מי זה 'מודה אני'

שאול

משתמש רגיל
בס''ד
תמיד חשבתי ש'אני' זה הנשמה, הגוף הוא רק לבוש/חליפה (כלבוש תחליפם ויחלופו)
אבל נתקעתי בברכת א' נשמה: כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני. אז מיהו ה'אני' הזה?
נא חילוצכם
 

הכהן

משתמש ותיק
אולי זה יענה על השאלה:
מי זה אני?
מאת: הרב יוסף גבאי | פורסם ב: 28.05.2011 / 23:17:23
מי זה "אני"? מי "אתה"? מי זה "הוא"? נתבונן בכף היד שלנו, מה אנו רואים? חלק מגופנו - צירוף של עצמות ושרירים המכוסה בשר ועוטה עור, רשת של עצבים, ורידים וצינורות מוליכי לימפה. כל אלו מקשרים את היד אל גופנו, והופכים אותה לחלק ממנו.

אני יכול לפתוח את כף היד ולקפצה. היד מצייתת לכל פקודה שהמוח משגר אליה. אך מי זה "אני"? מי זה "אתה" שהיד שייכת לו? ומצייתת לפקודותיו?

אם נצביע באצבע כלפי עצמנו. האם הגוף הוא ה"אני"? - אוסף מולקולות של בשר עצמות וגידים ודם ותו לא? או חלק הרוחני שבאדם, השכל, הזכרונות, תכונות האופי, המחשבה, ושאר חלקי האישיות - הנשמה?

התורה הקדושה כותבת לנו במפורש על קיום הנשמה! "ויצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב, ז).

וכן שנוי הדבר בנביאים ובכתובים ובדברי חז"ל:

"... מן האדם אשר נשמה באפו" (ישעיה ב).
"... וישב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה" (קהלת יד).
"עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תשוככני" (איוב י).
וזה לשונו של רבינו חיים ויטאל זצ"ל תלמידו של האר"י הקדוש בספרו "שערי קדושה (פרק א):

"... גוף האדם איננו האדם עצמו מצד הגוף כי זה נקרא בשר האדם, כמו שכתוב (איוב י,יא): "עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תשוככני", ועוד כתיב (שמות ל,לב): "על בשר אדם לא ייסך וגו', נמצא האדם הוא הפנימיות, אבל הגוף הוא ענין לבוש אחד תתלבש בו הנפש השכלית אשר היא האדם עצמו בעודו בעולם הזה, ואחר הפטירה יופשט מעליו הלבוש הזה ויתלבש בלבוש זך ונקי רוחני וכמו שכתוב (זכריה ג,ד): "הסירו הבגדים הצואים וגו' והלבש אותך מחלצות". הוא הנקרא "חלוקא דרבנן".

וכמו שלבוש גוף האדם יעשהו האומן בתבנית איברי הגוף כן עשה הוא יתברך את הגוף שהוא לבוש הנפש בתבנית דיוקן הנפש ברמ"ח איברים ולהם שס"ה גידים המקשרים את האיברים, ולהמשיך על ידם הדם והחיות מאבר אל אבר כדמיון צנורות. ואחר יצירת הגוף נפח בו נפש חיה כלולה מרמ"ח איברים רוחניים ושס"ה גידים רוחניים ויתלבשו תוך רמ"ח איברים ושס"ה גידים של הגוף, ואז פועלים איברי הנפש פעולתן על ידי הכלים שהם איברי הגוף כגרזן ביד החוצב בו. והראיה לזה כי לא יפעלו איברי הגוף פעולתם אלא בעוד הנפש בהם עין רואה ואוזן שומעת וכו', ובהסתלק הנפש חשכו הרואות בארובות (העינים) ונתבטלו כל החושים מרמ"ח איברים...

נמצא כי האדם בעצמו איננו כי אם הנפש השכלית אשר מתלבשת בגוף הנקרא לבוש שלה בעולם הזה".

מתוך הספר: מסילות אל האמונה - חלק א. הובא מאתר "אמונה".
 

אריך

משתמש ותיק
יותר היה לך שאול להקשות מברכה ערוכה הנאמרת כמה דקות אחרי מודה אני: "אלקי, נשמה שנתת בי טהורה היא".

אלא שהנושא של "מהו האני" מורכב, ואין הדבר כ"כ פשוט לומר "אני הוא הנשמה", שהרי יצירת האדם היא הרכבת גוף ונשמה, הרכבה מזגית, כמ"ש הרמ"א על "מפליא לעשות". והרכבה זו כ"כ מהותית וחשובה, עד שבעולם הנצחי, העולם התכליתי, יהיו בו נשמה וגוף מחוברים.
ויש חלקים שונים בנשמה. והאריכו בזה הספרים, שישנם חלקים שהם מחוץ לאדם. כלומר הם "שלו", אבל אינם "בתוכו". ועל אותם חלקים אומר האדם "נתת בי". ויש עוד להאריך.
 

משה

משתמש רגיל
תניא ליקוטי אמרים פרק כט
בבינונים שנפש החיונית המחיה הגוף היא בתקפה כתולדתה בלבו נמצא היא היא האדם עצמו. ועל נפש האלהית שבו נאמר נשמה שנתת בי טהורה היא שנתת בי דייקא מכלל שהאדם עצמו איננו הנשמה הטהורה כי אם בצדיקים שבהם הוא להפך שנשמה הטהורה שהיא נפש האלהית הוא האדם וגופם נקרא בשר אדם. וכמאמר הלל הזקן לתלמידיו כשהיה הולך לאכול היה אומר שהוא הולך לגמול חסד עם העלובה ועניה הוא גופו כי כמו זר נחשב אצלו ולכן אמר שהוא גומל חסד עמו במה שמאכילו כי הוא עצמו אינו רק נפש האלהית לבד כי היא לבדה מחיה גופו ובשרו שהרע שהיה בנפש החיונית המלובשת בדמו ובשרו נתהפך לטוב ונכלל בקדושת נפש האלהית ממש בצדיקים. אבל בבינוני מאחר שמהותה ועצמותה של נפש החיונית הבהמית שמס"א המלובשת בדמו ובשרו לא נהפך לטוב הרי היא היא האדם עצמו
 

יאיר

משתמש ותיק
אריך אמר:
יותר היה לך שאול להקשות מברכה ערוכה הנאמרת כמה דקות אחרי מודה אני: "אלקי, נשמה שנתת בי טהורה היא"
שאול אמר:
אבל נתקעתי בברכת א' נשמה: כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני. אז מיהו ה'אני' הזה?
 

אמת וצדק

משתמש רגיל
חגיגה טז. וחכמים אומרים נשמתו של אדם מעידה בו שנאמר משכבת חיקך שמר פתחי פיך, אי זו היא דבר ששוכבת בחיקו של אדם הוי אומר זו נשמה.
והשווה עוד לאמור במשלי גומל נפשו איש חסד.
 

