הרוגי מירון-קרבנות ציבור

יושב אוהלים

משתמש ותיק
רוצה להיות טוב אמר:
ברסלבר (ליטאי לשעבר) אמר:
ברכות בכוונה
אוסיף ואומר ממה שאני רואה ,רבים וטובים כלל לא מברכים ,היינו מזיזים השפתים קודם האכילה ו.. ,אני מדבר על רבים מאד חרדים לדבר השם גדולים וצעירים נשים וגברים שברי לי שמעבירים את כל חייהם באכילה בלי ברכה !!! לא לקטרג באתי אלא לעורר , אתם "בטוחים" שבירכתם ,אבל לא באמת בטוח ,מי שלא שם ליבו לעניין הזה ,ימשיך לאכול ולשתות בלי ברכה. תעיינו סביבכם ותראו שאני לא טועה.

ייש"כ על ההתעוררות.
שמעתי סיפור שהחזו"א הי' באיזה שמחה, והוא עמד הרבה זמן ליד כיור הנטילת ידים והעיר כמעט לכל א' שנטל ידים, והראה לו איך הוא לא נוטל ידים כהלכה. גם אנשים חשובים ותלמידי חכמים,  לא הקפידו על כל הלכות ודקדוקי הנטילה.
והוא חזר כמה וכמה פעמים על מאמר ר"ע (עירובין כא:) "מה אעשה שחייבים עליהן מיתה".
 
יושב בשבת תחכמוני אמר:
יש להוסיף עוד,
שבאמת - מרגלא בפומינו תמיד ש'לכל כדור יש כתובת' וכל כיו"ב. וזה ודאי נכון, לית דינא בלא דינא. וגם בדידן, כולנו מאמינים בני מאמינים שכל אחד מהנמצאים שם שאירע בהם כך, לא בכדי היה שם, והכל מכוון בתכלית. ואמנם, הגם שזה נכון בהקשר של דקדוק ההשגחה על כל פרט ופרט שחופפת מעל כל מאורע בעולם, אבל אין בזה בכדי להפקיע את התפיסה הפשוטה של הסיטואציה, שמכוונת את האירוע את הכלל כולו ואת הנספים הספצפיים כ'אקראיים'.
והיינו, שהאמירה הפשטנית של הסיטואציה בלי ספק מכוונת לא אל הפרט של היחידים הנספים, אלא אל הכלל. בקרב הכלל יש את התופעה של העליה למירון בלג בעומר, ובקרב כלל העולים יש את התופעה של ההדחקויות השונות, ולמעשה 'בפועל ממש' , כביכול 'באקראי', זה פגש את היהודים הספציפיים שהיו באותו מעבר צר בשעה זו וזו ובמיקום זה וזה ובתנוחה זו וזו. אבל ה'כדור' במהותו מכוון אל כולנו, ובהקשר הזה האמת המדויקת של 'לכל כדור יש כתובת' היא שהכתובת המדויקת של הכדור הוא אנו.
כהמשך להנ"ל.
שומעים פה ושם דיבורים פרטניים של 'ערכים מוספים' נוספים לגודל הטרגדיה של הנספים, זה אשתו טרום לידה וזה אחר לידה וזה ענינו כך וזה כך, וכו' וכו', ענינים פרטיים שמעצימים את השבר, ומטבע הדברים הלב נכמר, ומתעוררת תחושה שאף כל נספחי העצב הקטנים האלו מכוונים לעברנו מאתו יתברך וראוי למשמש בהם.
לולי דמיסתפינא אמינא, שדבר זה הוא החטאה מוחלטת של המטרה והסטת הענין המרכזי שעליו ורק עליו צריכים לתת את הדעת ואת הלב.
הדבר הזה, אמנם, בהחלט נכון במקרה פרטני. חולה בשכונה שנפטר, לדוגמא. שם – בעצם, זה ענין שלו, מהיכי תיתי שזה שייך אלי בכלל? ועל זה באה התשובה, שהן אמת שהמוות היה מכוון אליו, ולא אלי, אבל הצער שלי על מכר שמת, הוא מכוון אלי, והצער על משפחתו שנותרה, הוא מכוון אלי, וכן הלאה, ומכאן מגיעה התביעה, שכדי שבהקשר שלי מיתתו לא תהיה לחינם, עלי לא להתחמק מהמסר שממוען אלי אלא להפנים אותו, וה'נשיאה בעול' הבסיסית הנדרשת ממני במוות של ההוא, היא הפנמת המסר הממוען אלי במותו של ההוא.
לא כן כאן. הנשיאה בעול של מות הנספים דידן, והתביעה מאיתנו שמותם של אלו לא יהיה לחינם (!) בהקשר שלנו, היא בהפנמת מסר של מוות אלינו. לא מסר של צער וכאב וכל השלכות הרוחב, אלא מסר של מוות ישיר.
דוגמא לדבר. האמריקאים הפציצו את הירושימה. לא יעלה על הדעת לפרש את השדר, כשדר של 'מוות להירושימה' ו'נזק וצער ליפנים' כל יפני לפי מידת הנזק והכאב שחש מכך. השדר הוא 'מוות ליפן', מוות ליפן לאחת מעריה והנשארים ישמעו וייראו.
וממש כך גם כאן. המשמעות של ה'אקראיות' בנספים הספציפיים בסיטואציה כה כוללת, משמעותה היא שהשדר הישיר של המוות הוא מכוון אלינו. לא שדר של צער ועגמת נפש ולא שדר של צרה ויגון תוגה ואנחה <נכון שהוא גם קיים, אבל בפירוש לא העיקרי>, אלא שדר של מוות, מוות לכלל למ"ה מתוכם.
ולפני כל דבר אחר, המחויבות ל'נשיאה בעול' הבסיסית הראשונית, דורשת לא 'להפקיר לגורלם' את הנספים ולעמוד מהצד בתחושה שהמוות פגע בהם ולא בנו, ואנחנו 'מצטערים' 'המומים' 'כואבים' 'בוכים' 'מתחזקים' 'מתעוררים' 'מחבקים' וכו'. המחויבות היא להפנים את דבר השם ולקבל את 'כדור המוות' (אבקש מחילת מי שביטוי זה קשה עליו) שאנו כולנו הנמענים הישירים שלו.

