ויש להבין מדוע אם ח"ו נתבטלה תקיעת שופר מחמת אונס גמור, מדוע 'מריעין לה בסופה', הלא אונס רחמנא פטריה, ומדוע ייענשו? ומאידך צ"ב ממה נשפך, מאי שנא אונס זה שחל ר"ה בשבת משאר אונסים גמורים, שאז לא נאמר 'מריעין לה בסופה'?
אלא עניין תקיעת שופר אינה רק ככל מצוות עשה, שאם מבטלה במזיד ייענש, ואם באונס ייפטר, רק היא כמו 'רפואה' לחולה, שאף אם ייאנס החולה באונס גמור, ולא יצליח לקחת תרופתו, האם יתרפא? כך עניין השופר הוא מציאות של זכרון וכפרה, ואם יהיה מאיזה טעם שיהיה שלא תקעו בשופר, הרי החולה נותר ללא תרופה וקטרוג השטן במקומו.
ברם, אחד המיוחד ממצות שופר הוא לתקוע בשופר של איל, להזכיר זכות העקידה שופר של איל, והתקיעה מעורר זכות ישראל מה שנחלו מיצחק, למסור עצמם לחרפה ולמכה ולביזה עבור שם השם יתברך כי נקרא עליהם, זהו זכות עקידה!
לכן, אחרי שידוע לנו גודל התועלת ממצות שופר, אשר אם יבוטל אף באונס הסכנה הגדולה, ובכל זאת אמרו ישראל פן יבולע חלילה למצות שבת, יעבור עלינו מה, ויקדש שמות יתברך, יקטרג השטן, אך לא יבולע לשבת המעיד על קדושת שמו יתברך, פן יעבירנו ד' אמות ברה"ר ויתחלל שמו חלילה, ועוקדים כולם עבור קידוש שמו יתברך.
וכיון שכך, הרי זה גופו מה שאין אנו תוקעים כשחל ר"ה בשבת, זה גופא עקידה רוחנית ומועיל לרצות אותנו, כמו שמרצה זכרון שופר