אריך

משתמש ותיק
יאיר אמר:
אריך אמר:
יותר היה לך שאול להקשות מברכה ערוכה הנאמרת כמה דקות אחרי מודה אני: "אלקי, נשמה שנתת בי טהורה היא"
שאול אמר:
אבל נתקעתי בברכת א' נשמה: כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני. אז מיהו ה'אני' הזה?

סליחה ומחילה משאול. הכותרת בלבלה אותי לחשוב שהקושיא שלו היא על "מודה אני". אמנם כדי להעמיד דבריי שלא אחשב כשוטה, עדיין יש הערה על שאול למה המתין לסוף הברכה, ולא הקשה על תחילתה "נשמה שנתת בי". :)
 

מבקש

משתמש רגיל
משה אמר:
תניא ליקוטי אמרים פרק כט
בבינונים שנפש החיונית המחיה הגוף היא בתקפה כתולדתה בלבו נמצא היא היא האדם עצמו. ועל נפש האלהית שבו נאמר נשמה שנתת בי טהורה היא שנתת בי דייקא מכלל שהאדם עצמו איננו הנשמה הטהורה כי אם בצדיקים שבהם הוא להפך שנשמה הטהורה שהיא נפש האלהית הוא האדם וגופם נקרא בשר אדם. וכמאמר הלל הזקן לתלמידיו כשהיה הולך לאכול היה אומר שהוא הולך לגמול חסד עם העלובה ועניה הוא גופו כי כמו זר נחשב אצלו ולכן אמר שהוא גומל חסד עמו במה שמאכילו כי הוא עצמו אינו רק נפש האלהית לבד כי היא לבדה מחיה גופו ובשרו שהרע שהיה בנפש החיונית המלובשת בדמו ובשרו נתהפך לטוב ונכלל בקדושת נפש האלהית ממש בצדיקים. אבל בבינוני מאחר שמהותה ועצמותה של נפש החיונית הבהמית שמס"א המלובשת בדמו ובשרו לא נהפך לטוב הרי היא היא האדם עצמו
א"כ הלל לא בירך אלוקי נשמה?
 

אריך

משתמש ותיק
הנה דברים עמוקים שאמר הגר"מ שפירא שליט"א בשיעור מלפני כמה שנים, בלשון אמירתו:

האני האמיתי הפנימי של האדם כולל את החיבור של הנשמה והגוף. הוא נמצא במקום שגם הגוף והנשמה הם ביטויים והתגלויות שלו. הרי אומרים 'נשמה שנתת בי'. האני שלי כולל בתוכו את השורש שבו הגוף והנשמה מתחברים יחד. הוא כולל אותי עם כל המרכיבים. בורא העולם נתן נשמה באותה מציאות שהיא העומק שנקרא 'אני'.
שלא עשני גוי. 'אני' גוי?! הלא אם הייתי גוי זה לא היה אני. כנראה שכן. אותו עומק של אני היה יכול להיות כך או כך. משא"כ שלא עשני סוס א"א לומר.
 

משה

משתמש רגיל
בס''ד
שמעתי על מחקר מענין, החוקר/רופא גירה באמצעות אלקטרודות את מוחו של המטופל מה שגרם למטופל להרים יד, החוקר שאל למה הרמת את ידך והא ענה 'אני' לא הרמתי את היד אתה הרמת לי.
משמע כי ישנו 'אני' שמפעיל בד''כ את הגוף, אבל כעת אתה השתלטת על הבובה הזו שנקראת גוף.

מיהו האני הזה שאומר לגוף מה לרצות/לחשוב/ לדבר/ לעשות?
שאלתי והסבירו לי מקצת שבמקצת בענין, ואם טעיתי אנא סלחו, ואנא תקנו אותי, השתדלתי כשיכולתי להצמד ללשונו הק' של התניא במידת האפשר.

התניא מתחיל ביסודו של הרח"ו ז"ל בשער הקדושה (וצוטט כבר ע''י 'הכהן') דלכל איש ישראל אחד צדיק ואחד רשע יש שתי נשמות דכתיב ונשמות אני עשיתי שהן שתי נפשות (בהמשך מבאר התניא כי כל נפש כלולה מנפש רוח נשמה, ולכן לפעמים קרויה נפש ולפעמים נשמה)
נפש אחת היא נפש החיונית (או בהמית, כי נפש זו יש גם לעכו''ם וגם לבע''ח אלא שבישראל נפש זו זו באה ממקום גבוה יותר) והיא המתלבשת בדם האדם להחיות הגוף וכדכתיב כי נפש הבשר בדם היא וממנה באות כל המדות רעות שהן בטבע האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו דהיינו כעס וגאוה מיסוד האש שנגבה למעלה. ותאות התענוגים מיסוד המים כי המים מצמיחים כל מיני תענוג. והוללות וליצנות והתפארות ודברים בטלים מיסוד הרוח. ועצלות ועצבות מיסוד העפר. וגם מדות טובות שבטבע כל ישראל בתולדותם כמו רחמנות וג"ח ג''כ באות ממנה.
ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים ואתה נפחת בי. (והיא מה שאנו רגילין לקרוא 'נשמה') והיא כל רצונה הוא רק לעשות רצון השם, וביסודה לא באה לעולם בשביל תיקון כי היא שלמה (אא''כ פגמו בה אח''כ) ומטרתה היא להאיר לנפש החיונית את אור השם להוות משקל נגד המשיכה הטבעית של הנפש הבהמית

והתניא מדגיש כי ה'אדם' וה'אני' היא הנפש החיונית המחייה את הגוף ומפעילה אותו לרצות/ לחשוב /לדבר /לעשות.

והנה מודעת זאת מארז"ל שתכלית בריאת עולם הזה הוא שנתאוה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים. וכו' וכו' עד שנברא עו"הז הגשמי והחומרי ממש והוא התחתון במדרגה שאין תחתון למטה ממנו בענין הסתר אורו ית' וחשך כפול ומכופל עד שהוא מלא קליפות וס"א שהן נגד ה' ממש לומר אני ואפסי עוד.
והתכלית היא שה'אני' היינו הנפש הבהמית תכפיף עצמה ותבטל עצמה אל הנשמה ויאיר אור ה' אין סוף ב"ה במקום החשך והס"א של כל עוה"ז כולו ביתר שאת ויתר עז ויתרון אור מן החשך.
נמצא דבר מדהים בעצם כל מטרת בריאת העולם והנחת רוח לפניו ית' הוא מן ה'אני' דהיינו הנפש הבהמית (ולא מן הנשמה)

וכאן אנו מגיעים אל ברכה הנפלאה של אלוקי נשמה וכו' הנפש החיונית שהיא ה'אני', מודה לה' על הנשמה –החלק אלוקי שכולו קודש, וכך אומרת הנפש הבהמית: אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא וכו' כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני וכו' וכל כך למה כי בעצם אלולי הנשמה המאירה בי לא הייתי יכול למלא את תפקידי כי החושך יכסה ארץ ודבקה לארץ בטננו, אבל עכשיו הנשמה מאירה לי את הדרך ומושכת אותי ומגביהה אליך, ובכוחה 'אני' זוכה להדבק אליך וכביכול מכין לך דירה ב'תחתונים' דייקא.