ואגב, 'כדור מוות' מקבלים, לא בתנועה החוצה, לא בכינוסים ועצרות, לא בקבלות וחיזוקים, לא בשום פעילות. מקבלים אותו בקול דממה דקה.

(קשה לי בעצמי לקרוא את הדברים שכתבתי, אבל אני חושב שאכן זהו המינון של הגלולה שהקב"ה האכיל אותנו בה).
 

שפת הים

משתמש ותיק
יושב בשבת תחכמוני אמר:
ואגב, 'כדור מוות' מקבלים, לא בתנועה החוצה, לא בכינוסים ועצרות, לא בקבלות וחיזוקים, לא בשום פעילות. מקבלים אותו בקול דממה דקה.
רבי @יושב בשבת תחכמוני גלית טפח וכסית טפחיים...
אם הזכרת את השואה, אז איך אמרו ניצולי השואה [בחלקם] אם הקב"ה השאירנו בחיים כנראה שיש לנו שליחות...
הדברים לכשעצמם נכוחים וברורים - בפרט לאור ה'חיזוקים' למיניהם של כל מיני מעוררים...
אך מסר של מוות אין משמעותו מוות עבורינו - אלא יותר שינוי מהותי עבורינו, לא חיזוק בפרט כזה או אחר, אלא שינוי בכל צורתינו,
וכעין שינוי השם ומקום שאמרו חז"ל על גזר דין מוות, שמשמעותן של דברים שינוי מהות ומקיף את חיי האדם.
יושב בשבת תחכמוני אמר:
שומעים פה ושם דיבורים פרטניים של 'ערכים מוספים' נוספים לגודל הטרגדיה של הנספים, זה אשתו טרום לידה וזה אחר לידה וזה ענינו כך וזה כך, וכו' וכו', ענינים פרטיים שמעצימים את השבר, ומטבע הדברים הלב נכמר, ומתעוררת תחושה שאף כל נספחי העצב הקטנים האלו מכוונים לעברנו מאתו יתברך וראוי למשמש בהם.
לולי דמיסתפינא אמינא, שדבר זה הוא החטאה מוחלטת של המטרה והסטת הענין המרכזי שעליו ורק עליו צריכים לתת את הדעת ואת הלב.
אולי המשמעות של זה היא קטיעת חיים באיבם, וככל שהפרטים מכוונים לאותה נקודה הרי שזה מחזק ומכפיל את עוצמת המסר, חיים כמו שלי ושלך שנקטעו...

נקודה נוספת:
ככל שעוברים הזמנים ומתמעטים הדורות ערים אנחנו לירידה לפרטים ולפרטי פרטים בכל תחומי החיים, ובעיקר בתורה ובהלכה, ואם פעם לא הוזקק מישהו לבאר למה אין בניקיון צלחת משום בורר הרי שבדורינו זה כבר ממש קושיא, וכדו' רבות, וכחילוק תורה שבכתב מתורה שבע"פ במעבר מהחוויה של הדין עד לחיי המעשה בפרטים המדוייקים.
ובקוטן דעתינו ותפיסתינו לומר מסר של מוות נראה לי החטאה למטרה, כי מוות הוא תורה שבכתב, הוא עוצמתי ומקיף מידי עבורינו, הצורך לתרגם את המסר לפרטים מעשיים הוא מחוייב ומוכרח עבורינו,
הדבר דומה לבחור ישיבה שנחשף פעם ראשונה שביו"כ העוונות לא נמחלים מאליהם, וצריך תשובה עם חרטה וידוי ועזיבת החטא, ובמרץ נעורים אומר לעצמו אני יהיה בן אדם חדש, אני יכול, וחרף אזהרות המשגיח לא שת ליבו ומקבל על עצמו רשימת שינויים ומהפכים בחייו, והנה לא נגמר ביה"ז והשינוי כבר ניכר שלא יהיה, ובחנוכה כבר שכוח שכח שפעם יתחייב שיהיה בן אדם אחר,
כי לדאבונינו בקטנותינו אנחנו צריכים משהו ממשי להתפס בו, ושלא יהיה מהפך בבת אחת, לאט לאט צעד אחר צעד.

עם כל זה אני מסכים שהשינוי לא אמור להיות בכיוון של קבלה טובה וחיזוק מה עקב הצער, אלא כיוון חדש שלא היינו בו קודם.

מבחינתי זה שעם ישראל ברובו מחשבתו הראשונית היתה שהענין כאן הוא שנאת חנם זה כבר סיבה טובה לחשוב שזה הנושא.
אם זה השפה אותה אנחנו מבינים כנראה שאיתה הקב"ה מדבר אלינו.
ולזה לא צריך משהו הזוי לעשות, רק נדמיין מנהיג מסויים [מצד זה או אחר] שיילך להתפלל רק ליל שבת אחד! אצל הציבור שאינו משתייך אליו - המסר יחלחל!
וכן, כל אדם פשוט יכול ג"כ לשנות כיוון לשכנו הקרוב אליו, לידידיו ומכריו,
וה' יאמר לצרותינו די, אמן!
 

