע לי כל הנזכר...
 

משיב כהלכה

משתמש ותיק
בנושא זה מוכרח להיות הבדל בין שומרי הדת לשאינם, בין שמרן לליברל.
אין כאן המקום להאריך, אך כל הבקי בסוגיות אלו יודע כי מקור הקורלציה בין מאפייני השיטות הללו, הוא- הכרה בערך של צורת האדם

בתוך חבורת בני נוער, שהתמקמה בתוך האוטובוס, בלט לעין יוצא דופן אחד, לא תיקני לגמרי, בעל נטיה מוגזמת לעשיית רושם. שאיפתו הקיצונית לעורר תשומת לב התבטאה בכמה עובדות מוזרות, משל בא לשכנע את המתבונן בו שהוא בא מכוכב אחר, מזמן אחר, ממהות מסתורית.

הוא היה מסופר.

והמרד הזה שלו במוסכמות כבר הסגיר את נטייתו החולנית להתבלט, ואם לא די בכך - הוא גם היה מסורק. הוא לא לעס מסטיק, אבל הדבר הבולט ביותר ברצונו לעורר רושם היה נעוץ בעובדה שהוא ישב בשקט, עד כדי כך הגיעו הדברים.

חולצתו החלקה כאילו צעקה, כמו יתר מלבושיו המוזרים: "אני פה". לא היה מצוייר עליה שום בריון, ואפילו לא מפלצת. בעוד כל הנוער התיקני שמסביב מפגין על ציורי חולצותיו את מיטב השגרה והנורמה: פרצופי שדים, פוחלצים, דחלילים, קדרות, צמיגים או אותיות של קידוש לבנה, היתה חולצתו של הנער המסתורי חלקה ללא רבב. גם צבעה היה ריאקציוני במיוחד: לא אדום במשבצות שחורות, לא שחור במשבצות אדומות, לא התשפוכת הקלאסית של כתום גזר עם ירוק אבטיח, לא. אלא צבעה של הריאקציה: לבן!

על כפות רגליו נעל היוצא דופן הפסיכי הזה - נעליים! לא כרגיל, בלויי סחבות, או סנדלים מקושקשים, או כפכפים, גם לא נעלי ספורט ולא נעלי בית, אפילו לא נעלי חוף, כי אם ממש נעליים! ובנעליים יש שרוכים!! ובצבע אחיד!!! והיו גם גרביים. כן, גם גרביים.

אז מה פלא שכל נוסעי האוטובוס הסתכלו בו, ביצור הזה שלא מעלמא הדין, בהתעניינות גוברת והולכת?

על גבו לא היה תלוי שק ובו שלוש שמיכות. לא, גם זה לא. ושמא אתם חושבים שבידו הוא החזיק לכל הפחות את הסל הקלאסי שבתוכו יש עיתונים, נעלי בית, סיגריות ורסק עגבניות מטפטף? ובכן, שמעו שמוע - גם זה לא!

היה לו ביד... איך קוראים לזה? מילה תנ"כית עתיקה - ילקוט, היה לו ביד.

ואחד הנוסעים הנרעשים נשבע, כמעט עם דמעות בעיניו, שראה מבצבצת מן הילקוט חפיסת סבון רחצה, קצת משומשת.

מוזריותו של הנער התבלטה בכל פרט: ממחטה בצבצה מכיסו, וכנראה שלא צומחות לו כלל הציפרניים, כל אלה היו כמו גזורות ממש. הוא לא ישב על הרצפה, כי אם על כסא, ואת רגליו הוא לא הניח על המושב ממול, אלא על הרצפה. שגעון ההתבלטות שלו הגיע לשיא כאשר קם ופינה את מקומו לזקן בן שמונים.

היינו ממשיכים להסתכל ביצור התמהוני הזה, אלמלא ירד בתחנת "מוזיאון ישראל". ובאמת, מה פלא שהוא ירד בתחנת המוזיאון? הוא הלך בוודאי להתייצב שם על אחד הכנים באולם העתיקות... השוער ירשה לו, הוא רגיל לכל מיני מוצגים ארכאיים. הדמות המוזיאונית הזאת תהיה חביבת הקהל. היא תזכיר להם את אותה תקופה עתיקה, כשבני אדם היו, משום מה, דומים יותר לבני אדם מאשר לעדר של תיישי בר (א"מ, למ"ה).
 

שש אנוכי

משתמש ותיק
בתוך חבורת בני נוער, שהתמקמה בתוך האוטובוס, בלט לעין יוצא דופן אחד, לא תיקני לגמרי, בעל נטיה מוגזמת לעשיית רושם. שאיפתו הקיצונית לעורר תשומת לב התבטאה בכמה עובדות מוזרות, משל בא לשכנע את המתבונן בו שהוא בא מכוכב אחר, מזמן אחר, ממהות מסתורית.

הוא היה מסופר.

והמרד הזה שלו במוסכמות כבר הסגיר את נטייתו החולנית להתבלט, ואם לא די בכך - הוא גם היה מסורק. הוא לא לעס מסטיק, אבל הדבר הבולט ביותר ברצונו לעורר רושם היה נעוץ בעובדה שהוא ישב בשקט, עד כדי כך הגיעו הדברים.