וכשנזכה...
אזי, ומאחר שכללות נפש החיונית שבכללות ישראל תהיה מרכבה קדושה לה', אזי גם כללות החיות של עו"הז שהיא קליפת נוגה עכשיו תצא אז מטומאת' וחלאתה ותעלה לקדושה להיות מרכבה לה' בהתגלות כבודו, וראו כל בשר יחדיו -דייקא 'בשר', ויופיע עליהם בהדר גאון עוזו וימלא כבוד ה' את כל הארץ, היינו ב'ארציות' דייקא,
ונודע שימות המשיח ובפרט כשיחיו המתים הם תכלית ושלימות בריאות עולם הזה שלכך נברא מתחילתו וגם כבר היה לעולמים מעין זה בשעת מתן תורה כדכתי' אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו הראת ממש בראיה חושיית כדכתיב וכל העם רואים את הקולות רואים את הנשמע. רק שאח"כ גרם החטא ונתגשמו הם והעולם עד עת קץ הימין שאז יזדכך גשמיות הגוף והעולם ויוכלו לקבל גילוי אור ה', וזוהי ההדגשה הנוראה של ואתה עתיד וכו' ולהחזירה בי לעתיד לבוא אל הגוף המזוכך.

לסיכום:
בשבילי, זוהי מהפכה מחשבתית ה'אני' אינו הנשמה אלא מה שהייתי רגיל לקרוא לו 'גוף' ובעצם זוהי הנפש הבהמית המחייה את הגוף. והוא כל התכלית של בריאת העולם, והביטוי שלו יבוא בתחיית המתים כשבעצם אז הקב''ה מקים לתחיה את הגוף שהזדכך בעבודת ה' בעוה''ז (וביסורים) והיא תכלית השלימות הזה של ימות המשיח ותחיית המתים שהוא גילוי אור א"ס ב"ה בעו"הז הגשמי.

חוזר ומדגיש מקוה שלא טעיתי (אבל מסתבר מאד שכן,) אנא תקנו אותי

תודה 'לאריך' שחידד את הדברים באמצעות השאלה העמוקה אילו הייתי גוי לא הייתי אני, ותודה ל'אמת ויציב' שבירר לנו כי חדא מתרצה בחברתה, כי אכן ה'אני' היינו נפש החיונית/הבהמית יכלה להיות גוי אלמלא ניתנה בה 'נשמה' חלק אלוה ממעל בטהרתו וזה יצר את ה'ישראל' (ואכתי יל''ע ממ''ש התניא כי נפש החיונית של ישאל שונה משל גוי עיי'ש בפרק ו' וה' יאיר עינינו)
 

משה

משתמש רגיל
בקשר לשאלתו של 'מבקש' האם הלל לא בירך אלוקי נשמה? אולי י''ל כי הברכה ניתקנה על ברייתו של עולם, וביותר כי הלל לא נולד צדיק אלא הפך לצדיק ושפיר יכול לברך על כך שבבריאתו שהנפש החיונית בהמית הייתה 'אני' חמל עליה ה' ונפח בה 'נשמה' והייתה נשמה זו מושכתו והולכת עד שהפכה את ה'אני' להיות 'נשמה'
 