אור החכמה

משתמש ותיק
שפת הים אמר:
מבחינתי זה שעם ישראל ברובו מחשבתו הראשונית היתה שהענין כאן הוא שנאת חנם זה כבר סיבה טובה לחשוב שזה הנושא.
אם זה השפה אותה אנחנו מבינים כנראה שאיתה הקב"ה מדבר אלינו.
יש משפט המצוטט בעיקר בשפת האידיש "בדרך רמז קען דאך יעדע איד זאגן", כלומר בדרך רמז יכול כל אדם לומר לפרש.
כלומר, יש הרי פרד"ס, אלא שפשט דרוש וסוד הם משמעויות שונות בטקסט עצמו ובכוונת הכותב דווקא במילים אלו, 
משא"כ רמז הכוונה מה רצה הכותב לרמז לי, ואם זה מה שהבנתי כנראה שזה מה שהקב"ה רצה לרמז לי.
 

שירת הלווים

משתמש ותיק
אני באופן אישי לא אוהב את המונח קורבנות ציבור לאחרונה התופעה של קידוש המוות ולהפוך כל פטירה לפטירה שכל מהותה היא מטרה ולא כאל גזרת שמים ואבדון היא פסולה ונוגדת את התפיסה היהודית למהו מוות
הרצון להיתנחם שהמוות הוא לא מיותר מביא אותנו לצקת משמעות בכל פטירה היום זה קורבנות ציבור ומחר זה יהיה קדושי מירון לא בזלזול ולא בציניות חלילה אבל צריך מאוד להיזהר שמשחקים אם מושגים וערכים
 

שפת הים

משתמש ותיק
שירת הלווים אמר:
אני באופן אישי לא אוהב את המונח קורבנות ציבור לאחרונה התופעה של קידוש המוות ולהפוך כל פטירה לפטירה שכל מהותה היא מטרה ולא כאל גזרת שמים ואבדון היא פסולה ונוגדת את התפיסה היהודית למהו מוות
הרצון להיתנחם שהמוות הוא לא מיותר מביא אותנו לצקת משמעות בכל פטירה היום זה קורבנות ציבור ומחר זה יהיה קדושי מירון לא בזלזול ולא בציניות חלילה אבל צריך מאוד להיזהר שמשחקים אם מושגים וערכים
יושב בשבת תחכמוני אמר:
שבאמת - מרגלא בפומינו תמיד ש'לכל כדור יש כתובת' וכל כיו"ב. וזה ודאי נכון, לית דינא בלא דינא. וגם בדידן, כולנו מאמינים בני מאמינים שכל אחד מהנמצאים שם שאירע בהם כך, לא בכדי היה שם, והכל מכוון בתכלית. ואמנם, הגם שזה נכון בהקשר של דקדוק ההשגחה על כל פרט ופרט שחופפת מעל כל מאורע בעולם, אבל אין בזה בכדי להפקיע את התפיסה הפשוטה של הסיטואציה, שמכוונת את האירוע את הכלל כולו ואת הנספים הספצפיים כ'אקראיים'.
והיינו, שהאמירה הפשטנית של הסיטואציה בלי ספק מכוונת לא אל הפרט של היחידים הנספים, אלא אל הכלל. בקרב הכלל יש את התופעה של העליה למירון בלג בעומר, ובקרב כלל העולים יש את התופעה של ההדחקויות השונות, ולמעשה 'בפועל ממש' , כביכול 'באקראי', זה פגש את היהודים הספציפיים שהיו באותו מעבר צר בשעה זו וזו ובמיקום זה וזה ובתנוחה זו וזו. אבל ה'כדור' במהותו מכוון אל כולנו, ובהקשר הזה האמת המדויקת של 'לכל כדור יש כתובת' היא שהכתובת המדויקת של הכדור הוא אנו.
מה לא ברור???
 

פיילוט 0.4

משתמש ותיק
שירת הלווים אמר:
אני באופן אישי לא אוהב את המונח קורבנות ציבור לאחרונה התופעה של קידוש המוות ולהפוך כל פטירה לפטירה שכל מהותה היא מטרה ולא כאל גזרת שמים ואבדון היא פסולה ונוגדת את התפיסה היהודית למהו מוות
הרצון להיתנחם שהמוות הוא לא מיותר מביא אותנו לצקת משמעות בכל פטירה היום זה קורבנות ציבור ומחר זה יהיה קדושי מירון לא בזלזול ולא בציניות חלילה אבל צריך מאוד להיזהר שמשחקים אם מושגים וערכים
אף שדבריך נכונים בעיקרם
יש לשים לב שמטבעות לשון אלו נוצרו
או בידי עיתונאים/שדרנים רמי מלל ונבובי לב
או שנוצרו לשכך צערם של האבלים [אפשר אפילו בידי האבלים עצמם]
הראשונים לא ישמעו לך והשניים הנח להם
 
