שלו' אמר:
שו"ע אה"ע סי' כ"ג א'
אסור להוציא שכבת זרע לבטלה ועון זה חמור מכל עבירות שבתורה
מדוע הוא הכי חמור? יותר מע"ז?!
ואם הוא הכי חמור – מדוע אין בו מיתת ב"ד או עכ"פ כרת?
הייתי מוסיף כי גם לגבי לשון הרע איתא דחמור יותר מג' עבירות. ומ"מ אין כל עונש עליו וכו'.
והמשותף בין לשה"ר לעוון הנ"ל הוא ששניהם נקראים "רע" (הרע בעיני ה' גבי ער ואונן, וכן ונשמרת מכל דבר רע כפי שהזכיר הרב
@אליעזר ג )
רק שזה בפה של מעלה וזה בשל מטה.
וכן מנגד בצד ה"טוב" כי לקח טוב נתתי- תלמוד תורה שהוא מרפא לשון עץ חיים המכפר על לשה"ר וכן מכפר עוון הנ"ל כפי שהביאו כו"כ חכמים דפה, לא נזכר ציוויו כמעט.
ונראה לאזור אומץ ולהציע, גם כנסיון מענה לשאלות שהוסיף הרב
@חייל של הרבי . דהנה לשה"ר עניינו שגנות החבר אשר היא אמיתית ונכונה ונמצאת בדעתו של האדם, ואין איסור בידיעתה וכן אין איסור בדיבורה לתועלת. אך כאשר מדבר הגנות לשם גנאי הוא "רע". כי כל מציאות העולם היא מפי עליון אשר לא תצא ממנו הרעות והטוב, רק טוב כי מדרך הטוב להיטיב, ונתן לנו התורה שהיא לקח טוב המגלה ומבטא הטוב והשלימות והדרך להגיע אל השלימות ע"י קיום תורה ומצוות. וכל המציאות של "חסר" בעולמינו הוא רק כ"דרך" ואמצעי להגיע אל הטוב ולהשלים החסר בעצמינו והיה זה שכרינו בהיותינו מבינים ופועלים שיהוא החושך סיבת האורה וזה כל מטרתינו בעולם וזה מטרת כלל מצוות עשה ול"ת שבתורה כדאיתא בחז"ל תכלית תורה תשובה ומעשים טובים. היינו השלם והטוב.
נמצא הגנות היא מציאות קיימת, אך כאשר מדבר אותה בפיו הרי הוא נותן לה מציאות ממשית וכאילו "מגדיר" את החבר כדבר רע שזוהי מציאותו כביכול, והיינו שנותן ביטוי קיים וממשי ו"מוגמר" ומוגדר ש"הוא רע ומגונה". ובזה בעצם סותר יסוד התורה שכל הרע אינו מציאות מוגדרת וקיימת ועומדת לעצמה, לא רק סיבת הטוב השלם היא, ואסור לתת לה מקום בפני עצמה ו"לעצור שם"- באמצעי הזה כביכול ולהגדירו כמטרה וכדבר קיים ומוגמר שזה חורבן העולם האדם והתורה.
והתורה היא מרפא לשון עץ חיים כי בה נקבע ומתבטא איך כל הרע והחסר הוא חלק ואמצעי מהטוב השלם, ה"גנב והגזלן והמזיק וכו' הם גם תורה", שכשעולים ומתרוממים לדעת התורה כולו הטוב והמטיב והבן מאוד.