מבקש אמונה

משתמש רגיל
אם זה עדיין מעניין מישהו....
נושא ה'אני' היא עמוק עמוק הרבה יותר מכל מה שנאמר כאן, וכמעט שאין באפשרות לתמצת אפילו את הנקודה בפחות מכמה דפים, אבל אני אנסה לכתוב כטיפה מן הים ותן לחכם ויחכם..
ה'אני' של האדם, ה'אני' שבה ודרכה האדם מרגיש את עצמו, שהוא מרגיש ורואה כאחראי לכל פעולותיו ומחשבותיו ורצונותיו, בעל ה'קול' שבתוך הראש שלו שהוא שומע אותו מדבר 24.7 ללא הפסקה כמגיב וכדובר לכל הקורה לו וסביבו - ה'אני' הזה שאנחנו כ"כ קשורים אליו ומרגישים אותו דומיננטי בכל הקשור לקנאה תאוה וכבוד ---- רבותי! -- האני הזה הוא דמיון בעלמא ולא קיים כלל וכלל!!! שומעים? א"א להאריך ולהוכיח וכ"ש להביא מראי מקומות, אבל האמת לאמיתו הוא שה'אני' האמיתי של האדם - דהיינו המציאות והמהות האמיתי של האדם איך שהוא כלפי עצם מהותו, לא תופס א"ע ולא מרגיש בעצמו כ'אני' כלל וכלל. ונסביר בע"ה:
הקב"ה ברא אתא האדם במטרה לעשות לו דירה בתחתונים כאמור, ונאמר בפסוק "נעשה אדם בצלמנו כדמותינו". מובן לכל בר דעת שבפסוק הזה חייב להיות טמון כל היסודות וכל הסודות על מבנה ותוכן ומהות נפש האדם. מובן גם שיש כאן סודות עליונים דלאו כל מוחא סביל דא. אבל נעיין נא בפירוש הספורנו שם שמפרש שההבדל בין 'בורא' ונברא' הוא, שהבורא אינו מוגבל בשום דבר, והוא בחירי בכל פעולותיו כביכול, משא"כ הנברא שאין לו שום כח ויכולת מעבר למה שהוקצה לו מאת הבורא. אמר הקב"ה, נעשה אדם בצלמנו - היינו שיהיה לו תכונה אלקית שהוא הבחירה --- כאן נולדה כח הבחירה שניתנה לאדם לבחור בין טוב לרע בתחומים שהבורא הרשה אותו בהם, וכאן גם התבהר יסוד נורא ביסוד נפש האדם ובמטרת הבריאה כולה: כל עיקר ה'חידוש' בבריאת האדם הוא זה שיש בכוחו לעשות דברים 'בעצמו' ו'לבד'. אבל מובן למעיין, שזה לא יכול להיות אמת לאמיתו ממש, כי אין דבר שאין בכח ותחת שליטת ממ"ה הקב"ה [וכבר האריכו בזה כל הספרים ואכמ"ל, אבל לענייננו -] אלא מאי, יכולת הבחירה הזו הוא רק כלפי תפיסת האדם הנברא בעולם הזה הגשמי, דהיינו שברא הקב"ה תפיסת עולם כזה שאדם יראה א"ע כיחידי בעולם וכפועל ועושה וחושב ומקיים כו' לבד ומעצמו ובכח עצמו, מש שלא ניתנה כוח ותפיסה כזו לשום נברא אחר. [בכך גם מובן איך שייך כזה תפיסה והשקפה שהיה לפרעה שאמר 'לי יאורי ואני עשיתיני'. אבל האמת - כמבואר ע"פ קבלה ותורה החסידית, שכל הכתוב בתורה יש לו קשר ועניין לשורש כ"א מישראל, וכאן הרמז - שאצל כל אדם ואדם קיים תפיסה עמוקה כאילו שהוא ברא את עצמו - - במילים אחרות -- הוא לא חיי בתפיסה שהוא נברא ושאין לו כח עצמי כלל וכלל לעשות שום דבר, אלא הכל הוא אך ורק בהשגחת ורצון הבורא]. כאן נוצר ה'אני'. דהיינו שכאן נולד המושג שהאדם חיי בתפיסה קיומית שיש 'אני', וה'אני' הזה הוא רשות ומציאות קיים ובלתי ניתן לערעור, דרכה הוא תופס את העולם כולו כמי שנברא בשבילו, האינטרסים שלו קודמים לכל דבר כו'. זוהי התפיסה האגוצנטריות שקיים בכל אדם והאדם עלי אדמות.
ומה המטרה....?...?
נעיין נא בדברי הרמב"ן סוף פרשת בא, וז"ל: "...וכוונת כל המצות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין לאל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו" עכ"ל הזהב.
יסוד הדברים, שהמטרה של כל הבריאה כולה הוא שהאדם יחיה - באמת לאמיתו ובעומק נפשו - מתוך התפיסה האמונתית שאין שום דבר בעולם חוץ מהבורא ית', ואף הוא עצמו, דהיינו ה'אני' הנכבדה, אינו אלא נברא בלבד ונתון בכל רגע לרצון הבורא ית' בקיומו. ובקיצור, זוהי מדרגת הביטול אל הקב"ה בשיא השלימות, וזוהי היסוד והשורש של כל עבודת המידות וזוה מטרת כל התורה והמצוות ומטרת כל יהודי באשר הוא שם ---- לבוא לדרגת הכרה ברורה שאין עוד מלבדו כלל וכלל, ה' אחד ממש [וע"פ תורת הבעש"ט הק' בביאור יחוד הבואר ית' ובאין עוד מלבדו, ואכ"מ] - - ולחיות ולקיים את זה ולפעול בהתאם לאמונה זו. המתבונן יראה איך שהנקודה השורשי בכל עבודה שהוא - הוא הנקודה בה האדם מכיר ומודה שהוא לא קיים, והוא מפנה 'מקומו הנכבד' לכבוד הבורא ית' מתוך הכרה ברורה שכל העולם כולו - כולל תפיסת ה'אני' הזה - - הכל הבל הבלים ממש, וכל מה שיש לו הוא רק כח הבחירה, והוא משתמש בה לבחור לבטל הבחירה הזו, דהיינו לבחור בהכרת האמת שגם כח הבחירה הוא ממנו ית', שגם ה'אני' הזה הוא ממנו ית'........
ולסיכום: מהות הנפש הוא הנשמה [שבאמת כולל חמש דרגות, כשהנמוך מהם הוא חלק הנפש והוא המחיה הנפש הבהמי, וכל הנאמר בתניא הנ"ל הוא הכל ביחס לרמת גילוי הנשמה אצל האדם, שאצל רוב בנ"א המהות הדומיננטי הוא הנפש הבהמי, ואצל בני עלייה כבר מתגלה חלק הרוח והנשמה וכו'], ולנשמה ניתנה כח הבחירה - שלפי תפיסה חומרית ובהתאם למושגים החומריים - מתתרגמת ומתפרשת כ'אני', כאילו יש כאן 'אני' מציאותי חי וקיים, ש'הוא' מודה לבבורא שנתן 'לו' כו כו'. ועבודת האדם הוא לגלות ולהכיר שגם זה אינו אלא דמיון ואין שום דבר בעולם חוץ ממנו ית', והדבר היחיד שבאמת שייך 'אליו' וקשור אל ה'אני' האמיתי שלו, היכולת [והחיוב] להגיע להכרה ודרך חיים שאין 'אני'. עבודה זו יכול גם להתפרש כעבודת גילוי הנשמה, כי מציאות הנשמה הוא ההכרה שהוא חלק אלוק ממעל, וככל שהנשמה יותר מגולה אצל האדם, הוא חי יותר מתוך השקפת האמת ומתול יותר ביטול ה'אני'.......
אני מקווה שבע"ה הדברים יובנו, כי קיצרתי מאוד ממה שיש באמתחתי על הנושא הזה, וחלילא לי מלהעלות על הדעת הנגעתי אפי' בטיפה מן הים הגדול הזו, שכפי שנתבאר הוא יסוד כל התורה ומטרת כל הבריאה, ועבודת האדם לאורך החיים...