שפת הים אמר:
ובקוטן דעתינו ותפיסתינו לומר מסר של מוות נראה לי החטאה למטרה, כי מוות הוא תורה שבכתב, הוא עוצמתי ומקיף מידי עבורינו, הצורך לתרגם את המסר לפרטים מעשיים הוא מחוייב ומוכרח עבורינו,
הדבר דומה לבחור ישיבה שנחשף פעם ראשונה שביו"כ העוונות לא נמחלים מאליהם, וצריך תשובה עם חרטה וידוי ועזיבת החטא, ובמרץ נעורים אומר לעצמו אני יהיה בן אדם חדש, אני יכול, וחרף אזהרות המשגיח לא שת ליבו ומקבל על עצמו רשימת שינויים ומהפכים בחייו, והנה לא נגמר ביה"ז והשינוי כבר ניכר שלא יהיה, ובחנוכה כבר שכוח שכח שפעם יתחייב שיהיה בן אדם אחר,
כי לדאבונינו בקטנותינו אנחנו צריכים משהו ממשי להתפס בו, ושלא יהיה מהפך בבת אחת, לאט לאט צעד אחר צעד.
אני התכוונתי מסר של מוות בעיקר מבחינת העוצמה של הענין, וה'מינון של הגלולה', וכשלעצמי חשתי שהקב"ה חשתי המטיר עלי (על כולנו) פצצת מוות מהשמים, וזה משמעותי ברמת על לענין מידת תשומת הלב שיש להקדיש לדבר הזה והיציאה מהשגרה <הרוחנית> עבור זה, בדיוק כמו שאלו שהפצצה אכן פגעה בהם יצאו לחלוטין מהשגרה שלהם. (ובאמת השבוע העירני ח"א באירוניה, שמענין כמה כסף הוסיפו ל'שמירת סדרים' בכוללים בשבוע שנחרב בית המקדש..).

ולגוף הדברים. מישהו השתמש כאן באשכול אחר בביטוי "נוכחות אלוקית" ביחס לדידן. לענ"ד זה ביטוי שצריכים להאחז בו בכל הכח, ודרכו, ורק דרכו, לראות איך מתקדמים הלאה. לאמר, אין לנו היום נביאים, ואנחנו בגלות ובחשכה ובהסתר פנים, אבל מדי פעם הקב"ה מופיע ואומר את דברו, ול'דבר השם' מקשיבים.
והגע עצמך, יש לנו ס"ג מסכתות בש"ס, נתאר לעצמנו מצב שתפול מסכת חדשה מהשמים, היום! וכי יעלה על הדעת להכפיף אותה לכללים שאנחנו כבר מכירים ולנסות רק לבדוק אם יש ממנה ראיה לגדר של מיגו אם הוא בירור או כח הטענה? מסכת חדשה צריכים ללמוד, ולהקשיב לה, מה המסר שלה ומה היא מגלה, ומה היא באה ללמד אותנו. ובסופו של דבר, בודאי היא תשתלב עם ה'מסכתות' האחרות, ואין שום 'מסכת' שהיא ישות לעצמה, אבל באותה מידה, לכל מסכת יש אמירה משל עצמה.
ולכן, לדידי, כל הדיבורים בכיוון של להתחזק בכך או בכך וכו', הם משניים וזוטרים כרגע, ואם יורשה להתבטא בחריפות, הם זונחים, בעצם, את דבר השם, בכך שבמקום לעסוק ולהפוך בסוגיא שאותה הקב"ה בחר ללמד אותנו עכשיו ולהקשיב לעצם הדיבור שהוא מדבר איתנו, הם לומדים כעת סוגיות של 'בין אדם למקום' 'בין אדם לחבירו' 'שמירת העינים/הבריאות' 'זהירות' ועוד, שעל אף שכל אלו הם סוגיות נכונות, וארבעה דברים צריכים חיזוק תמיד בכל יום, הרי שכרגע הקב"ה דיבר איתנו בדיבור חדש כדי שנשמע את הדיבור הזה בעצמו.
ולדעתי, מלבד הביטוי הנורא שזה התבטא כאן בצורה של מידת הדין איומה, שודאי מעצם סגנונו דורש ותובע תביעה נוראה להקשיב לו ולהפוך בו, הרצון הזה אמור להגיע גם מהמקום של עצם הערך העצום כ"כ של דבר ה', וכמו שבכל מילה של תורה גנוזה חכמת ה' אינסופית בכל הרבדים והעומקים, והיא שופכת אור בחשיכה, כך גם ב'פועל השם', ועל אחת כמה וכמה בדורותינו דורות הגלות שאנו בחשיכה ובהסתר פנים ואין לנו בצורה שוטפת 'אמירות אקטואליות' מהקב"ה, ומפעם לפעם הקב"ה אומר את דברו ו'מעדכן' אותנו מה הוא רוצה מאיתנו, שזו נקודת אחיזה בשבילנו בחשיכה, וכנ"ל על אחת כמה וכמה בצורה הנוראה המסוימת שהקב"ה השמיענו את דברו.
 
חשבתי להוסיף כאן עוד מילה, מענין לענין באותו ענין, ואמנם בניגוד למה שכתבתי לעיל, בזה אני לא לגמרי בטוח שאני אכן צודק (ולכן העדפתי גם לייחד לזה הודעה נפרדת), ואשמח לשמוע דעת החברים.

מזכירים הרבה בהקשר שלנו את דברי הרמב"ם
מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר +במדבר י'+ על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות, כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו.
ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב +ירמיהו ה'+ עונותיכם הטו וגו', וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם.
אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה +ויקרא כ"ו+ והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי.
ואכן נשמעו קריאות לזעוק ולהתפלל וכו'.

אם אני מבין נכון, הנושא ברמב"ם שונה לחלוטין. הרמב"ם מדבר על 'צרה'. צרה, מלשון צר, משמעותה תגבורת הדין שגברה על המרחב <שבו הדבר הגרוע קיים רק כאופציה ואפשרות גרידא> וצמצמה והצרה את הגבול והנכיחה בו את הרע, וכעת 'צר לו'. והרצון הוא לשפע רחמים שיחלץ את האדם/הציבור מהצרה ויוציא אותו בחזרה ל'מרחב' מהעימות החזיתי מול הדבר הרע.
ועל זה אומר הרמב"ם, שבעת צרה מצוה לזעוק ולהריע ולבקש על סילוק הצרה, והרמב"ם מוסיף שדבר זה הוא מדרכי התשובה לדעת שבגלל מעשיהם הרעים הורע להם וכו' ולא לתלות זאת במנהג העולם.

