הביננו אמר:
שנאמ' (דברים לג ב) "ויאמר ה' מסיני בא..." ונגלה על בני עשו הרשע ואומר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתיב בה? – אמר להם "לא תרצח". אמרו: זו היא ירושה שהורישנו אבינו, שנאמר (בראשית כז מ) "על חרבך תחיה"! נגלה על בני עמון ומואב, אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? – אמר להם "לא תנאף". אמרו לו: כלנו מניאוף, דכתיב (בראשית יט לו) "ותהרין שתי בנות לוט מאביהם", והיאך נקבלה? נגלה על בני ישמעאל, אמר להם: מקבלין אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? – אמר להם "לא תגנוב". אמרו לו: בזו הברכה נתברך אבינו, דכתיב (בראשית טז יב) "הוא יהיה פרא אדם", וכתיב (בראשית מ טו) "כי גנוב גנבתי".
שאלה ידועה, הרי לא תרצח לא תנאף לא תגנוב משבע מצוות בני נח שמצווים עליהם א''כ מצווים ועומדים !
הביאור הוא, שיש חילוק גדול בין הציווי של ז' מצוות לבין מה שנצטוו ישראל.
בשבע מצוות העניין הוא תיקון העולם שיהיה מסודר, ואילו באותן המצוות לישראל העניין הוא חינוך האדם.
לכן אצל ישראל אם אוכל בלא ברכה חשיב שגוזל את הקב"ה, ואילו לגוי אין חיוב ברכה אפי' שיש לו איסור גזל, משום שאצל גוי כל עניין הגזילה הוא יישוב העולם בצורה מתוקנת, ואם יגזול מהקב"ה ויאכל בלי ברכה, אין בזה הפרת הסדר האנושי הרגיל.
וזה מה שענו לו כל האומות, בני עשיו אמרו לו, תראה, הרי אם יהיה לנו לא תרצח נצטרך לחנך את עצמנו וזה אי אפשר כי זה השפה שלנו, ומאותה סיבה אנחנו מתירים לעצמנו לרצוח חופשי, כי כל העניין הוא שמירת הסדר האנושי שלא כל אחד ירצח את חברו, אבל אצלנו שנאמר לנו על חרבך תחיה, הרי הסדר של החיים שלנו הוא ע"י החרב, כך מיישבים סכסוכים (וצא ולמד מדו קרב שכך היה מקובל ליישב סכסוכים באירופה בימי הביניים), ואדרבה, כל הסדר הציבורי מונח ומבוסס על השימוש בחרב. (ודו"ק שלנו נאמר לא תרצח דהיינו אתה לא תרצח, בלי חשבונות של יישוב העולם אלא כדי שאנחנו לא נהיה רוצחים, ואילו הציווי של בני נח הוא משופך דם האדם באדם דמו יישפך, שהוא מורה על הפרת הסדר שאם ישפך דם הרי יהיה נקמה וכו' וכו')
ובני עמון ומואב אמרו לו בדיוק את אותו הדבר, הרי כל העניין הוא שיהיה סדר אנושי נורמלי, והרי כל מה שבאנו לעולם הוא מצד שהיה חייב גילוי עריות בשביל שיהיה סדר אנושי ויהיה קיום המין האנושי (שהרי חשבו שכל העולם מתו אחרי שנהפכה סדום).
וכן בני ישמעאל, שאצלם הגניבה היא דרך החיים והיא הסדר האנושי. אדרבה, מי שלא גונב הכלל הוא מפר את הסדר הציבורי. הסדר הוא שיום אחד אני מפלח לך, ויום אחד אתה מפלח לי.
(סיפור קטן: חבר שלי סיפר לי, שפעם היו שני פועלים ערבים אצלו, אחד צעיר ומודרני, ורעהו מבוגר ושומר דת. זה היה ברמדאן, והצעיר אמר שאם יילכו לקנות לו בירה - שהוא משקה אלכוהולי שאסור באיסלאם - הוא יהיה מוכן לשייף את הקיר "כמו מראה". חבר שלי קנה לו, ועשה לו הצעיר את הקיר כדבעי. הערבי המבוגר התחיל לגעור בצעיר "לא רק שאתה שותה בצום רמדאן, אתה גם לוקח בירה שמוחמד אסר?" אמר לו הצעיר "נו באמת, הרי אם אני יילך ברחוב ויהיה לי שטר כסף בכיס מאחורה, והולך איזה שייח' אחרי, מה, הוא לא יגנוב לי אותו?" דהיינו, שכל הסיפור עם הדת הוא חרטא. אמר לו המבוגר: "כולה דיני עלה זלאט!!!" דהיינו, שזה כבר משהו אחר כי זה כסף, וכל העולם כולו מסתובב על הכסף, ולכן זה משהו אחר, זה מותר. ולכאורה מה הייתה התשובה, אז מה אם העולם עומד על כסף? אלא זה ממש כמש"נ שאצלם כל העולם עומד לא רק על הכסף, אלא על הפילוחים והגניבות, ולכן גם מאנשי דת לא שייך לדרוש שלא יגנבו, כי זה קיום העולם).
ודו"ק בהרבה חילוקי דינים בין ז' מצוות בין יהודים לגויים, שאצל היהודי הז' מצוות האלו כוללות הרבה דברים שנועדו לחנך את האדם, ואילו אצל הגויים זה יותר מינימלי שיהיה עולם נורמלי.