בברכת כתיבה וחתימה טובה
 

אור החכמה

משתמש ותיק
מבקש אמונה אמר:
אם זה עדיין מעניין מישהו....
נושא ה'אני' היא עמוק עמוק הרבה יותר מכל מה שנאמר כאן, וכמעט שאין באפשרות לתמצת אפילו את הנקודה בפחות מכמה דפים, אבל אני אנסה לכתוב כטיפה מן הים ותן לחכם ויחכם..
ה'אני' של האדם, ה'אני' שבה ודרכה האדם מרגיש את עצמו, שהוא מרגיש ורואה כאחראי לכל פעולותיו ומחשבותיו ורצונותיו, בעל ה'קול' שבתוך הראש שלו שהוא שומע אותו מדבר 24.7 ללא הפסקה כמגיב וכדובר לכל הקורה לו וסביבו - ה'אני' הזה שאנחנו כ"כ קשורים אליו ומרגישים אותו דומיננטי בכל הקשור לקנאה תאוה וכבוד ---- רבותי! -- האני הזה הוא דמיון בעלמא ולא קיים כלל וכלל!!! שומעים? א"א להאריך ולהוכיח וכ"ש להביא מראי מקומות, אבל האמת לאמיתו הוא שה'אני' האמיתי של האדם - דהיינו המציאות והמהות האמיתי של האדם איך שהוא כלפי עצם מהותו, לא תופס א"ע ולא מרגיש בעצמו כ'אני' כלל וכלל. ונסביר בע"ה:
הקב"ה ברא אתא האדם במטרה לעשות לו דירה בתחתונים כאמור, ונאמר בפסוק "נעשה אדם בצלמנו כדמותינו". מובן לכל בר דעת שבפסוק הזה חייב להיות טמון כל היסודות וכל הסודות על מבנה ותוכן ומהות נפש האדם. מובן גם שיש כאן סודות עליונים דלאו כל מוחא סביל דא. אבל נעיין נא בפירוש הספורנו שם שמפרש שההבדל בין 'בורא' ונברא' הוא, שהבורא אינו מוגבל בשום דבר, והוא בחירי בכל פעולותיו כביכול, משא"כ הנברא שאין לו שום כח ויכולת מעבר למה שהוקצה לו מאת הבורא. אמר הקב"ה, נעשה אדם בצלמנו - היינו שיהיה לו תכונה אלקית שהוא הבחירה --- כאן נולדה כח הבחירה שניתנה לאדם לבחור בין טוב לרע בתחומים שהבורא הרשה אותו בהם, וכאן גם התבהר יסוד נורא ביסוד נפש האדם ובמטרת הבריאה כולה: כל עיקר ה'חידוש' בבריאת האדם הוא זה שיש בכוחו לעשות דברים 'בעצמו' ו'לבד'. אבל מובן למעיין, שזה לא יכול להיות אמת לאמיתו ממש, כי אין דבר שאין בכח ותחת שליטת ממ"ה הקב"ה [וכבר האריכו בזה כל הספרים ואכמ"ל, אבל לענייננו -] אלא מאי, יכולת הבחירה הזו הוא רק כלפי תפיסת האדם הנברא בעולם הזה הגשמי, דהיינו שברא הקב"ה תפיסת עולם כזה שאדם יראה א"ע כיחידי בעולם וכפועל ועושה וחושב ומקיים כו' לבד ומעצמו ובכח עצמו, מש שלא ניתנה כוח ותפיסה כזו לשום נברא אחר. [בכך גם מובן איך שייך כזה תפיסה והשקפה שהיה לפרעה שאמר 'לי יאורי ואני עשיתיני'. אבל האמת - כמבואר ע"פ קבלה ותורה החסידית, שכל הכתוב בתורה יש לו קשר ועניין לשורש כ"א מישראל, וכאן הרמז - שאצל כל אדם ואדם קיים תפיסה עמוקה כאילו שהוא ברא את עצמו - - במילים אחרות -- הוא לא חיי בתפיסה שהוא נברא ושאין לו כח עצמי כלל וכלל לעשות שום דבר, אלא הכל הוא אך ורק בהשגחת ורצון הבורא]. כאן נוצר ה'אני'. דהיינו שכאן נולד המושג שהאדם חיי בתפיסה קיומית שיש 'אני', וה'אני' הזה הוא רשות ומציאות קיים ובלתי ניתן לערעור, דרכה הוא תופס את העולם כולו כמי שנברא בשבילו, האינטרסים שלו קודמים לכל דבר כו'. זוהי התפיסה האגוצנטריות שקיים בכל אדם והאדם עלי אדמות.
ומה המטרה....?...?
נעיין נא בדברי הרמב"ן סוף פרשת בא, וז"ל: "...וכוונת כל המצות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין לאל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו" עכ"ל הזהב.
יסוד הדברים, שהמטרה של כל הבריאה כולה הוא שהאדם יחיה - באמת לאמיתו ובעומק נפשו - מתוך התפיסה האמונתית שאין שום דבר בעולם חוץ מהבורא ית', ואף הוא עצמו, דהיינו ה'אני' הנכבדה, אינו אלא נברא בלבד ונתון בכל רגע לרצון הבורא ית' בקיומו. ובקיצור, זוהי מדרגת הביטול אל הקב"ה בשיא השלימות, וזוהי היסוד והשורש של כל עבודת המידות וזוה מטרת כל התורה והמצוות ומטרת כל יהודי באשר הוא שם ---- לבוא לדרגת הכרה ברורה שאין עוד מלבדו כלל וכלל, ה' אחד ממש [וע"פ תורת הבעש"ט הק' בביאור יחוד הבואר ית' ובאין עוד מלבדו, ואכ"מ] - - ולחיות ולקיים את זה ולפעול בהתאם לאמונה זו. המתבונן יראה איך שהנקודה השורשי בכל עבודה שהוא - הוא הנקודה בה האדם מכיר ומודה שהוא לא קיים, והוא מפנה 'מקומו הנכבד' לכבוד הבורא ית' מתוך הכרה ברורה שכל העולם כולו - כולל תפיסת ה'אני' הזה - - הכל הבל הבלים ממש, וכל מה שיש לו הוא רק כח הבחירה, והוא משתמש בה לבחור לבטל הבחירה הזו, דהיינו לבחור בהכרת האמת שגם כח הבחירה הוא ממנו ית', שגם ה'אני' הזה הוא ממנו ית'........
ולסיכום: מהות הנפש הוא הנשמה [שבאמת כולל חמש דרגות, כשהנמוך מהם הוא חלק הנפש והוא המחיה הנפש הבהמי, וכל הנאמר בתניא הנ"ל הוא הכל ביחס לרמת גילוי הנשמה אצל האדם, שאצל רוב בנ"א המהות הדומיננטי הוא הנפש הבהמי, ואצל בני עלייה כבר מתגלה חלק הרוח והנשמה וכו'], ולנשמה ניתנה כח הבחירה - שלפי תפיסה חומרית ובהתאם למושגים החומריים - מתתרגמת ומתפרשת כ'אני', כאילו יש כאן 'אני' מציאותי חי וקיים, ש'הוא' מודה לבבורא שנתן 'לו' כו כו'. ועבודת האדם הוא לגלות ולהכיר שגם זה אינו אלא דמיון ואין שום דבר בעולם חוץ ממנו ית', והדבר היחיד שבאמת שייך 'אליו' וקשור אל ה'אני' האמיתי שלו, היכולת [והחיוב] להגיע להכרה ודרך חיים שאין 'אני'. עבודה זו יכול גם להתפרש כעבודת גילוי הנשמה, כי מציאות הנשמה הוא ההכרה שהוא חלק אלוק ממעל, וככל שהנשמה יותר מגולה אצל האדם, הוא חי יותר מתוך השקפת האמת ומתול יותר ביטול ה'אני'.......
אני מקווה שבע"ה הדברים יובנו, כי קיצרתי מאוד ממה שיש באמתחתי על הנושא הזה, וחלילא לי מלהעלות על הדעת הנגעתי אפי' בטיפה מן הים הגדול הזו, שכפי שנתבאר הוא יסוד כל התורה ומטרת כל הבריאה, ועבודת האדם לאורך החיים...

בברכת כתיבה וחתימה טובה
לפי מה שהבנתי מדבריך, לא רק האני הוא דמיון אלא הכל דמיון והדבר האמיתי היחיד הוא השי"ת.
אלא שא"כ קשה לי מאוד: הרי אחרי הכל אתה דורש מה'אני' שלי להבין את הדברים הנ"ל, והנה התפיסה החזקה ביותר של האדם כקיום הוא האני שלו, ואם - לפי מה שהבנתי מדבריך - אתה תופס את הבורא כדבר חיצוני ל'אני' [שלא קיים כלל אלא בדמיון], א"כ איך האני יכול לתפוס את אמיתת מציאות הבורא יותר מאשר את מציאות עצמו? מקווה שהסברתי את עצמי מספיק.
ואשאל זאת ברור יותר על ידי שאלה פשוטה: אם האני הוא דמיון, דמיון של מי הוא? מי הוא זה אשר מדמיין את ה'אני' הזה?
אשמח לתשובה טובה
 
 

כמעיין המתגבר

משתמש ותיק
איני עונה על שאלת האשכול, כי מבחינתי לק''מ אני זה יכול להיות הגוף או הנשמה או שניהם ואין להקשות סתירה בין המקומות.
רק אעיר דבעל סדר היום הוא בעל התפילה מודה אני, והוא המציא אותה. (כתבתי את זה לידע כללי).
 