וזה רלוונטי, לדוגמא, לאירוע כמו הפיגוע בצומת תפוח, שהוא חלק מגל טרור של התקופה האחרונה, ועל זה אומר הרמב"ם לאיש פשוט ודל כמוני שמצפה כבר לרגיעה בטחונית כדי שיוכל לשוב ולהתרענן מדי פעם במעיינות שמעבר לקו הירוק, שבמקום לתלות את האירועים ב'רמאדן' ולהמתין בסתר ליבו שהערבים יתחילו כבר להעביר ב'טיק-טוק' סרטונים של משחקים במקום סרטונים של אלימות ליהודים חרדים, שאני חייב להפנים שהגויים הם רצועת מרדות לישראל ביד הקב"ה, והכל בחטאינו, ולשוב בתשובה.

מה זה נוגע למה שקרה במירון? מדובר על אירוע חד פעמי שכבר היה, אלו שנפטרו רח"ל כבר ישובו רק בתחיית המתים,
שמואל ב פרק יב
וַיֹּ֕אמֶר בְּעוֹד֙ הַיֶּ֣לֶד חַ֔י צַ֖מְתִּי וָֽאֶבְכֶּ֑ה כִּ֤י אָמַ֙רְתִּי֙ מִ֣י יוֹדֵ֔עַ יחנני וְחַנַּ֥נִי יְקֹוָ֖ק וְחַ֥י הַיָּֽלֶד : וְעַתָּ֣ה׀ מֵ֗ת לָ֤מָּה זֶּה֙ אֲנִ֣י צָ֔ם הַאוּכַ֥ל לַהֲשִׁיב֖וֹ ע֑וֹד אֲנִי֙ הֹלֵ֣ךְ אֵלָ֔יו וְה֖וּא לֹֽא־יָשׁ֥וּב אֵלָֽי
ואיזו צרה יש כאן להתפלל עליה שתסתלק?
ואם יש כאן משהו ש'כבד' לנו איתו ואנחנו רוצים שהוא יסתלק, זו הנוכחות האלוקית מולנו שקשה לנו להתמודד איתה, אבל כנראה שאין לנו ברירה אלא להרחיב קצת את כלי הקיבול ולנסות בכל זאת להשיב לו מבט.

(כפי שפתחתי, הדברים לא מוחלטים אצלי ואשמח לשמוע מאחרים).
 

דרומאי

משתמש ותיק
יושב בשבת תחכמוני אמר:
חשבתי להוסיף כאן עוד מילה, מענין לענין באותו ענין, ואמנם בניגוד למה שכתבתי לעיל, בזה אני לא לגמרי בטוח שאני אכן צודק (ולכן העדפתי גם לייחד לזה הודעה נפרדת), ואשמח לשמוע דעת החברים.

מזכירים הרבה בהקשר שלנו את דברי הרמב"ם
מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר +במדבר י'+ על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות, כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו.
ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב +ירמיהו ה'+ עונותיכם הטו וגו', וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם.
אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה +ויקרא כ"ו+ והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי.
ואכן נשמעו קריאות לזעוק ולהתפלל וכו'.

אם אני מבין נכון, הנושא ברמב"ם שונה לחלוטין. הרמב"ם מדבר על 'צרה'. צרה, מלשון צר, משמעותה תגבורת הדין שגברה על המרחב <שבו הדבר הגרוע קיים רק כאופציה ואפשרות גרידא> וצמצמה והצרה את הגבול והנכיחה בו את הרע, וכעת 'צר לו'. והרצון הוא לשפע רחמים שיחלץ את האדם/הציבור מהצרה ויוציא אותו בחזרה ל'מרחב' מהעימות החזיתי מול הדבר הרע.
ועל זה אומר הרמב"ם, שבעת צרה מצוה לזעוק ולהריע ולבקש על סילוק הצרה, והרמב"ם מוסיף שדבר זה הוא מדרכי התשובה לדעת שבגלל מעשיהם הרעים הורע להם וכו' ולא לתלות זאת במנהג העולם.

וזה רלוונטי, לדוגמא, לאירוע כמו הפיגוע בצומת תפוח, שהוא חלק מגל טרור של התקופה האחרונה, ועל זה אומר הרמב"ם לאיש פשוט ודל כמוני שמצפה כבר לרגיעה בטחונית כדי שיוכל לשוב ולהתרענן מדי פעם במעיינות שמעבר לקו הירוק, שבמקום לתלות את האירועים ב'רמאדן' ולהמתין בסתר ליבו שהערבים יתחילו כבר להעביר ב'טיק-טוק' סרטונים של משחקים במקום סרטונים של אלימות ליהודים חרדים, שאני חייב להפנים שהגויים הם רצועת מרדות לישראל ביד הקב"ה, והכל בחטאינו, ולשוב בתשובה.