חולצתו החלקה כאילו צעקה, כמו יתר מלבושיו המוזרים: "אני פה". לא היה מצוייר עליה שום בריון, ואפילו לא מפלצת. בעוד כל הנוער התיקני שמסביב מפגין על ציורי חולצותיו את מיטב השגרה והנורמה: פרצופי שדים, פוחלצים, דחלילים, קדרות, צמיגים או אותיות של קידוש לבנה, היתה חולצתו של הנער המסתורי חלקה ללא רבב. גם צבעה היה ריאקציוני במיוחד: לא אדום במשבצות שחורות, לא שחור במשבצות אדומות, לא התשפוכת הקלאסית של כתום גזר עם ירוק אבטיח, לא. אלא צבעה של הריאקציה: לבן!

על כפות רגליו נעל היוצא דופן הפסיכי הזה - נעליים! לא כרגיל, בלויי סחבות, או סנדלים מקושקשים, או כפכפים, גם לא נעלי ספורט ולא נעלי בית, אפילו לא נעלי חוף, כי אם ממש נעליים! ובנעליים יש שרוכים!! ובצבע אחיד!!! והיו גם גרביים. כן, גם גרביים.

אז מה פלא שכל נוסעי האוטובוס הסתכלו בו, ביצור הזה שלא מעלמא הדין, בהתעניינות גוברת והולכת?

על גבו לא היה תלוי שק ובו שלוש שמיכות. לא, גם זה לא. ושמא אתם חושבים שבידו הוא החזיק לכל הפחות את הסל הקלאסי שבתוכו יש עיתונים, נעלי בית, סיגריות ורסק עגבניות מטפטף? ובכן, שמעו שמוע - גם זה לא!

היה לו ביד... איך קוראים לזה? מילה תנ"כית עתיקה - ילקוט, היה לו ביד.

ואחד הנוסעים הנרעשים נשבע, כמעט עם דמעות בעיניו, שראה מבצבצת מן הילקוט חפיסת סבון רחצה, קצת משומשת.

מוזריותו של הנער התבלטה בכל פרט: ממחטה בצבצה מכיסו, וכנראה שלא צומחות לו כלל הציפרניים, כל אלה היו כמו גזורות ממש. הוא לא ישב על הרצפה, כי אם על כסא, ואת רגליו הוא לא הניח על המושב ממול, אלא על הרצפה. שגעון ההתבלטות שלו הגיע לשיא כאשר קם ופינה את מקומו לזקן בן שמונים.

היינו ממשיכים להסתכל ביצור התמהוני הזה, אלמלא ירד בתחנת "מוזיאון ישראל". ובאמת, מה פלא שהוא ירד בתחנת המוזיאון? הוא הלך בוודאי להתייצב שם על אחד הכנים באולם העתיקות... השוער ירשה לו, הוא רגיל לכל מיני מוצגים ארכאיים. הדמות המוזיאונית הזאת תהיה חביבת הקהל. היא תזכיר להם את אותה תקופה עתיקה, כשבני אדם היו, משום מה, דומים יותר לבני אדם מאשר לעדר של תיישי בר (א"מ, למ"ה).
מי כתב את הקטע היפה הזה?
 

שומע ומקשיב

משתמש חדש
מזדהה לחלוטין עם פותח הנושא אמנם בכל דוגמא אפשר לבוא ולדון וכן בכל אדם ספיצפי אפשר לדון ממה הובעת התנהגותו
אך זה לדעתי ברור שכשאדם מתנהג ברחוב כבביתו זו התנהגות של גאוה וחוסר דרך ארץ
 

אני הגבר

משתמש ותיק
אני גם אישית לא אוהב את זה ומשתדל לא לנהוג ככה, וכן לחנך את ילדיו לא לנהוג ככה,
אבל אני לא מרגיש שהבעיה בזה היא גאווה,
כנ"ל
ונראה לי שההיפך הוא הנכון שמי שמפריע לו כ"כ עד שנראה לו שזה גאווה סובל בעמו ממדה זו
 

שומע ומקשיב

משתמש חדש
ברש"י בקידושין כותב גבי אוכל בשוק שפסול לעדות, "הואיל ואין מקפיד על כבודו אינו בוש לזלזל בעצמו וליפסל"
וידועים דברי המס"י במידת הנקיות שהגאוה יכולה להביא האדם להתנהגות שכביכול מזלזל בעצמו ואינו חס על כבודו
ונראה שהם הם הדברים בנדון דידן
 

דוד מ.

משתמש ותיק
אני לא מבין .למה צריך מגבת "אישית" לכל אחד .זה לא גאווה ? מספיק שיהיו על ספסלי המקווה כמה מגבות בודדות שכולם יתנגבו בהם...
וכבר קרה לי שלא מצאתי את המגבת שלי כשבאתי להתנגב .הסתכלתי סביבי ואני רואה יהודי מתרוממם מהספסל ויוצא כשהמגבת שלי נשארת מאחריו...
 

asmm

משתמש ותיק
עם פורסים מגבת סחוטהבביהכ"נ על 3 כסאות או ספסל שלם, אולי זו לא גאוה, אבל זו גם לא צדקות גדולה
 
נערך לאחרונה:
חלק עליון תַחתִית