אור החכמה

משתמש ותיק
שאול אמר:
בס''ד
תמיד חשבתי ש'אני' זה הנשמה, הגוף הוא רק לבוש/חליפה (כלבוש תחליפם ויחלופו)
אבל נתקעתי בברכת א' נשמה: כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני. אז מיהו ה'אני' הזה?
נא חילוצכם

למה הדבר דומה, לעוגה.
לכאורה יש לתמוה, מיהי העוגה?
אם הסוכר? והרי שמו סוכר, ולמה א"כ אנו אומרים שמכניסים לתוך העוגה סוכר? 
אם הביצים הרי כנ"ל.
אם הקמח הרי הנ"ל.
אלא שמכלול כל המרכיבים נקרא "עוגה".
סליחה על ההשוואה, אבל גם ה"אני" של האדם הוא מכלול של כל מרכיביו. איני בטוח שכאשר משתמשים במילה "אני" בכל מקום מתכוונים לתאר את ההרגשה הפנימית של ה"אני" המהותי והתוכי שבתודעה וכו' וכו', אלא מתכוונים לתאר את המכלול כולו - שיש בו נפש רוח נשמה גוף איברים וכו' וכו'.
 

פרי הארץ

משתמש ותיק
אור החכמה אמר:
שאול אמר:

למה הדבר דומה, לעוגה.
לכאורה יש לתמוה, מיהי העוגה?
אם הסוכר? והרי שמו סוכר, ולמה א"כ אנו אומרים שמכניסים לתוך העוגה סוכר? 
אם הביצים הרי כנ"ל.
אם הקמח הרי הנ"ל.
אלא שמכלול כל המרכיבים נקרא "עוגה".
סליחה על ההשוואה, אבל גם ה"אני" של האדם הוא מכלול של כל מרכיביו. איני בטוח שכאשר משתמשים במילה "אני" בכל מקום מתכוונים לתאר את ההרגשה הפנימית של ה"אני" המהותי והתוכי שבתודעה וכו' וכו', אלא מתכוונים לתאר את המכלול כולו - שיש בו נפש רוח נשמה גוף איברים וכו' וכו'.
צודק.
וודאי שגם מבטלי הישות הגדולים יאמרו כן כי אם לא כן כיצד ישבחו את ה' על שבראם? הרי אינם נבראים כלל כי אינם קיימים? אלא וודאי כוונתם למכלול הגוף והנפש שלהם שבכך הם יחידים מכל באי העולם.
וידועה הבדיחה על ישיבישע'ר שהלך ברחוב בחושך ופגש אותו שוטר ושאלו מי שם? וענה לו אני ושאלו מיהו אני? נתפס הישיבישע'ר חרדה וכי יש אני? וענה לו "כלום שם", שאלו ומיהו כלום? נלחץ, גם כלום הוא משהו? וענה לו לא כלום אלא 'ביטול' שם, שאלו מיהו ביטול? צעק לו גם ביטול אינו הולך כאן וברח משם...
 
 

יראתי בפצותי

משתמש ותיק
על פניו, אנו מתייחסים למודה ולמברך, שהוא ה"אני", והוא הנפש שחיה ומרגשת, שמכונה בספרים נפש בהמית, ומודים על החלק הרוחני. וכמו שכבר הביאו הקדמונים מהפסוקים, כמו עור ובשר תלבישני ועצמות וגידים תסוככני ועוד, שהגוף לבוש, וממילא הנפש המרגישה היא המהות, והיא האני, ועליה הנשמה בכל חלקיה נרנח"י.
אמנם כל חלוקה זו מקורה בקבלה, אך ודאי שיש בחז"ל שלא הבינו ככה את מהות חלקי הנשמה לדוגמא:
בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה יד
חמשה שמות נקראו לה, נפש, רוח, נשמה, יחידה, חיה, נפש, זה הדם שנאמר (דברים יב) כי הדם הוא הנפש, רוח, שהיא עולה ויורדת שנאמר (קהלת ג) מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה, נשמה, זו האופיה, דברייתא אמרין האופיתא טבא, חיה, שכל האברים מתים והיא חיה בגוף, יחידה, שכל האברים משנים שנים, והיא יחידה בגוף, הה"ד (איוב לד) אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף, רבי יהושע בר נחמיה ורבנן, רבי יהושע בר נחמיה אמר אם ישים אלהים לבו על האדם הזה רוחו כבר היה בידו (שנאמר) ונשמתו אליו יאסוף בגופו כבר יגוע כל אדם, אלא בשעה שאדם ישן, נשמה מחממת את הגוף שלא יצטנן וימות, רבנן אומרים אם ישים אלהים לבו לאדם הזה רוחו כבר הוא בידו ונשמתו אליו יאסוף למעלה כבר יגוע כל אדם יחד אלא בשעה שאדם ישן נשמה מחממת הגוף שלא יצטנן וימות הה"ד (משלי כ) נר ה' נשמת אדם, רבי ביסני ורבי אחא ור' יוחנן בשם ר"מ אומרים הנשמה הזו ממלאה את כל הגוף, ובשעה שאדם ישן היא עולה ושואבת לו חיים מלמעלה, ר' לוי בשם ר' חנינא אמר על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבורא מ"ט (תהלים קנ) כל הנשמה תהלל יה כל הנשימה תהלל יה.
 

נדיב לב

משתמש ותיק
משה אמר:
בס''ד
שמעתי על מחקר מענין, החוקר/רופא גירה באמצעות אלקטרודות את מוחו של המטופל מה שגרם למטופל להרים יד, החוקר שאל למה הרמת את ידך והא ענה 'אני' לא הרמתי את היד אתה הרמת לי.
משמע כי ישנו 'אני' שמפעיל בד''כ את הגוף, אבל כעת אתה השתלטת על הבובה הזו שנקראת גוף.


קיום הנשמה אינו עניין לשדה המדעי אלא האמוני. גם המחקר* שציינת, מי שברצונו לכפור כבר כפר, כמו התגובה של כמה מהפילוסופים החשובים רח"ל... על המחקר הזה, שאין להסיק ממנו על קיום הנשמה, אלא כל תא במוח הוא פונקציית הפעלה.

*כמו כל המחקרים שמנסים להוכיח את קיום הנשמה.
 

נדיב לב

משתמש ותיק
שאול אמר:
בס''ד
תמיד חשבתי ש'אני' זה הנשמה, הגוף הוא רק לבוש/חליפה (כלבוש תחליפם ויחלופו)
אבל נתקעתי בברכת א' נשמה: כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני. אז מיהו ה'אני' הזה?
נא חילוצכם

במקום לחפש משמעות "לאני" על פני הנשמה - מצד ההרכבה בכללות וכיו"ב ולבאר את בקשת מודה אני, כמו שכתבו המכובדים @אריך @אור החכמה @ועוד רבים וטובים.. למה לא לפרש פשוט יותר, שהנשמה שבלא ספק היא החלק העיקרי במהות האדם, מבטאת את האני.
אני זה הנשמה והנשמה זה אני. ובכך תתפרש הבקשה - שה"מודה אני" הוא אך ורק תוצאה של "הנשמה בקרבי". אבל אם אין נשמה, אין אני.