מה זה נוגע למה שקרה במירון? מדובר על אירוע חד פעמי שכבר היה, אלו שנפטרו רח"ל כבר ישובו רק בתחיית המתים,
שמואל ב פרק יב
וַיֹּ֕אמֶר בְּעוֹד֙ הַיֶּ֣לֶד חַ֔י צַ֖מְתִּי וָֽאֶבְכֶּ֑ה כִּ֤י אָמַ֙רְתִּי֙ מִ֣י יוֹדֵ֔עַ יחנני וְחַנַּ֥נִי יְקֹוָ֖ק וְחַ֥י הַיָּֽלֶד : וְעַתָּ֣ה׀ מֵ֗ת לָ֤מָּה זֶּה֙ אֲנִ֣י צָ֔ם הַאוּכַ֥ל לַהֲשִׁיב֖וֹ ע֑וֹד אֲנִי֙ הֹלֵ֣ךְ אֵלָ֔יו וְה֖וּא לֹֽא־יָשׁ֥וּב אֵלָֽי
ואיזו צרה יש כאן להתפלל עליה שתסתלק?
ואם יש כאן משהו ש'כבד' לנו איתו ואנחנו רוצים שהוא יסתלק, זו הנוכחות האלוקית מולנו שקשה לנו להתמודד איתה, אבל כנראה שאין לנו ברירה אלא להרחיב קצת את כלי הקיבול ולנסות בכל זאת להשיב לו מבט.

(כפי שפתחתי, הדברים לא מוחלטים אצלי ואשמח לשמוע מאחרים).
אני מסכים איתך שענין תענית וחצורצרות וצעקה אינו שייך באסון זה.
אך ענין תלכו עמי קרי ודאי שייך גם כאן, שאם תולין הכל במקרה העולם ואין מבינים שבא על מעשים רעים- ההמשך של זה הוא רח"ל חמת קרי.
ולכן ודאי צריך להתעורר ולחזור בתשובה, אף שלא שייך זעקה לאחר שכבר הגרוע מכל ארע.
 
 
דרומאי אמר:
אך ענין תלכו עמי קרי ודאי שייך גם כאן, שאם תולין הכל במקרה העולם ואין מבינים שבא על מעשים רעים- ההמשך של זה הוא רח"ל חמת קרי.
ולכן ודאי צריך להתעורר ולחזור בתשובה, אף שלא שייך זעקה לאחר שכבר הגרוע מכל ארע.

כמדומה שכאן כבר מגיעים לקצה שיתכן ולא ניתן לפרש אותו ברשות הרבים, ואני כותב מאוד מאוד בהיסוס, אבל לענ"ד ההערה ה'מתמטית' של כבודו אכן נכונה, ואמנם לאידך גיסא.

כמובן שלא עלתה על הדעת להציג בכלל אופציה של 'מקרה' כפרשנות למה שהיה במירון, ולהיפך - דובר על 'נוכחות אלוקית'.
אם אני מבין נכון, הפירוש ברמב"ם הוא ההפוך. הרמב"ם מדבר בעצם על דברים שהם מכלל 'טבעו של עולם', ומההוא אמינא אתה למד למסקנא, שיש כאן מקום לסלקא דעתך ש'יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית', והתורה עצמה צריכה להפקיע מאפשרות כזו, כי באמת דברים כאלו הם חלק מההלוך ילך של העולם, וקורים גם באירופה ובאמריקה ובכל מקום, וע"ז מזהיר הקב"ה את ישראל שלא יתלו את הצרה במנהג העולם אלא ידעו שבגלל מעשיהם הרעים אירע להם, והנקודה בזה היא שהשגחת השי"ת חופפת על כל דרכי הטבע, ואין דבר שבא 'סתם' אלא הכל בחשבון.

ואמנם - מכאן גם מגיעה הנקודה, שבצרות כגון אלו, דבר וחרב וחיה רעה וכו' כל המוזכרים שם ברמב"ם, אין כ"כ משמעות לנסיבות הפרטניות של האירוע, ואין כ"כ מקום לפשפש בהם עצמם מיניה וביה כדי למצוא עומק בהופעה החיצונית שלהם, כי אדרבה - הלבוש החיצוני של הצרה הוא 'טבעו של עולם', ואך זאת ש'בגלל מעשיהם הרעים הורע להם'. ומכאן גם המסקנא לפשפש במעשים אחרים ובעבירות שבידינו בעת צרה, כי המאורע עצמו מיניה וביה אין בו מסר מיוחד.

לא כן בכגון דידן, מה שהיה במירון, שלחלוטין לא נכלל בסיווג 'טבעו של עולם', אלא הוא מצד עצמו מיניה וביה בהופעתו המסוימת, הוא "דבר השם".
ולא נראה לי שיש צורך לבאר, אבל אולי בכל זאת, שבודאי לא הכוונה שאירע שם משהו חוץ לגדר הטבע וש'דרך רבי דוב' נבראה בער"ש ביה"ש יחד עם פי הבאר ופי האתון, והכוונה היא ל'סיטואציה', באתרא דרשב"י, בל"ג בעומר, (ויהיה נכון להוסיף שאף בלא שום התערבות 'גורם זר' כפיגוע וכיו"ב, אלא ממש 'מעצמו', 'מיניה וביה'). וכמו, לדוגמא בעלמא, שה'שואה', או לחילופין 'מלחמת ששת הימים', הגם שלא אירע בהן שום שינוי מדרכי הטבע כקריעת ים סוף ואבני אלגביש, מ"מ הן בודאי נוכחות גלויה של הקב"ה ודיבור ברור מעמו 'מיניה וביה'.

<ואגב, לא אכלא שפתיי מלהשתומם ולהתפלא שהאשכול 'אנחנו לא נהגנו ליסוע למירון' עדיין פעיל, ותמהני אם אנוכי הקט הוא היחיד שעשה סוג של 'חישוב מסלול מחדש' בענין ולמד משהו מהחותם שחתם קודשא בריך הוא על הדבר הזה באותיות של דם. וגילוי נאות - מעולם לא הייתי במירון בל"ג בעומר, ונכון לעכשיו לא נראה לי שאלך אף בעתיד, ואין כוונתי ש'צריך' לעלות וכיו"ב <ו'צריך' זה רק מה שכתוב בשו"ע>, אבל אי אפשר להתעלם מהחותמת הברורה על הדבר הזה שהוא "אמיתי">.
 

