איך בגמ' נפסקת הלכה כיחיד נגד רבים?

בכמה מקומות רואים מחלוקת תנאים בין חכמים לתנא אחד, ובגמ' נפסק שהלכה כמותו (כגון מחלוקת חכמים ור' יהודה בברכות). וזה תמיד מעלה קושי של יחיד ורבים הלכה כרבים. ולמה מזכירין את דברי היחיד בין המרובין וכו'. מה הפשט בזה? 

שייף עייל אמר:

בכמה מקומות רואים מחלוקת תנאים בין חכמים לתנא אחד, ובגמ' נפסק שהלכה כמותו (כגון מחלוקת חכמים ור' יהודה בברכות). וזה תמיד מעלה קושי של יחיד ורבים הלכה כרבים. ולמה מזכירין את דברי היחיד בין המרובין וכו'. מה הפשט בזה? 

לחץ כדי להרחיב...

יחיד ורבים הלכה כרבים, בסנהדרין.

חימקו אמר:

שייף עייל אמר:

בכמה מקומות רואים מחלוקת תנאים בין חכמים לתנא אחד, ובגמ' נפסק שהלכה כמותו (כגון מחלוקת חכמים ור' יהודה בברכות). וזה תמיד מעלה קושי של יחיד ורבים הלכה כרבים. ולמה מזכירין את דברי היחיד בין המרובין וכו'. מה הפשט בזה? 

לחץ כדי להרחיב...

יחיד ורבים הלכה כרבים, בסנהדרין.

לחץ כדי להרחיב...

הרבה מהתנאים באמת היו בסנהדרין, לא?
או שכוונתך לסנהדרין שבביהמ"ק.

הרבה פעמים הגמ' אומרת מאן חכמים?
לא תמיד זה היה יחיד ורבים

תוספות יום טוב מסכת עדויות פרק א משנה ו
למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין לבטלה - פירש הר"ב יחיד שלא עשה שום ב"ד כדבריו והם דחוין ובטלין. ותמיהני דהא עד השתא לא אמרינן שנזכרו דברי היחיד. אלא שאם יראה ב"ד דברי היחיד וכו'. וא"כ מאי קושיא הקשה ר"י א"כ למה מזכירין דברי היחיד שלא עשה וכו'. דהא אפשר שיבא ב"ד באחרית הימים ויראה לעשות כדבריו. ולשון הרמב"ם בפירושו אחר שקדם לו המאמר בתועלת קיום דברי היחיד בין המרובין. והוא שאפשר שיפסוק ב"ד כסברת אותו היחיד. אמר ר"י לאיזה טעם זכר דברי היחיד הנדחים כלומר שאין עושין ב"ד לעולם כדבריו. ע"כ. ועדיין צריכין אנו למודעי מנא ידעינן שאין עושין ב"ד לעולם כדבריו. ולמדתי יישוב לזה מדברי הרמב"ם בחבורו פרק הנזכר שאחר שהעתיק משנה דלעיל שאין ב"ד יכול לבטל וכו' עד שיהא גדול וכו'. כתב וז"ל בד"א בדברים שלא אסרו אותן כדי לעשות סייג אלא בשאר דיני תורה אבל דברים שראו ב"ד לגזור ולאסרן לעשות סייג אם פשט איסורן בכל ארץ ישראל אין ב"ד הגדול האחר יכול לעקרן ולהתירן אפי' היה גדול מן הראשונים. עכ"ל. ולהראב"ד שם דלא שני ליה בין תקנות שהם לסייג לשאינם לסייג. דסבירא ליה דכל שפשט איסורן בכל ישראל אין ב"ד אחר יכול לעקור אפי' היה גדול וכו'. והשתא נוכל לפרש משנתו דר' יהודה דמצינו דברי יחיד שאין ב"ד עושין לעולם כדבריו. למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ומ"מ להראב"ד עצמו יש פי' אחר בפי' המשנה. ואין צריך לכל זה כמו שאעתיק לשונו בסמוך. ואכתי בל' הר"ב לא ניחא לי שכתב למה מזכירין וכו' כדי לבטלן מאי כדי דקאמר דמשמע דההזכרה הוא סבת הבטלה ואתמהה דאדרבא אילו לא נזכרו מכ"ש שהיו בטלים ומבוטלים דלא קיימין ולא נזכרין. ולפיכך אני אומר שז"ש כדי לבטלן כשגגה היא שיצתה מלפניו. בראותו זה הל' בפירוש הראב"ד. ומפני טרדת העיון העתיק כן בתוך פירושו ולא דק שאינו ענין לפי פירושו כלל. ופירש הראב"ד כך הוא למה הוזכרו דברי היחיד כלל. כדי לבטלן לדורות. שאם יבא אחד ויאמר כך אני מקובל. יאמרו לו כדברי איש פלוני שמעת. ואם לא הוזכרו דברי היחיד כלל. היה סבור המקובל מרבו כי הוא קבלה מיד המרובין. מפני שאין דברי היחיד נזכרים כלל. והא דקתני אמר ר' יהודה א"כ למה הוזכרו. ארישא דמתני' קאי. כלומר הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובים. למה הוזכרו דברי היחיד וכו'. ולדבריו בא רבי יהודה להשיב על טעם שהזכירה המשנה שאם יראה ב"ד וכו'. וקאמר איהו דאדרבה לא להלכה נזכרה שאם יראה ב"ד וכו'. אלא לבטלן נזכרו שלא יאמר אדם וכו':