כמו"כ במה שהציעו לבאר את בקשת "מודה אני", ש"האני" מבטא מכלול של האדם, שיש בו נשמה גוף וכו', יש לעורר בזה דבר יסודי שאי אפשר להמלט ממנו, שבכל מכלול של דברים יש דבר מרכזי ועקרי שסביבו סובב הכל, אם בעוגה זה הקמח או בכלל חלקיקי האטום, בבן אדם זה הנשמה, ומן הראוי "שהאני" ייתייחס בהדגשה1 לדבר היסודי יותר מאשר לדבר הנטפל באופן ייחסי. כמו"כ לייחס את "האני" לתודעה, זו בריחה מהגדרת האני ותו לא. יתירה מכך אם נשתמש עוד במשל העוגה2 שהזכירו כאן, הלא בשונה מעוגה שהרכיב העיקרי בה זה הקמח או בכלל חלקיקי האטום.. וזה שמגדירה על פני מאכלים אחרים [לא הסוכר וכיו"ב מגדירה ביחס למאכלים אחרים כמו הקמח] אבל גם זה לא מדוייק, שכן מה שמרכיב את העוגה על פני הלחם זו הצורה וכו', כך שכל המכלול הזה יוצר את המושג עוגה המופשט3 , משא"כ בבן אדם שאינו מושג מופשט, והחלק העיקרי בו הוא הנשמה, מן הראוי לייחס את "האני" אליה.

1 לאפוקי מהתייחסות למכלול, שאכן השלם גדול מחלקיו, אבל ההדגשה אמורה לבטאות את היסוד העיקרי.

2 מלבד זה שאין "משל העוגה" יכול ללמד דבר. שכן יש חילוק מהותי בין עוגה לבן אדם שיכול לבטא את עצמו. נניח והעוגה היה לה כלי ביטוי, כיצד הייתה מגדירה את עצמה? זו השאלה ועל זה אין תשובה במשל, כי מה שאנו מגדרים אותה, זו הגדרה שבאה מבחוץ, כאן באדם אנו דנים על יישות שמגדירה את עצמה.

3 הלא העוגה זה מושג ולא מציאות בעצם.


 

לבי במערב

משתמש ותיק
השפל באמת אמר:
וידועה הבדיחה
ראה סה"ש תרח"ץ ע' 251. 'תורת מנחם' חי"א ע' 151. חט"ו ע' 275. חל"ג ע' 358. 'התוועדויות' תשמ"ב ח"א ס"ע 329. תשמ"ו ח"א ע' 75. תשמ"ח ח"א ס"ע 65.
 

רבינא

משתמש ותיק
השפל באמת אמר:
וידועה הבדיחה על ישיבישע'ר שהלך ברחוב בחושך ופגש אותו שוטר ושאלו מי שם? וענה לו אני ושאלו מיהו אני? נתפס הישיבישע'ר חרדה וכי יש אני? וענה לו "כלום שם", שאלו ומיהו כלום? נלחץ, גם כלום הוא משהו? וענה לו לא כלום אלא 'ביטול' שם, שאלו מיהו ביטול? צעק לו גם ביטול אינו הולך כאן וברח משם...
 

לדייק את הבדיחה
חסיד ולא ישיבישע'ר
 

פרי הארץ

משתמש ותיק
לבי במערב אמר:
השפל באמת אמר:
וידועה הבדיחה
ראה סה"ש תרח"ץ ע' 251. 'תורת מנחם' חי"א ע' 151. חט"ו ע' 275. חל"ג ע' 358. 'התוועדויות' תשמ"ב ח"א ס"ע 329. תשמ"ו ח"א ע' 75. תשמ"ח ח"א ס"ע 65.

תודה על התעסוקה לחצי שעה לפחות, אך אמור נא מהו הענין שמובא שם בכללותו.
 

אחד הלויים

משתמש ותיק
בהגדרה קצרה לימדונו חד"ל ויותר בספרי המקובלים שיש חמשה חלקים לנשמה
נפש רוח נשמה חיה יחידה
הנפש והרוח בתוך האדם הנשמה מעליו והחיה ויחידה עליונים
כשאדם חוטא מסתלקת מעליו הנשמה והיא לא נפגמת
ולכן אנו מודים על הנשמה שהיא ניתנת לנו חלק אלוק' ממעל
 

נדיב לב

משתמש ותיק
רבינא אמר:
השפל באמת אמר:
וידועה הבדיחה על ישיבישע'ר שהלך ברחוב בחושך ופגש אותו שוטר ושאלו מי שם? וענה לו אני ושאלו מיהו אני? נתפס הישיבישע'ר חרדה וכי יש אני? וענה לו "כלום שם", שאלו ומיהו כלום? נלחץ, גם כלום הוא משהו? וענה לו לא כלום אלא 'ביטול' שם, שאלו מיהו ביטול? צעק לו גם ביטול אינו הולך כאן וברח משם...
 

לדייק את הבדיחה
חסיד ולא ישיבישע'ר


לבי במערב אמר:
השפל באמת אמר:
וידועה הבדיחה
ראה סה"ש תרח"ץ ע' 251. 'תורת מנחם' חי"א ע' 151. חט"ו ע' 275. חל"ג ע' 358. 'התוועדויות' תשמ"ב ח"א ס"ע 329. תשמ"ו ח"א ע' 75. תשמ"ח ח"א ס"ע 65.


אנשים עוסקים בדיני נפשות- נשמות ואתם מעלים כאן בדיחות... :)

וברצינות, המשל היפה והמוכר שציטט @השפל באמת שממחישה את האסכולה של מבטלי הישות, לא מהווה סתירה למה שנאמר בהגדרת "האני", וכל הנהגתם אינה אלא ביחס לאלוקות, אבל לא כלפי עצמם.
 

פרי הארץ

משתמש ותיק
 
רבינא אמר:
השפל באמת אמר:
וידועה הבדיחה על ישיבישע'ר שהלך ברחוב בחושך ופגש אותו שוטר ושאלו מי שם? וענה לו אני ושאלו מיהו אני? נתפס הישיבישע'ר חרדה וכי יש אני? וענה לו "כלום שם", שאלו ומיהו כלום? נלחץ, גם כלום הוא משהו? וענה לו לא כלום אלא 'ביטול' שם, שאלו מיהו ביטול? צעק לו גם ביטול אינו הולך כאן וברח משם...

לדייק את הבדיחה
חסיד ולא ישיבישע'ר
ומה עם הנובהרדוקערס? הם לא אחזו מביטול הישות? במקור זה בא לבטא את בחורי נובהרדוק.
אגב, ההבדל בין החסיד למתנגד בעניין ביטול הישות מוגדר יפה בסיפור הזה, הנובהרדוקער לחוץ ונלחץ וחי קשה את החיים ואילו החסיד לא מסתבך ומבין שכמו בנושא האשכול - מודה אני מותר לומר אני וכמו הפ' שהובאו לעיל כך לשוטר מותר לומר אני...
 