דרומאי

משתמש ותיק
יושב בשבת תחכמוני אמר:
דרומאי אמר:
אך ענין תלכו עמי קרי ודאי שייך גם כאן, שאם תולין הכל במקרה העולם ואין מבינים שבא על מעשים רעים- ההמשך של זה הוא רח"ל חמת קרי.
ולכן ודאי צריך להתעורר ולחזור בתשובה, אף שלא שייך זעקה לאחר שכבר הגרוע מכל ארע.

כמדומה שכאן כבר מגיעים לקצה שיתכן ולא ניתן לפרש אותו ברשות הרבים, ואני כותב מאוד מאוד בהיסוס, אבל לענ"ד ההערה ה'מתמטית' של כבודו אכן נכונה, ואמנם לאידך גיסא.

כמובן שלא עלתה על הדעת להציג בכלל אופציה של 'מקרה' כפרשנות למה שהיה במירון, ולהיפך - דובר על 'נוכחות אלוקית'.
אם אני מבין נכון, הפירוש ברמב"ם הוא ההפוך. הרמב"ם מדבר בעצם על דברים שהם מכלל 'טבעו של עולם', ומההוא אמינא אתה למד למסקנא, שיש כאן מקום לסלקא דעתך ש'יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית', והתורה עצמה צריכה להפקיע מאפשרות כזו, כי באמת דברים כאלו הם חלק מההלוך ילך של העולם, וקורים גם באירופה ובאמריקה ובכל מקום, וע"ז מזהיר הקב"ה את ישראל שלא יתלו את הצרה במנהג העולם אלא ידעו שבגלל מעשיהם הרעים אירע להם, והנקודה בזה היא שהשגחת השי"ת חופפת על כל דרכי הטבע, ואין דבר שבא 'סתם' אלא הכל בחשבון.

ואמנם - מכאן גם מגיעה הנקודה, שבצרות כגון אלו, דבר וחרב וחיה רעה וכו' כל המוזכרים שם ברמב"ם, אין כ"כ משמעות לנסיבות הפרטניות של האירוע, ואין כ"כ מקום לפשפש בהם עצמם מיניה וביה כדי למצוא עומק בהופעה החיצונית שלהם, כי אדרבה - הלבוש החיצוני של הצרה הוא 'טבעו של עולם', ואך זאת ש'בגלל מעשיהם הרעים הורע להם'. ומכאן גם המסקנא לפשפש במעשים אחרים ובעבירות שבידינו בעת צרה, כי המאורע עצמו מיניה וביה אין בו מסר מיוחד.

לא כן בכגון דידן, מה שהיה במירון, שלחלוטין לא נכלל בסיווג 'טבעו של עולם', אלא הוא מצד עצמו מיניה וביה בהופעתו המסוימת, הוא "דבר השם".
ולא נראה לי שיש צורך לבאר, אבל אולי בכל זאת, שבודאי לא הכוונה שאירע שם משהו חוץ לגדר הטבע וש'דרך רבי דוב' נבראה בער"ש ביה"ש יחד עם פי הבאר ופי האתון, והכוונה היא ל'סיטואציה', באתרא דרשב"י, בל"ג בעומר, (ויהיה נכון להוסיף שאף בלא שום התערבות 'גורם זר' כפיגוע וכיו"ב, אלא ממש 'מעצמו', 'מיניה וביה'). וכמו, לדוגמא בעלמא, שה'שואה', או לחילופין 'מלחמת ששת הימים', הגם שלא אירע בהן שום שינוי מדרכי הטבע כקריעת ים סוף ואבני אלגביש, מ"מ הן בודאי נוכחות גלויה של הקב"ה ודיבור ברור מעמו 'מיניה וביה'.

<ואגב, לא אכלא שפתיי מלהשתומם ולהתפלא שהאשכול 'אנחנו לא נהגנו ליסוע למירון' עדיין פעיל, ותמהני אם אנוכי הקט הוא היחיד שעשה סוג של 'חישוב מסלול מחדש' בענין ולמד משהו מהחותם שחתם קודשא בריך הוא על הדבר הזה באותיות של דם. וגילוי נאות - מעולם לא הייתי במירון בל"ג בעומר, ונכון לעכשיו לא נראה לי שאלך אף בעתיד, ואין כוונתי ש'צריך' לעלות וכיו"ב <ו'צריך' זה רק מה שכתוב בשו"ע>, אבל אי אפשר להתעלם מהחותמת הברורה על הדבר הזה שהוא "אמיתי">.
דבריך נכוחים, אך מ"ש ואגב וכו' איני מסכים. ודאי שיש דרך בעבודת ה' שאומרת שיותר נכון לא ליסוע למירון, ומי שזוהי דרכו ובכך הוא עובד את ה'- אין לנו טענה עליו. וכן מי שלדעתו אין שום ענין בהילולא למירון- אין שום חותמת מהאסון הנורא לא לכאן ולא לכאן.
 
 

ידידיה

משתמש ותיק
יושב בשבת תחכמוני אמר:
<ואגב, לא אכלא שפתיי מלהשתומם ולהתפלא שהאשכול 'אנחנו לא נהגנו ליסוע למירון' עדיין פעיל, ותמהני אם אנוכי הקט הוא היחיד שעשה סוג של 'חישוב מסלול מחדש' בענין ולמד משהו מהחותם שחתם קודשא בריך הוא על הדבר הזה באותיות של דם. וגילוי נאות - מעולם לא הייתי במירון בל"ג בעומר, ונכון לעכשיו לא נראה לי שאלך אף בעתיד, ואין כוונתי ש'צריך' לעלות וכיו"ב <ו'צריך' זה רק מה שכתוב בשו"ע>, אבל אי אפשר להתעלם מהחותמת הברורה על הדבר הזה שהוא "אמיתי">.
כמובן שאם אפשר ללמוד משהו מהאירוע הוא לשלילה ולהיפך מדבריך.
ולענ"ד א"א ללמוד לא לכאן ולא לכאן.
 