וכך הוא ממש עוון הוז"ל שהוא "באמת" גם לפי הפשט חמור מכל העבירות שבתורה. כדברי מרן השו"ע זיע"א, כי הוא בדיוק כלשה"ר, המעמיד את מציאות החסירה ואינה מוגמרת כדבר לעצמו, שבמקום פרו ורבו ומלאו "את הארץ", שהארץ צריכה לקבל דבר מוגמר ושלם ותחת זה "אושדין דמי
על ארעא" שזה העמדה של הדבר החסר כמציאות לעצמה "על הארץ". ובדומה ממש ללשון הרע שנותן ביטוי ומציאות שלימה לחסר ולגנות ולרע, אשר לכן נקרא "רע". וזה פגם הכולל וחמור מכל עבירות שבתורה שכל עניינם הוא להעמיד הטוב והשלם, ולהפוך כל המציאות החסירה כאן בבחירתינו אל מציאות שלימה שנתעלה והעולם מתעלה עמנו אל הטוב והעונג השלם. והנה האדם הזה לוקח מציאות האדם עצמו כאשר הוא חסר ואינו מוגמר ומעמידו כמציאות לעצמה, בחוץ, על הארץ. שהארץ היא מקום ששם צריך להיות הדבר שלם-טוב. וזה סוד ויסוד השחתה דדור המבול, בשיבוש המקום של כל דבר ומרידה בסדרי הבריאה כפי שסידר הבורא ע"י מין בשאינו מינו וגזילה והפסגה והשורש הוא בהעמדת ה"חסר" של האדם כדבר "שלם" שאינו נזקק לסדר שמעליו.
דעת לנבון נקל כי בחיבור דאיש ואשה אשר היו לבשר אחד, אין כאן צל של העמדת ה"חסר" לעצמו שהוא רק ש"אושדין על ארעא" כמבואר. והוא כמו כאשר הזרע בתוך גופו של האדם אם המציאות היא שמתחלף ומתחדש שאין כל צד שיש כאן השחתה אם לא מוציאו לייצר ממנו אדם. כי כל העניין הוא שיהא הדבר "במקומו", ויצא אל "הארץ" רק כשהוא שלם כפי הראוי לו להיות בארץ, ושלא יהיה באופן שאינו ראוי ומתאים למקום בו הוא נמצא. אך בינו לבינה כך הוא הראוי והוא כמו ידיעת החסר והרע בינו לבין עצמו עד שיהפכו לטוב, שודאי אינו נקרא רע, רק אם מוציאו בפיו כשהוא רע, שפועל יצירה שלימה ומוגדת של רע. כמבואר.
ראוי לצרף כאן הא דאיתא בחז"ל ה"ד ניבול פה - הכל יודעין למה כלה נכנסת לחופה, והלשון "הכל יודעין" הוא שהדבר הוא בבחינת "ידיעה" ושם הוא מקומו, אך להציאו בפה זה "ניבול" הפה. כי הוציא הסוד ונשמת הדבר החוצה, וזוהי יציאת נשמה. ובעוון זה בחורי ישראל מתים רח"ל, שבחורים כשמם שייכי טפי בעולם ה"בחירה" (ואכמל"ב). ומאבדים את חיותם כשם שה"פה" שהוא מקום הבחירה (מוות וחיים ביד לשון) מאבד את חיותו ו"מתנבל".
עוד אפשר להמשיל ולהטעים עומק עניין הנ"ל בהנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש, ש"שימוש" במושגים של הנהגת הייחוד בתוך הנהגה דשכר ועונש. שבהנהגת הייחוד הרע מתבטל ו"חלק" ומביא להטוב. ושם מקומו. אך גילוי הגנות והרע כאן כמוהו כגילוי סתרי תורה וכגילוי סוד (הקשור בלשה"ר והוז"ל) שמגלה ביטוי הדברים שלא במקומם וזמנם ומנבל בזה הבחירה -בחורי ישראל בגלוי דבר השייך לידיעה.
וצניעות דרחל אמנו היה בגילוי סוד דהסימנים לאחותה כדי שלא "תתבייש", שהבושה היא אזיל סומקא ואתי חיורא והיינו שהחיורא שהוא העליון השייך לידיעה דאביו מזריע הלובן שבו מגיע למקום ה"סומקא" של אימו מזריעה האודם שבו. שזה תוכן גילוי הגנות, הערוה, ה"פנימיות" והנסתר שבאדם, שמקומו להיות נסתר, וגליויו בחוץ כמוהו כשפיכות דמים שהוא הוצאת הדם שאמור להיות במקומו והבאת "חיורא" במקום הדם. שזהו "ניבול" האדם בגילוי החיורא. אשר אמור להיות בתוך ופנים הסומקא. וזה כל הוז"ל שאתי חיורא כלפי חוץ, אך בזיווג דאו"א בקדושה הרי החיורא במקומו בתוך הסומקא.