שייף עייל אמר:

חימקו אמר:

שייף עייל אמר:

בכמה מקומות רואים מחלוקת תנאים בין חכמים לתנא אחד, ובגמ' נפסק שהלכה כמותו (כגון מחלוקת חכמים ור' יהודה בברכות). וזה תמיד מעלה קושי של יחיד ורבים הלכה כרבים. ולמה מזכירין את דברי היחיד בין המרובין וכו'. מה הפשט בזה? 

לחץ כדי להרחיב...

יחיד ורבים הלכה כרבים, בסנהדרין.

לחץ כדי להרחיב...

הרבה מהתנאים באמת היו בסנהדרין, לא?
או שכוונתך לסנהדרין שבביהמ"ק.

לחץ כדי להרחיב...

מה שבאמת הכריעו בסנהדרין היה מחייב גם בזמן התנאים, עיין ברכות כז ב, בעניין תפילת ערבית חובה או רשות.

שייף עייל אמר:

בכמה מקומות רואים מחלוקת תנאים בין חכמים לתנא אחד, ובגמ' נפסק שהלכה כמותו (כגון מחלוקת חכמים ור' יהודה בברכות). וזה תמיד מעלה קושי של יחיד ורבים הלכה כרבים. ולמה מזכירין את דברי היחיד בין המרובין וכו'. מה הפשט בזה?

לחץ כדי להרחיב...

אם מסתבר טעמיה דיחיד, הלכה כיחיד אא"כ נפסק במפורש כרבים. עי' תוס' יבמות ק"א ע"ב ד"ה הואיל. כמו"כ הגמ' בהרבה מקומות פוסקת כרבים ושואלת פשיטא הרי יחיד ורבים הלכה כרבים, ועונה מהו דתימא מסתבר טעמיה דיחיד ולכן תהיה הלכה כמותו, קמ"ל. ומוכח מכמה וכמה אחרונים שעיינתי שלא הבינו בקמ"ל שלא מסתבר טעמיה, אלא שאפי' שמסתבר זה החידוש שהלכה כרבים. וממילא יש מקומות שהלכה כיחיד כי לא חידשו לנו שגם בזה הלכה כרבים.

שייף עייל אמר:

בכמה מקומות רואים מחלוקת תנאים בין חכמים לתנא אחד, ובגמ' נפסק שהלכה כמותו (כגון מחלוקת חכמים ור' יהודה בברכות). וזה תמיד מעלה קושי של יחיד ורבים הלכה כרבים. ולמה מזכירין את דברי היחיד בין המרובין וכו'. מה הפשט בזה? 

לחץ כדי להרחיב...

כבר ציינו לדברי תוס'. וראה עוד מה שכתב במסילת ישרים.

חימקו אמר:

מה שבאמת הכריעו בסנהדרין היה מחייב גם בזמן התנאים, עיין ברכות כז ב, בעניין תפילת ערבית חובה או רשות.

לחץ כדי להרחיב...

לא מצאנו שם עמידה למניין, ואת"ל שכיון שר' יהושע אמר שאין חולק בדבר הוי כאילו נמנו וגמרו כשיטת רבן גמליאל - אז איך תסביר את זה שאחר כך חזרו האמוראים ונחלקו בזה, ולבסוף ההכרעה היא מעיקר הדין דלא כרבן גמליאל?

דבש לפי אמר:

חימקו אמר:

מה שבאמת הכריעו בסנהדרין היה מחייב גם בזמן התנאים, עיין ברכות כז ב, בעניין תפילת ערבית חובה או רשות.

לחץ כדי להרחיב...

לא מצאנו שם עמידה למניין, ואת"ל שכיון שר' יהושע אמר שאין חולק בדבר הוי כאילו נמנו וגמרו כשיטת רבן גמליאל - אז איך תסביר את זה שאחר כך חזרו האמוראים ונחלקו בזה, ולבסוף ההכרעה היא מעיקר הדין דלא כרבן גמליאל?

לחץ כדי להרחיב...

שאלה טובה.

אולי כשהדיחו את רשב"ג, פסקו כרבי יהושע. וצ"ב במה נחלקו אביי ורבא

לא נחלקו אביי ורבא אלא על קביעת ההלכה!

ופשוט דכיון שחזר ר"י והודה כי דעתו שתפלת ערבית רשות - שוב נותרה המחלוקת בעינה, והיינו דברי רב יהודה בשם שמואל.

אפ"ל דמחלוקת אביי ורבא היא בזה גופא: אי פסקינן הלכתא כר"ג, כיון שהי' נשיא, או כר"י.