משה-הלוי

משתמש ותיק
הגראי''ל זצ''ל כבר בזה לאלה שמתרצים כן על גדול שנפטר או על טרגדיה.
ואמנם הוסיף שאם יש וידוי בעלים יש בזה משום קרבן. 
מפי השמועה.
 
ידידיה אמר:
ולהיפך מדבריך.
כבוד @ידידיה נ"י,
אני מודע לכך שמרגע שהעליתי את דבריי לרשות הרבים, הם כבר כחומר ביד היוצר וניתן לקחת אותם למחוזות רחוקים ת"ק פרסה על ת"ק פרסה מכוונתם המקורית, אבל מה לעשות, זה טיבו וטבעו של הפורום, וגם אם הייתי רוצה - אין לי אפשרות להקפיד על זה.
ובכל אופן, אם זה לא היה ברור מספיק, אני רחוק מאוד מלחשוב בסגנון שהקב"ה עשה זאת 'כדי ללמד אותנו את גודל העליה למירון...', וגם מבחינת קווי המתאר של החשיבה הזו - זה בדיוק בדיוק להיפך ממה שכתבתי לעיל. מה שכן אמרתי - שלענ"ד חלק בלתי נפרד מ'ליבת' האירוע היא העובדה שהוא קרה באתרא דרשב" ובהילולא דרשב"י, ושיש לזה קשר ישיר למהות 'דבר השם' זו, ומכאן - שזה 'אמיתי'.
ומכאן תשובה להרב @דרומאי שליט"א שכתב
דרומאי אמר:
אך מ"ש ואגב וכו' איני מסכים. ודאי שיש דרך בעבודת ה' שאומרת שיותר נכון לא ליסוע למירון, ומי שזוהי דרכו ובכך הוא עובד את ה'- אין לנו טענה עליו. וכן מי שלדעתו אין שום ענין בהילולא למירון- אין שום חותמת מהאסון הנורא לא לכאן ולא לכאן.
וע"ז אומר, שבאשר לדרך בעבודת השם שיותר נכון לא ליסוע, אכן כדבריך, כי כמובן שיש כמה דרכים וסגנונות בעבודת השם, ואדם אחד לא יכול כמובן לחטוף הכל בכל מכל כל, ובהחלט יש ענין של הדגשים שונים וסדרי עדיפויות שונות. ואמנם - באשר למי שלדעתו 'אין שום ענין' בהילולא במירון, שהמשמעות היא שגם מי שנוסע לא עשה ולא כלום ושזה סתם דמיון, כנגד זה כתבתי את דבריי, שלדעתי צריך להיות אטום חושים בשביל להמשיך לחשוב כך.
 

ידידיה

משתמש ותיק
יושב בשבת תחכמוני אמר:
ואמנם - באשר למי שלדעתו 'אין שום ענין' בהילולא במירון, שהמשמעות היא שגם מי שנוסע לא עשה ולא כלום ושזה סתם דמיון, כנגד זה כתבתי את דבריי, שלדעתי צריך להיות אטום חושים בשביל להמשיך לחשוב כך.
מעניין. יש לך אולי ביסוס לקביעה שמי שחושב שהאסון היה יכול באותה מידה לקרות בלונה פארק המוני הוא "אטום חושים"?
 
 

כותר

משתמש ותיק
ידידיה אמר:
יושב בשבת תחכמוני אמר:
ואמנם - באשר למי שלדעתו 'אין שום ענין' בהילולא במירון, שהמשמעות היא שגם מי שנוסע לא עשה ולא כלום ושזה סתם דמיון, כנגד זה כתבתי את דבריי, שלדעתי צריך להיות אטום חושים בשביל להמשיך לחשוב כך.
מעניין. יש לך אולי ביסוס לקביעה שמי שחושב שהאסון היה יכול באותה מידה לקרות בלונה פארק המוני הוא "אטום חושים"?
זה חיסרון באמונה בהשגחה פרטית, שכל פרט ממה שאירע נעשה בהשגחה מדוקדקת.
 
 

ידידיה

משתמש ותיק
דוד ריזל (הפרסומאי) אמר:
ידידיה אמר:
יושב בשבת תחכמוני אמר:
ואמנם - באשר למי שלדעתו 'אין שום ענין' בהילולא במירון, שהמשמעות היא שגם מי שנוסע לא עשה ולא כלום ושזה סתם דמיון, כנגד זה כתבתי את דבריי, שלדעתי צריך להיות אטום חושים בשביל להמשיך לחשוב כך.
מעניין. יש לך אולי ביסוס לקביעה שמי שחושב שהאסון היה יכול באותה מידה לקרות בלונה פארק המוני הוא "אטום חושים"?
זה חיסרון באמונה בהשגחה פרטית, שכל פרט ממה שאירע נעשה בהשגחה מדוקדקת.
האמונה בהשגחה פרטית אינה אומרת שאנו יכולים ללמוד משהו מכל פרט באירוע. מותר לקב"ה לעשות דברים שאינך מבין בהם.
אם לדעתך זה חסרון באמונה אתה מוזמן לבסס את טענתך במקורות תורניים.
 
חלק עליון תַחתִית