לבי במערב

משתמש ותיק
לא אדע מאיזה טעם הוחלט כאן כי ה'מקור' הוא על בחורי נובהרדוק, ושלא הי' ולא נברא אלא משל הי', וכי אין זו אלא בדיחה בעלמא.

 
השפל באמת אמר:
תודה על התעסוקה לחצי שעה לפחות, אך אמור נא מהו הענין שמובא שם בכללותו.
בסה"ש תרח"ץ ע' 251 (במהדו"ח - קה"ת, תשע"ד - ע' 278):
אין ליובאוויטש איז געווען א חסידות'ער איד, אברהם יצחק זארחין, ער האט זיך אויסגעלערנט מאכן טינט און פלעגט פארקויפן טינט.
בעת יענעם פארבריינגען [י"ט כסלו תרנ"ג] איז ער געזעסן, און בא עם האט זיך געגאסן טרערן. האט אים דער טאטע געפרעגט, וואס וויינט איר. האט ער געזאגט, איך האלט נאך 'בין כסא לעשור'. האט דער טאטע געזאגט: איך בין אייך מקנא. ושאל: מיר מקנא זיין, וואס? האט דער טאטע געזאגט: אז מען גייט אין מארק, און מען טראגט פארקויפן טינט, און מען טראכט 'תניא' - אדער חומש - איז מען דאך 'תניא', א 'תניא' גייט. וספר ע"ז מעשה:
החסיד ר' פסח מאלאסטאווקער פלעגט זאגן חסידות פאר זיינע מקבלים אלץ וועגן ביטול היש, און פלעגט פועל זיין אויף די הערער ביותר. איין מאל זיינען געגאנגען זיינע הערער אין גאס, און האבן בעגעגנט א וואיט (אליציאנט), און ער האט געפרעגט: 'קטא אידיאט' (מי הולך), והשיבו: 'ביטול אידיאט' ('ביטול' הולך), ווייל זיי זיינען געלעגן אין וואס זיי האבן געהערט.
אזוי, אז מען גייט אין מארק און מען טראכט 'תניא' - איז מען 'תניא'. די ווערטער האבן געמאכט א רושם.
ובתרגום חפשי:
בליובאוויטש הי' יהודי חסידי, [ר'] אברהם־יצחק זארחין, שהתלמד בעשיית דיו והי' עוסק במכירתו. באותה התוועדות (י"ט כסלו תרנ"ג) ישב [ר' אברהם־יצחק] ומירר בבכי. שאל אותו כ"ק אאמו"ר (מהורש"ב מליובאוויטש נ"ע): מדוע הנכם בוכים? והשיב, עדיין אוחז אני 'בין כסא לעשור' (היינו, שלא השלים עבודתו כדבעי). אמר לו כ"ק אאמו"ר: מקנא אני בכם. ושאל [ר' אברהם־יצחק] בתמיהה: לקנא בי?! מדוע ולמה? אמר לו כ"ק אאמו"ר: כשמהלכים בשוק, ועסוקים במכירת הדיו, ובשעת מעשה מהרהרים אותיות ה'תניא' - או חומש - הרי נעשים ל'תניא', 'תניא' מהלך כאן. וספר ע"ז מעשה: החסיד ר' פסח ממאלאסטאווקא נהג לדבר רבות במאמרי־החסידות שלו - שנאמרו בפני עדת מושפעיו - אודות 'ביטול היש', ודבריו היו משפיעים מאד על השומעים. פעם אחת הִלְּכו מושפעיו ברחוב ונתקלו בשוטר, ששאלם: 'קטא אידיאט?' (מיהו ההולך), והשיבו (בפשטות): 'ביטול אידיאט' ('ביטול' הולך), כיון שהיו אכן שקועים במה ששמעו מרבם. כך, כשמסתובבים בשוק ומהרהרים ב'תניא' - נעשים ל'תניא' (מהלך). דברי אאמו"ר עשו רושם.



שאר המ"מ לא אעתיק כאן (כמובן), אלא רק אקשר למקום המצאם:
לבי במערב אמר:
'תורת מנחם' חי"א ע' 151(*). חט"ו [ס"ע 274]. חל"ג ע' 358. 'התוועדויות' תשמ"ב ח"א ס"ע 329. תשמ"ו ח"א ע' 75. תשמ"ח ח"א ס"ע 65[. ועוד].
*) ושם: פעם הלכו חסידים בדרכם מהתוועדות חסידית, שנמשכה עד שעה מאוחרת בלילה. בדרכם מההתוועדות, צעדו החסידים באמצע הרחוב – כפי שהיו נזהרים פעם מהליכה "בצדי דרכים" – וניגנו ניגון, שכנראה לא סיימו לנגנו בעת ההתוועדות. בינתיים התקרב אליהם פקיד מהמשטרה, ושאל אותם ברוסית: "קטאָ אידיאָט"? (מיהו ההולך?). אחד החסידים, שידע מעט רוסית והבין את שאלתו של הפקיד, ענה: "ביטול אידיאָט"! ("ביטול" הולך!). – החסיד הנ"ל הי' חדור בענינים אודותם דובר בעת ההתוועדות; "ביטול היש", "ביטול במציאות", "אין עוד" וכו', עד כדי כך שזו היתה כל מציאותו, ולכן ענה בפשטות (על שאלתו של הפקיד) – "ביטול" הולך! והפקיד – קיבל את המענה והלך לו... יש צורך להיות חדורים לחלוטין ("דורכגענומען און דורכגעדרונגען") בענינים אודותם מדברים, עד שגם כאשר מתעסקים עם גוי, שפוגשים גוי ברחוב והוא שואל מיהו ההולך, יש לענות לו "ישר ולענין" ("צום פּוינט"), כפי האמת – "ביטול אידיאָט"! וזהו שאהבת ישראל (שנעשית ע"י ביטול מציאותו) הוא כל ענין התומ"צ – שהרי ענין התומ"צ הוא עבודת הבירורים, בירור הניצוץ האלקי שבדבר הגשמי, דהיינו שיורגש בדבר הגשמי מציאותו האמיתית, שהיא אלקות.
 

פרי הארץ

משתמש ותיק
לבי במערב אמר:
לא אדע מאיזה טעם הוחלט כאן כי ה'מקור' הוא על בחורי נובהרדוק, ושלא הי' ולא נברא אלא משל הי', וכי אין זו אלא בדיחה בעלמא.
ייש"כ גדול, לא ידעתי שסיפור זה יסודתו בהררי קודש.
ומש"כ כי המעשה הוא על בחורי נובהרדוק הוא כי כך היה זכור לי מפי אדם שנון שאמר את זה כדי להבדיל בין שי' החסידות בביטול לבין שי' נובהרדוק וכדו' בביטול וכפי' שכ' באותיות הקטנות שם. אמת שאכן שורש הסיפור בחסידים כפי שהבאת אך הסיומת שאני כתבתי שאמר גם ביטול אינו זו תוספת שבאה לבטא את הנ"ל.
 
חלק עליון תַחתִית